המנוסה מן האין.

פרפרים אנו, נמשכים אל האש. לאש החיים. מכורים אנו. משתכרים מן הטעמים והניחוחות, מוקסמים מן האורות. הולכים שבי אחר הקולות, מתפעלים מן ההתרחשות שהחיים מזמנים לנו.

אך בעיקר, נמלטים, נמלטים מהעדר הקולות, העדר האורות, העדר ההתרחשויות.

כשאנו בינינו לבין עצמנו, קשה לנו להיות לבד. מחפשים חברת מישהו. ואם אין בנמצא חברת בני אדם, אנו קמים ועושים משהו.

העיקר לא לעבור על שלושת הלאווים: לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש, לא להיות לבד. אנו נמלטים משלושתם.

בשיחה למשל; בורחים מן השתיקה כמו ממערבולת שואבת בים. יושבים עם מישהו, ואם שנינו לא עסוקים באכילה או בצפייה בטלויזיה, אנו מדברים, גם אם אין לנו מה להגיד. העיקר שלא תישרור השתיקה הזו שמשגעת אותנו. השקט בכלל, והשתיקה בין בני אדם מפחידים אותנו. נדמים בעינינו כעומדים לבלוע אותנו.

וכך חיינו עוברים עלינו כבמעין בולמוס של פעילות תזזיתית.

נעים תוך כדי חוסר מנוח, חוסר שקט, דיבור כפייתי, צפייה כפייתית בטלויזיה, שיטוט במקומות שונים בעיר, במדינה, ברחבי העולם, פגישות עם אנשים שונים ורבים. בילוי חלק נכבד מן הזמן בחברת המוני בני אדם שאיננו מכירים. הופעה, קניון, בכביש, הצגה, סרט וכו'(. ובשארית הזמן אנו אצים ורצים, ממהרים,

פועלים, עושים משהו. העיקר לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש.

ולמה כל כך קשה לנו לשבת לבד, כשאין איש איתנו, ואיננו עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה? מדוע כה קשה לנו להיות בחברת עצמנו כשאין רעש של אנשים מסביב, או קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?

האם אנו מודעים לכך כי הקשיים הללו מקורם בפחד? שקשה לנו לא לזוז ולנוע. שקשה לנו להיות לבד, שקשה להיות בשקט?

ממה אנו פוחדים? מה אנו מסתירים? ממה אנו בורחים?

למה כל כך קשה לנו להיות בחברת עצמנו, ללא גירויים רבים וחזקים שיאפילו על האינטימיות הזו שבינינו לבין עצמנו?

למה קשה לנו עם חללים ריקים בדירה, בבית? ממלאים אותם ברהיטים ואביזרים? למה קשה לנו עם הלילה? מאירים אותו בנורות, ואורות? למה קשה לנו עם השקט? ממלאים אותו במוסיקה ובקולות בני אדם? למה קשה לנו להיות במקום אחד בשקט וללא לזוז כל הזמן? וכבר תזוזות של רגלינו לא מספיקות, צריך מכונית, שתזיז אותנו מהר, עוד יותר מהר ולהרבה מקומות.

אולי כדי שלא נרגיש שבעצם בתוכנו, אין שום תנועה, שום התקדמות. בפנים איננו הולכים לשום מקום. שאין בנו שום התרחשות, שבנפשנו ריק וחשוך וסטאטי.

אולי בגלל זה.

אולי זה פיצוי.

אולי ההיסטריה הזו של קולות, מראות ותזיזיתיות מתמדת – נועדה להשכיח מאיתנו שבפנים;

כל כך ריק כל כך תקוע כל כך לבד.

בפנים, בתוכנו; בליבה שלנו: בנפשנו.