אחד מן הביטויים השלמים של ההבדל בין מצב ה”עופרת” ומצב ה”זהב” – מצוי במשל המערה הנפלא של אפלטון:
“ולאחר מכן” אמרתי, “צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם שוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי- כניסה ארוך פתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל – הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם”.
“רואה אני”, אמר.
“ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעל חים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם -חלק מנושאי- הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם -ישתוקו”.
“משונה”, אמר, “תמונתך, ומשונים אסיריך”.
“הם דומים לנו”, אמרתי אני; “שכן הגע עצמך; שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?”
“וכי כיצד יראו יותר מזה”, אמר, “כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?”
“ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה?) כלום ירא יותר מצלליהם?”
“מובן שלא”.
“ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שירא, שאלה הם הדברים עצמם?”
“בהכרח”.
“ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?”
“חי זיוס! לדעתי, לא!” אמר.
“ומכל הבחינות אפוא”, אמרתי אני, “יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?”
“הכרח גמור”, אמר.
“התבונן-נא אפוא”, אמרתי אני, “בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתיסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם, -מהו, לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מי שהוא יבוא ויגיד לו, שאז ראה הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיון שנתקרב כל שהוא אל היש, והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם, אם יצביע על כל דבר מהדברים העוברים לפניהם, ויכריחו להשיב על שאלתו: מה הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי במבוכה, ויאמן שמה שראה אז – היה אמיתי יותר ממה שהראים לו עכשיו?”
,הרבה יותר”, אמר.
“ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלה בהבחנת הצללים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל עיניו. ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין, – כלום לא יהא לצחוןף ויאמרו עליות שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הנסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על, – לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?”
“בוודאי”, אמר.
,והנה”, אמרתי אני, “את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם, המשל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שכוח השמש: ואם תשווה את העלייה למעלה ואת החזות הדברים של מעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל- נכון את תקות נפשי, והרי זאת ביקשה לשמוע. ואלוהים יודע אם תקוה של אמת היא; אולם מה שנראה לי, כך הוא נראה. לאחרונה ובדי – עמל תתגלה בתחום המושכל דמות הטוב: וואילו לאחר שתיראה, יבוא רואה לידי מסקנה, שהיא היא לעולם כולה עילת כל מה שהואא נכון ונאה, באשר היא מולידה בנראה את האור ואדוני האור, ודרומת במושכל, ששם היא עצמה הגבירה, לאמת ולשכל ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד לפעול בתבונה, ברשות היחדי או ברשות הציבור,”
“כמוך”, אמר, ,הריני מוחזק בזה גם אני, ככל שיד משגת”.
“הבה, אפוא”, אמרתי אני, “וגם בכך היה-נא מחוזק כמוני, ואל תתמה על הללו שהגיעו עד כאן, משום מה הם מסרבים לעסוק בענייניהם של בני האדם, ותמיד נדחפות נשמותיהם אל על, ושהותשם, שהרי הדעת נותנת שכך הוא, אם אמנם דומה הדבר למשל שהבאנו,.
“ודאי שהיא נותנת”, אמר.
“וכי מה. כלום בכך יש, לפי דעתך, משום תימה”, אמרתי אני, “אם מי שילך מחזיונות אלוהיים לעינייני אנוש, יהא פגום בהליכותיו וייראה מגוחך עד מאוד, אם בעוד מוכה סנוורי, ובטרם יסכין די הצורך לאפילה שם, יהא עליו להתנצח בבתי דין או בכל מקום אחר על צללי הצדק או צללי פסליו של הצדק, ולריב על דך לפי כל דרך בה מצטיירים עניינים אלו בלב בני אדם שמימיהם לא ראו את הצדקה עצמה?”
“שום תימה לא יהיה בכך”, אמר.
מתוך אפלטון, “פוליסיאה”, ספר ז’ עמ’ 421-425. כתבי אפלטון בתרגום י’ ליבס.
Gabriel
Gabriel Raam