השיעמום.

אחד מן המשפטים המקוממים ביותר שאדם יכול להגיד הוא "משעמם לי". מהו שעמום? שעמום הוא מצב נפשי של חוסר פעילות של החיים הפנימיים בהיעדר גירוי חיצוני. 
נפלאות השעמום 
מהי התופעה הזו שרבים סובלים ממנה? האם זו שלילי בתכלית, וכדאי למלא את החלל בכל תכן שהוא, או אולי אפשר להביט בזה אחרת?

ובכן, האדם שאינו משקיע בחיים פנימיים מחד, ובהתבוננות מודעת ומלאת תשומת לב בעולם ובחיים מאידך, חווה מצב של ריקנות פנימית. בהיעדר קשר לעולם הפנימי, הוא פונה החוצה ומחפש גירוי שיחלץ אותו ממדבר פנימי זה. כשהוא אינו מוצא גירוי כזה הוא קורא למצב זה שעמום.

אך שעמום הוא לא הבעיה, הוא מה שמביא את הבעיה האמיתית; שעמום הוא מצב של מתח נפשי נמוך, או לחץ ברומטרי פנימי נמוך, שלתוכו זורמים דמונים בעלי לחץ ברומטרי גבוה, כמו למשל ספקות עצמיים, האשמה עצמית, חוסר שביעות רצון וכו'.

ריק פנימי כשלעצמו אינו חייב להיות מלווה בתחושה שלילית, שהרי מצב הריק הפנימי הנכון, הוא שאיפתם של יוגים ומתרגלי זן למיניהם. זהו מצב של שקט פנימי, ריק שדרכו חשים את זרימת האנרגיות המעודנות של היקום. אלא שכאן אין מדובר בריק אלא בריקנות. ועד כמה שהריק חיובי, הריקנות שלילית.

אז מה בעצם ההבדל ביניהם?
   
לא כל ריקנות היא ריקות
 
  אות אחת בלבד מפרידה בין הריק לריקנות אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים; הריקנות שנוצרה לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא למשל מפגש בין שני ידידים טובים שלפתע אין להם מה לומר האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה מעיקה, שלאחריה בהחלט אפשר להגיד: 'האיש הזה משעמם אותי', או 'השיחה הזאת משעממת אותי'.

ריקות בשיחה, לעומת זאת, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה נובעת 
מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואם אין מקום לריקות, אין אפשרות לדינאמיקה. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקת הריקנות, גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. ובעוד ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, הרי ששתיקת הריקות ממלאת ומעניקה תחושה של בית וביטחון. ביטחון שאין להשוותו לביטחון הבא עם המלאות הכוזבת של מילים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל – אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. וניתן אף לומר כי יחסים יכולים להגיע לשיאים של עומק ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד נותן לשני.

לכן האין, או הריק, הוא מתנה נדירה ביחסים. אלא שלעתים אנחנו נוטים לראות בחלל שהזולת מאפשר לנו, הזדמנות לפרוק מעצמנו את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, מחסן, במקום לחלל פתוח.
 
  
 
העולם ריק, ורק האדם צפוף  החלל המאפשר הוא מאוד שביר, קל מאוד לפגום בו ולסגור אותו. למשל ברגע שביחסים צפים רגשות שליליים כגון חשד, עוינות, פגיעה וכו', מיד נחסמת הדינמיקה – ואז נוצרת ריקנות. שניים שחיים בריקנות הזו, חווים האחד את השני כמשעממים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה – נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידיגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה- 20, אנחנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון. זו אחת הסיבות מדוע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה ולא במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע עבור רוב בני האדם קשה להיות לבד, עם עצמם, והם צריכים רוב הזמן את החברותא של הטלוויזיה, או את הביחד של בית הקפה.

שעמום וריקנות קשורים גם בצרכנות; ככל שנהיה משועממים יותר כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום את הריקנות. הריקנות הזאת, בתוקף היותה חלל, מביאה אותנו גם לראות כל חלל באשר הוא כהזדמנות לסתום אותו. אנחנו מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, חללים ביום. סדר היום שלנו עמוס לעייפה כך שאפילו אין בו חלל אחד קטן שדרכו נוכל נפגוש את ריקנות חיינו.

אך חלל הוא הישות האמיתית של היקום והקיום. בתוך כל דבר שנראה מוצק ישנם חללים ענקיים בתוכם שטים חלקיקים זעירים של חומר. מה שאומר שהיקום הוא ברובו ריק. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הוא ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ פה ושם ב'יש'. רק אצל האדם הכול דחוס וצפוף להתפקע.
 
  
התעלות דרך התהום
 
  

האין אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש.

כך ביצירתיות וכך גם בהתפתחות האישית שלנו. גיבורו של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט ללא פחד בתהום, באין, כי הוא יודע שרק דרכו יוכל להגיע להיות על-אדם.

גם הפילוסוף קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא-ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי רק באין אנחנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים. 

וכאן טמון הפרדוקס: רק דרך חוויית הריק והאין של היקום אנחנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית. 

אדם החי באמת אינו פוחד מן האין. הוא מתמודד עם סימפטום השעמום של הריקנות, כי הוא יודע שאם הוא כבר הוא הגיע אל הריקנות, היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. כל מה שנדרש הוא רק לעמוד בפיתוי ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה. את הריקנות יש להוקיר, כשהיא באה.
 
    
האין הוא מנהרת לידה
 
  
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים סומכים על האין, יודעים שהוא לא יבלע אותם, שהוא הזדמנות ליצירה. הם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. שכן אחרי כל לילה, בא היום.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט. אולם אם האדם כל הזמן בשליטה, דבר אינו יכול לקרות. כדי שמשהו יקרה, נדרש איפשור. על כן עלינו שוב שוב לשחרר שליטה – לא באופן מוחלט אלא באופן חלקי, כאשר חלק מן המודעות שלנו נותר כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע.

חשוב ויקר להרגיש את האין. עלינו להתייחס אליו כמנהרת לידה אל עולם של משמעות ויצירתיות. לעולם לא תוכל לאפשר למשהו משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם לא תאפשר את הריק. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהוולד לא יצא החוצה.

שעמום הוא סימן לחיים שאין בהם התרחשות פנימית, סוג של תלונה על כך שאין גירוי שבא להסתיר ולהאפיל על הריקנות הפנימית. במקום לעסוק בקוסמטיקה ובבידור, על האדם לנקות את האורוות הפנימיות מדמונים, מהדחקות והכחשות, ולבוא לעולם ולחיים ריק ונקי, כדי שכוחות היקום יוכלו לעבור דרכו.