חֶמְלָה

חמלה בפעולה: תיאור איטלקי מהמאה ה-18 של משל השומרוני הטוב

זה מרגיש נלעג לכתוב על חמלה כפי שכותבים על אוויר או מים; לכתוב עליהם קל; אתה יכול לנתח אותם באופן מדעי, אחרי הכל, זה כן שייך לתחום החומרי.

אבל לכתוב על חמלה? ולמה זה מרגיש מגוחך לכתוב על זה?

יש פרדוקס אחד גדול שנראה קשה להצליב. הנה צד אחד של הפרדוקס:

מצד אחד, אם נוכל למדוד איכשהו את העוצמה והדחיפות של כל הבכי, הייסורים והסבל שצפים מתוך האנשים – הם יהיו  ללא ספק חותכות וקורעות את נשמתו של כל מי ששומע אותם.

הקצה השני של הפרדוקס הוא ש(בהתחשב בזעקה האדירה הזו לחמלה) אם נסתכל מסביב בעולם עם הזרקורים החזקים ביותר, והפנס הקטן ביותר – נחפש אחר טיפות חמלה – או שאין בכלל, או מעט ובקושי.

נדיר מאוד, נדיר מאוד, זה מצרך הולך ונעלם.

חיות יודעות איך, אם פיל אחד נפצע, כל האחרים מנסים להרים אותו,

 אם הבעלים של כלב סובל או בוכה – הכלב מלקק את הפנים שלו, אבל אצלנו זה מאוד קשה, עד שנראה שאיבדנו או שכחנו את היכולת לעשות את זה. ויותר מכך – אנחנו לא מייחסים לזה שום חשיבות.

 יש כאלה שמגיעים אליך בהתחננות לכך, במשבר גדול, עיניו זועקות לאיזו חמלה, ואנחנו משותקים, כאילו מבקשים מאיתנו לדבר בשפה זרה, אבל מה שיש לנו מיד זה התחליף: עצות, הו. לא חסרות לנו עצות. בכל מקום שבו יש צורך זועק לחמלה – ישנן תריסר עצות מעשיות כעלה תאנה על ערוות העדר החמלה המוסתרת.

לכולם יש עצות, אבל טיפה קטנה של חמלה?

נשים עדיין משמרות חלק מהיכולת הזו, אבל בדרך כלל תהליך ההיעלמות של החמלה כמעט נגמר, עכשיו העולם כמעט ריק לחלוטין מחמלה.

ואם נראה שיש מישו שעושה אקט של חמלה  – אין מחיאות כפיים, אפילו לא תודה – כאילו שום דבר מיוחד לא נעשה. בעולם המנוכר הזה, חתלה נתפסת באדישות ובחור התייחסות.

הוא נעדר וחסר בכל מקום, אבל בעיקר הוא צועק בייסורים ממקומות מסויימים:

1. בתי חולים, אחיות ורופאים נמצאים שם כדי לעזור לאנשים החולים הסובלים – הם עוזרים לגוף אבל שוכחים את הנשמה והאנוש שמקבל יחס קר וטכני בלבד.

2. פסיכיאטרים ופסיכולוגים – הלקוח שנכנס מגיעים בסבל רגשי ונפשי כואב, כמה חמלה מתקיימת בחלל הפגישה? מה טוב בכל הלמידה שלו אם התרגול שלו לא כולל הרבה יותר מ-50% חמלה?

3. מן הצד של ילדים בוגרים כלפי הוריהם המזדקנים (ולרוב עם הידרדרות במצב הבריאותי), כמה חמלה יש שם? במקום זאת, לעתים קרובות הם ממלאים חובה. עושים מה שמצופה. אבל חמלה ספונטנית בלתי מותנית? כמו זה שהם קיבלו כשהיו ילדים קטנים? לא תמיד.

4. כאשר אנו נתקלים באדם סובל או כזה שעובר משבר – אז החמלה צריכה לפרוץ מתוכנו מיד כמו ציפור גדולה, עפה לחבק את האדם הסובל המסכן – עם כנפי הנשר הגדול והרחמן הוא יכול להגיע עד לליבו ולנשמתו המיוסרים ולהביא קצת ריפוי, שלווה ונחמה.

רוב האנשים משוכנעים שאם בכל זאת מישהו עדיין עושה מעשה של חמלה – הוא עצמו לא צריך שום תודה, או קרדיט על כך, כי המעשה עצמו הוא הפרס הגדול ביותר שלו. זו טעות גדולה.

ואני רוצה לחלוק על כך סיפור אישי.

ישנה אישה בשנות ה-60 לחייה באנגליה, שאני מכיר, יש לה חבר כבר שנים רבות, שגם אותו אני מכיר, ויום אחד (עכשיו הוא בתחילת ה-70 לחייו) הוא חלה באלצהיימר. המַחֲלָה התקדמה מהר מאוד, ומהר מאוד הוא היה חסר אונים לגמרי ותלוי. היו לו קרובי משפחה, וחברתו יכלה לעזוב אותו, או לדאוג שיכניסו אותו למכון. אבל היא נטשה הכל בחייה והתמסרה לחלוטין לגוש הבשר הזה, (כי זה כבר מה שנותר), היא מחויבת לחלוטין 24 שעות. היו להם חברים, מעטים העניקו לה הערכה כלשהי על מה שהיא עושה. שמעתי על כך מחבר משותף, וביקשתי שיעביר לה את הערצתי ותמיהתי הגדולה על החמלה המדהימה שהיא נותנת לבן זוגה המסכן. הוא העביר לה את ההודעה שלי, ותגובתה הייתה אחת: היא התחילה לבכות. כי יש אדם אחד בעולם הזה (בישראל) שיש לו את ההערכה המגיעה לה בשל חמלתה הלא יודעת גבול.

אז, זה המוסר שלי כאן; גם אם יש כמה אנשים שעושים חמלה, הם עדיין זקוקים מאוד לקרדיט על כך. גם אם אנחנו עושים את הדברים האצילים ביותר – אנחנו עדיין זקוקים לתמיכה והכרה על כך. כולם צריכים קרדיט.

*

שני שירים של עמיחי על מה שכה זועק בחסרונו בעולמנו: חמלה.

אל מלא רחמים

מילים: יהודה עמיח

אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר והסתכלתי אל כל העמקים, אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות, יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
אני שהייתי מלך המלח ליד הים, שעמדתי בלי החלטה מול חלוני, שספרתי צעדי מלאכים, שלבי הרים משקלות כאב בתחרויות הנוראות.
אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במלון. אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי, יודע כי אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו.

**

אלוהים מרחם על ילדי הגן

*מילים: יהודה עמיחי

אלוהים מרחם על ילדי הגן פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.

***

עולם ללא חמלה הוא גיהנום, יותר מכך עבור אנשי הנשמה (מה שנקרא: אנשים רגישים ביותר).

*

כשנולדים מטפלים בכם בחמלה, כשאתם מתים מזקנה מטפלים בכם בחובה.

*

יש דבר אחד שאין עליו סליחה – היכן שיש זעקה לחמלה – ואף אחד בסביבה לא חושב על מתן חמלה.

*