חמלה לרגישים

זה מרגיש מגוחך לכתוב על חמלה בדרך של כתיבה על אוויר או מים.

ולמה זה עלול להרגיש מגוחך?

יש פרדוקס אחד גדול בנושא הזה.

הנה צד של הפרדוקס:

מקצה אחד, אם נוכל למדוד איכשהו את העוצמה והדחיפות של כל הבכי, הייסורים והסבל שעל פני השטח מעל ומחוץ לאנשים רגישים בעיקר – הזעקה לחמלה – תהיה כה חזקה שהיא תקרע את נשמתם של כל מי ששומע את זה.

מהקצה השני, אם היינו מסתכלים מסביב לעולם עם הזרקורים החזקים ביותר והפנס המיניאטורי ביותר – מחפשים טיפות של חמלה – לא יהיו כאלה או בקושי.

נדיר מאוד, נדיר מאוד, זה מצרך הולך ונעלם.

בעלי חיים יודעים איך: כשגור פילים אחד נפצע, כל האחרים מנסים להרים אותו.

אם בעל כלב סובל או בוכה, הוא מלקק את פניו, אבל אצלנו זה כל כך מאתגר עד שנדמה שאיבדנו או שכחנו את היכולת לעשות זאת. ויותר מכך, אנחנו לא מייחסים לזה שום חשיבות.

מישהו עלול לבוא אליך להתחנן לכך, עיניו בוכה לחמלה בזמן משבר גדול. אבל אנחנו משותקים, כאילו ביקשו מאיתנו לדבר בשפה זרה. אבל מה שיש לנו מיד בהחלפה הם: עצה. הו, לא חסרות לנו עצות. בכל מקום בו יש צורך בוכה בחמלה – יש עשרות עצות מעשיות שאינן יותר מעלי תאנה מושלמים…

לכולם יש עצות, אבל טיפה קטנה של חמלה?

נשים עדיין משמרות חלק מהיכולת הזו, אבל באופן כללי, כמו כפי שנכתב בפרק אב המנזר על היעלמות האנושות – תהליך ההיעלמות של החמלה כמעט הסתיים. עכשיו העולם כמעט ריק לחלוטין וריק מטוב לב לסבלו הפסיכולוגיים והקיומיים של האחר הרגיש.

ואם מישהו נוהג בחמלה – אין מחיאות כפיים, אין תודה – כאילו שום דבר יוצא דופן לא קרה. בעולם המנוכר הזה, הוא נתפס באדישות ובהימנעות רבה.

הוא נעדר וחסר בכל מקום, אבל בעיקר הוא צועק בייסורים במקומות ספציפיים:

בתי חולים: אחיות ורופאים נמצאים שם כדי לעזור לחולים הסובלים – הם עוזרים לגוף אבל שוכחים את הנשמה, מטפלים באדם הסובל בגישה קרה וטכנית בלבד.
ציטוט שלי:
“כשהם דואגים לי פיזית או טכנית בלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי”.

פסיכיאטרים ופסיכולוגים: הלקוחות מגיעים בכאב ובסבל רגשיים: כמה חמלה מתקיימת בפגישה? מה מועיל כל הלמידה שלהם אם התרגול שלהם לא כולל יותר מ-50% חמלה?
מילדים בוגרים ועד הוריהם המזדקנים (ולרוב עם הידרדרות במצב הבריאותי)? כמה חמלה יש כלפיהם? במקום זאת, הם ממלאים חובה ועושים את המצופה. אבל חמלה ספונטנית בלתי מותנית? לא.
כאשר אנו נתקלים באדם סובל או כזה שעובר משבר: החמלה צריכה לפרוץ מתוכנו מיד כמו גייזר גדול, לפרוץ להושיט יד, לחבק ולחבק את האדם המסכן הסובל – עד שהחמלה העצומה תחבק את הנשמה להביא קצת ריפוי, שלווה ונחמה.
ורוב האנשים מאמינים שאם מישהו עושה מעשה גדול של חמלה כלפי קרוב משפחה או חבר סובל – לא מגיע לו שום תודה מיוחדת.
ואני רוצה לחלוק סיפור אישי שקשור לזה לא תודה על החמלה:

אישה בשנות ה-60 לחייה בקורנוול אנגליה, היה לו חבר במשך שנים רבות, הוא הגיע לאמצע ה-70. ויום אחד הוא חלה במחלת האלצהיימר. זה התקדם מהר, והוא היה חסר אונים ותלוי לחלוטין בקרוב מאוד.

היו לו קרובי משפחה, וחברתו יכלה לעזוב אותו או לארגן לו מעבר למכון. אבל היא נטשה הכל בחייה והתמסרה לחלוטין לגוש הבשר הזה (כי זה כל מה שהוא עד עכשיו) במשך 24 שעות ביממה.

היו להם חברים, ורק מעטים היו שם בשבילו, והיא כמעט לא זכתה להערכה על מה שהיא עושה.

שמעתי על כך מחבר מוכר, וביקשתי ממנו להעביר לה את הערצתי ותמיהתי הגדולה על החמלה המדהימה שהיא נותנת לבן זוגה המסכן. הוא העביר לה את המסר שלי, ותגובתה הייתה אחת: היא לא יכלה להפסיק לבכות, כי היה אדם אחד בעולם הזה שיש לו מידה מסוימת של הקורבנות שלה ומעריך לחלוטין את ערכו האמיתי.

אז, המוסר שלי כאן הוא: שגם אם יש אנשים שיש להם חמלה, הם עדיין זקוקים מאוד לאישור ולקרדיט על כך. אם אנו עושים את הדברים האצילים ביותר, אנו עדיין זקוקים להכרה ותמיכה מאתנו.

כל מי שמבצע את המעשה האציל ביותר של חמלה צריך ומגיע לו קרדיט.

אל מלא רחמים

מילים: יהודה עמיחי

אלמלא האל מלא רחמיםהיו הרחמים בעולם ולא רק בו.אני, שקטפתי פרחים בהרוהסתכלתי אל כל העמקים,אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.אני שהייתי מלך המלח ליד הים,שעמדתי בלי החלטה מול חלוני,שספרתי צעדי מלאכים,שלבי הרים משקלות כאבבתחרויות הנוראות.אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במלון.אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,יודע כי אלמלא האל מלא רחמיםהיו הרחמים בעולם ולא רק בו.

*

אלוהים מרחם על ילדי הגן

מילים: יהודה עמיחי

אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר.ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי דם.אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית.אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.

*