חסימות רגשיות.

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.
ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט בו דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם הוא נמצא בתהליך של  צמיחה, או של ניוון?
לשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.
ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?
אם נמשיך את ההקבלה הזו בין הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?
או שמא הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?
התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.
והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, דהיינו, המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…
אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- היא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.
ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?

חלק ב':
הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צינור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.
עפ"י תיאוריה זו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת. אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל"הידלק" בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…
התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצוואר.
באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצוואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.
צומת האגן חסומה בעיקר ע"י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצוואר חסומה בד"כ ע"י בעיות רגשיות.
כשהצומת הרגשית נחסמת – מצביע הדבר על הדחקות רגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות, הדבר מתבטא באחת משתי התנהגויות קוטביות: אימפולסיביות או עצלות. (או התנדנדות בין שניהם לסירוגין).
כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח כך שהחשיבה הופכת לרציונלית, קרה, חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם; הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).
במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצוואר, האמוציות נמצאות ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים: הדחקה רגשית והתפרעות רגשית. שתי סטיות אלו נגרמות בד"כ כלל ע"י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, רגשי נחיתות ועוד (ובהיותן רגשות חוסמים הם שוקעים כלפי המרכז וכלפי מטה, זאת בהשוואה לזרימת האנרגיה הסדירה שהיא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).
האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי. אך ככל שהן עולות מעלה – לכיוון הראש- הן למעשה "מתבגרות"… צוברות ניסיון. הצוואר הוא המקום בו האמוציות 'צריכות' לוותר… על החלק הגולמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה'תושבים' של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור
"סידרת חינוך" אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.
כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשירים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתפקוד צריכים להיות ללא דופי) – כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.
אך בינתיים הותרנו את הרגשות שלפני הצוואר, במצב גלמי, פרימיטיבי ואינפנטילי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) כך גם הרגשות ש'נתקעו' לפני הצוואר…
(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.
צומת הרגש מובילה לבגרות רגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה. צומת זו היא כמו בחינות בגרות בבית הספר; כי כפי שבחינת בגרות מובילה לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החופשיים – כך המעבר דרך צומת הצוואר יוביל לבגרות רגשית  וליכולת תפקוד בעולם המציאות.
וכאן אמורה להישאל שאלה קשה: אז איך מטפלים בחסימה הרגשית? איך מונעים אותה?
איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצוואר?
ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר. או בז'רגון הפסיכולוגי – הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).
(רק שכאן האדם מחנך, או חונך, את עצמו).
הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! – לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.
מי שלא יודע להגיד 'לא' לרגשותיו, או לדחות סיפוק רגשי, לא יעבור בשער זה.
זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.
הגישה האימהית לעומת זאת, מציעה את גזר העידוד: לשדר אמפטיה, ולתמוך – בקושי, בכאב, בבדידות, בסבל, בחוסר המשמעות.
שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.
ובצומת הרגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.
מטרת החינוך הרגשי – להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר ע"י המרות האינפנטילית ועל ידי הפרימיטיביות של חיי האגו שלו. שהרי  אגו הרוצה כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד"כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חוסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.
כך שאילוף רגשי עצמי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הרגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטיבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.
אילוף רגשי נכון, אמור להביא לבשלות ולבגרות רגשית., עד לקטע זה האדם הוא בעצם קרבן לחוסר האיזון וחוסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.
בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. במצב כזה  ברוב המקרים יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).
האחד ייתפס ע"י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.

לסיכום:
הצומת האמוציונלית היא פרוזדור, ואסור לחסום אותו. כי זה ימנע כל  אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.
דהיינו: חוסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושתי סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.

——————————————————–
*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות).

——————————————————
הערות:
– הרחבה נוספת של הכתוב כאן, בפרק ח'  ניתן למצוא בסיפרי: "משמעותן של תנוחות הגוף, מסרים מבפנים", הוצאת ניסן, 1996(אזל).
– הרחבה של נושא ה'גיזום הרגשי' שהוזכר כאן, מצוי במסה הבאה: ''הדמונים של הרגש''