לחיות בשלום עם הרגשות

מצבו הרגשי של אדם מבוגר, הוא בדרך כלל כחומר גלם בלתי מעובד, בלתי מעוצב. מצב זה די דומה לכלבלב, אם לא מלמדים אותו מה מותר ומה אסור – הוא יעשה הכל כפי שבא לו. דוגמא נוספת היא של שיח, אם לא גוזמים אותו ונותנים לו צורה, הוא משתלח לכל הצדדים ואם גוזמים אותו, למרבית הפלא הוא מתחזק. אותו הדבר מבחינה רגשית; אם נותנים להם להגיב איך שהם רוצים, מתי שהם רוצים, בסופו של דבר הם נחלשים ומאבדים מעוצמתם וחיוניותם.
משל המרכבה של גורדייף, שהוזכר כבר, משרת היטב את ההבנה כאן:
הסוסים המתפרעים לכל הכיוונים – הם הרגשות, הם לא  מחוברים בכלל לרכב (לשכל), הרכב מחפש גירויים או סתם משועמם, המושכות מונחות על הרצפה, אין קשר בין החשיבה לבין הרגש. כל דבר מדליק את הרגשות, כל דבר גורם לסוסים לזנק, לקפוץ, לדהור. הם מאוד רגישים, הם קולטים גירויים, אבל מגיבים לפי האגו; לפי מה שמוצא חן או לא, לפי האם ניפגעו או לא.
עוצמת התגובה היא לא בהתאם למציאות, אלא בהתאם למידת ההתפרעות וחוסר הרסן שהם הורגלו לו משכבר. ואם רחמים עצמיים למשל התפרעו בפעמים הקודמות – במשך שלושה ימים עד שנרגעו – כך יהיה גם הפעם.
מבחינה זו, תהליך ההתבגרות של  רגשות דומה לחינוך ילדים. צריך ללמדם לדחות סיפוק, וככל שהרגש מתפרע (כי הוא דורש משהו ולא מקבל), כך צריך לתת לו לחכות קצת, כדי שילמד לא לקבל סיפוק מידי – אחרת, יותר מאוחר הם עלולים להיות לא ברי ריסון.
גם הרגשות וגם הילדים, מפעילים עלינו סחיטה רגשית, אם אתה לא נותן לרגשות את הפורקן שהם רוצים, את ההשתוללות, אז צר לך, אתה מרגיש לא טוב. אך צריך להיות קשה, ואולי קשה זו לא בדיוק המילה, צריך להיות נחרץ בענין זה והחלטי, אסרטיבי. השאלה היא האם החיים שלנו מעוצבים על ידי הפראיות של ההתפרצויות הרגשיות שלנו, או האם אנו מעצבים את רגשותינו לפי מטרה כלשהי.
מבוגרים רבים משלמים מס כבד על חוסר האילוף של רגשותיהם, אדם מבוגר ומפותח מבחינה רגשית הוא אדם האוחז במושכות של רגשותיו חזק, הדוק וקצר: לשבת מול הטלויזיה ולראות משהו שסוחט את רגשותיו, ולהגיד "זהו, עד כאן", ואם הם לא מפסיקים הוא קם. כלומר הוא כל הזמן נותן להם פתיל קצר ולא יותר מזה, ככל שיש לרגשות פתיל קצר יותר הם יותר חזקים, זה נראה סותר, אבל בעצם פתיל ארוך מגדיל את התובענות אבל מחליש את העוצמה הפנימית.
הרגשות צריכים לשרת אותנו, ברגע שאנחנו נותנים לרגשות להתרחב ולהתפרס, אנו בעצם עובדים אותם ולא הם אותנו. כמו הסוסים במרכבה של גורדייף, אם לא מאלפים את הסוס והוא עושה מה שבראש שלו, למשל רואה סוסה בצד השני או אספסת טעימה -הרכב גמר, הוא בעצם נגרר בעקבות הסוסים שלו. אבל חלק גדול מן האנשים, הסוסים שלהם מושלים בהם, כמו שחלק גדול מן ההורים – הילדים שלהם מושלים בהם, ילדים הם כמו הרגשות. ברגע שאתה נותן לרגשות למשול בך, הילדים שלך ימשלו בך, הרגשות מפעילים עלינו רודנות, זה מאבק כוח.
אבל חשוב לציין, כי יש הבדל מהותי בין אילוף לדיכוי, בדיכוי מפעילים כוח שהוא לא פרופורציונלי ביחס למה שקורה, כי בדיכוי מה שחשוב זה הסיפוק שבהשתלטות על אחר. מה שחשוב באילוף הוא הרצון להשיג מטרה מסוימת, לעצור מישהו בגבול מסוים, ואז להפעיל עוצמה מבוקרת, וברגע שזה עובד, אין בעיה לעצור. כלומר, בדיכוי  – האמצעי הופך למטרה, באימון  – האמצעי הוא חלק מהמטרה. דוגמא לשלושת המצבים הרגשיים הללו היא גידול של שיח: לתת לו לגדול פרא ללא תמיכה או גיזום – הוא המצב של התפרעות רגשית. לגזום אותו ולתת לו תמיכה כשהוא עדיין צעיר – זו דרך האמצע המבורכת. ולגדל עץ ננסי -בונסאי, זה לדכא את הרגש, גוזמים לו את השורשים וגם שמים עליו חוטים. בדיכוי לא נותנים לאדם את החופש המינימלי להיות הוא עצמו, בגיזום לא פוגעים ב'אני' אלא נותנים גבולות ביחס לביטוי ה'אני' מתבטא בחברה.
חלק נכבד מהתרבות האנושית, מבוסס על זה שהרגשות הם גידול פרא, אף אחד לא מתעסק עם רגש בתרבות שלנו, אפשר להגיד שזו מעין חיה כזו שחיה בתוך כל האנשים, וכולם שומרים את זה בחדרי חדרים ומתנהגים כאילו אין להם את החיה הזאת. היא עושה גללים על הרצפה, וכולם סובלים את הגללים של עצמם ושל אלה שעימם הם חיים, אך כלפי חוץ מתנהגים כאילו אין להם רגשות בכלל, כאשר בפנים יש לכולם את חיה. והחיה הזאת הולכת ותופחת ככל שמתעלמים ממנה, היא בולעת את כל הפנימיות של האדם, אין 'אני' יש רק רגשות לא מאולפים.
כך שבגרות רגשית היא קו אמצע שפוי. אינפנטיליות רגשית מתפצלת לשני קצוות בעיתיים: קצה אחד הוא לתת לרגש להתפרע, קצה נגדי הוא לדכא ולהדחיק את הרגשות עד חורמה (ויש לזכור כי תמיד תחת משטר של  דיכוי מסתתרת מחתרת עוינת המתחזקת מן הטרור שמפעיל המשטר השולט).
דוגמא לקוטב בעייתי שכזה היא האומה הגרמנית תחת השלטון הנאצי: הגרמנים הם דוגמא קיצונית וחולנית להדחקה הפושעת שהאדם המודרני יכול לעשות ועושה לרגשותיו. כי בסוף יוצאת החוצה דיקטטורה, כלומר האחד מקבל הרשאה לבטא את החיה שבאדם וכשהיא יוצאת החוצה – אין לה גבולות. בעצם זה שאנחנו לא גוזמים את הרגשות שלנו זה הופך לגידול סרטני שבולע את החיים הפנימיים שלנו.
למעשה שני הקטבים משלימים זה את זה והם קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם לקו הבוגר שבאמצע. הכוונה כאן היא שהמרחק בין הדחקה ודיכוי של הרגש, ובין התפרצות רגשית הוא קטן למדי, והדחקה רבה מידי מובילה בסופו של דבר להתפרצות חסרת רסן – כשכבר אי אפשר להדחיק יותר.
במבט שטחי ניתן לחשוב כי ההתפרצויות וההתפרעויות הפנימיות  הללו – הם דבר שהאדם אוטומטית מצטער עליו ורואה בו מגבלה נוראה. ולא בהכרח, באיזשהו מקום ההתפרצות הרגשית (כלפי פנים או כלפי חוץ, כאמור)  יכולה לבוא במקום החיים עצמם. במקום לתת לכוח החיים לעבור דרכו, באה ההילולה הרגשית כתחליף, במקום לתת לכוח החיים להפעיל אותנו באותם רגעים שבהם אנו נסחפים – אנו חשים  בתוכנו דינמיקה חזקה, וזה יכול להפוך למעין טקס כזה, למשהו שמשתלט עלינו.
כולם מתנהגים כאילו אין להם רגשות, כי כשאדם מסביר את מעשיו, או את התנהגותו, הוא נשמע הגיוני ביותר, כאילו פועל מתוך שיקול רציונלי,  אך ברוב המקרים אנשים פועלים מתוך שיקולים אמוציונלים. הם נותנים להתפרצות לקרות, ואח"כ מתנהגים כאילו לא התרחשה (או מסבירים זאת בנימוקים שכליים, רציונליים). רוב האנשים אין להם חיים משלהם כי החיה האמוציונלית גוזלת את רוב חייהם.
כשמנתחים את התוכן הרגשי של רוב הסרטים – רואים מה מעסיק חלק נכבד מן המין האנושי, ואלה רגשות שעוסקים בפחד, באלימות, ברומנטיקה – זה מראה איזה מין רגשות יש לאנשים הללו.
לעומת מה שכתוב עד כאן ניתן להשמיע טענת נגד ולהגיד משהו כמו: אז בשביל מה יש בכלל רגשות? אם לא בשביל שנהנה מהחיים? ונחוש אותם ביתר עוצמה וחדות?
ובכן, הרגשות וגם הדם (היצרים, הדחפים, המין וכו') הם דלק המשמש לתחזוקת כל המערכת האנושית, זה לא עבורנו, אנחנו לא אמורים לחוש אותם, איננו צריכים להשתמש בהם, הם לא צריכים להיות בשימוש עצמי, לא צריך להרגיש אותם. הם צריכים להיות נעולים בפנים. למה הדבר דומה? ליחס לכסף! כפי שאנחנו אמורים להתייחס לכסף כך עלינו להתייחס לרגשותינו; לא לבזבז אותם על מנת שיביאו לנו הנאה. עלינו לשמור אותם במקום מוגן, כדי שיוכלו להביא לנו תועלת בדברים חשובים מתישהו בעתיד.
הרגשות הם לא עבור חיינו היומיומיים. בחיי היומיום עלינו להיות מונעים על ידי כח החיים עצמם ולא על ידי הרגשות, כי הרגשות שייכים למערכת התחזוקתית ולא למהות האנושית (העצמיות) שחיה בפנים. במידה ונפסיק להיות מונעים על ידי הרגשות ונתחיל להיות מונעים על ידי כח החיים – אז נעשה פעולה מבלי להפעיל מאמץ. ברגשות אני מזיז את עצמי, אני מתאמץ ואז זה קורה. רגשות הם מאמץ, אך כדי לחיות צריך להיות בלי מאמץ.
כשאנו משתמשים ברגשות בשביל החיים שלנו – אנו בעצם גוזלים משהו שאינו מיועד לנו.

אין ספק כי יש לשאוף לרגשות נעימים, אך השאלה היא האם האדם נותן לשאיפה זו להיות המרכיב המרכזי בקיום שלו? צריך להבין שהרגשות הם לא עבורנו, אלא הם כלי עבור משהו חשוב וגבוה יותר. ודבר זה קשה מאוד להבין, כי לאדם כיום אין מטרה יותר גדולה ממנו עצמו, האגו הופך לעיקר. "אז מה? החיים הם לא בשבילי? הרי אני פה כדי לשאוב מן החיים את כל מה שיעזור לי ליהנות מהם הכי הרבה. אז מה זה השטויות הללו? שאינני כאן עבור עצמי?, כי אם אני פה לא בשביל עצמי אז אולי אני בכלל לא רוצה את זה?".
זו אכן שאלה בסיסית ביותר שצריך לפתור אותה, כל אחד עם עצמו, צריך למצוא טעם בעובדה שאינך חי עבור עצמך אלא אתה כלי עבור משהו. כלי שעובד, או כלי שהחליט שהוא המטרה עבור עצמו.

חסיד התאונן בפני הרבי:
– רבי, עולות בי מחשבות נוראות.
-דהיינו?
-אני פוחד להעלות על דל שפתותי. רע לי ומר לי שאני מסוגל לחשוב
מחשבות כאלו שעליהן אפילו גהינום לא מכפר.
-ובכן, אמור.
-אוי לי. לעיתים אני מהרהר שחס ושלום לית דין ולית דיין.
-אז מה אכפת לך?
-מה פירוש "מה אכפת לי"?, מצעק החסיד. אם לית דין ולית דיין איזה
תכלית יש לכל העולם?
-אז מה אכפת לך שלעולם אין תכלית?
-רבי, אם לעולם אין תכלית אז אין טעם לתורה ואם אין טעם לתורה אז אין
טעם לחיים, וזה, רבי, אכפת לי מאד.
אמר ר' מנדל לחסיד:
-אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלו". (,אור גנוז" עמ' 436)

ולא רק להכיר בצל, ולהפסיק לברוח ממנו, אלא גם ובעיקר לאהוב אותו. לדעת שאני זה הצל, וככל שנגעתי בחלק אפל יותר, נגעתי במשהו שהוא יותר – אני. אני הוא כפות רגלי, ציפורני, עלי לאהוב אותם בתשוקה, כי הם אני.
ושתי הגישות הללו: הבריחה מן האפילה המפחידה של הלא מודע, התעלמות ממנו ודיכויו. והגישה הדוגלת בהכרה בו. הם גם שני סוגי מנהיגות:
-המנהיגות של השליט, המתכחש לפרולטריון, מנצל אותו, מדכא אותו, מתעמר בו, גדל על חשבונו.
-והמנהיגות של הרועה, ההולך לחפש את הכבשה התועה הקטנה והסרוחה ביותר.
איזו מהן היא מנהיגות ברמה גבוהה? זו של הרועה. כי ככל שאתה ברמה גבוהה יותר כן אתה אוהב יותר את זה שמתחתך. בעוד שהמנהיגות של השליט, אינה מנהיגות, היא עריצות. שכן מנהיגות אמיתית (בין אם מנהיגות חברתית או עצמית) פירושה – לחוש את הכאב של מה שנמוך וחלש ממך.
לחיות בתת מודע (המודע שנמצא מתחת) פירושו – לחיות בגוף שלך, לחוש אותו, להקשיב לו, לאהוב אותו, לדעת אותו, להשגיח עליו.
שליטה באה מלמטה. ואם אנו לא מתייחסים לאפל, השלילי והלא מוצלח שבנו – כי אז הם ישלטו על אפשרותה ויכולתה של הנפש להתקשר עמנו, עלינו לקבל ולאהוב את כל אלה, לקבל, להכיר ולאהוב את הדחוי והלא מקובל בנו. לא לנדות, לדכא ולהתכחש לו.
ובמוחנו כל הדברים הללו מתקשרים איכשהו לגוף, לתאוותיו, צרכיו, יצריו.
בו, בגוף הזה, ישנו 'אני' אומלל, ישנם חלקים שמעולם לא זכו להיות נאהבים, ואלה הם אותם החלקים שעלינו לאהוב, לדאוג להם, להכיר בהם, לאמץ אותם – לא להתכחש להם. לדעת כל הזמן ש'האני' האמיתי שלנו הוא לא המקצוע או ההשכלה שלנו, אלא אותו ילד קטן
ואבוד החי בפנים, המחכה לחיוך, לאישור.
לחיות בילד האבוד, אין פירושו רק לדעת זהו אני, אלא לתת לו לגיטימציה מלאה, להתייחס אליו כאל ה'אני האמיתי'. אדם אותנטי ואמיתי חי באותם הדברים הקטנים והאומללים, ובהם הוא מוצא את הזהות שלו, כך למשל, כאשר קוראים את הכתבים של קירקגור, ברור בעליל שהאיש היה מחובר ל'אני המסכן' שלו, ודרכו היה מסוגל להתחבר לאותנטי ולאמיתי שבקיום. לעומת זאת, פוליטיקאים רבים (ולא רק פוליטיקאים) הם אנשים נפוחים המדברים במליצות, קלישאות וסיסמאות – משום ש'האני המסכן' שבתוכם לא קיבל מהם הכרה. ויש להכיר בגוף, יש להכיר ביצר, יש להכיר ברגשות הלא מקובלים. לאנשים שלא נותנים לגיטימציה לא לזה ולא לזה – יש מעט מאוד מושג -אם בכלל- מה קורה להם (ברגע נתון) גופנית, תחושתית ורגשית. ואם הם נשאלים על כך, כל מה שהם מסוגלים לתת כתשובה, זו בדרך כלל, ערימה של תפישות מנטליות שבינן לבין מה שמתרחש בתוכם באמת – אין ולא כלום. כך אנשים חיים וכך הם 'מתקשרים' בניהם.
אפשר לראות את ההתכחשות לגוף הפיסי באופן שאנשים גוררים את גופם, באופן שהם מושיבים אותו בכסא, באופן שבו הם עוטפים אותו בבגדים. הכל אומר: "הגוף זה לא אני, זהו סרח עודף, כל עוד הוא לא עושה בעיות, זה 'בסדר'. רואים את זה בידים המוטלות, ברגליים המשוכלות, לעומת זאת אפשר לראות -בסרטים תיעודיים- ילידים בשבטים פרימיטיביים, כיצד הם נושאים את גופם בכל כך הרבה חסד וכבוד עצמי, וברור בעליל שהם חיים בתוך גופם, שהאנרגיה שלהם ממלאת את גופם.
אם נדע להקשיב לגוף, הוא יחדל מלהיות בית כלא לנפש, שהרי הוא כלי הביטוי שלה, דרכו היא מדברת אלינו, רק התכחשות לגוף הופכת אותו לבית כלא, ואת הנפש לאסירה.
כל דבר הממוקם מתחת לצוואר הוא התת-מודע: הגוף, הרגשות, הדם. אינטלקטואליזם הוא הוכחה לכך שאיבדנו את הקשר עם האני האמיתי שלנו. ואילו חיים אותנטיים ומלאים משמעותם- אינטימיות עם התת מודע.
עד כאן על התת מודע האישי ששדה ההדחקה שלו והדרך להתחבר עימו זה דרך הגוף.
אנו עצמנו חיים על משטח דק מאוד של מודעות. משטח הניצב בין שני שטחים שאיננו מודעים להם, האחד נמצא בפנים ומחובר לגוף, והאחר הוא העולם הרוחני (עולם האידאות של אפלטון).
אנו ניצבים בין השניים, אבל שומה עלינו לחיות בתת מודע הגופני, כדי לאפשר לרוחניות לזרום דרכו, אל התודעה שלנו. לנו אין את היכולת לקבל ולקלוט את הרוחניות – ישירות אל המודע. אנו יכולים לקלוט את הרוחניות רק בתיווכו של הגוף. כאמור, התת מודע הארצי, הגופני, הוא המערכת הנמצאת מתחת לצוואר, ואילו הרוחניות היא כל מה שנמצא מעל ראשינו.
הראש הוא המתווך בין העל מודע (רוחניות) ובין התת מודע (גוף).
ואני יכול להיות מודע להשפעות מן העל מודע, רק כשהן עוברות דרך הגוף.