מסע אל הישות הפנימית

גבריאל רעם

 

היצר -צועק.

הגוף -מדבר.

הנפש – לוחשת.

והישות הפנימית – שותקת.

כי היא – יודעת.

 

תוכן העניינים

הקדשה

מבוא

הקדמה

 

חלק ראשון: פנימה

א. הפילוסופיה של הישות

ב. מסע אל הגלעין הקשה

ג. גלעין וקליפות

ד. הגשמת הישות

 

חלק שני: בפנים

ה. על האותנטיות

ו. הילד הפנימי

ז. חיים פנימיים

ח. ישות ומהות

ט. להיות טבעי

י. האש שבפנים

 

 

חלק שלישי: מה שישנו, מה שחסר ומה שביניהם

י”א  על האמת והישות

י”ב  על האין שמסביב לישות

י”ג  על המסתורין  שמסביב לישות

י”ד  מישות לישות

ט”ו לוחם הישות הפנימית

רשימה כתבים וכותבים שהשפיעו

ביבליוגרפיה

“מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה – את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים – לאמת שבתוך עצמנו”

(מייסטר ארקהרט)

הקדשה (ארוכה מן המקובל)

למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו  חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. (“מה עוד  לא התחתנת?”, “מה, עוד לא החלפת את המכונית?”, כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון”?)  במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים,  אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית.

הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית  -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו.

מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו – במקרה הרע?

אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היאלגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל’החזיר בתשובה’ ו’לתקן’ את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת,  שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה.  הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. שאלה מרכזית לגבי הטיפול הפסיכולוגי היא באיזה מידה משרת הטיפול הנפשי  את היחיד ובאיזו מידה הוא משרת את  החברה. האם הוא מציע תיקון שמבוסס על קריטריונים אובייקטיביים, בלתי משתנים ומהותיים ( בהתאם ל’פסיכולוגיה האפשרית של האדם’ – כפי שאומר וכותב אוספנסקי), או תיקון המבוסס על הערכים המדעיים, הסוציולוגיים והפוליטיים של החברה -והתקופה. במילים אחרות, כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא  את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי בו (שהוא, לפי אותה תפישה,  מקור ה”בעיה שלו”) אלא  מכוון אותו ל’החליק’ או להיפטר ממה שיחודי בו (כדי להיפטר מן ה’בעיה’).

דרך אחרת שהחברה מוכנה  לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכוליםהאישייםלערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי  של  אמירה אינדיוודואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון-קונפורמיסטיים, אבל אלף – לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית – זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי).

האפשרות הקונוונציונאלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית,  כמו  חזרה בתשובה או מסגרות שונות של חיפוש עצמי בסגנון העידן החדש. הבעיה  כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות.

ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך במחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי לקבל את סמי  ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של ‘שמורות טבע’ שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוט-סיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, המנהלים  חיים רגילים  לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסונאנס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם.

לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע – מוקדש ספר זה.

מבוא:(הערות טכניות לגבי הספר)

בספר זה הכל נוגע לישות ובישות,  מגיע לישות ומשתדל להישאר עימה, מלבד החלק האחרון: “מה שביניהם”, שם הרשיתי לעצמי לעסוק בנושאים הנמצאים יותר בשולי הדיון בישות.

הספר מתחלק מבחינה מבנית לשלושה חלקים: “פנימה, “בפנים”, ו”מה שביניהם”. בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף – בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: “רקע”, ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחמר בפרק.

מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות.  מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע, וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע.

התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה  Sein  מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי “הוויה”  אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד”ר אברהם מנסבך “קיום ומשמעות” -על היידגר.  ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ’יש’ מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידיגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות).

הקדמה (ולעצם העניין)

אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז’אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע. על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא המסע האמיתי, המסע של חזרה הביתה. ישנם שני סוגים של  מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של אשליה, של פנטזיה,  ומסע של חזרה הביתה. הבית האמיתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האמיתי. המכנה המשותף לכל  המסות שבספר הוא ניסיון לדבר על המסע האמיתי,   המסע הביתה.

בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו… בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות – ובגלות יש רק געגועים, רק כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו’, אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את הכל בחוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל  את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את “המסע אל הישות.”

“טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב”.

 אורסולה ק. לה גווין

“המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה”

 מרטין היידגר

חלק ראשון: פנימה

“מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם”.

ג’יי  וקתלין הנדריקס  “במרוצת החיים” (הוצ’ אחיאסף, 1996 עמ’ 44)

 

א.  הפילוסופיה של הישות

 

מבוא

המונח   ‘פילוסופיה’  מעורר לעתים תגובות שליליות. אנחנו אומרים ‘להתפלסף’ שפירושו  לדבר הרבה על  לא כלום, לדבר גבוהה גבוהה בלי שום אפשרות להשיג משהו ממשי. אך תפישה זו, יותר מאשר היא אומרת משהו על הפילוסופיה, היא אומרת משהו על הדור הזה ועל ערכיו. אז מהי הפילוסופיה שלא דרך עיני החברה והתרבות?

“אנו סקרנים יותר לדעת מה משמעות החלומות שאנחנו חולמים מאשר להבין את משמעות הדברים שאנו רואים”

דיוגנס

 

פילוסופיה  יצירתית

הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על  מקום האדם בתוכם.

הפילוסופים של פעם תהו  על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם,  בדומה למשוררים, לציירים  ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו המחשבתית היה ערך בפני עצמה. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים ועל הגותם  ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף. כפי שכתב וייטהד:

“The safest general characterization of the European philosophical tradition is

that it consists of a series of footnotes to Plato”.

Alfred North Whitehead (1861-1947

היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה.

כיום מי שעוסק בפילוסופיה  הוא מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה,  או מי שעוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים  במסגרת אקדמית. זה דומה  מאוד למדען מן “הנסיך הקטן”, שכל הזמן ספר את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה…

הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד.  זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב  ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא  מתוך הבטן ואל  הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר  מדובר  כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו’. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא  חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת  לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.

הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי.  אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.

הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת.  היא נעקרה מידי היחיד  המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות  את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.

בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות  הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ’, דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר.  מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם  מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים  (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.

הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן  אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ”ך, האופנישדות, ספר הזוהר,  הברית החדשה וכו’). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה,  חוקרים אותה.  אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום,  ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני.  היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.

ובכלל, להביע  עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו’ – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא  לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?

גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים.  עמדות פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.

מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי.  ואולי גם משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.

כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות,  ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם  יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף  אל  האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה ובדת.  האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

“Everything has been figured out, except how to live”.

Jean-Paul Sartre (1905-1980(

“Philosophy recovers itself when it ceases to be a device for dealing with the

problems of philosophers and becomes a method, cultivated by philosophers,

for dealing with the problems of men”.

John Dewey (1859-1952)

 

פילוסופיה גלעינית (הפילוסופיה האמיתית):

לדעתי כיום, יותר מתמיד, יש מקום לתהות על קנקנם של החיים ושל הקיום ולא לקחת דבר כמובן מאליו. עולם  מבולבל, שחוק ותפל זה  זקוק לה לפילוסופיה יותר מתמיד,  כפי שכותבים נידלמן ואפלבאום בספרם           :“Real  Philosophy”

“בלי הדרכה של פילוסופיה, יותר ויותר אנשים מתחילים לפנות לגישות אחרות כדי לחפש משמעות לחייהם: דת ממוסדת, מדע, פסיכיאטרייה, אידיאולוגיה פוליטית, מיסטיקה פופולרית.  אך נראה כי אלה לא מסוגלים ממש לענות על הצורך במשמעות:

הדת  הממוסדת, זו המנותקת מן המקורות המסורתיים והעתיקים שלה – הופכת לחדירה בפני המבוכה והבלבול של הזמן הנוכחי.

הפסיכיאטרייה  (והפסיכולוגיה) איבדה מזמן את האורה המשיחית שלה, התקווה שאי פעם נראה שהיא הציעה, נמסה בתוך החומות של העובדות שהיא עצמה שמה סביבה, וגם אינה מסוגלת עוד להשביע את הצרכים הטבעיים של האדם לערכים אולטימטיביים.

אידיאולוגיה  הצמיחה תנועות המונים ו’מאמינים אמיתיים’ ובכך הוליכה אותם הרחק מן החיפוש, במקום כלפי החיפוש האינדווידואלי כלפי משמעות. התנועות הללו הסתמכו על ההמון בעל אינסטינקט העדר, ושיחקו על הסוגסטיה והיכולת להשפיע על אנשים במקום לשרת את משאלתם לחפש ולשאול.

הזרמים הנוכחיים של תורות מיסטיות – הפכו לאנטגוניסטיות לאימפולס של החיפוש. הן נוטות להרדים במקום לאמץ  ולחזק את האיכויות האישיות של כל אחד הפונה אליהם.  ועם זאת הפופולריות של תנועות כאלה  (שלעתים קרובות מהוות דוגמה לכיתתיות -כמו בהתאבדות הקולקטיבית בג’ונסטאון, ובהתאבדויות קולקטיביות אחרות שאירעו מאז)  ממחישה ומראה עד כמה רעבים אנו להדרכה ומה מעט מציעה לנו בנדון התרבות הנוכחית.”

 Arkena  Books-1990 עמ’ 12  (תרגום המחבר)    

השאלות של הפילוסופיה האמיתית, להבדיל מזו האקדמית והאינטלקטואלית, באות ממצוקות הקיום, מן המפגש שבין הלב והשכל, מן הילד שבפנים, מן הכוליות של הישות הפנימית. אחת הדוגמאות המובהקות לפרסוניפיקציה של שאלות טוטליות שכאלה  באדם אחד הוא סוקרטס, המגלם את הגישה של שאילת שאלות, שהיא נשימתה של הפילוסופיה  במיטבה (לעומת הגישות הקודמות העוסקות בעיקר בהנפקת תשובות ופתרונות ובהרגעת ספקות).

“…האנושות ניצבת בפני כמה שאלות קשות, שאין לאיש תשובה משביעת-רצון עליהן. יש לנו אפוא ברירה בין שתי אפשרויות: אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ואת העולם ולהעמיד פנים כאילו אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת, או לעצום את עינינו לנושאים המרכזיים אחת ולתמיד ולוותר על כל קידמה. במובן זה האנושות נחלקת לשניים. אנשים, בדרך כלל, או שהם משוכנעים לגמרי, או שהם שווי-נפש לחלוטין.

זה דומה לחפיסת קלפים שמחלקים אותה לשתי ערמות. באחת הקלפים האדומים ובאחרת השחורים. אבל מדי פעם מופיע הג’וקר, סופי! קלף שהוא לא עלה או תלתן, ולא יהלום או לב. סוקרטס היה הג’וקר בחפיסת הקלפים של אתונה: הוא לא היה לא משוכנע ולא שווה-נפש הוא ידע רק שאינו יודע – וזה הטריד אותו. הוא נעשה אפוא לפילוסוף – מי שאינו מוותר אלא ממשיך ללא ליאות את החיפוש אחר האמת.”

י. גורדר, עולמה של סופי, עמ’ 65,  הוצ’ שוקן 1996

חוץ מסוקרטס – ניסו לא מעט פילוסופים לגשת לסוגיות מהותיות אלה, ביניהם נימנה את: אפלטון, סקוטוס אריגנה, ניקולס מקוזה, דקארט, קירקגור,  היידיגר, הרקליטוס, שפינוזה, וגם האסכולות הניאופלטוניות וההרמטיות.

השאלות הקיומיות, או הטוטליות, או הגלעיניות – חבויות מאחורי צעיפים ומסכות של הדחקות כגון  הולכת שולל עצמית, אמונות שווא, ציפיות חסרות בסיס, רומנטיקה, אשליות, פנטזיות ואחרים. השאלות החשובות באמת, כמו משמעות חייו של היחיד, נדחקות הצידה מפניהן של נורמות מקובלות כגון: התקדמות בחיים, רווחה כלכלית, זוגיות, משפחה וכו’ ואז מתחילים לחיות בצל פער מתמיד, פער בין איך שהאדם מופיע כלפי חוץ,  ביחס לחברה, ואיך שהוא באמת, מבחינת ישותו הפנימית.

האדם כל הזמן צריך לנסוע אל עצמו, אל ישותו הפנימית.  אם וכאשר יצומצם הפער הזה – נבוא אל העולם מתוך מרכז כובד קבוע ועמוק ומשם – אם וכאשר- נראה את העולם ואת חיינו בו  בצורה בהירה וצלולה. רק לאחר המפגש הזה עם ישותנו הפנימית – תוכל הפילוסופיה הגלעינית, הקיומית ואינטימית, הפילוסופיה של הישות – להתחיל.  רק אז ניתן יהיה להסביר דברים מן התוך שלנו כלפי העולם החיצון, ולא כפי שבדרך כלל:  להסביר את העולם מתוך מה שקורה מבחוץ – כלפי מה שקורה לנו בפנים.  בחיים ללא הפילוסופיה של הישות  -תשומת הלב ממוקדת במה שקורה מחוץ לאדם. החיבור אל הפנים, אל הישות, עשוי לאפשר לנו אולי,  סוף סוף, להתרחש, להיות – במקום לעשות ולהתאמץ, שתי פעולות הבאות במקום הנוכחות של העצמי בעולם. כאשר תשומת הלב שלנו נמצאת במה שנמצא מחוץ לנו היא מסיטה את מרכז הכובד שלנו מן הפנים האינטימי, אל מה שקיים ביננו לבין העולם,  אל אותו שטח ביניים שבין הישות הפנימית לבין העולם החיצון. שטח  זה מאוכלס על ידי מה שאני מכנה בשם “דמונים”. דמונים אלה חיים בקליפה העוטפת אל העצמי האמיתי, את הישות הפנימית, והרעש  והאבק של האגואיזם האינפנטילי  שהם מקימים מכסה וקובר תחתיו את הישות החרישית, את האני האותנטי.

גילוי  הישות הפנימית וההתחברות אליה – אינה דבר של מה בכך.

פילוסופים ואנשי הגות ורוח בכל הדורות התייחסו להתחברות לישות הפנימית כאל לידה של ‘אני’ חדש וכמוות של ה’אני’ הישן. אפלטון אומר, שבזמן היווצרות האני החדש (המפגש עם הישות הפנימית) האדם הופך למיילד בלידה של עצמו…

תהליך מופלא ומוזר זה מביא אותנו אל אפשרות הקיימת באדם, להיוולד מחדש, ולא זו בלבד, אלא שאם לא ‘נולד מחדש’ קשה להגיד שהצליח לחיות את חייו, לכל היותר הוא חלם אותם.

“לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה, אלא הוא אף מחויב לכך”

הרמב”ם

 

ה’ישות’ ומקומה בגישות שונות בפילוסופיה

 

“הישות היא הקרובה ביותר לאדם, אבל קירבה זו היא הרחוקה ביותר”                 

מרטין היידיגר

ישות היא הטבע הבסיסי של הקיום, המהות הפנימית של כל דבר,  התמצית הראשונית והאותנטית, שהתכסתה במשך הזמן בעטיפות. הגדרה זו משקפת פחות או יותר את המוסכמה הרחבה  הקיימת בפילוסופיה לגבי ה’ישות’.  הישות, (BEING)  – היא דינמיקה הזורמת בתוככי העולם בו אנו נמצאים. מרטין היידיגר תרם אולי בצורה המשמעותית ביותר להעתקת הדיון בישות אל מרכז תשומת הלב הפילוסופית בספרו: “הישות והזמן”, בו הוא מצביע על כך כי הישות (של האדם) היא אחד המושגים הנבגדים והנשכחים ביותר. הסיבה לכך, לפי  היידיגר, היא שאנו כה ספוגים בישות – עד שאיננו חשים בה עוד, בדומה לדג שאינו יודע שהוא נמצא במים. בעלי החיים מחוברים באופן טבעי לישותם ולישות של סביבתם, אך בני האדם צריכים ללמוד את הישות, ולימוד הישות נקרא: אונטולוגיה, (אונטולוגיה היא סעיף משנה של המטאפיסיקה, המטאפיסיקה מורכבת מן האונטולוגיה ומן האפיסטמולוגיה, כשהאונטולוגיה מוגדרת כלימוד המציאות האפשרית בתוככי מה שישנו, ואפיסטמולוגיה מוגדרת כלימוד של מה שאפשר לדעת). דרך לימוד האונטולוגיה ניתן לדעת על המבנה הבסיסי של עולמנו.

פילוסופים הקדישו עבודות רבות לחקר הישות, הבולטים מבניהם: פרמנידס, אריסטו, דקארט, קאנט, הוסרל, הרקליטוס, ניטשה, סט. אוגוסטוס, הגל, מרלו פונטי, לוינס, דרידה, מייקל הנרי, גרגורי בייטסון וכמובן – מרטין היידגר.

 הוסרל אומר כי הדרך לחדור אל טבעה של הישות ואל מהותה, היא באמצעות פיתוח רגישות ומודעות למהות של הדברים, וזה כלל לא קל כי בדרך כלל אנו נוטים לשקוע באשליה התורנית שלנו ובגרסתנו הסובייקטיבית לגבי הדברים. אולם, הישות של הדברים היא המשמעות הגלעינית שלהם, בלי קשר לאופן בו הם נתפשים בעינינו. לעיתים קרובות מידי אנו משליכים (פרויקציה) על דברים שונים בחיינו את מעטה המשאלות והציפיות שלנו ויוצרים בכך מעין ציפוי המסתיר מעיננו את טבעם האמיתי (את הישות שלהם). קאנט קרא לישות  :nomenia משמע – זה שבתוך מה שנגלה, אך אף פעם לא מתגלה (אולי רק בהבלחות אקראיות).     

מבחינה כרונולוגית – חלו שינויים ובעיקר פיצולים בתפישתה של הישות מאז הרקליטוס, ואריסטו. זה החל עם הוסרל והמשיך עם תלמידיו, אהרון גורביץ’ ומרטין היידיגר. גורביץ הוסיף את הממד של פסיכולוגית הגשטלט, והיידיגר עיצב את הישות כהתגלות כמעט דתית. היידיגר מדבר על שני סוגים של ישות: ישות טהורה, וישות בהתגלות. כלומר, ישות במצבה הבראשיתי והמהותי – וישות לאחר שהתערבבה בעולם, אבדה מן הראשוניות הגולמית שלה אבל התפתחה והבשילה.

לאחר ז’אן פול סארטר בא מארלו פונטי והוסיף עוד שני מצבי ישות (HYPER BIENG  & WILD BIENG) ואחריו באו לוינס ומייקל הנרי והפוסט-מודרניסטיים. לדעת כותב שורות אלו, היידיגר היה ונשאר הגדול מכולם. היידגר היה זה שהצביע על הבעיה של  בני אדם, החיים בניתוק גמור מן הישות  הפנימית שלהם. היידגר היה זה שתיאר את החיים האלה, ללא חיבור פנימה וגם ללא מודעות להיעדרו של החיבור,  כחיים מתוך עיוורון, בחשכה, בהסתר פנים, בלי מרכז כובד פנימי, בלי גלעין מנחה, בלי בית לחזור אליו, בלי עצמנו,  בעצם.  כביכול אנו חיים, אך למעשה איננו קיימים, כי אין בתוכנו כלום מלבד שרידים של אגו מתקופת הילדות, שגדל פרא ומאכלס כעת את מקום הישות שלא התפתחה.  קשה לתפוש שאנו רק תפאורה של בני אדם, אך אין לנו ולחיינו גיבוי פנימי. אנו מתנהגים כאילו יש מישהו ‘בבית’, אך ה’בית’  ריק וחיינו ריקים מעצמנו, זה המסר העיקרי של לימוד הישות וזה המסר שניתן למצוא לו חיזוק ב”ישות והזמן” של היידיגר. ובהעדר גלעין פנימי – חוגגת הסתמיות, ההולכת ומתעצמת.

“הבנת הישות (BEING) היא התכונה הקובעת והעובדה הבסיסית של הקיום האנושי”

 עמנואל לוינאס

 

הפילוסופיה של הישות ביצירתו של מרטין היידיגר

“אין אדם במאה העשרים יכול לגשת ולעסוק בפילוסופיה בלי לעבור דרך פילוסופית היידגר”.

עמנואל לוינאס “אתיקה והאינסופי” עמ’ 46

“אבל האדם של היידגר הוא פסיעה גדולה מכרעת, מקירקגור אל התהום, ששם מתחיל האפס”

מרטין בובר “פני אדם”

אחד הדברים המקסימים ביותר בילד היא יכולתו להתפלא ולהשתאות מול החיים ומרכיביהם. במשך הזמן מאבד הילד את הנכס הזה וכמבוגר אנו מפתחים גישה הלוקחת את מה שקורה לנו וסביבנו כמובן מאליו. כפי שמציין אפלטון:

 “Wonder is the feeling of a philosopher, and philosophy begins in wonder“

Plato,  c.428-c.348 BCE

 והיידגר, כמו הילד הקטן, לא פסק מעולם להשתאות מול מה שבעיננו הוא המובן מאליו ביותר: ישנותו של ה’יש’. לגבי רוב  בני האדם מה שישנו ישנו. לא כך הדבר לגבי היידיגר שגילה השתאות מרובה על כך שהיש ישנו. שם לב כי היוונים הם הראשונים שהתייחסו בצורה לא פמיליארית  (לקיחת משהו כמובן מאליו), לישנות היש. היידיגר מבחין בין הוגים כהרקליטוס ופרמנידס, שהתפלאו ‘פליאה ראשונית’, לבין הוגים כסוקרטס ואפלטון שהתייחסו לישות בדרך אידיאליסטית ומטאפיסית. לפי החוקר ג’ורג’ שטיינר דרכם של סוקרטס ואפלטון לא סיפקה את היידיגר, הוא חיפש דרך יותר אותנטית, הוא חיפש לעשות מהפכה בדרך החשיבה המדעית של אריסטו ודרך החשיבה המטאפיסית של אפלטון. היידיגר הוא המורד הגדול שפסל למעשה את כל תפישת העולם שהתפתחה לאחר הרקליטס. הוא טוען שהחשיבה הפילוסופית המערבית מאז אפלטון ובמיוחד מאז אריסטו איבדה את היחס המיוחד, אפוף המסתורין, כלפי הישות. המערב מסתכל על העולם בעיניים אנאליטיות, מבחוץ – ולא מתוך רצון להתאחד מבפנים. היידגר מתחיל, בנקודה זו, לחפש את היש שבישות. הוא מבקש לראות את הישות לא מנקודת מבטה של התווית החיצונית, אלא מתוך נשמתה שלה עצמה.

אצל היידיגר, הכרה עצמית ומודעות עצמית – אינם ערכים בפני עצמם,  אלא חצים המכוונים אל מרכז הכובד הפנימי, אל עצמיותו של האדם. היידיגר מתייחס אל האדם ואל קיומו כאל משהו שולי ביחס להוויה שאליה הוא אמור להתכוונן ולהקשיב לה. הוא קורא לזה: “להאזין לקולה של הישות”.  אותה הקשבה לקולה של הישות קיימת גם במדיטציה ובזן בודהיזם של המזרח הרחוק. במערב היא קיימת בשירה, ביצירותיהם של רילקה, הלדרלין, גאורגה, טראקל, קולדריג’, פנחס שדה ואחרים.

החיפוש הזה אחר ‘יש’, הפליאה וההשתאות מול עצם קיומם, הם נדירים.

לעיתים יש ואדם פוגש לרגע את ה’יש’ וחש את פעימתו אבל רגע זה נעלם כהרף עיין. במלותיו של היידיגר: “…תתעורר רק פעם אחת, כמו פעמון, שצלצולו חודר לחיינו ובהדרגה מתרחק ודועך”.

מקומו של היידגר בפילוסופיה דומה למקומו של הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, המצביע על כך  שהמלך עירום, דהיינו שחיינו עירומים ללא הישות ושום עיסוק בשאלות אחרות מלבד שאלת הישות אינו יכול להלבישם.

 מתוך דוגמאותיו של היידיגר לפספוס הזה של המהות: אנו מסתכלים על בנין, ורושמים כל דבר: גובה, פרופורציות, מספר לבנים, ממדים, קווי מבנה, תכולה וכו’, אך כאן באה השאלה המכרעת: איפה, בכל אלה מצויה ישותו של הבניין? “משום שאחרי הכל, הוא ישנו, הבניין ישנו. אם משהו שייך לנמצא זה – זוהי ישותו, אף אל זאת איננו מוצאים את ישותו בתוכו”.

היידיגר מוכן לקבל שהבניין ‘משתנה’ בהתאם לתפישה  האינדווידואלית של היחיד, בהתאם לנקודת ההשקפה החברתית, בהתאם לזווית ההתעניינות או ביחס לערכו ההיסטורי  – אך עם זאת עובדת ה’ישנות’ של הבניין היא ראשונית לכל ועומדת בפני עצמה. “אתה יכול כאילו להריח באפך את ריח הישות של הבניין, הריח מעביר את הישנות של הנמצא באופן מייד ואמיתי הרבה יותר מכל תיאור או בחינה”. היידגר בוחר לממש את תחושת חווית ישנותו של הבניין דרך חוש הריח, ואכן הדרך לחוות את הישות היא בעיקר דרך החושים. דוגמא נוספת מתמקדת בחוש הראיה:

“ציור של ואן גוך, זוג נעלי איכר גסות, שום דבר אחר. למעשה הציור אינו מייצג דבר, אולם לגבי מה שישנו בתמונה -אתה מיד נמצא לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות, עם המעדר שלך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוח האדמה האחרונות, מה ‘ישנו’ כאן? המכחול? נקודות הצבע?” 

ג’ורג’ שטיינר בספרו “משנתו של מרטין היידגר” (שוקן, 1988, עמ’ 45)  נותן דוגמא נוספת, מן הזווית של חוש השמע: “…המוסיקה ‘נכנסת’ אל הגוף ואל הנפש ברמות רבות, שונות בעת ובעונה אחת. לרמות אלו מתאימים סיווגים כ’עצבי’, ‘מוחי’ ו’גופני’ -באופן לא מדויק וכוללני. אפשר לשמוע מוסיקה בחלום, יתכן שאי אפשר להיזכר בה במדויק, אבל היא משאירה בנו איזו הרגשת רפאים פנימית, מתח פנימי, או הרגשה של תנועה מסוימת, שדומה פחות א ויותר לאקורד או להרמוניה או ליחסי הצלילים שנגוזו”.

…”המנגינה -כותב לוי שטראוס – הנה המסתורין העליון של האנושיות שבאדם, אבל מה היא? האם הלחן הוא הישנות של המוסיקה – או גובה הצליל או גוון הקול או היחס הדינמי שבין הצליל והמרווח?”…   …”המוסיקה היא בעלת משמעות גם כאשר -בייחוד כאשר – אין שום דרך להמיר משמעות זו בפרפראזה שלה, לנסח אותה בצורה אלטרנטיבית, לרשום אותה בצרוה מילולית או פורמלית”.  (שם עמ’ 46).  …”אנו מקבלים את ישנות השל המוסיקה כדבר מובן מאליו, כמו את הישנות של היש, אנו שוכחים להתפלא”.  (שם עמ’ 47).

דוגמא אחרת, משל רילקה מתמקדת בחוש הטעם:

“תפוח עגלגל, דמדמנית,

אגס בננה… כל אלה מביעים

מות וחיים בפה… אני

 רק מנחש…  קורא זאת בפנים

של ילד שטועם מהם. זה בא

ממרחקים. הפה נמלא במה

 שאין לו שם. במקום מלים נחלץ

מתוך, בשר הפרי גילוי נדהם.

אמר לי מה משמע אותה מלה,

“תפוח”, המתיקות שבתחילה

נרקמת, ועולה לאט בחך,

ונהיית למשהו בהיר,

שקוף, דו משמעי, שמשי, נוכח:

הו חוויה, תחושה, חדווה -אדיר”!

ר.מ. רילקה

(מגרמנית: שמעון זנדבק) מתוך: “סונטות לאורפיאוס”. חלק א’, מס. 13

גם  מרסל פרוסט בחר להתחבר לישות של משהו דרך החושים, אצלו זה דרך חוש הטעם, הוא התחבר לחוויה של ילדותו דרך הטעם של עוגית מדלן המתוקה. אך עם ההתבגרות, חוויות החושים הולכות ונעשות דלות יותר, ואנו מתחילים לקבל את הישות כמשהו מובן מאליו. קבלה זו של הישנות כמשהו מובן מאליו, שכחה זו של הישות היא מה שגורדייף (ואוספנסקי) קורא השינה, מצב הערנות הדלה או מצב התודעה הנמוך של האדם. גורדייף מציע כתרופה את הדרך של ההיזכרות העצמית ואילו היידיגר אומר כי אם נלך עם השאלה עד הסוף, נמצא שהישות “אמנם שולטת ומכשפת את ההתגלות של הדבר” אבל היא אינה מעניקה לו הגדרה, כלומר היא לא שמה תווית על עצמה.

בספרו  החשוב “ישות וזמן” 1927, בוחן היידגר בעיקר את הקיום האנושי היומיומי ועומד על מה שקורה לישות במצבים שגרתיים. הוא מביא דוגמא של נהיגה במכונית, המתבצעת ללא חשיבה מכוונת, באופן אוטומטי. לדברי היידיגר הדרך בה אנו נוהגים משקפת את יחסינו לחיים ולחיינו (עמ’ 98): לעולם איננו מקדישים מחשבה לעצם הקיום וה’ישנות’ האוטונומית של דבר כלשהו לכשעצמו. לעולם איננו מתייחסים למשהו כפי שצריך להתייחס אליו מבחינת עצמו, ללא  קשר למניפולציה האוטומטית והמכאנית שלנו אותו. דבר זה נכון לגבי אנשים ולגבי חפצים. במילים אחרות: אנחנו ישנים.  אולם,  אם נשבר משהו במכונית (עמ’ 102-3) רק אז אנו נאלצים להתבונן בו, להכיר אותו ולהתייחס אליו כפי שהוא מבחינת עצמו. ואז, ורק אז, הוא הופך בפעם הראשונה ל’נוכח’ עבורנו (עמ’ 104).

כלומר, אנחנו יכולים ל’ראות’ את ה’מכשיר’ רק כאשר איננו יכולים להשתמש בו, כשהוא פוסק מלהיות מכשיר… היחס הזה, של התייחסות לעולם דרך שימוש והשתמשות בו – הוא יחס שיצר המדע כלפי העולם (עמ’ 412-3) . היידיגר מאמין שהמדע -כמעצב את כל הגישה וצורת החשיבה של האדם במערב -לא ניגש בכלל לשאלות מהותיות לגבי קיומם של דברים. השאלה המדעית הבסיסית לא מתיימרת כלל לחדור לשאלת המהות. היידיגר לא מנסה לגמד את חשיבות המדע, רק להראות שהמדע לא מסוגל להתייחס לישות.

“עם כל הידע הזה במדעים האם תוכל לומר לי כיצד, ומנין בדיוק, מגיע האור הזה אל תוך הנפש”? 

הנרי תורו

הדרך אל הישות היא בעייתית. מאוד נוח להניח שהדרך אל הישות נסללת באמצעות יצירת אנטי- תזה לגישה המדעית  או לדרך החשיבה הקונוונציונלית. הנחה מוטעית זו גרמה לפריחתם בימינו של דתות פונדמנדליסטיות, כיסי פופ-מיסטיקה, תנועות עידן חדש, פסיכולוגיה טראנספרסונאלית   וכו’. כל אלה רחוקים מן הישות כרחוק המדע ממנה וחלקים מהם הם בעלי אוריינטציה מניפולטיבית ושיווקית: הבטחה להגיע לסוג של אושר. מבחינה של השאיפה והתקווה לאושר, אין הבדל בין מכשיר מדעי חדש או מנטרה שהנפיק גורו זה או אחר. למעשה, מה שהם עושים הוא שהם מאשרים בקוטביותם את קוטב המדעיות.  דרך האמצע של הישות היא דקה מאוד ואין היא מבוססת על רוח העידן החדש  מצד אחד או על חקירה וניתוח מדעיים – מצד שני.

היידיגר גם מאשים את  הפילוסופים הפוסט-סוקרטיים בהינתקות מן המקורות הנסתרים והאותנטיים של המהות. מבחינה זו אולי היידגר אינו כל כך פילוסוף, אלא יותר משורר ותיאולוג. אולי זה מסביר מדוע הראשונים שאימצו את ה’ישות והזמן’ הם דווקא התיאולוגים, למרות שהיידיגר עצמו התנגד לחתירה להתעלות שמימית ודיבר בעד מציאת עוגן אותנטי בכאן ועכשיו היום יומי.

“זן אינו סוג של התרגשות, אלא התרכזות בשגרה היומיומית שלנו”. – שונאריו סוזוקי

החידוש המהפכני והפרדוכסלי של היידיגר לפילוסופיה, למרות היותו דתי ביסודו, הוא יציאתו חוצץ נגד המטאפיזיקה,  מתוך מסקנתו שעקבותיה של המטאפיזיקה הטראנסדנטלית והרוחנית במחשבה המערבית רוויים ברמאות עצמית. ההתנגדות שלו נובעת מהבחנתו שהתפישה ששמה את הקיום האמיתי מחוץ ל’כאן ועכשיו’ של האדם –  עוסקת למעשה בטיפוח אשליה.

תפישת קיומם של האלוהים ושל הרוחניות כנמצאים מחוץ לאדם – היא טעות אופטית אחת גדולה. היידיגר לא בורח מן הקיום הפיסי והמוחשי של הדברים אל עולמות ערטילאיים של אידיאות וישויות רוחניות, אלא דווקא נמשך אליהם בחבלי קסם, והם מעוררים בו השתאות ופליאה. הוא טוען שבכל יש מוחשי ישנו גלעין פנימי של ‘אור’. אור זה אינו הדבר עצמו, אלא  משהו המעניק לדבר  ‘קיום קורן’.  בעוד שהמדעים חוקרים את התכונות המתכלות והמתבלות של הדברים, חוקרים הפילוסופים של הישות את ישותו הקורנת של הדבר, מהותו הפנימית. הישות הנסתרת היא המעניקה לדבר מסוים או לאדם את ייחודיות קיומו, היא הגורמת לעצירת הנשימה למראה  ציפור במעופה, או לקסם שמהלך עלינו מקום מסוים המעוצב בצורה מסוימת. מה שחי בתוך הדברים קורן מהם החוצה והוא העושה אותם למה שהם, שכן זהו הסמוי המשפיע על הרושם שמעורר הגלוי, בדומה לחומר הפיתוח בחדר החושך הגורם לתצלום שיתגלה. מדובר כאן על מהות סמויה הנמצאת בממד אחר של קליטה, משהו הנמצא עמוק מתחת לקליפת הקליטה המיידית של השכל או הרגש.  האויבים הגדולים של ההתייחסות לישות הנסתרת הם הגישה הטכנית, הגישה האנאליטית-הלוגית, וגם הגישה התרפויטית. כל אלה אינם אלה צאצאיה של  הגישה המדעית, הגורסת שיש לחקור את מה שגלוי ולא את מה שקורן דרך הגלוי. (גישה שג’ורג’ שטיינר קורא לה: “ההומניזם האגוצנטרי של הנאורות הליברלית”…) לפי היידיגר -ההתייחסות הנכונה לישות היא -לתת לה להיות. המדהים אצל היידגר, שהוא מתעקש למצוא את הרוחניות המזוקקת ביותר דווקא בארציות הגשמית ביותר. הוא מתעקש לא ליצור הפרדה בין הקיום הדתי ולבין הקיום הגשמי, אלא מפנה שוב ושוב את תשומת הלב אל הגשמי והיומיומי בטוענו כי רק שם, כאן ועכשיו – טמונה ההארה, ורק התהייה על פישרו של השגרתי ביותר תוביל אל הישות שבעומקו. גישה זו מזכירה משפט נפלא של פרנץ קפקא: “הדרך האמיתית עוברת מעל חבל שאינו מתוח גבוה כל כך, אלא ממש מעל פני האדמה. נראה כאילו הניחו  אותו שם כדי שאנשים ייכשלו בו, לאו דווקא כדי שילכו עליו.”

ההתייחסות אל הגשמי והארצי כאל חץ שמורה אל האלוהים אינה שכיחה במערב. הלימוד המערבי הוא דיכוטומי, מפריד את הגשמי מן הרוחני. בהקשר זה עורך היידיגר הקבלה מעניינית ומקורית, בין הדתות המונותיאיסטיות לבין המדע – מצד אחד,  ובין הדתות הפגאניות האליליות לבין הרוחניות או הדתיות האמיתית -מצד שני.  הוא תוקף את ההנחה שהדתות מהוות אנטי תזה למדע, ומציג תפישה לפיה המדע והדתות המונותיאיסטיות הם שני צדדים של אותו המטבע, המקיימים שניהם הפרדה בין הגשמי לרוחני. הפרדה זו היא שורש כל רע והיא החלה דווקא ביסודן של הדתות המונותיאיסטיות ובניתוץ הפגאניות. דווקא האמונות הפגאניות רואות בחומר ייצוג של הרוח. כך לדוגמא, נמצא באמונות הפגאניות את ההתייחסות לאלמנטים ארציים של אויר, אש, אדמה ומים כאל כוחות שמימים. הדתות המונותיאיסטיות, שהשתיתו את תפישת קיומו של אל אחד, גבוה, ערטילאי, מנותק, הקיים מחוץ לחיים ומעליהם, שהתחיל הכל לפני הרבה זמן ושאפשר להגיע אליו רק לאחר המוות – ניתקו למעשה את הרוחניות והמסתורין מן היום יום, והרחיקו אותה מחוץ להישג יד.

החיפוש אחר הישות חייב לעבור דרך מה שישנו, דרך מה שמתגלה. היומיום חייב לחזור ולהיות קדוש, כי בתוכו מסתתרת אלוהות. המדע שחוקר את החומר המת המכאני, אינו אלא המשך מעשי וישיר של הדתות הגדולות: של היהדות, הנצרות והאיסלם. הדתות הגדולות ניתקו את האלוהים מן הבריאה, והמדע צלל לתוך הבריאה וגילה עולם נטול רוחניות, הפועל מתוך חוקים מכאניים, נעדרי משמעות, אך עם דינמיקה וסדר מופלאים ועלומים. (כל זאת עד לפיסיקת הקוואנטים שהפכה את כל זה על הראש ושמה בכך את המדע בפני שוקת שבורה).

הרוחניות, כפי שהיא מיוצגת כיום, הן  על ידי הדתות המערביות הממוסדות והן על ידי  כיסי הפופ מיסטיקה והעידן החדש,  מרחיקה את האדם עוד יותר מן הישות ומשתיתה ביתר שאת את הניתוק בין הרוח לבין החומר.  הרוחניות כפי שהיא מוצגת כיום  קיימת מחוץ לשטף החיים הרגיל, שוכנת בכנסיות, בכתות, בספרים, בפולחנים ובטקסים מיוחדים, בקלפי טארוט, באסטרולוגיה, בהילינג,  אך לא בחיים עצמם!

גלותו של האלוהים מן האדם מונצחת אפוא בסגידה לכוח ערטילאי קדוש ועילאי ובהתייחסות לכל מה שלא טהור וגבוה כאל בזוי, גס ומלא חטא, ושוב – דיכוטומיה. מאחר שכל מה שגלוי ומצוי סביבנו הוא חומרי – לא נותר לנו אלא לפנות אל אותו ‘כוח הנמצא מעל ומחוץ לחיים’, שיבוא ויגאל אותנו מן הגשמי. אותו כוח יוכל להיות האלוהים, שליחיו, או הכי רצוי – המשיח.

גישה זו היא מגוחכת. האמת היא שהאדם מלא וגדוש באלוהים, רק שאלוהים כלוא בתוך ישותו האסורה אף היא, והישות כלואה בגוף (-יצרים ורגשות) המנותקים מן השכל – המוביל את האדם לעולם חסר חיים ומשמעות.

חוץ מהדיכוטומיה שבין ארציות לרוחניות -היידיגר גם מונה סיבה נוספת  לריחוקנו מן הישות: האחרים! הוא טוען שכשאנו עם אחרים, אנו חדלים להיות אנו עצמנו.  ההימצאות עם אחרים מדכאת את התממשות הישות העצמית שלנו. כלומר, ישותנו נעשית מזויפת וסתמית. מה שמוביל ליצירת תדמיות וליחסים של בינוניות, ניכור, ריחוק, פורמליות וניתוק, “כל אחד הוא האחר, ואף אחד אינו הוא עצמו”. הקולקטיביות, הפומביות והעדריות – הורגים כל שמץ של זיקה אישית, פנימית, אינטימית או אותנטית – בין אדם לחברו.

מדובר כאן, בפירוש על דה –הומניזציה (ראה חלק שלישי, פרק י”ד, המסה בשם: “אנושיות”) והמוניות של היחיד – הכל מוכר, ידוע, מתויק, חסר יחוד, חסר מסתורין, חסר ממד של עומק, חסר ממשות קונקרטית, חסר רוחניות.  היחיד אינו חי בהתאם לעצמיותו הפנימית והייחודית, אלא בהתאם לקונוונציה החברתית של האחרים.

אחד מן הביטויים השכיחים לעריצות זו של הרוב על חשבון מקדש חייו של היחיד, משתקף באופיין של השיחות המתקיימות בין בני אדם ביום יום. השיחה הבטלה כוללת לא רק שטף של דברי הבל ורכילות, חידושים, קלישאות,  ז’רגון ומילות סלנג ‘איניות’, אלא מתפשטת אל אמצעי התקשורת,  שם זה בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה העיתונאי,  ‘הז’ורנליזם החדש’ ה’ניו ספיק’ ודפוסי הביטוי וההתנסחות של עיתונות המקומונים והתקשורת המצולמת.

 כל מה שעושה הדיבור- בשיחה הבטלה – הוא “להפיץ את השמועה”  ומי שמפיץ את השמועה הוא אינו מישהו ספציפי, בעל יחוד, אישיות מוגדרת וקיום מסוים, אלא מאן-דהו סתמי, המיצג את הכלל והמדבר אל ‘ההם’ או  ליתר דיוק -‘איתם’. המוסד של השיחה הבטלה  הוא בעת ובעונה אחת גם הסימפטום וגם המחלה: המימוש של ההיעקרות וחוסר המנוחה השולטים בתרבות של חוסר האותנטיות. ה’דיבור’ הופך לפומבי ומטפח אשליה של הבנה ללא תפישה אמיתית.

קיום הישות עם אחרים  מתרחש בתיבת התהודה של להג ריקני ובלתי פוסק של תקשורת דמה , (פסאודו קומוניקציה), ומאחר  והכל עושים את זה אנו מתחילים לשכוח שיש אפשרות של הידברות מתוך אל תוך,  מישות לישות, (ראה פרק, בשם זה, פרק י”ד, בסוף הספר, בחלק בשלישי, “ומה שביניהם”)  שיש אותנטיות מאחורי ומעבר ללהג הסתמי והמקובל.

במלותיו של היידיגר: “אדם סתמי שייך לאחרים בעצמו ומגביר את כוחם. ה’אחרים’, שאותו אדם מציין בצורה כזו על מנת להעלים את עובדת השתייכותו המהותית שלו אליהם, הם אלה שבקרוב ובדרך-כלל נמצאים שם, ביום-יום של היות-זה-עם-זה. ה’מי’ אינו אדם זה או אחר, לא הוא עצמו, לא כמה אנשים ולא סך-כל האנשים: ה’מי’ הוא הסתמי, ה’הם'”.

“We are doomed historically to history, to the patient construction of discourses about discourses, and to the task of hearing what has already been said.”

Michel Foucault 

ב. המסע אל הגלעין הקשה

רקע

בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד הגנטי, מהות פנימית, תמצית היולית פחות או יותר, אך תמצית. התמצית של כוס קפה הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. למפעל, למשל,  יש מהות מורכבת משלושה מרכיבים: איכות המוצר, שיווק ושירות. אם יתרחק המפעל מאחת מן המהויות הללו הוא איבד את הצידוק לקיומו. אך מהי תמצית האדם, מהי מהותו?  ואם נדע מהי מהותנו – האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שיש להם קשר אליה?

“נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל שעכור  ומזהם, הן בחוץ והן בפנים”.

מתוך: “סודות פנימיים של הדרך”, סעיד חייזר עמולי,  המאה ה14-

 

הסוד והצופן:

החיים הם  צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל הנקלט, כל המודע – אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים וזה הכל.

לימוד הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך שולטת, כשחקן זה שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא מקנה אודות המפעיל העלום.

האדם רחוק מן המצב  הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש והעצמה הרוחנית. במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת שהצטברה מעליה. הדרך קשה, המסע מפרך. כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון נתקל בקושי, אך מי שמתגבר על הקושי הראשוני ויוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, היוצא לחלץ את הנסיכה היפיפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת הרכושנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות). ואכן המסע מזכיר ז’אנר של אגדות ילדים -יותר מאשר כל ז’אנר ספרותי או אומנותי אחר. זהו מסע אל הפנטסטי, אשר ממדי המרחב הזמן (או ה’כאן והעכשיו’) אין להם חזקה עליו. זהו מסע הנשלט על ידי נצחיות  המאבק והתקווה ושאר איכויות בסיסיות השזורות באגדות ילדותינו.

המסע הוא מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר המסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנאכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות – אלא בגרות אותנטית.

מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזרעון הנע אל הנשיות הפנימית הצרופה. בתחילת המסע מופיעה הנשיות כפוטנציאל, ואולם בסופו היא מופיעה כגאולה, בכל כוחה. כל מה שנמצא בביניים הוא תנועה גברית לקראת גאולת הניצוץ הנשי.

המסע  אל הישות הפנימית -הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו – אל הניצוץ   הכלוא בתוכם. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן אל המציאות , אל היש השורשי, האמיתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות – אך ורק כדי להצטמצם חזרה לתשובה, לסימן הקריאה המצומצם והמקורי. המסע הוא אפוא שיבה למקור. בתום המסע יוצא הצליין כגבר צרוף ומחושל ובהביטו פנימה הוא רואה נשיות צרופה ומזוככת. החד והחידה חד הם.

“What we call the beginning is often the end

And to make an end is to make a beginning.

The end is where we start from …

We shall not cease from exploration

And the end of all our exploring

Will be to arrive where we started

And know the place for the first time”.

T. S. Eliot

על ההיסטוריה של מסעות אל מה שמעבר:

מאז ומתמיד נסע האדם לעבר משהו שהוא מעל או מעבר, אך האמת היא שאפשר לנסוע רק פנימה. הדרך למעלה, או אל מה שמעבר – עוברת דרך הפנים. מאז ומתמיד אנשים חיפשו את מה שמעל ומעבר ורוב  המסעות האלה נכשלו. זהו מסע חתחתים, זרוע מכשולים, ודפי ההיסטוריה מלאים בעצמותיהם של אלו שלא הגביהו עוף, ובעצמות אלו שהגביהו עוף עד מאוד אך ‘הדונג שבין כנפיהם לגופם -נמס…’ ובהקשר לכך, הנה משפט נפלא של ויליאם בלייק: ”No bird soars too high, if he soars with his own wings.”

הקושי והכישלון שבמסעות האלה נגזרים מן העובדה שבמקומות רחוקים כל כך מן האלוהים (כמו המקום הזה בו אנו חיים) יש פחות הרמוניה ויותר  חוקים,  ועל כן הדרך קשה יותר והטעויות מרובות יותר. המסע משול למשחק ‘סולמות וחבלים’: כל טיפוס במעלה הסולם מקדם אותך שלב אחד מעלה, אך כל חבל מוריד אותך למספר שלבים מטה.

במסע זה רבים הפרדוקסים.  אחד הבולטים שבהם הוא שהמסע אמור היה להיות נחלתו של כל אדם באשר הוא אדם. אך ככל שחולפות להן השנים, ממשיך האדם להתרחק מן הדרך האמיתית, ואז הופך המסע לבלתי אפשרי יותר ויותר עבור יותר ויותר אנשים.

כבר בימי קדם היה המסע אל הישות הפנימית או המסע אל הרוחני נחלתם של מעטים: למשל רבי עקיבא: “ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טבור, אל תאמרו: מים! מים! משום שנאמר: דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע… אחר קיצץ בנטיעות… רבי עקיבא נכנס ושלום ויצא בשלום”. (חגיגה י”ד ע”ב).

 רבי עקיבא הוא היחיד ששרד ועל שום מה? “בקבלה קיבלה התיבה “פרדס” משמעות מיוחדת. היא נתפשה כרומזת בראשי תיבות לארבעה דרכים בהבנת הכתובים, “פרד”ס – פשט רמז, דרוש, סוד. בירור משמעותן הפסיכולוגית של ארבעת הדרכים הללו מוליך למסקנה שאלו הן ארבע דרגות של ההכרה. הפשט היא הדרגה הנמוכה ביותר, זוהי התפישה החושית של המציאות כפי שהיא. רמז היא הדרישה להוכחה, להבנת החוקיות האובייקטיבית, מה שאפשר לקרוא ההכרה המדעית. דרש היא הדרגה הפילוסופית, המבקשת לגלות משמעות בעולם התופעות, ואילו הדרגה הרביעית, סוד, היא ההכרה המבקשת לרדת אל מעמקיה הנסתרים של הישות ולגלות את החוקיות העמוקה הגנוזה בהם. לרבי עקיבא מיוחסת אפוא היכולת לרדת לסודות העמוקים והנסתרים של הלא נודע” (מיכה אנקורי. “הלב והמעין”. הוצ’ רמות 1991. עמ’ 118).

גם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור יצאו בחיפושים אחר הגביע הקדוש, והיחיד ששרד היה סר לנסלוט . גם בימינו, למרות האינפלציה בגורואים, באסכולות רוחניות ובכתות שכולם מחזרים על ליבו של שוחר חיי הרוח, הדרך  האמיתית עדיין קשה ופתוחה בפני מתי מעט, בודדים בלבד.

מבחינה זו משול המסע לפירמידה, המחולקת לארבע רמות. הרמות הנמוכות מרובות בכמות (של בני אדם) ודלות באיכות (רוחנית). בעוד שהרמות היותר גבוהות מעוטות בכמות בני אדם, אך משופעות באיכות רוחנית.

רמה מס. אחת: כחמישים וחמישה אחוזים מכלל בני האדם אינם יודעים כלל על קיום המסע ועל האפשרויות הטמונות בו.

רמה מס. שתיים: כשלושים אחוזים יודעים על האפשרות למסע, אך מתעלמים או מתכחשים למעשיות או לנחיצות שבקיום המסע הרוחני. (אתאיסטים וכו’).

רמה מס. שלוש: כעשרה אחוזים מבני האדם יודעים   על האפשרות ורוצים להאמין כי הדרך שלהם היא הדרך האמיתית.  כאן נכללות רוב הדתות ההמוניות המעניקות דת כמעט לכל דורש על בסיס של שמירה על קוד מוסרי ועל כללי טקס והתנהגות מסוימים. כאן גם מצויים זרמים אזוטריים שונים, כיתות מיסטיות, ותופעות מזרם ‘העידן החדש’ – המבוססים על אמונה עזה, שלהוב ושכנוע עצמי וחברתי.

ברמה מס. ארבע: נמצא כחמישה אחוזים בלבד, המהווים את הגלעין הקשה. יחידים, שבערו באש הרוחנית כל חייהם ושימיהם היו קודש לעולמות הרוח, כגון: ישו, מוחמד, ר’ עקיבא, סר לאנסלוט, סידהרתא, גורדייף, אוספנסקי, קירקגור, ר’ נחמן מברסלב, ג’לאללדין רומי, תומס מרטון,  קרישנמורטי, בובר ואחרים.

כלומר רק מתי-מעט יגיעו לקשר כלשהו עם עולם הרוח. זו הפרופורציה הקשה.

בכל דור ובכל תקופה ישנם הקונפורמיים, אלה המקבלים את מה שקיים ללא ערעור והרהור, אלה הנמצאים ברמה מס. אחת. ברמות שמעל (שתיים ושלוש) נמצאים אלה שאינם מרוצים, החשים את חוסר התכלית שבקיום כפי שהוא. רק מתי מעט מתוכם (רמה מס. ארבע) יגיעו לעשות משהו עם חוסר הנחת הקיומי והרוחני הזה.

אחד הספרים היותר מצוינים אודות המסע נכתב על ידי הסופר האנגלי ג’ון בניאן

( ( THE PILGROM’S PROGRESS, PENGUIN BOOKS  1978.  הספר יצא לראשונה לאור בשנת 1678 והוא אלגוריה נפלאה על הקשיים והתלאות המחכות לצליין בדרכו במסע. למרות שהספר נכתב לפני כ500- שנה לערך, הוא עדיין אמיתי וכואב עד עצם היום הזה. עד עצם היום הזה ניגשים בני אדם מכל קצוות העולם למסע , מבלי שקראו היטב את דפי ההיסטוריה ומבלי שהם מודעים דיים לקושי ולסכנות, אך בעיקר להולכת השולל העצמית הרווחת במסעות מסוג זה. כל אחד משוכנע כי בגלל שהוא זה הוא, הוא יצליח.

המסע אל הישות, או המסע הרוחני (מסע אל הגלעין של מה שרוחני באדם) – הוא מסע מכשולים לכל המתעתד להתרומם מעל למדרגה בה נתון האדם כיום אל הדרגה שנועדה למודל האנושי הטבעי. מאחר והאדם בימינו נמצא הרבה מתחת לרמה האפשרית עבורו, צריך כל המתעתד לעבור אותו לנכש, לבאר ולסקל את גנו, עד שיוכל לגלות בינות לסלעים ולקוצים את שושנת העמקים.

“This world is indeed in darkness,    and how few can see the light!                             

 Just as few birds can escape from a net,   few souls can fly into the freedom of heaven”.              

 The Dhammapada (c. B.C. 300)

“התכלית בעולמנו זה היא יצירת התנאים המתאימים להתפתחותו של האדם השלם”.

 הרמב”ם

ג. גלעין וקליפות

 “אנשים הם כמו טלפון. אתה מתקשר אליהם, יש משיבון שעונה לך, אבל בעצם אף אחד לא בבית”

  יונתן רעם

“טוב אם נדע שיש בתוכנו מישהו היודע הכל, הרוצה הכל, המיטיב לעשות הכל מאתנו”

הרמן הסה, דמיאן, עמ’ 119

הרעיון בבסיסו של הספר הזה הוא, שיש מציאות נסתרת מאחורי המציאות הגלויה. כדי לחשוף את החיים שמאחורי החיים  צריך האדם קודם כל להגיע לחיים הפנימיים שלו -לגלעין. אנו חיים בעטיפות. באים מעטיפות של עצמנו ופוגשים בעטיפות של אחרים. לחוש את המציאות הפנימית במלוא פעימתה –  זו חוויה מאוד חזקה שרוב האנשים לא חווים, אלא אם ניצלו זה עתה ממוות או חוו  משבר חריף ולפתע – הם חווים את משמעות החיים במלוא עוצמתה.

עולם שלנו מוסתר מעינינו על  ידי עטיפות המסתירות את המציאות האמיתית, המציאות הפנימית. מאחורי העטיפות שוכן חלל ריק – הנקרא האין. (הרחבה של נושא ‘האין’ בחלק השלישי, פרק ג’. “מה שחסר: על האין שבדרך לישות”). רק כשעובר האדם דרך האין,  דרך תחושת היותו חשוף וחף מעטיפות, ללא מסכות, ללא מסווים, ללא תירוצים, ללא פנטזיות, ללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו כדי ליפות את המציאות – רק אז הוא יכול  להגיע למהות האמיתית שלו , השוכנת עמוק מתחת.

להתערטל מן הקליפות ולהיות חשוף לריקנות, לאין,  הוא בסיס לתחילת המסע חזרה הביתה, אל הגלעין הפנימי. המהות הפנימית משולה לגלעין שצריך להטמינו באדמה כדי שהטבע יעשה את שלו ללא התערבות. וכשהגלעין או הזרע פוגש את האדמה הוא נובט, צומח, פוגש את האור ומלבלב.  האדם אמור לאפשר לחייו לקרות ולהתרחש באופן דומה,  לגרום לחייו הפנימיים לפגוש את המהות הגלעינית שלו. הקליפות והעטיפות מונעות  תהליך זה ומפריעות לחיים להתרחש מעצמם. זה שאומר שאנשים בעצם לא חיים, אלא עושים את החיים, מפעילים את החיים, גורמים לדברים להתרחש במקום לתת לחיים להתרחש.

לחיות את החיים באמצעות ההפעלה, המאמץ והיוזמה -דומה למי שלוקח גלעין של אבוקדו, הולך לנגר ומבקש ממנו שיכין לו גבעול, ואז לוקח תפאורה של עלים, צובע אותם ומאמין שיש לו צמח של אבוקדו. והאדם כל הזמן עובד על האבוקדו שלו, כמו שהוא עובד על החינוך שלו, כמו שהוא עובד על התואר שלו, על המקצוע שלו, כמו שהוא עובד על התפתחות שלו. דברים בהחלט הולכים ותופחים, אבל הם לא צומחים מבפנים, הם לא  אורגניים, הם לא חלק ממנו, זה לא הוא, זה לא אמיתי, זה לא אותנטי. ההבדל בין זה ובין ‘לחיות’ באמת הוא אדיר, כמו ההבדל בין תפאורה של אבוקדו ואבוקדו שצומח מבפנים. האדם האותנטי – ברגע שהוא מפסיק לעשות – הוא מתרחש. האדם האותנטי, ברגע שהוא מפסיק להשתדל ולעשות -הוא קורה באמת. כמו הריון: האישה חשה שמשהו בתוכה  קורה ומתרחש,  ללא התערבותה. כך צריך להיות הדבר בין האדם לבין חייו: עליו לקום בבוקר ולהרגיש שמשהו חי בו. מה שחי בנו בפנים הוא פיקדון בידינו. עלינו להיות קשובים אליו, להרגיש אותו, לתת לו  להיות.

החיים זה לא אנחנו,  החיים הם הגלעין שבתוכנו  ואנו  הגננים. כותב היידיגר ב”מכתב על ההומניזם” עמ’ 29: “האדם אינו אלא הרועה של הישות”.

זה רעיון מוזר וזר, שכן מקובל לחשוב שאנחנו זה הדבר, אך הגנן הפך בעצם לגידול. במקום שאנחנו נהפוך למשניים למה שחי בתוכנו -הפכנו לעיקר בעיני עצמנו. האגו הפך לעצמיות, העצמיות החליפית במקום העצמיות האמיתית שהיא הישות הפנימית.

הקורא בודאי ישאל: “בסדר, אז מה אני עושה עם זה?”  בזאת יחטיא למעשה את ההבנה של כל העניין. כל מה שהוא ‘צריך לעשות עם זה’ – זה לתת לזה לשקוע פנימה, לחכות שמשהו בתוכו יעשה עם זה משהו. כמו שנאמר על ידי המורה ב”זן באומנות הקשת” (אויגן הרינגל) לתלמידו המצליח לבסוף להרפות משליטת כוח הרצון על פעולת הירי בקשת: “עכשיו זה קרה דרכך”.

על הקורא להתייחס אל הרעיונות המוזרים המובעים כאן באותו האופן: לקחת אותם ולהתנתק מהם ולדעת שהם לא מכוונים אליו, אלא אל משהו בתוכו,  כמו שכאשר אנו משקים צמח איננו מתכוונים לצמח שמעל לאדמה אלא לאותו חלק של הצמח שנמצא מתחתיה ובתוכה, חבוי במחשכיה. האדמה כבר תדאג להזין את הצמח, ובאותו האופן – תת ההכרה תדאג לעצמה. אבל במקום המצב הטבעי והמבורך הזה –ניצב האגו שלנו, שהפך לרכושני, בין הישות הפנימית שלנו לבין המציאות -כשין-גימל בשער הבסיס –וחוטף לידיו כל דבר המבקש להיכנס לתוכנו תוך שהוא שואג: “מה אני עושה עם זה?” במילים אחרות – הפכנו לדומיננטיים מידי לגבי החיים שבתכנו, במקום צנועים וקשובים לגביהם.

כאשר האגו  חומס כל הזמן את החיים מן הישות הפנימית –  האדם בעצם לא חי באמת. כאשר יפנה האגו את מקומו ויאפשר לישות לקלוט את המסרים מן העולם דרך הריקנות שנוצרה במקום בו שכן האגו  – נוכל לחיות באמת, להעביר דרכנו  חיים.  אדם שכל ימיו הדביק עלים של אבוקדו, במקום לתת לגלעין שלו לצמוח – מגיע יום אחד לגיל  שבעים,  מביט אחורה על חייו ועושה את חשבון הנפש. אם הוא נמצא ברגע של גילוי עצמי אמיתי הוא מגלה בחרדה שמאז היותו ילד בן חמש -לא היה לו כלום. חייו עברו בהתעסקות רבה סביב מאווי האגו ותובענותו, במרוץ אחר קריירה, גידול משפחה, לימודים, צפייה בטלוויזיה, הישגים, תענוגות, שררה, מין והשבעת צרכי הגוף השונים, ובניסיון בלתי פוסק להשביע את רצונם של אחרים ולהתנהג בהתאם למקובל. כפי שכותב הרמב”ם : “סיפוק צרכי הגוף הוא אמצעי להיפטר ממועקה המסיחה את האדם מתכליתו”. אבל כשאדם שואל: אפוא אני בכל זה? אפוא החיים שלי שהתרחשו? מה קרה לחיים שלי?  התשובה היא שברוב המקרים לא קרה להם ואיתם -כלום. כשהאדם מסיר את מסכותיו ונפרד מתפקידיו השונים במחזה חייו – הוא נוכח שנשאר בלי כלום. זה הדבר הנורא ביותר של החיים, כלומר שאפשר לפספס אותם. כי לעשות משפחה, לעשות קריירה, לעשות הון, לעשות תואר – זה לטפח את הקליפות.  אלה דברים שיכולים להתרחש בצד הדרך,  כתוספת, כאקסטרה, אך לא כדבר העיקרי. כשאדם מתחתן,  או עובד, או לומד, או עוסק בתחביבים, או פעיל בתחום זה או אחר אז הוא פעיל, אך מה קורה לו בפנימיותו? בתוך תוכו אמורה  הישות שלו, ללא שום קשר למעשיו, לצמוח כל הזמן לקראת איזושהי בשלות פנימית מסוימת, שאפשר לקרוא לה בשלות רוחנית.  האדם נמצא כאן כדי לצמוח לקראת משהו, הישות שלו אמורה לצמוח לקראת מפגש עם משהו. צמיחה פנימית לא יכולה להיות צמיחה לקראת קריירה או הצלחה פוליטית, כי שתיהן לא באות בבפנים ואין להן קשר עם מה שחי באדם כפוטנציאל מולד. רק צמיחה פנימית יכולה להוביל למצב של בשלות. וכל צמיחה חייבת להגיע לפרי, כי בסופו של דבר האדם חייב להותיר מאחוריו משהו, לבטא את הישות שלו באיזושהי דרך אינדווידואלית.

אם כי הביטוי של הישות הוא אינדיווידואלי, הדרך אל הישות זהה עבור כל בני האדם. משמעותה להרפות, לא לעשות כלום ולתת לדברים להתרחש. הרעיון הזה,  של ‘לא לעשות’, הוא האתגר הגדול ביותר של האדם בכלל ושל האדם המודרני בפרט, המוצא בעשייה מפלט מן הריקנות. האתגר –אם כן- אינו  ‘לעשות’,  אלא: ‘לא לעשות’, כדי לאפשר למשהו בתוכנו להתרחש. כך כדוגמא, קורה בשטח החינוך. ההורים החרדים, השאפתניים או עמוסי רגשות האשם שואלים את עצמם “מה נוכל לעשות למען ילדינו” ויוזמות העשייה שלהם מיתרגמות לדומיננטיות המדכאה את הישות של הילד.  האתגר הגדול של החינוך זה להיות מסוגל לשאת את חוסר העשייה ביחס לילד, לתת לו לצמוח דרך הטעויות שלו – לקראת הגשמת עצמו.   גם הקושי להישאר עם שאלות לא פתורות ולהיות במצב של חוסר-ידיעה דוחף אותנו לעשות: ליזום, למצוא תשובות, לספק פתרונות מיידיים. קשה לשאת את התסכול שבשאלה תלויה ועומדת ועל כן אנחנו ממהרים להצמיד לה תשובה, שאינה בהכרח התשובה האמיתית לשאלה , אלא המענה לתסכול שלנו, לחוסר יכולתנו לשאת את השהות שמבקשת לה השאלה. למעשה כל התרבות המערבית מבוססת על יוזמה, על דחיפה ועל עשייה, ובכך מתגלים פניה ה’גבריים’ של התרבות. האספקט ה’גברי’ הוא תמיד אקטיבי ודוחפני יותר מאשר האספקט הנשי. התרבות המודרנית התרחקה מן האספקט הנשי שבה, המאפשר הפריה, הריון ולידה, השראה התהוות ויצירה, ואימצה את האספקט הגברי. הגבריות העודפת הזו מחניקה ומדכאה את המרכיב הנשי ובעשותה כך, היא מדכאה את תהליך צמיחתה של הישות האינדיווידואלית.

החברה שלנו לא יכולה לראות בחוסר עשייה משהו נכון.  אבל כשאנו מתבוננים בטבע אנו נוכחים שהטבע לא עושה אלא מתרחש, לא דוחף אלא מתהווה. אנחנו יודעים שבכל מה שקשור לטבע, דברים צומחים יפה מאוד בלעדינו וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לסייע לתהליך על ידי הסרת המכשולים, והלא גם אנו חלק מן הטבע.

כמובן, שיש הבדל בין אי עשייה שמקורה בבטלה לבין אי עשייה  לצורך הבשלתה של הישות. הראשונה היא הימנעות, השנייה היא אומנות, אמנות מאוד קשה. ראשית, כי קשה להפסיק לעשות ושנית, כי גם כשאנחנו חושבים שאנחנו לא עושים – עדיין  כל הזמן אנחנו עושים משהו. רק אם נאפשר לעצמנו לחוות את הריקנות שבאי העשייה ולעבור דרכה – אולי  יבליח משהו שהיה חסום בתוכנו ויצליח להשתחרר החוצה.

הדברים הללו, אינם חדשים כמובן, ונאמרו ונכתבו כבר בעבר, למשל בפיסיקת הקוואנטים שם המדע בעצם מבטל את עצמו, היש הוא אין והאין הוא יש. או האמנות המודרנית, בין אם היא בתיאטרון האבסורד, המחול המודרני, המוסיקה הדיסהרמונית או הציור שנקרא אבסטרקט, או אוונגרד, יצירות אלו הן יצירות שאו מנסות לבטל את האמירה של עצמן, או להראות את חסר המשמעות מאחורי המשמעות לכאורה של מה שנראה, למתבונן ביצירה במוזיאון – זה נראה כגיבוב חסר פשר, אך יש פשר והפשר הוא שאין פשר, שאין בשביל מה, העשיה האמנתית באה לבטל את עצמה. בזן היפני עם זאת זה יותר קונסטרוקטיבי, זה לא נהיליזם ויאוש לשמו, כאן יש מטרה, המטרה היא הארה והיא מושגת קודם כל על ידי  ביטול העשייה המאולצת, זו שלא נובעת מן הריקנות של הישות. לזן חשיבות מרובה בעניין המסע אל הישות הפנימית. הזן מדבר רבות על החשיבות שבאי-העשייה ועל תחושת הטיפשות מוחלטת שעל האדם לחוש ברגע שהוא מנסה לגרום למשהו במקום להניח להם לקרות. הזן מנסה ליצור מצב בו יחדל האדם לנסות להשתדל להבין, כדי שיוכל לפנות בתוך עצמו מקום להארה.

שואל התלמיד:

“איך אפשר לבטא את השקט?”

עונה המורה: לא אבטא אותו כאן”.

“היכן תבטא אותו?”

“אמש בחצות אבדו לי שלוש אגורות ליד מיטתי”.

או:

“מורי, איפה הדרך?”

“כאן לפנינו.”

“מדוע איני רואה אותה?”

“אם אתה כה שקוע ב’אני’ לא תוכל לראותה”.

“ובכן, אם אני איני יכול לראותה, האם אתה יכול?”

“כל עוד קיימים ‘אני’ ו’אתה’ אי אפשר לראות את הדרך”.

“אהה! כאשר נעלמים ‘אני’ ואתה’ אז אפשר לראות את הדרך!”

“אם אתה ואני לא נהיה, מי יראה?”

מסביר דוגן:

“ללמוד את דרך הבודהה, פירושו ללמוד את עצמך

ללמוד את עצמך, פירושו לשכוח את עצמך

ולשכוח את עצמך, פירושו להיות מואר (לאשר את עצמך) על ידי הדברים כולם

להיות מואר (לאשר עצמך) על ידי הדברים כולם, פירושו להשיר גופנפש שלך ושל אחרים

תחילה, כשאתה מבקש את האמת, אתה מרחיק עצמך ממנה.

אך כשתהיה אתה האמת, מייד תהיה לאדם הקמאי”.

האדם ניחן בשני סוגים של כוחות. יש לו כוחות הנובעים מיכולותיו ומכשריו השונים ויש לו גם כוח עמוק וחזק ממנו, החי בתוכו. כאשר מנסה האדם לדחוף ולהפעיל את עצמו בעזרת כשריו, הוא מגיע פחות רחוק מאשר כשהוא נותן לכוח הפנימי שלו להנחותו.

הכוח הפנימי הזה יכול להיקרא בכל מיני שמות: נפש, נשמה, ישות פנימית, הוויה פנימית, ישות אינטליגנטית וכו’, אך אין ספק בדבר אחד (וזו אולי הנקודה המרכזית של הספר): הכוח האלוהי או שגרירו  חי בתוכנו כפוטנציאל גולמי (ועליו להיוולד ולהתפתח כמו עובר). אנו צריכים לאפשר לכוח האלוהי הזה להיות, ולשחרר אותו בתוכנו כדי שיוכל להדריך אותנו מבפנים.

כאן נכנס לתמונה רעיון “אי העשייה” שדנו בו קודם. לא לעשות משמעו להרפות שליטה מודעת, להגיע למצב בו נרשה לעצמנו “להעלם” מעט, נרפה את אחיזתנו הדומיננטית במושכות השלטון על עצמנו  ונאפשר לכוח הפנימי להיכנס לפעולה ולהפעיל את הכשרים שלנו. ברגע שזה קורה – משהו בתוכנו יורה את החץ והחץ תמיד פוגע במטרה.

“יום אחד שאלתי את המורה: “כיצד יכולה הירייה להשתחרר אם ‘אני’ איני עושה זאת?”

 “‘זה’ יורה”, ענה לי.

 “כבר שמעתי זאת מפיך פעמים אחדות, ועל כן אשאל אחרת: כיצד אני יכול להמתין לירייה מתוך שכחה עצמית, אם ל’אני’ אסור בכלל להיות נוכח שם?”

“‘זה’ נתון בשיא המתח?”

“ומי הוא או מהו ‘זה’?”

“כשתבין זאת באחד הימים לא תהיה זקוק לי עוד. ואילו נתתי לך רמז וחסכתי לך את ההתנסות האישית, הייתי הגרוע מכל המורים וראוי היה לגרש אותי מכאן, ובכן, אל נדבר בזה עוד, אלא נתאמן!”

…..

יום אחד, לאחר ירייה שלי, החווה המורה קידה עמוקה והפסיק את ההוראה: “כרגע ירה ‘זה’,” אמר, כשאני מסתכל בו בתדהמה. כשירדתי לסוף דעתו, נבצר ממני להסתיר א שימחתי הפורצת.

“מה שאמרתי,” אמר המורה בנימה מחמירה, “לא היה שבח, אלא קביעת עובדה, קביעה שאינה נוגעת לך, ולא לך החוויתי קידה, מפני שאינך אשם בירייה זו. הפעם הכחדת את עצמך, ובשיא המתח לא הייתה לך כל כוונה. הירייה נשרה ממך כפרי בשל. המשך באימונים, כאילו לא קרה דבר!”

….

“חושש אני, שכבר איני מבין דבר, ואפילו הדברים הפשוטים ביותר מתבלבלים. האם אני דורך את הקשת, או שהקשת היא הדורכת אותי לשיא המתח? האם אני פוגע במטרה, או שהמטרה היא הפוגעת בי? האם ‘זה’ הוא רוחני כשנראה בעיני הגוף, וגופני, כשבראה בעיני הרוח? האם הוא גם זה וגם זה, או אף אחד משניהם? כל זה, הקשת, החץ, המטרה ואני נבלעים זה הזה, ושוב איני יכול להפריד ביניהם. אפילו הצורך להפריד ביניהם נעלם, שכן עם לקיחת הקשת ליד- הכל ברור וחד-משמעי ומצחיק בפשטותו…”

“סוף סוף,” הפסיק אותי המורה, “חצה אותך המיתר.”

אויגן הריגל, “זן ואמנות הקשת”

זה כאילו שיש בתוכנו מעין פוטנציאל גלום של כוח גרעיני, אבל אנחנו מתעקשים להפעיל את עצמנו בכוח מכאני בלבד. כל עוד נפעיל את עצמנו מכאנית – הכוח הגרעיני לא יכול להיכנס לתמונה. במילים אחרות: האדם, הנמצא לרוב בפאזה המכאנית שלו,  מסוגל לעבור לפאזה גרעינית, אבל בשביל לעלות לדרגה הזו עליו להיות מסוגל לוותר קודם כל על הפאזה המכאנית ולהאמין שיש משהו אחר  בתוכו שיכול להפעיל אותו ובאופן הרבה יותר שלם, חזק ומדויק.  אותו ‘משהו’ נמצא לרוב בתוכנו במצב בלתי מפותח, חסום על ידי  אגו שתלטן המקנה לנו תחושת ‘אני’ כוזבת. האגו, שהתנחל לו במקום הישות הפנימית המדוכאת, אינו אלא מצבור של יצרים שגדלו פרא, שרידי ילדות שלא פינו מקומם לישות הפנימית. כלומר האדם שבוי בידי האגו שלו, במקום להיות משוחרר בידי הישות שחיה בפנים.  

אנחנו חושבים דרך האגו, מרגישים דרך האגו, עושים באמצעות כוח האגו וחיים מתוקף מה שהאגו מכתיב לנו. כשאדם חושב באמצעות האגו ולא באמצעות המהות המפרה של הישות הפנימית, חשיבתו עקרה, רציונאלית, אינטלקטואלית, דעתנית. זוהי חשיבה בעלת אופי ‘זכרי’ אקטיבי ומכאני. הזן בודהיזם מנסה להגיע לחשיבה הוויתית עמוקה באמצעות טכניקה של מדיטציה, שמטרתה להניח למחשבה לשוטט מבלי לעגון בשום מקום, לחוות את ייסורי הגסיסה של האגו המחשבתי הזכרי, עד שמשהו מבפנים יתחבר אל המחשבה ויאיר אותה, ואז יחווה האדם הארה מחשבתית, או אינטואיציה מופלאה. מלמול של מנטרה חסרת פשר מכניס את האדם למעין היפנוזה עצמית, המרדימה את המוח המודע, את הזכר שכל הזמן מחפש פעילות, ומאפשרת חלל, דרכו תוכל הנשיות המחשבתית- לזרום.  אפשר לומר, שמטרת ההיפנוזה או המדיטציה היא להרדים את הסוהר – האספקט ה’גברי’ של החשיבה – כדי לאפשר לשבויה – האספקט ה’נשי’, התת-הכרתי, לצאת לחופשי ולתקשר דרכנו.

חוסר האמון שלנו בכוח הפנימי הטמון בכל אחד מאתנו בא לביטוי גם ביחסנו לילדינו: מרגע שנולדו אנו ממהרים לעוררם לפעילות ומציפים את חושיהם, מוחם ורגשותיהם בשלל גירויים – במקום להמתין עד שיבשילו כשרותיהם מבפנים. אנו חושפים אותם טרם זמנם בפני עוצמות של גירויים החזקות מדי לדרגת הבשלות אליה הגיעו על פי גילם. כך הם פוגשים את העולם בוסריים, בלתי מוגנים ובלתי מגובים מבפנים, ומה שחמור יותר הוא שהחשיפה המוקדמת הזו ‘שורפת את הפיוזים’ שלהם ואוטמת אותם.

אלברט איינשטיין התייחס לכך בהומור ובציניות:

“לפעמים אני שואל את עצמי: כיצד זה קרה, שדווקא אני גיליתי את תורת היחסות?

לדעתי סיבת הדבר טמונה בכך, שאדם מבוגר נורמלי לא יתחיל לחשוב על בעיות מרחב-זמן. הוא מניח שהבין אותן מזמן, בילדותו. אני, לעומת זאת, התפתחתי מבחינה אינטלקטואלית באיטיות כזאת, שרק בגיל מבוגר התחלתי לחשוב על מרחב וזמן. ברור, שחדרתי לבעיות אלה עמוק יותר מאשר אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי בילדותם”.

אדם לא יכול לבטא את ייחודו באמת, בטרם התחבר אל הישות שלו והמסע אל הישות עובר דרך הריקנות. רק אחרי שעבר האדם את המסע דרך ריקנות, דרך האין – רק אז יכול וצריך לבוא -הביטוי האישי. אחרי ההריון והלידה הפיסיים אנחנו צריכים לעבור תהליך נוסף,  של מעין הריון ולידה ישותיים. ואם הישות אמורה להיוולד, על האגו – למות.

לו היה התהליך של לידת הישות  מתרחש באופן אורגני – לא היה צורך לחוות את מות האגו ואת הריקנות של האין שבעקבותיו. אך מאחר וזה המצב, זה המצב כרגע, לפני המפגש עם הגלעין של הישות, עשבי הבר של האגו -נובלים, בהעדר הזדהות רגשית ומעורבות רגשית עם הצד הסובייקטיבי של חיי הרגש והיצר שלנו.

הכתוב כאן, בפרט, והכתובים בספר זה בכלל – מנסים לגעת באפשרות  של לתת לישות להיות. (התייחסות  לקליפות, לדמונים המקיפים את הישות ומשבשים וחוסמים את קליטת המציאות אל הישות, ואת זרימת הישות את המציאות ואנשים אחרים -בספרי הבא: “בצל הדמונים שבתווך”).

ד.  הגשמת הישות

רקע

אם יש גלעין ואם האדם מחובר אליו, עדיין עליו להוציאו מן הכוח אל הפועל. ההוצאה לפועל של המהות הפנימית של האדם, נקראת הגשמת הישות.

“חובתו האמיתית היחידה של האדם היא להגשים את ייעודו. כל הדברים אינם אלא דבר אחד.”                  

פאולו קואלו, האלכימאי, כתר, 1995, עמ’ 25

“האדם יכול להיות מאושר רק כאשר הוא מממש את הפוטנציאל שלו, כשהוא מוציא אל הפועל את כל מה שנמצא בו בכוח”.

יוסטיין גורדר “עולמה של סופי” עמ’ 105

 

 

הגשמה העצמיות:

אנשים שונים זה מזה מבחינת מהותו ועוצמתו של הפוטנציאל הטמון בהם, או העוצמה הנפשית שלהם. פוטנציאל הוא מונח חשוב, שכן זהו למעשה המלאי שיש לאדם, חומר הגלם הנתון לו מלידה. אין שני אנשים שיש להם את אותו הפוטנציאל, ויכולים להיות הבדלים אדירים בין אדם לאדם באופי ומהות הפוטנציאל שטמון בהם.  ההבדלים הללו בפוטנציאל העוצמה הנפשית משולים להבדלים שבין פוטנציאל ההתלקחות והבעירה של חומרים שונים, כמו למשל, פחם, נפט, גז או אורניום. באופן דומה שונה גם הפוטנציאל הנפשי מאדם לאדם. עם זאת, לא ניתן להעריך את עוצמתו של הפוטנציאל בטרם עבר מן הכוח של הפועל, בטרם התממש. עד שלא יתרחש עימות – אין אימות, אין אפשרות להעריך ולהשוות את עוצמת ואיכות הפוטנציאל. אצל בעלי חיים – הסכנה היא שמוציאה את פוטנציאל העוצמה החייתית החוצה. בחומרי הבעירה – ניצוץ או חום או חיכוך. אצל בני האדם – ברוב המקרים הפוטנציאל נותר בלום וגלום לרוב עד הסוף.

שני דברים צריכים לקרות כדי שהפוטנציאל  יתממש. האחד: הבשלתו ממצב של זרע קשה ודחוס למצב של נבט מתפתח, והשני – תירגומו החוצה בדרך כלשהי. בהעדר שני אלה ניתן להתייחס לבני האדם כאילו הם שווים, ושההבדלים העיקריים ביניהם אינם אלה פרי חינוך, השקעה או נסיבות סביבתיות שונות. זו הנטייה הרווחת בתרבות ה’פוליטיקלי קורקט’ הנוכחית, כל דבר אחר יגרור מחאות מקיר לקיר. תהיה זו צביעות לבוא ולהגיד שיש  הבדלים בגובה בין אדם לאדם, ושיש הבדלים במנת המשכל, בצבע או בכשרון – אבל ביחס לנפש הכל, כביכול, שווים. אני חושב שזו רק התחסדות לבוא ולהגיד את זה. ישנם בפירוש הבדלים בעוצמות ובאיכויות של הנפש. כמו שיש אנשים עם עוצמות אינטלקטואליות שונות ועוצמות מיניות שונות – כך ישנם אנשים עם  עוצמות נפשיות שונות. הנקודה היא שבסופו של דבר אתה נולד עם מה שיש לך ויש מעט מאד חופש ביחס למה שאתה יכול לעשות מעבר למה שכבר יש לך, וכל מה שאדם יכול בעצם לעשות, הוא רק להגשים או לא להגשים את מה שכבר טמון בו.

חסימת הפוטנציאל הנפשי

לא רק הפוטנציאל קובע  את הרמה אליה יכול אדם להגיע , אלא גם השאלה עד כמה הפוטנציאל הזה מודחק וחסום – כלומר באיזה מצב הוא וכמה הוא רחוק מתחילת תהליך השחרור שלו. הדרך מזרע לעץ ארוכה הרבה יותר מאשר הדרך משתיל רך לאותו עץ. כך למשל, אדם עם רמת הדחקה גבוהה אולם עם פוטנציאל נפשי נמוך מדחיק הרבה, אבל מדחיק  משאלות קטנות, לא נמרים וסוסים משתוללים אלא חתולים קטנים. הפוטנציאל של הרוב הממוצע הוא כשיח  בגובה חצי מטר ואין להם בעיה להדחיק והם מדחיקים הרבה, וגם אם לא הדחיקו הרבה אז כל מה שיגדל להם בגינה זה לא מי יודע מה. לחלק קטן מהאוכלוסייה יש פוטנציאל נפשי אדיר ולהם יהיה קשה יותר להדחיק, כי ככל שהפוטנציאל חזק יותר, כך חזקות יותר העוצמות הרגשיות והנפשיות המודחקות. אחד ההבדלים בין אדם שמדחיק לא-כלום לבן אדם שמדחיק הרבה, הוא שזה שאינו מדחיק לא יוצא מופסד מהעניין, אבל זה שהצליח להדחיק סוס משתולל – הנזק הפנימי שנגרם לו הוא אדיר. בהדחקה גלומה עוצמה אדירה המסוגלת, בהשתחררה, להניע דברים. החומרים המודחקים צברו כוח מעצם היותם דחוסים מתחת לפני השטח, מעצם שלילת יכולתם לבוא לידי מימוש. כלומר, ההדחקה מעצימה את העוצמה (לא האיכות) של הפוטנציאל הנפשי. רובנו מדחיקים דברים כאלה ואחרים, אבל יש הבדל בין מי שמדחיק נמר ומי שמדחיק שפן.  אדם המדחיק דברים בסדר גודל של נמר דומה למי שמכווץ בחוזקה קפיץ אדיר, העשוי אולי יום אחד להזניק אותו כמו טיל קדימה. עם זאת, הרבה יותר קשה להגשים פוטנציאל לאחר הדחקה מסיבית.

יש גישה שאומרת שהחיים בעיקרם הם רוחניים ויש דרך אחת נכונה לאדם לחיות את חייו, והיא הדרך הרוחנית, ועל כל האנשים לשאוף לחיות  בדרך דתית או רוחנית. לעומת זאת, לפי מה שנאמר כאן  – הדרך הרוחנית מתאימה רק למי שכשיר לצעוד בה. אלה הם אנשים אשר יש להם מה שנקרא ‘נשמה יתרה’ ותעצומות נפש (פוטנציאל נפשי). הבעיה היא שישנם רבים שמגיעים לדרך הזו כשהם חסרים תעצומות נפש אבל מלאים בבעיות נפשיות. אנשים אלה מוליכים את עצמם שולל לחשוב ששיגיונותיהם הרומנטיים ואשליות רוחם הם  משהו רוחני. ברגע שההדחקה נפתחת, רק אז האדם יכול לגלות מה הן תעצומות הנפש האמיתיות בהן ניחן.

כאן לא תמו הבעיות בדרך להגשמה נפשית. לא זו בלבד שלא כל אחד מסוגל להגיע לרוחניות, אלא שגם אלה שיש להם הפוטנציאל לכך, כלל לא בטוח שיגיעו לכלל הגשמה.  חלקם ילקו בהפרעות נפשיות, חלקם יושמו ללעג ולקלס וחלק גדול מהם סתם לא יגיע.

רוב האנשים לא זקוקים בכלל לרוחניות. אנשים בכלל לא צריכים את הרוחניות, הם צריכים את האמת, דהיינו להבין – מהי העסקה? מה שם המשחק? מה קורה? על מה הם החיים? אנשים צריכים את האמת הקיומית. רוב האנשים צריכים לחיות עם העניין של הגשמה נפשית במקום העניין של צרכנות של ההנאה  – בין של רוחניות ובין של גשמיות -כדרך חיים – וזה העניין. למעשה, הרבה פעמים השאיפה להתעלות הרוחנית היא עוד פן, אשלייתי או שיקרי, של צרכנות וסגידה להנאה.  לא  כך הוא כשמדובר בהגשמה נפשית, כי כאן מדובר בתזה האומרת שמה שחי בך, זה מה שתגשים. אם חיה בך רוחניות אתה תגשים אותה ובמילא תגיע לדרך רוחנית. ואם חי בך פוטנציאל  אומנותי – תוכל לממש אותו. חיים רוחניים הם ערך מוסף, אקסטרה, אך הגשמה נפשית היא בסיס לקיום בוגר. אחד הדברים הקשים ביותר זה לבוא לאנשים השואפים אלי רוחניות ולהגיד להם, לא כולם נועדו לדרך המלך, לדרך הרוחנית. שהעולם מלא שבילים ומעט מאוד דרכים ראשיות ורוב האנשים נועדו לצעוד בשבילים.

לא רק שהחברה שלנו כלל לא בנויה לאפשר לאנשים רוחניים להגיע למיצוי שלהם, אלא שהיא  כלל לא בנויה לאפשר ולעודד מימוש פוטנציאל אישי אלא על שרשרת של פונקציות חברתיות. בהתחשב בכך -לחשוב שכולם מתאימים לרוחניות – זו רומנטיקה. על אף זאת,  כל אדם בעצם מסוגל להתחבר לרוחניות, ברגע שהוא יכשיר את הקרקע הנפשית. השאלה אינה  רוחני או לא רוחני,  אלא באיזו עוצמה. כולם יהיו רוחניים אם הם יגשימו עצמם מבחינה נפשית, כל אחד ביחס לניצוץ הישות הטמון בו.  כל אדם שמגשים את עצמו נפשית מממש את הרוחניות שלו, אבל עוצמה של זו תלויה בפוטנציאל הרוחני שהיה גלום בו מלכתחילה. אין בן אדם שאין בו פוטנציאל רוחני,  אולם הסקאלה הרוחנית מתפרשת מאפס ועד אין-סוף, בשונה מהסקאלה הפיזית המוגבלת בהרבה. הדבר משול לנר: הדונג ממנו עשוי הנר משול לגוף הפיסי/רגשי/מנטלי  שלנו , הפתילה היא הישות הפנימית או הפוטנציאל הנפשי  והלהבה המתלקחת היא הרוחניות.  כאשר הפתילה לא נקיה -דומה הדבר למעצורים, הדחקות או הפרעות המונעים מבעדנו להתחבר אל הישות. מירוק הפתילה מן הספיחים שדבקו בה הרי זה דומה לתיקון הנפש – ואז היא תבער.  הפתילה תבער אצל כל בן-אדם, אולם יש להבה ויש להבה. יש פתיל עבה ויש פתיל דק. יש פתיל קצר ויש פתיל ארוך, ויש פתיל שעשוי חומרים מיוחדים במינם.

כך שכאשר מדברים על רוחניות אנחנו בעצם מדברים על להבה, שעוצמתה תלויה באיכות הפתיל, בפוטנציאל הנפשי. להביא את הפתילה למצב של הידלקות – זו הגשמה נפשית ואז ממילא תתרחש רוחניות, כך ששם המשחק אינו רוחניות אלא שם המשחק הוא הגשמה נפשית. אמנם כאשר רוחניות הופכת לשם המשחק היא אכן  הרבה יותר אטרקטיבית, אך היא בעיקר אטרקטיבית  לאנשים שבורחים מהגשמה נפשית, החוששים לפגוש את האמת הפנימית שלהם, כי הם לא יכולים להתמודד עם הכאב וחוסר נוחות שבשחרור ההדחקות וקילוף שכבות ההגנה .

הגישה הרומנטית (כלפי חיים רוחניים)  אומרת “בואו נחיה עם אלוהים” (ואז הכל יהיה נהדר), בשעה  שהגישה האנטי רומנטית אומרת “סליחה, אבל רוב בני האדם בכלל לא נועדו להגיע לאלוהים”. הגישה הרומנטית תקפה ביחס לרוחניות למרות שלגבי תחומים אחרים בחיינו אנו מוכנים להודות בהימצאותה של היררכיה טבעית. הרוחניות היא מצרך זול, הדתות פותחות את שעריהן בפני כל אחד ומי  שנשרו ממסגרות שונות בחיים נקלטים בברכה במסגרות רוחניות שונות. בסופו של דבר הופכים המשעולים הרוחניים והדתיים לבתי מחסה לאנשים שלא הצליחו בשום מקום אחר. הרוחניות הופכת למקלטם של פליטי החברה, בהם רבים שאינם מאוזנים מבחינה נפשית ואחרים, שאולי בער בהם ניצוץ רוחני , אך ספגו כל כך הרבה מכות מהחיים עד שהם כבר לא כשרים לשום רוחניות.

גורדייף, במשפט שעשוי להישמע מאוד מקומם אמר, שההבדלים בין אדם לאדם עשויים להיות גדולים יותר מאשר ההבדל בין המין האנושי לבעלי החיים. גורדייף כיוון בדבריו בעיקר להבדל העצום בין אותם אנשים ש”התעוררו” לחייהם, שמימשו את הפוטנציאל הנפשי הטמון בהם – לבין אלה שנותרו  שקועים בשינה עמוקה, שחייהם מבוססים על מסכת של פעולות ומחשבות ברמה המכאנית. ישנה גם דרך נוספת, פחות פופולארית, להסביר את כוונתו של גורדייף. בעיקרו של דבר גורדייף האמין שישנם הבדלים ניכרים ברמה הבסיסית ובאיכות של הפוטנציאל של אנשים שונים. לא הכל שווים, זו למעשה משמעות הדבר. הכל יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם – אבל התוצאות, או ההישגים מותנים מראש בעוצמה המולדת של הפוטנציאל האישי. רעיון מסוג זה יקומם עליו מתנגדים שיבואו לטעון, בשם ה’פוליטיקלי קורקט’, שהוא חדור גזענות.  למה הדבר דומה? למי שמתעקש לבוא אל לערמה של זרעים שונים ולהגיד להם: “מי מכם שיתאמץ יותר לצמוח – יגיע ללבלוב יותר משובח. מי שיעבוד על עצמו וישקיע – יגיע להיות עץ; מי שיתבטל – יהיה רק צמח חד שנתי, או פרח בר”.  זה לא עובד בצורה כזאת. ראשית, משום שזרע (מוחשי או נפשי) אינו יכול להתאמץ לצמוח – הוא יכול לצמוח אם יהיו לו התנאים המתאימים לכך. שנית, זרע של שושנה אם יצמח, יצמח להיות שושנה, וזרע של גזר יצמח להיות ת גזר וזהו. לכן, לא כל מי שמצטרף לדרך רוחנית או דתית מובטח לו שיעשה רוחני או שיגיע להארה רוחנית. הדבר משול יותר לבורסת הימורים מאשר להשקעה סולידית. אדם יכול להשקיע ברוחניות במשך שנים, לספוג חומר, לקרוא ספרים – ולא להגיע לעולם לרמה רוחנית אמיתית מאחר וזה לא נמצא בפוטנציאל שלו.

מה שהכי מפריע להגשמה נפשית זה השקר העצמי, המוביל להשתקעות בפנטזיה לגבי מי שהיינו רוצים להיות, במקום לגלות מי אנו באמת. מיכלאנג’לו אמר שאין הוא יוצר פסל, אלא מגלה אותו מתוך האבן. הוא היה מביט בגוש השיש ומנסה להרגיש מה היא הדמות הכלואה בפנים. לאחר מכן היה מסלק את חתיכות השיש המיותרות וכך גואל את הדמות משבי האבן. ההתמודדות עם ההגשמה הנפשית היא קשה, כי  האמת  אודות הפוטנציאל של עצמנו טמונה תחת שקר האגו, וכל הקושי הוא לחפש היכן האגו והפנטזיות שלנו מכסים על פני מה שאנחנו באמת, ולמצוא היכן אנו לא אותנטיים ואיפה אנו מחפפים – זה המבוא להגשמה נפשית. מפני שאדם לא יכול להגשים את עצמו אלא אם כן הוא מתמודד עם הפנטזיה שמחפה על מה שחי בו באמת. הפנטזיה, או השקרים שאנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו מביאים לכך שאנו חיים בעצם חיים חליפיים, חיים בהם מחפה התדמית שהמצאנו לעצמנו על העובדה שלמעשה לא צמחנו מבפנים.

אחד השקרים העצמיים הנפוצים בנוגע לרוחניות הוא השקר של “כבר הגעתי לזה”. קשה מאוד לקבל את זה, שלמעשה לא רק שלא הגעת – אתה בסך הכל מי שעדיין אפילו לא הגשים את עצמו, שלא לדבר על רוחניות. הרבה יותר קל לקבל את הרעיון שאלוהים אוהב אותך ושומר עליך,  שעליך אך למלא את המצוות והכל יהיה בסדר. אחד הדברים הנוראים שעושות הדתות הוא שהן הופכות את הרוחניות ל’מצרך החודש’ ומציעום רוחניות כתחליף להגשמה עצמית. כשהשכינה (כלת הרוחניות) מככבת בתשדירי פרסום נוצצים, עוטה ביקיני זעיר – פונה אל הצרכן הקטן של הרוחניות והדתיות  ומבטיחה לו כי ‘כל זה יכול להיות שלו’ רק אם ‘יקנה’ את המותג שהם מציעים. הדתות הממוסדות, הכתות האזוטריות וחברות העידן החדש הממוסחרות –באות אל הבן-אדם ועושות לו עיניים, אומרות לו, “בוא תצטרף אלינו”. ואז במקום להתעסק באתגר שעמו יש לו קושי אמיתי והוא: להגשים עצמו  – הוא מדמה בנפשו שהוא בדרך אל חתונה עם השכינה. זה חטא גדול מפני שעדיף שיהיה מה שהוא אמור להיות ושהרוחניות תישמר עבור אלה אשר באמת יכולים להגיע אליה, מבלי שתצטרך לעטות על עצמה חצאית מיני ולקרב אליה את אלה שלא מסוגלים להגשים עצמם ברמה שלהם.

כלומר: רוחניות היא דבר הנתון מראש באדם (דרגת הרוחניות) רק שבכל המקרים היא נמצאת בפוטנציה. הנפש היא ברת צמיחה והבעיה היא לא בכך שהאדם אינו רוחני, אלא בכך שהוא לא גאל את פוטנציאל הישות שלו שנמצא קבור בתחום הנפש. ברגע שאדם מתחבר אל מרכז הכובד הפנימי שלו ונמצא בקשר עם חלק כלשהו של גלעין הישות הפנימית שלו, יכול אותו גלעין להתחיל ולצמוח. הוא מתחיל לקבל רשמים, לקבל גירויים, לקבל תשומת לב. כמו שהמים מצמיחים את הזרע – כך מצמיחה תשומת הלב את הישות הפנימית.

על פי גישה זו האדם הרוחני שואב את העוצמה לרוחניותו לא מחיבורים עליונים דווקא, לא מאיזה כוח עליון, אלא דווקא מבפנים, מחיבור עם הישות העצמית. אין ספק שרוחניות מחברת אל היקום והעולם כמו שפרח מתחבר אל האוויר והאור. אך האוויר והאור לא מעניקים לו חיוניות, עוצמה ויציבות – את אלה הוא שואב מן האדמה. האור והאוויר הם ממד שלקראתו הפרח רוצה לצמוח. האדמה היא הבית, המעניק כוח וזהות. כך האדמה לזרע וכך הישות הנפשית לנתיב הרוחני של האדם.

…”ככל שאדם מתקרב להגשמת ייעודו, כך הולך ונעשה הייעוד הזה הטעם האמיתי לחייו – אמר הנער בלבו”…                                    

האלכימאי, פאולו קאולו, עמ’ 65

מה שנאמר כאן הוא, שהיחס בין הגשמה נפשית ובין רוחניות, הוא כפרופורציה שבין תהליך הצמיחה (הגשמה נפשית) ובין הפרי (רוחניות). קודם באה ההגשמה הנפשית ורק אחר כך הרוחניות. למעשה, כשמדובר באדם, מדובר בתהליך של הבשלה וצמיחה ממושכת, משלב -הזרעון-פוגש- את -הביצית, עד להבשלה רוחנית מלאה.

בתהליך זה קיימים שלושה שלבים, שלב גופני, נפשי, ורוחני.

1. גופני:

עד גיל 13 -בערך -מבשיל הגוף ויחד עמו היצרים, והדחפים הבסיסיים, זה הוא השלב הגברי המוחצן, הפורץ אל החיים וכובש בהם חלקה.

2. נפשי:

כאן מבשילה המהות,  הפנים, הזהות האישית, זה הוא חלק מהותי-הכרתי, הוא רך, נשי, ומופנם יותר מן החלק הקודם, חלק זה קשור לפוטנציאל ולכשרון הגנטי של האדם וזה לא צומח -ברוב המקרים- ובמקומו לובשים מסכות חברתיות שנראות כנפש בוגרת, אך מתחתיהן ממשיכים יצרים ודחפים של ילד, שנשארו אינפנטיליים אך צמחו פרא, מתחת למעטה החברתי הבוגר.

3. רוחני:

חלק זה בא לידי הבשלה וביטוי -אוטומטית- כשהחלק הנפשי מקבל משקל ומרכז כובד, ואז הוא עובד דרך הנפש.

עוצמת הרוחניות -כמו הרבה תכונות של האדם- תלויה בתורשה, יש אנשים רוחניים מאוד ויש כאלה שכמעט בכלל לא. אך הרוחניות היא השלב  השלישי ברקטה, שלב שרק בא לידי ביטוי לאחר שהנפש צומחת, וזה קורה לאחר שהאספקטים הילדותיים, החייתיים, הייצריים, מרוסנים ‘נגזמים’ ומאולפים כדי לפנות מקום לצמיחתה של הנפש. ואז תיפסק ההמולה הפנימית וישתרר שקט בחלל הדם והיצר, אז גם  נפסיק לחשוב באופן מקוטע, מקרי, אסוציאטיבי, חם ומהיר -וישתרר ערוץ דרכו נקלוט רעיונות והבנות מן המוח התת מודע. אז מתבצע ההיפוך המבורך, והכל עובר מפאזה שטחית וגופנית, לפאזה עמוקה ונפשית. ואז סוף כל סוף, הרוח יכולה להתרחש.

וכפי שגוף שונה מגוף, כך נפש שונה מנפש,  ורוח שונה מרוח. הגוף שונה במבנה, צורה וצבע. הנפש שונה בנטייה, בפוטנציאל היצירתי, ובכשרונות. הרוח שונה בעוצמה ובשיעור הקומה.

“An artist is only an ordinary man with a greater potentiality—same

stuff, same make up, only more force. And the strong driving force

usually finds his weak spot, and he goes cranked, or goes under. “

D.H. Lawrence

“תכליתו של האדם היא הוצאת השלמות המאחדת אותו מן הכוח אל הפועל”.

הרמב”ם

“True sanity entails in one way or another the dissolution of the normal

ego, that false self competently adjusted to our alienated social reality…

and through this death a rebirth, the ego now being the servant of the

divine, no longer its betrayer.”

R. D. Laing

חלק שני: בפנים

ה.  על האותנטיות

“To thine own self be true, And it must follow, as the night the day, Thou canst not then be false to any man”

 (Shakespeare 1564-1616)

רקע

למה בכלל לכתוב על האותנטיות? אולי מאחר וזה הופך לקשה ולנדיר יותר לפגוש אדם אמיתי החי את אמיתיותו.  עולמנו הופך להיות, יותר ויותר, עולם של תדמיות ומסכות הנמשל באופן כמעט אולטימטיבי על ידי הציווי החברתי. עולם בו אין ערך למי שאתה באמת, אלא למידה בה אתה מצליח לאמץ לעצמך את התדמית שתאפשר לך להשתלב ולהתקדם בהצלחה במערך החברתי. בעולם כזה פוחת משקלה של האמת הפנימית ושל היכולת לבטא אותה כלפי חוץ ועולה משקלם הסגולי של הישגים ביצועיים: מה אתה מסוגל לעשות, מה השגת וכמה רחוק הגעת על פי אמות המידה הנהוגות. מי  שלא יכול ל’שחק אותה’ ומי שלא מסוגל לשים את רגשותיו ואת נטייתו האישית בצד, מועד להיכשל במרוץ המשוכות אל המיקום הנחשק במערך החברתי.

כותב אברהם מנסבך בספרו על יצירתו של היידגר, “קיום ומשמעות” (עמ’ 46): “אין אפשרות לעקוף לגמרי את האופי הלא-אותנטי של הקיום, והאותנטיות אינה ניתנת למימוש באופן מוחלט”. ומוסיף על כך היידגר עצמו: “האותנטיות היא רק מודיפיקציה, ולא ביטול מוחלט, של חוסר אותנטיות”. ולא זו בלבד, אלא שהדרך אל האותנטיות חייבת לעבור דרך הלא אותנטיות, כפי שכותב  מנסבך: “הלא אותנטיות היא הלא-להיות-עצמי אשר פועלת כאפשרות חיובית של הקיים כאן והיא שייכת לו ומכוננת אותו” (שם, עמ’ 46).

 

אותנטיות ופסאודו אותנטיות

אנשים אותנטיים הינם נדירים למדי. אפילו אנו, כאשר אנו נמצאים בחברת ידידים קרובים עימם אנו  מרשים לעצמנו להיות עצמנו, איננו אותנטיים.  אריק ברן, בספרו “משחקיהם של בני אדם” הצביע על  תבניות תקשורת  שבני אדם מקיימים ביניהם, המשרתות אינטרסים סמויים והמעניקות רווחים סמויים לא פחות, שאינן אלא מעין משחק.  אנו, שאיננו מודעים למשחקים שאנו משחקים עם אחרים – בטוחים שאנו אותנטיים לחלוטין. גם האופן בו אנו מציגים את עצמנו חושף חוסר אותנטיות. אנו מציגים לאחרים את תדמית עצמנו, לא את עצמנו באמת. לעתים קרובות אנו גם משוכנעים שהתדמית הזו משקפת נאמנה את מה שחי אצלנו בפנים וזו הטעות. אבל הבעיה האמיתית היא בכך, שאין אנו יודעים למעשה מה בכלל חי בנו בפנים, שכן שכנענו את עצמנו שמה שאנו מקרינים כלפי חוץ משקף את מה שיש בנו  בפנים.

פעמים רבות האותנטיות מיוחסת בטעות   למצבים של פריקת עול והתפרעות פנימית, שהתאפשר כתואה מהתרת הרסן של האגו, אך זו כמובן אינה אותנטיות. בדרך כלל  מתלווה לכך המשפט: “קבל אותי כפי שאני”.  מצבים אלה שכיחים במיוחד בשהותנו בקרב הקרובים לנו, במחיצתם אנו חשים בטוחים מספיק כדי לשחרר את מנגנוני הביקורת והבקרה שלנו ולפיכך מרשים לעצמנו התבטאויות והתנהגויות משוחררות יותר. אך זו אינה אותנטיות. לכל היותר  מדובר כאם על העדר העמדת פנים. בהעדר העמדת פנים מה שיוצא החוצה היא האנטי תזה להעמדת פנים, שהיא אינה אותנטיות, כפי שאנטי תזה לדיקטטורה אינה דמוקרטיה, אלא אנרכיה.

 

תחליפי החוויה האותנטית 

…”על רקעה של פגיעות קיצונית…  נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. ‘כל מה שאתה רואה – איננו אני’ – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם ‘מיתי’, ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד”.

ר. ד. ליינג, “העצמי החצוי” עמ’ 24

האזרח הממוצע, המרובע , הבורגני, מחוק הפרצוף בן-זמננו – סובל מחוסר אותנטיות, מניתוק מן הישות של עצמו. את מקומה של האותנטיות ממלאים שלושה תחליפים: התחליף הראשון היא העשייה והפעלתנות המכאנית. התחליף השני היא הרציונליזציה והאינטלקטואליזציה והתחליף שלישי הוא הרודנות החברתית.

א) התחליף של העשייה המכאנית:

בהיעדר חוויה אותנטית מוצא האדם את מפלטו בהתמכרות לעשייה  מכאנית ובחיפוש אחר פתרונות טכניים בנוסח  ‘איך לעשות מה’. כביכול כל מה שחסר לו זה הידע, או התואר, הכסף או הטכניקה… ואז יתמלאו חייו. ההתמסרות הזו לפתרונות מכאניים, חיצוניים, מקורה בניתוק שמנותק האדם מעצם הווייתו,  ומכיוון שחסרה לו המהות – הוא מפצה עצמו בכמות. דוגמא מובהקת לפתרון טכני הבא על חשבונה של המהות אפשר למצוא בדקדוק הרב שמדקדקת היהדות האורתודוכסית בקיומן של מצוות והלכות. החסידות, לעומת זאת, הבאה לעצים את היסוד האותנטי של אהבת הבורא –  מדגישה דווקא את הערך של האמונה שבלב, מבלי להיעזר בקביים טכניים של ‘עשה’ ו’אל תעשה’.

ברמת הישות המאפשרת את החוויה האותנטית, אדם יכול להיות שם או לא.  אם הוא שם הכל קורה, ואם לא –  כלום לא קורה. ולתוך הכלום הזה נכנסת האופרציה המכאנית. יותר מאי פעם – אנו חיים בדור של מהנדסים, רופאים, פסיכולוגים, מורים – כולם עובדים עם בני אדם בעולם נטול ישות צמודים למודלים, שיטות  וטכניקות שונות וחדשות לבקרים. משום מה אנו עדיין מאמינים שעם הידע הבא, המחקר הבא, העצה הבאה, המודל הבא, התרגיל הבא, התכשיר הבא – הכל יסתדר.

כשנגלה את החוויה האותנטית נמצא  – ש’להיות’  זה הסם החזק והממסטל ביותר, אך גם הקוץ הכי דוקר בתחת.  לחיות במלוא העוצמה  משמעו  לקחת אחריות על העובדה שאתה חי, לחוש את הפספוס ואת ההחמצה שבכל יום שעובר בו לא נתת למה שרוצה להיות לבוא לידי ביטוי,  להיגאל מגלות נצחית.

כלומר להיות אותנטי זה לחוש את החיים במלואם ועם זאת לחוש את הזעקה של מה שאמור להיות מוגשם בתוכם, כמטלה שלא מאפשרת לנו לשקוע. האדם הלא אותנטי מחפש תחליפים  לריקנות ומוצא את מפלטו בעשייה אובססיבית, שסימן ההיכר המובהק ביותר שלה הוא השאלה: ‘אז מה אפשר לעשות?’ ברמה של האותנטיות אין בכלל קיום   לפתרונות מכאניים של מה לעשות או איך לעשות. יש רק קפיצת דרך אל שלב גבוה יותר, שבו הדברים נעשים מעצמם.  הדרך האותנטית היא לא ב’לעשות’,  אלא ב’להיות’. לתת מקום לישות. 

ב)התחליף של האינטלקטואליזם:

תחליף נפוץ נוסף  הוא לחוות את החיים באמצעות האינטלקט. אולם אי אפשר לחוות את עצמנו דרך האינטלקט. החוויה נחווית באמצעות עצמה, באופן אינטימי ובלתי אמצעי.

אחת הבעיות של האדם המודרני היא, שבמקום להיות מודע ( קשר בלתי אמצעי לישות הפנימית) – הוא יודע: אוסף ידע על הישות, אבל עדיין מנותק מקשר עם הישות שלו עצמו. להבנה האינטלקטואלית אין חשיבות אלא אם נלווית אליה חוויה. אולם החוויה היא התנסות טעונה מאוד והאדם המודרני נוטה לברוח ממנה באמצעות הדחקת רגשותיו. כדי לחפות על ההדחקה הזו הוא בורח שוב, הפעם אל הרציונליזציה: ההסבר השכלתני הנוח.

ג)התחליף  של הקולקטיב החברתי:

כך או כך, מפלט מכאני, או אינטלקטואלי -הבעיה של האדם המודרני היא שהוא לא מקבל את עצמו כמות שהוא. הנורמה החברתית מסייעת לחזק את המפלטים הללו, בעיקר בכך שהיא מעודדת את השיח והלהג הריקני: זה האינטלקטואלי או הענייני,  הנעדר בדרך כלל כל התייחסות לחיים העצמיים או הקיומיים של הזולת. הגישה החברתית מטפחת גישה  שלא מתייחסת ל’אני’ של האחר, לישות האינדיבידואלית שלו, דבר המצמק את הנוכחות של אותה ישות. בחברה  הזאת אין מקום  כל כך לישות אינדיבידואלית כי  בני האדם צריכים להתאים את עצמם לקונבנציה החברתית. הדרך היחידה שנותרה ליחיד להתחמק מעט מן הרודנות של הרוב,  היא להפוך לפיגורה חברתית, לשופר החברה, למי שמורם מעט מעל לרוב הקונפורמי ויכול מתוקף מעמדו להרשות לעצמו קצת יותר חופש פעולה ומרחב מחיה. החברה לא מקבלת את היחיד כאוטונומיה לגיטימית – בדיוק כפי שאיננו מקבלים את עצמנו. ציוויים חיצוניים אונסים את הישות הפנימית, עד שאין לה מקום והיא מתכווצת עד שהיא נעלמת.

“במודוס הלא אותנטי האדם נספג לתוך העולם ואין הבחנה בינו לבין שאר בני האדם. זהו המצב השכיח של הקיום האנושי, שבו מיטשטשים הגבולות בין האינדיבדואלים”

“העדר האותנטיות נוצר כתוצאה משליטתם של האחרים. ה’הם’ שולטים בעצמי של הקיים-כאן. מכניזם השליטה אינו בעל אופי פיסי, אלא זו שליטה המושגת על ידי קביעת משמעות העולם, הישים, העצמי ,הפרטי והקיום הכללי”…  …“כל דבר נעשה נגיש בעזרת ההבנה הציבורית המקובלת. לפיכך בהיות יחד היום יומי, כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו”.

“ה’הם’ אינם מכלול של אינדיבידואלים שהקיים-כאן פוגש בסביבתו, ואף לא סובייקט אוניברסלי שהוא חלק ממנו. ה’הם’ הוא הקהל, ההמון האנונימי אליו שייך כל יחיד, ושניתן להחליף בו כל אדם באדם אחר, או לייצג כל אדם על ידי כל אדם אחר. ה’הם’ הוא האחר”.

“בחיי היום-יום ייחודו של קיים-כאן אינו בא לידי ביטוי, העצמי שוקע במצולות הפומביות של ה’הם’ האנונימי.”

“אופי הגילוי הלא אותנטי הוא תוצאה של מצב קיומי, של נפילת ה’קיים-כאן’. בקיום הלא אותנטי האדם הפרטי נתמך ומעודד על ידי האחרים, היוצרים אווירה של שלווה ורוגע, בשל היותו מצב בו שאלות קיומיות זוכות לתשובות מוכנות מראש…  …אנו מכנים ‘תנועה’ זו של הקיים כאן אל תוך ישותו – ‘הידרדרות’. ה’קיים-כאן’ מתדרדר  אל מחוץ לעצמו, אל תוך עצמו הסתמי, אל תוך האפסיות והעדר הקרקע של היום יומיות הלא אותנטית. ה’קיים כאן’ חווה את הנפילה כהיבלעות בתוך ההמון. הנפילה של ה’קיים-כאן’ היא בריחה מעצמו, מהאפשרות להיות הוא עצמו, וכך להיבדל מאחרים”.

אברהם מנסבך “קיום ומשמעות –מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות” עמ’ 42– 40-41

“ה’מי’ אינו זה או אחר, לא ההם עצמם, לא כמה אנשים, ולא הקבוצה הכוללת של כולם. ה’מי’ הוא הסתמי, ה’הם'”

מרטין היידגר

“To be nobody-but-yourself–in a world which is doing its best night and day, to make

you everybody else–means to fight the hardest battle which any human being can

fight; and never stop fighting”.

E.E. Cummings

עד כאן על איך אנו מציגים חסר אותנטיות, מה היא לא ועל תחליפי האותנטיות. עד כאן על אותנטיות על צד השלילה אך מה היא כשלעצמה? אז איך מרגיש האדם האותנטי? מה זה עבורו לחוות אותנטיות? איך זה מרגיש מבפנים? ומהי בכלל אותנטיות?

 

החוויה האותנטית:

אם אותנטיות היא הרצון והיכולת להיות אני עצמי ברמה היותר עמוקה של המלה, ללא מסכות הסתרות או משחקים. להיות עצמך – נטו. הרי שלהיות אותנטי משמעו לחוות משהו ממקור ראשון. וככל שהמקור לחוויה ראשוני יותר, כן רבה יותר האותנטיות ועימה גם עוצמת החוויה.

הגדרה: האותנטיות היא חוויה שהאדם חווה, את עצמו או את זולתו מתוך נאמנות מקסימלית למקור האובייקטיבי.

נתגלגלה לידי  עבודה בשם  “הניתוח הפנומנולוגי של החוויה האותנטית”, מאת דבורה ריילי (הג’ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ’  49  – 71 ) ואני מביא אותו כאן, מתורגם תוך עיבוד קל.

 “החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן הממד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז,  מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו’ וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא  כה ייחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: “זה מרגיש לי כמו..”.

ואוסיף מעט משלי : החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את  העצמי. האדם חש ערני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה  והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי  לעצמו.

בממד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

בממד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.                      

אנו גדלים בתחושה שכל הזמן אנחנו צריכים לענות על ציפיות. עלינו להראות בצורה מסוימת, להתבטא בצורה מסוימת, להיות בעלי ידע כזה או וכזה, בעלי רכוש כזה וכזה ובגיל מסוים עלינו להיות בעלי משפחה ובעלי נכסים וכיוצא באלה. אין דבר המנוגד יותר לאותנטיות, המסכן אותה יותר מאשר  הניסיון לחיות לא בהתאם למהותנו המקורית אלא בהתאם לציפיות של החברה והסביבה מאיתנו.

“התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו”.

סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה”ס 

“הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת.”

לה רושפוקו אמרה מס. 62

 “About all you can do in life is be who you are. Some people will love you for you.

Most will love you for what you can do for them, and some won’t like you at all”.

Rita Mae Brown

 

 

ו.  הילד הפנימי

 “The child is father of the man”.

William Wordsworth

רקע

בכל אחד מאתנו חבויה מהות היולית, ראשונית, אבודה, לא מוכשרת ובלתי מעוצבת – בכל אחד מאתנו מצוי הילד הקטן שבתוכנו הקשור לעצמי האותנטי שלנו. חוויית האותנטיות כרוכה בניסיון לחוש את מהותו של הילד הקטן הזה, להבין אותו ולקבל אותו, מבלי ‘לרדת’ עליו. בעצם מדובר כאן על  ניסיון להתחבר אל אותם חלקים בתוכנו, שקשה לנו לקבל מלכתחילה, החלקים אותם אנו מנסים להצפין מעין כל, כי אלו החלקים ‘המפשלים’ שבנו, אלו גם החלקים הרגישים והפגיעים והחלשים וגם החלקים המבולבלים והלא מוכשרים – שבתוכנו.

הילד הקטן הוא מה שאמיתי באדם, מסביבו בונה כל אחד לעצמו חרושת שלמה של תדמיות ומיומנויות נרכשות. אפשר להגיד בפרפראזה, שמה שמיומן ונלמד באדם (מה שאנו קוראים ‘מבוגר’), אינו אותנטי, שכן אינו מבוסס על התפתחות של מה שאבוד בנו. מה שאמיתי בנו זה גלעין קטן של אובדן ובלבול אותו אנו מנסים להסתיר כל הזמן מאחורי המסכות הכבדות של המבוגר. יש להבדיל בין בגרות הנובעת מהבשלה של הילד, שהיא בגרות אותנטית, לבין בגרות מזויפת שנועדה להסתיר מאחורי מסכות של מיומנות וידע את הילד הקטן והאבוד. כמבוגרים למדנו לחשוב שאסור לנו להיות אבודים, שתמיד עלינו לדעת הכל, להיות בשליטה.  מנקודת מבט זו נתפש הילד הקטן שבתוכנו כמקור לבושה, שכן הוא מבולבל,  לא יודע בדיוק מה הוא רוצה, אבוד. כמבוגרים התרגלנו לראות בילד הקטן שבתוכנו מקור לתחושות של תסכול או כעס. אנו מוקיעים אותו, מתביישים בו, מנסים להחביא  אותו, מנתקים את עצמנו ממנו “הילד הזה איננו אני”….

למרות השלומיאליות והחולשה של הילד הקטן, הוא חלק מהותי ביותר של כל אחד מאתנו, כך שהתכחשות לו  משמעה התכחשות אל עצמנו. הכרתי פעם בחורה  שבעלה הצעיר עבד בביוב, והיא אמרה שהיא כל כך אוהבת אותו עד שהיא רוצה לחבק אותו אפילו כשהוא שב מעבודתו עם ידיים מלוכלכות ומסריחות. כך גם לגבי הילד הקטן  שבתוכנו, צריך לאהוב אותו למרות שהוא לא עונה על הציפיות שלנו, למרות שהוא חוזר עם ידיים מלוכלכות ומסריחות,  לקבל אותו ולא לצפות ממנו לדבר. בעצם מדובר על כך שקשה לנו להכיר בכך שיש  חלקים בתוכנו המייצגים משהו שתמיד יהיה מבולבל, אבוד, לא-יצלח, שונה כל כך מהתדמית שבנינו לעצמנו, שבה היינו רוצים להאמין. הרעיון הזה שיש לנו, שעלינו להיות מושלמים, שאסור לנו לפשל, להיכשל, להיות אבודים או להיראות לא יוצלחים הוא בדיוק  הנקודה בה אנו לא מקבלים את הילד הקטן שבתוכנו, את זכותו לפשל  וללכת לאיבוד. כל עוד יתעקש האדם שלא לקבל את החלקים האלה שבתוכו – לא יוכל להיות אותנטי.  האדם יוותר בלתי בוגר מבחינה נפשית, אבל  יתהלך עם מסכה של מבוגר בקי ומוצלח ועם חרדה מתמדת שמא יתגלה הילד בפנים, שתחתוניו מלוכלכים.

עם זאת, הילד הקטן הוא בעצם אינפנטיל שלא יודע כלום מהחיים שלו,  הוא לא מישהו חשוב שצריך לסגוד לו. התודעה של האדם והידיעות שלו הרבה יותר חשובות, אבל עליהן לנבוע ולזרום מתוך ישותו, להיות מעוגנות בגלעין הפנימי והגולמי המיוצג על ידי הילד הקטן שבו.  כך שלא חשוב מה היחס של האדם כלפי הילד הקטן ולא משנה אפילו ממה נובע היחס הזה כלפיו, מה שחשוב הוא לקבל אותו, להכיר בקיומו, להבין שכזה טבעו – לפשל ולהיכשל. הדבר אמור גם לגבי יחסנו אל אחרים: אהבה אמיתית כלפי הזולת משמעה קבלה של הילד הקטן שבו, על מוגבלותו, הטמבליות שלו, הפשלות והחולשה שלו. אהבה המקבלת ומתייחסת רק למסכת המבוגר הכוזבת אינה שלמה, ועוד פחות מכך אהבה המבוססת על הפנטזיה שמעורר בנו הזולת, במנותק ממהותו האמיתית.

את הילד שבתוכנו  יש לקבל  כתשתית האינטימית והלגיטימית של הווייתנו ולהכיר בו.

אך מאחר שאנחנו מתקשים לקבל את עצמנו, על החלקים הפחות נעימים ומוצלחים שבנו, אנו חווים  ניתוק מן  המהות הפנימית לטובת הפסאדה החברתית ובדיוק בנקודה זו מתחילה להיפגם האותנטיות. ברגע שנאפשר למהות הזאת להיות ונעניק לעצמנו  את הזכות להיות אבודים,  נקבל  את עצמנו בחזרה ונוכל להתחיל לצמוח מבפנים. לא תתכן אותנטיות  של היחיד ללא הכרה, קבלה והתחברות אל הילד הקטן הפרטי הטמון בתוכו, שדרך עיניו ניתן לזכות בנקודת מבט חדשה ורעננה על העולם, על החברה.

לרוב בני האדם יש גישה לא מאוזנת כלפי עצמם. הם אמורים לספק לעצמם את המרכיב האבהי ואת המרכיב האימהי – אבל הגישה האבהית מכריעה את הכף. האדם דורש מעצמו, מקבל אל עצמו רק על תנאי: “לאחר שאעשה כך וכך  אולי אקבל את עצמי”. אולם כל אותם דברים האמורים לעזור לו לקבל את עצמו (גישת אם) לעולם לא מתממשים או נגמרים: “אחרי תעודת הבגרות”, “אחרי התואר”, “אחרי הנישואין”, “אחרי המשכנתא”, “אחרי הילדים”, “אחרי החגים”… ובסופו של דבר אנו מתקבעים במצב של חוסר קבלה עצמית כנקודת מוצא.

האני לא יראה את זהב העתיד

“האני לא יראה את זהב העתיד

אלא אם יחזר על עקבותיו לעלטה,

יגהר על פגרו המוטל בעברו כבעבטיט

וינתק מעליו את עבותות החרטה.

לשם כך ילבש צורת “הוא” כסרבל,

ונושא ארגז כלים- כלי לב,

ינשים את הילד המזורר ונבהל

מבבואתו בראי מבט שאינו עולב.

הוא יאמר לו: “קום, מי שהיה אני,

צא לקלקל את חייך מבלי להיכלם,

היה בור ויהיר, מעד ושגה

כי רק בכף ידך אמצא מזוני,

רק אם אסלח לך אהיה שלם.

הבט, אני שובר את השוט, אינני מלקה!”

אהרון שבתאי, מתוך הלב, 32 סונטות

 

 

 

על הילד הפנימי  וצמיחה  פנימית

קבלת הילד הקטן כמוה כלקיחת  גלעין הישות הזעיר ושתילתו באדמת חיינו. ממשהו שביר, גולמי,  לא מעוצב, עדין, פגיע וחסר יכולת – תצמח הישות  למשהו בעל קווי מתאר ברורים, בעל עוצמה, יחוד ויכולת עמידה.

צמיחה אמיתית, אורגנית של הישות – היא צמיחה  פנימית. משפט זה אמנם הפך לקלישאה  ריקה,  אבל במרבית הקלישאות הריקות חי אי-פעם משהו בעל ערך, לפני שהעטיפה האטרקטיבית משכה אליה את סוחרי התדמית, וגירשה מתוכה את התוך ‘המיותר’. כל המהפכות הקיצוניות  העוברות על  חוזרים בתשובה ושאר חוזרים אל הרוח ואל האמונה – אינן בהכרח מעידות  על  צמיחה פנימית , אלא אולי להפך.   ההתנתקות הזו מחברים,  שינוי דרסטי של סגנון החיים, לבוש שונה , כל אלו הם תפאורה של שינוי, לא השינוי האמיתי. שינוי אמיתי אינו גלוי,  הוא מקרין, הוא משדר, אבל אינו בא לביטוי בסממנים חיצוניים או במהפכות קיצוניות. השינוי החיצוני, זה שמתרחש במסגרת הקולקטיב, זקוק למיסיונריות: אלה המתמסרים לתפאורה של צמיחה פנימית זקוקים לגייס את כל העולם לדרך שלהם, אולי כפיצוי, כניסיון לשכנוע עצמי,  כדי לגבות ולעבות מבחוץ את מה שאמור להתרחש רק בד’ האמות החרישי של הישות הפנימית. האדם האותנטי, השלם עם הישות שלו -אינו מיסיונר.  הוא לא משווק את הסחורה שלו, לא משנה לו ולא חשוב לו אם אחרים יקבלו אותו אם לאו.  הוא נאמן לדרכו, משוקע בה. ההיזקקות שלו למשוב אינה באה לחפות על ריקנות פנימית ואינה אגרסיבית או מתלהמת, אלא היא צורך פנימי חרישי לקבל את עצמו חזרה, לדעת שאינו עקר, שמשהו ממנו ממשיך אצל אחרים, שיש לו לא רק מרכז כובד ומסה קוונטית אלא גם הד קינטי. כמוהו כשושנה בטבע,  הפורחת ומבשמת  האוויר  מפינתה  הנסתרת, בל כל קשר למבקרים המודעים ליופייה וריחה או לאו. היא תמשיך לעשות את מה שהיא יודעת ולא תתאמץ כלל כדי לחפש אנשים שיריחו אותה ושיתפעלו ממראה.

“רובנו כמעט ולא צומחים. משהו קורה לנו במהלך חיינו, המעפש אותנו, הממית אותנו. אין הזנה עמוקה פנימה”.                                            

ג’ידו קרישנמורטי   INWARD FLOWERING

 

הכרה ב’ילד החורג’

רובנו מתנהגים כאילו אנחנו בעולם אחד, אך בעצם אנחנו בעולם אחר:  מגיבים ופועלים בעולם המודע- הרציונלי, אבל באים בעצם מתוך  העולם הבלתי מודע -האמוציונלי.

אנו חושבים למשל שאנו מאוד רוצים לעשות דיאטה, אך באופן לא מודע מנסים שלא לעשות ומגבים את עצמנו בשלל תירוצים והצדקות. מצב של פיצול בין שני מחנות המתנהגים באופן סותר, אך המחנה המודע מנסה -בדיעבד ורטרואקטיבית – להראות  כאילו הכל הוא שושנים, הכל נושם הרמוניה. למה הדבר דומה? למדינה הפולשת למדינה אחרת, ובא משרד החוץ ומסביר כי זה היה רק חצית גבול בטעות של קבוצת תיירים מבולבלת.

ואנחנו  – האני המודע (משרד החוץ), באמת ובתמים כבר מאמינים כי לא פלשנו, ומשכנעים עצמנו כי מדי החיילים הם סוג של תלבושת תיירים אופנתית. אך בפנים, מה לעשות, קיים פרא לא מאולף, ילד חסר משמעת, שלא מכיר בריבונות שלנו וברצוננו: הוא מלכלך, הוא  מפשל, הוא לא עומד בהתחייבויות.  ואז באים אנחנו לכסות ולהסביר – בעיקר לעצמנו,  וזו הבעיה הגדולה:  אנחנו כל הזמן מסתירים את האמת מעצמנו מכיוון שאין לנו כלל רצון להכיר בפרא הפנימי הזה ולהודות שזה  אנחנו האמיתי ולא ילד חורג, מעין דיבוק זמני שמיד יצא כלעומת שבא. כל עוד לא נודה כי ‘הילד הזה הוא אני’ –  הילד הזה ישלוט בנו. הנטייה הרווחת היא לנסות ולהתעלם, להדחיק את אותם היבטים של ה’אני’ שאינם משביעים את רצוננו ולצייר לעצמנו תמונת אני מחמיאה יותר, סלחנית יותר. כאשר ה’אני’ היצרי הרגשי, מתפרץ מפעם לפעם, אנו מתייחסים לכך כאל טעות מצערת, בנוסח: “עם הקהל הסליחה. אנו מבטיחים שהתקלה תתוקן ולא תחזור על עצמה”.

כך חי האדם עם ה’אני המסכן’, עם כלב האשפתות הזה שאת קיומו הוא מכחיש, חי בצד המואר והלגיטימי ומחפש תירוצים כדי להסביר את הפאשלות של  ה’אני’ החורג.  מנסה לטוות  הצדקות רציונליות מלומדות לאמת היצרית או האמוציונלית, הבלתי סימפטית. אולם מה שבסופו של דבר אחראי להישגים ולתוצאות של חיינו, (או להיעדרם) הוא האני הילדותי המודחק.  הוא היחידי המוביל למעשים, (או להיעדרם). האני המודע הוא נהדר בלספק הסברים המסברים את האוזן,  אך הוא  אימפוטנט מושלם ברגע שזה בא למשהו אמיתי וחלק מן הבגרות הוא לקחת אחריות על מעשים. אדם יכול להגיד מכאן ועד להודעה חדשה שהוא רוצה ללמוד לבחינה, אבל אם הוא לא יושב ומתכונן, משמע שהוא לא רוצה ללמוד, ואדם בוגר נפשית – לוקח אחריות על רצונו – כפועל יוצא של מעשיו. כך לפחות הוא ירוויח את הקשר עם עצמו ועם חייו ויהיה אותנטי.

 

“אני טמבל” 

הילד הקטן הוא מבולבל, נבוך, שקרן, נהנתן, פשלן. אך כל זאת מכיוון שהוא לא מעוצב עדיין, לא יודע איך צריך לחיות, בקיצור: טמבל. כל ילד הוא טמבל ביחס לתחכום, למיומנות וליעילות השוררים בעולם המבוגרים. גם בתוכנו חבוי טמבל כזה, שה’טמבליות’ שלו היא מרכז הכובד הקיומי של היותו ילד.  יש משהו מחסן ביותר בלהכיר בכך שמאחורי התדמית הבוגרת ומאחורי המסכה השקולה והרצינית אתה בעצם טמבל. אנחנו מנופחים מדי ביחסנו לעצמנו (לפחות כלפי חוץ) והבעיה היא שלתדמית זו משקל כה מכריע, עד שלבסוף אנו מאמינים לתדמית המנופחת,  שלא בטובתנו. אנחנו צריכים נואשות ליצור קשר עם הטמבל שבנו, כי כפי שידידות נוצרת דרך עשיית  שטויות ביחד – כך ידידות עם עצמנו נוצרת על ידי מפגש עם השטות’ניק שבנו.

למה הדבר דומה? לאדם המוזמן לארוחת מלכים ומפטם את עצמו קודם לכן. הדבר הטוב ביותר שניתן ‘להביא’ לארוחת ערב זה את הרעב,  וכך הדבר הטוב ביותר שניתן להביא לניסיון החיים שעוד לפנינו -זה את השלומיאליות והאידיוטיות שלנו, את הטמבל. אי אפשר לרכוש חכמה לגבי החיים, שכן זהו לימוד  עקר ומלאכותי.  יש לבוא אל החיים  כטמבל ואז אפשר להחכים מתוך החיים. אם נבוא אל החיים עם הטיפשות שלנו, ריקים ונקיים מכל יומרה או העמדת פנים, נוכל לקדם ולהכיל את  מה שהם יביאו אלינו, אולם אם נקדים ונמלא את עצמנו בתחליפי חכמה לא יוותר בנו מקום לחכמה האמיתית של החיים.

אותו הדבר ביחס לאלוהים. בהעדר מיידי של קשר עם האלוהים יצרנו לנו ממלאי מקום – רבנים, אלילי פופ, גורואים, סופרים וכו’. אבל דווקא הכמיהה הבלתי מסופקת, הנכונות לחיות ללא אלוהים, היא שתיצור את הוואקום הזה, את הריקנות שלתוכה יכול משהו לבוא.

זה החוסר שקורא למלאות,

זו הטיפשות שקוראת לחכמה,

זו העילגות שקוראת לרהיטות,

זו ידיעת המוות שקוראת לידיעת החיים,

הצניעות שקוראת לתחושת הערך העצמית,

החולשה שקוראת לעוצמה,

הבדידות שקוראת ל’ביחד’

והטמבליות לידיעה. 

אם לא נתמיד לזכור עד כמה אנחנו טמבלים – לא נוכל לדעת. כי כגודל הטמבליות כן גודל הפוטנציאל של התודעה. אדם כל הזמן צריך להיות כל כך קרוב לטמבל שבו, לחיות עמו באינטימיות עצומה שכזו – שזה ימשוך אליו בכוח גדול את האנטי-תזה. אנו כמו מגנט – לא ניתן לעזוב את הקוטב השלילי וללכת לחפש את הקוטב החיובי. יש להיות  דווקא נאמן מאוד לקוטב השלילי, להיצמד אליו נואשות כדי שהקוטביות הנגדית, החיובית, תתמגנט אליו בכוח. רק כך תבואנה אלינו  הערות, הפיכחון והידיעה.

(To a student)

“Dear Miss —I have read about sixteen pages of your manuscript … I suffered exactly the same treatment at the hands of my teachers who disliked me for my independence and passed over me when they wanted assistants … keep your manuscript for your sons and daughters, in order that they may derive consolation from it and not   give a damn for what their teachers tell them or think of them. … There is too much education altogether.”

Albert Einstein, The World as I See It, The Wisdom Library, New York, 1949, pp.  21-22. (1)

ז. חיים פנימיים

רקע

בתור רקע בחרתי להביא הפעם את שתי המובאות הבאות:

“What lies behind us and what lies before us are tiny matters compared to what lies within us”.

R. W. Emerson

“התקופה בה אנו חיים בה -מתייחדת , יותר מכל דבר אחר, על ידי אדנות ושליטה על העולמות החיצוניים, ועל ידי שכחה כמעט מוחלטת של העולמות הפנימיים. אם אדם מעריך את ההתפתחות האנושית מנקודת המבט של הידע החיצוני, הרי שאנו מבחינות רבות מתקדמים”

ר. ד. ליינג

 

החיים הפנימיים – זן נדיר

רובנו מעורפלים ולא ממוקדים ביחס לחיינו הפנימיים, אבל מה שקורה באמת – קורה בפנים.  רובנו איננו מכווננים כלפי פנימיותנו ואיננו יודעים להאזין פנימה ולקלוט את המסרים והאותות הנשלחים משם. איננו נמצאים במצב של האזנה כפי שאם מאזינה  לתינוקה, או כמו שומר ראש קשוב לאדם עליו הוא שומר. האזנה פנימה הוא ה’צליל’ של פילוס דרך אמיתי אל הישות. ה’צליל’ הלא נכון- הוא בעשייה, בביצוע, כל אלה באים  על חשבון המכווננות הזו -פנימה. לעשות או לא לעשות הוא מדד ליניארי, מכאני, המתאים לתרבות המנוונת הזו שכולנו גדלנו בתוכה, אך אינו מתאים לחיים האמיתיים, ולמה שחי בתוכנו – הדייר הפנימי. רובנו כלל לא מסוגלים להגדיר ולחוש מה זה חיים פנימיים, כל כך כולנו מתוכנתים להתייחס לחוץ ההומה והתובעני.

האדם המודרני מביט בדברים מבחוץ החוצה, כלומר, רואה את החיצוניות של הדברים מתוך הקליפה או המעטה התדמיתי של עצמו. האדם האותנטי מתבונן בדברים מבפנים החוצה, כלומר, רואה את החיצוניות של הדברים מתוך נקודת מבט פנימית. האדם המיסטי רואה את הדברים מבפנים פנימה, כלומר, מתוך הגלעין הפנימי של עצמו הוא רואה את המהות והעיקר של הדברים.

אי אפשר לדעת שום דבר מבחוץ החוצה או אפילו מבפנים החוצה – אלא רק מבפנים פנימה, כי רק הפנים יודע.  אנו חושבים  כי צריך ללכת דרך ארוכה כדי לפגוש באמת הפנימית שלנו ולא היא, כל שעלינו לעשות הוא להפנות את הפנים  מן החוץ ולהתבונן -פנימה. החיים הפנימיים הם ההתרחשות של חיינו ברמה הלא מודעת, ברמה האינטימית של הכוחות  הפנימיים. לחוש את החיים הפנימיים זה תמיד ממצב של שלוה, ומתוך השלוה הזו  יבואו חיינו -מתוך השקט. חיינו האמיתיים –  כגלעינים ופקעות  – חבויים תחת היבלית של סערות הרגש והיצר, והעשבים השוטים של המתחים החרדות ולחצי הקיום. האדם האותנטי נמצא בקשר ובקשב מתמיד עם חייו הפנימיים ולמעשה זהו הציר עליו סובבים חייו. ברגע שניתק הקשר שלו עם חייו הפנימיים הוא אבוד, הוא כהולך בלי מצפן (מצפון…?) על כן, המטרה המיידית שלו אמורה להיות לחדש את הקשר ולהסיר את האיום של חסימה וניתוק מעל חייו הפנימיים. אך רוב האנשים כלל לא יודעים שניתק הקשר מחללית האם-הפנימית. וגם אם ידעו עדיין נותרה בעיית הבעיות והיא: שאי אפשר לקבל הדרכה או עצה איך להתחבר לחיים הפנימיים. זהו הפרדוכס אותו ניסו חכמי הזן להעביר במשליהם ובפתגמיהם להסביר: שכדי להתחבר לישות אי אפשר ל’עשות’, אלא רק לאפשר לחיים הפנימיים להנחות אותנו אל העשייה כדי שהעשייה תהא  נובעת מן החיים ולא תחליף להם.

אצל חלק מן האנשים  -החיים הפנימיים פשוט שבקו, אצל היתר הם גוססים. לפעמים ישנם הבלחות קצרות: לפעמים אהבה, לפעמים ספר חדש. לרוב, החיים הפנימיים הם שמורת טבע -לא מוגנת , זן נדיר בתהליך של הכחדה.

“כאשר מוזיקאי הופך למושלם, הוא זורק את הסיטאר,

משום שהוא מיותר, משום שאז המוזיקה הפנימית מופיעה”

שי טובלי

אטלנטיס האבודה שבפנים, או הנתק מחללית האדם

בדיחה ישראלית חבוטה נושנה, מספרת שכשהישראלים גילו את קפריסין כיעד תיירות זול וזמין – מצאו באחד האתרים כתובת: “סנוב, ובאילת כבר היית?”. כך המצב גם לגבי ‘האילת’ שבתוכנו. היינו פה והיינו שם, חווינו את זה וגם את זה, אבל הכל בחוץ. ובפנים היינו? מתי חשנו את ה’בפנוכו’ שלנו לאחרונה?

אנו בעצם לא יודעים מה קורה לנו בתוך חיינו הפנימיים. לא יודעים על מה אנו חושבים, לא מה אנו מרגישים ולא מה בעצם אנו רוצים. מנותקים מעצמנו – אנו מרחפים מחוץ לעצמנו, בעולם קר, זר, מלא בהתרחשויות חוץ, בעוד שהישות הפנימית נותרת זנוחה ושוממה. מכשירי הקשר של החללית צווחים הוראות והנחיות,  אך הקוסמונאוטים בחוץ, חמושים בקסדות ובחליפות חלל –אינם שומעים. אנו, מצוידים במסכות חברתיות ובשריון של המקצוע והעיסוק – לא יודעים כלל על הנתק, על העובדה שאין אנו מחוברים אל המהות והתוכן של חיינו. כשאנו מביטים ב’קוסמונאוטים’  אחרים – הם נראים כמחוברים בכבל בלתי נראה לחלליות האם שלהם: הרי הם כולם נראים כה בטוחים, שאננים ומוגנים. כאילו כל הזמן הם מקבלים הנחיות ומשוב באוזניות, על כיוון, טמפרטורות, מרחקים… אך לא, זהו רק האור החוזר מן הקסדה העבה והאטומה, שאינה מסגירה מאום מן הריקנות המתקיימת מאחוריה.

לכל יציר בטבע יש משהו שחי בפנים, נפש, נשמה, משהו. לכולם – מחוץ לאדם, שהוא כבר אינו רק  יציר של  הטבע, אלא גם ובעיקר- יציר  של החברה והתרבות האנושית, יציר – שויתר על הקשר עם נשמתו ומהותו הנפשית, מהות ונשמה שבמהלך השנים – מצטמקת ומצטמקת, כשריר שלא מופעל, או כבית שלא מקבל אורחים יותר. השאלה שצריך לשאול את האדם, כל אדם, זה לא איך הוא מרגיש (הנאה או סבל) אלא איך מה שחי בתוכו מרגיש (מחובר והתרחב או מנותק ומצטמק).

ובעצם, לא צריך לשאול – הכל רשום בעיניים.

“באחד הימים, כאשר לא היה לפו מה לעשות, חשב שראוי לו לעשות דבר מה. הוא קם והלך אל ביתו של חזרזיר לראות מה הוא עושה. שלג הוסיף לרדת בלכתו לאורך השביל המושלג ביער ופו היה בטוח שימצא את חזרזיר מחמם רגליו מול האש שבאח שבביתו. להפתעתו הרבה גילה כי דלת ביתו של חזרזיר פתוחה. הוא שב להביט פנימה, וככל שהרבה להסתכל יותר לא היה חזרזיר בפנים. “הוא איננו” אמר פו בלבו בצער. “ככה זה. הוא איננו בבית. אאלץ לערוך טיול של מחשבות לבדי, אוף!”

א. א. מילן “הבית בקרן פו”

 

הכפל המוזר של העצמיות האינדווידואלית

מוטו: “אני לא מנסה להיות שום דבר חוץ מעצמי. ואני מנסה לא לעצור את עצמי מלהיות”

מה ש’עצמי’ רוצה להיות – צריך לקבל תמיכה שלמה של ה’אני’ המודע שלי.

ה’עצמי’ שלי יושב בפנים, סמוי, כקברניט פנימי, ו’אני’ הוא המתווך בינו לבין מה שבחוץ.

החשיבות הגדולה של הקיום שלי  לגביו, הוא ש’אני’ יכול לחסום אותו, ובכך לא לאפשר לו ולי – להיות.

כי ‘אני’ יכול להיות (במהות) רק דרכו.

 והוא יכול להיות (בביצוע ובהגשמה) רק דרכי.

הוא צריך רק להיות.

ואני צריך רק לא להפריע.

 ה’אני’ המודע שלי, זה שכותב שורות אלו, צריך  להתנהג כצינור, דהיינו: חלול ובעל דפנות ומחובר ממקור נביעה – לפתח פליטה חיצון.

צריך  להיות קשוב פנימה, לאפשר את העוצמה השקטה הגלומה בפנים, לאפשר אותה מן ‘הכוח’ -הבלתי מודע- אל ‘הפועל’ -המודע. ו’עלי’ להיות חצי מודע: חצי אחד -לישות הנובעת מבפנים, והחצי השני – ללחצי החוץ, לא לאפשר להם להפחיד אותה.

ועל כן, משפט ההתחלה: “אני לא מנסה להיות שום דבר חוץ מעצמי” – מדבר על כפל קיום, כפל שהוא בעצם אחד: עלי לחרוג מעצמי המודע, כדי לאפשר את עצמי הבלתי מודע, כדי ששניהם יהיו אחד.

עלי להיות השרת של זה שטמון בי, עלי להיות הגנן של הגלעין המצוי בי, כדי שיקום לתחייה ויתגלם בצמיחה, ואז שנינו – הגנן והגלעין – נהיה אחד: ישות אורגנית של מהות אנושית ושצמחה אל יקום ועולם חי, עמו היא מתקשרת מבפנים, קולטת אותות ומשדרת (ומדיפה) את הריח והיופי המיוחד של עצמיותה האינדווידואלית.

“הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה”.

קאביר

 

חיבור פנימה

בגישה הרומנטית לדת מדובר הרבה על אהבה של אלוהים את האדם. בגישה המציאותית אין דבר שנקרא אהבה אלוהית או בכלל יחס בין הבריאה ליחיד. יש התעלמות מוחלטת של הבריאה מהנבראים, מהקיום האורגני. האמונה באהבת האל היא אשליה המעניקה נוחם ותחושה שיש משהו שאיכפת לו ממך בכלל, אבל היקום הוא קר ןתפקודי לחלוטין ולא ממש אכפת לו מברואיו.

אין אפשרות שיהיה יחס מאלוהים לאדם ולא יחס מן האדם לאלוהים (כי הוא איננו, ואם הוא ישנו אין שום קשר עמו) והדבר היחידי שאפשר לעשות זה למצוא בפנים את ההתכוונות לישות הפנימית שלנו, לנפש, לקריסטל הנשמה ואז הנשמה  היא המלאך.  אי אפשר לפגוש שום דבר שמעלינו בצורה ישירה. אפשר רק לפגוש את ישותנו הפנימית ודרך המפגש הזה עם עצמיותנו נפגוש את האלוהים. כך שהמסע הוא מסע פנימה ודרך הפנים, דרך הייחוד והמיזוג עם הישות הצומחת יהיה לנו מפגש עם אלוהים, אבל אף פעם לא בצורה ישירה. כך שדתיות אמיתית הנה חיבור פנימה.

“מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות ובזה יסורו מעליו כל הפחדים ועל ידי זה שמתבודד מפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל עד שמבטל הכל לגמרי שלא יהיה בו שום גסות ושום ממשות ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכל באחדותו”.

רבי נחמן

אחת הגישות הנפוצות של אנשים ביחס לחייהם היא זילות ה’מה’  (המהות), והאדרת ה’איך’ (הביצועיות). המהות ה’אבסטרקטית’  נדחקת הצידה,  מוקרבת ונבגדת שוב ושוב למען הביצועיות המוחשית יותר: לעשות, לפעול, לנוע, לא משנה מה חי בפנים והאם יש משהו בפנים, העיקר לעשות.  אך   הבעיה האמיתית היא אף פעם לא ב’איך’ אלה ב’מה’. כמו שאמר ויקטור פרנקל (בספרו “האדם מחפש משמעות”): “אם יש בשביל מה אז אפשר כל איך”. הכל  תלוי במקום בו ממוקם האדם – בתוך עצמו או מחוץ לעצמו.  ה’איך’ מעגן את האדם בחוץ, ה’מה’ מעגן אותו בפנים. השאלה צריכה להיות היכן הוא  ממוקם, היכן מרכז הכובד שלו?  פרדוכסלי ככל שישמע הדבר, האדם הוא הכי פחות בודד כאשר הוא מחובר לישות של עצמו – ולא כאשר הוא מחובר לאחרים מסביבו. החיבור פנימה מעניק לאדם את התמיכה הטובה ביותר שיוכל אי פעם לקוות לקבל ממישהו אחר. הוא מקושר למשהו חזק, היכול להניע אותו ולהעניק לו בסיס איתן ולמנוע ממנו תנודות רגשיות והתפרצויות. לעומת זאת, מי שמרכז הכובד שלו נמצא מחוצה לו ושהמהות שלו עדיין בשלב הגולמי – מונע על ידי  יצריו ורגשותיו המגיבים לגירויי הסביבה כמטוטלת.  זו בעצם הגלות מן הישות, מבית המקדש הפנימי, ממנו גלינו כולנו אל ארצות הנכר של היצר המתפרץ, והרגש הלא יציב.

 מרכז הכובד, בית פנימי וערך עצמי

“יש לי בית אחד אליו אני הולך

כשמעיקה עלי המולת בני אדם,

יש לי בית אחד אליו אני הולך

כי שם נרגע הרעש וקולם נדם,

יש לי בית אחד אליו אני הולך

 כי שם איש לי לא יסרב,

יש לי בית אחד אליו אני הולך

כי את הבית הזה אני אוהב.”

• א. מילן,  אנחנו שנינו

ח. ישות ומהות

רקע

יש, להיות, ישות, מהות, נפש, נשמה, תוך, גלעין, הוויה, פנימיות, ילד פנימי, רוח, אני, עצמיות, חיים פנימיים  –כל אלה הם שמות נרדפים לאותו הדבר, דבר שרובנו לא ממש מרגישים ויודעים את קיומו. דבר זה הוא הסיבה לכתיבת הספר.

“להיות או לא להיות” …”

שקספיר

“הישנו  ישנו בריק המוחלט שניתן לדמיין מלפני הבריאה – ישנו”

עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי

 “ישנם רגעים שאתה מרגיש חופשי מן ההזדהות הזו עם מגבלות וחולשות אנוש, ברגעים אלה אתה מדמה בנפשך שאתה עומד על נקודה כלשהי בפלנטה קטנה, בוהה בתדהמה ביופי הקר אך המרגש הזה של הנצח, חיים ומוות מתמזגים לאחד, ואין שום אבולוציה או גורל. רק ישות.”

אלברט איינשטיין

השינה הגדולה שמסביב לישות

“אנו ישנים… חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנ ו בשינה עמוקה. אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני”.

  לודוויג ויטנגשטיין, 9.4.1917, מתוך מכתב לפול אנגלמן, ” לודוויג ויטגנשטיין – מכתבים ופגישות” 1970

השכל הישר אומר לנו שכדי להבין למה אנו חיים –  עלינו להתחיל להבין את עצמנו וכך אמנם מייצים הפילוסופים הקלאסיים. אך נראה כי בתנאים רגילים אין אנו יכולים לדעת את עצמנו, בגלל הסיבה הפשוטה שאנו ישנים. אנו ישנים,  גם כשאנו מדמים בנפשנו שאנו ערים. גורדייף  אמר כי האדם הוא מכונה – אוטומציה של תגובות ותגובות לתגובות. אנו מדמים לנפשנו שאנו בונים, יוצרים, נעים בערנות דרך העולם, אך אנו מהתלים בעצמנו. אנו אבודים בחלומות בהקיץ, וכשאנו חושבים שאנו עושים, יוצרים וכו’ אנו פשוט לכודים בריאקציה פנטזיונית, אנו ישנים, איננו חופשיים.

גורדייף מדבר על ארבע רמות של שינה: העמוקה ביותר היא שינת הלילה. שינה פחות עמוקה , אך עדיין שינה, זה מה שאנו קוראים לו בטעות “חיינו הערים”, כלומר אנו מתעוררים משינה פיסית, רק כדי לשקוע בשינה נפשית לא פחות עמוקה.  אנו חולמים את חיינו מתוך תחושה שזה לא חלום אלא החיים האמיתיים. הרמה הבאה היא ערנות חלקית, ערנות לעצמי, למהות שחיה בפנים.  זוהי  ערנות סובייקטיבית, אזור דמדומים כזה. ואחר כך באה הערנות המלאה, האדם מפוכח, היודע מה קורה, מבין מה קורה, מחובר לסיבה ולגלעין הפנימי של הדברים.

אך על פי גורדייף רובנו חיים ברמה השניה. ג’ון שירלי  כותב על כך- ב”הצלליות של הרעיונות” -כי  חיינו מלאים באשליות,  ובעיקר האשליה שחיינו נתונים לניווט שלנו, שאנו חופשיים לבחור.

זה מדהים, אומר שירלי, עד כמה אנו לא מרגישים את עצמנו כלל, אפילו גופנית. אנו חיים בגופנו, אבל ממעטים לחוש מה עובר בו. באותה מידה זה מדהים לדעת כי חלק נכבד מן התנועה של רגשות ואינסטינקטים בנו אינה מוחשת לנו כלל.  אנו מונעים על ידי אימפולסים לא מודעים. הכוחות העיקריים מאחורי הדרך בה אנו חיים את חיינו, אינם בקשר עם תודעתנו. אפילו איננו יודעים מהי התכונה המרכזית של אישיותנו. זאת מכיוון שאנו חים בעולם של ישנים, או כפי שאמר גורדייף: ‘ האדם יכול להיוולד, אבל כדי להיוולד הוא צריך קודם למות, וכדי למות עליו קודם להתעורר’. אוסיף משלי – להתעורר כדי לגלות:

האם קיים בנו משהו נוסף? מעין גלעין פנימי, משהו חי ויודע? או שהכל זה מצבור לא מודע של אינסטינקטים ותגובות מכניות? האם קיים עקרון מרכזי בתוכנו? מעין פנינה בתוך הצדף הזה של חיינו?

“The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of

one’s mind, is the condition of the normal man.

Society highly values its normal man. It educates children to lose themselves and to

become absurd, and thus to be normal.

Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last

fifty years”.

 R.D. Laing

“All that we see or seem,

is but a dream within a dream”.

Edgar Allen Poe, from the poem “A Dream Within a Dream“

“The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of

one’s mind, is the condition of the normal man.”

R. D. Laing

“I am not a teacher but an awakener”.

Robert Frost

על: ההריון הקוואנטי של הישות

“כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך –

חייבים לדעת זאת.”

 אריך קסטנר -עצרת החיות

מפעם לפעם מגיע האדם למצב בו הוא חש  אי נחת ביחס לחייו, הוא מרגיש כי ‘לא זה הילד לו פילל’, ‘זה לא זה’. לעתים מתלווה לכך מצב רוח רע ההופך במשך הזמן לדיכאון  ואחר כך לאפטיה. כל אדם מוצא לו סיבה אחרת המצדיקה את התחושה הזאת והוא בטוח שדווקא אצלו  יש משהו מסוים שלא הסתדר.  אך האמת היא שתחושת אי-הנחת היא הרבה יותר בסיסית וקיומית מכדי שאפשר יהיה לייחס אותה לאדם מסוים, למצב מסוים, לזמן מסוים. חוסר שביעות הרצון העצמית הזו היא קיומית, יותר מאשר אישית, ושייכת למין האנושי באשר הוא.  היא פנימית, מהותית ושורשית מאוד, ולא קשורה לסיפוק צורך זה או רצון כזה או אחר. חוסר שביעות הרצון הזו  מתגלה דרך תחושה של בדידות, החמצה, או חרדה. סיבת הסיבות מדוע אנשים לא מרוצים מחייהם היא מכיוון שבמקום להיות בקשר עם הגלעין המהותי של עצמיותם  הם בקשר עם הפנטזיה. הפנטזיה היא הקצה המרוחק והשטחי  של הישות, השוליים המטורפים והחיצוניים. הפנטזיה זו השלכה של מאווים פנימיים אמיתיים , למשל במקום רגש של הרמוניה עם הקיום אנו משליכים על משהו או מישהו את הפנטזיה של הרומנטיקה.

ברגע שההשלכות הללו לא מוגשמות ומגיעות למבוי סתום  -אז הבן אדם מתחיל לא להיות מרוצה מחייו. אבל הבעיה אינה חוסר ההגשמה של הפנטזיה, הבעיה מוקדמת יותר, הבעיה היא בעצם קיומה שלהפנטזיה. לאוחזים בפנטזיה נדמה שחוסר שביעות רצונם מחייהם נובע מכך שהפנטזיה שלהם לא הצליחה להגשים את עצמה. הם הולכים וקוראים ספר כזה או אחר, רואים סרט כזה או אחר, והולכים לחברים ובסופו של דבר הפנטזיה שלהם אומרת “ערום ועריה אני” והם עדיין תקועים. שום ידיעה פה לא תעזור מלבד הידיעה לגבי המציאות האמיתית (זו הפנימית). האדם יכול להיות באחד משני מצבים, להיות בקשר עם עצמו האמיתי או לא. להיות בדרך של הגשמת הפוטנציאל האמיתי שלו או לא. הפנטזיות הן לא השלכה של הישות האמיתית שלו אלא השלכה של האגו והאגו זה לא הוא, האגו זה גידול פרא שהיה נכון ונחוץ בגיל הילדות. לאחר גיל הילדות האגו לא מאפשר יותר מאוחר לישות הבוגרת לצמוח והוא פשוט גדל פרא ומשתלט בעצם על האפשרות של הישות הפנימית לצמוח.

הידיעה היחידה שאפשר ושווה לחיות אתה זו הידיעה שאסור לוותר על המאבק לנסות ולפגוש את המהות האמיתית שלך ולהבין שכאשר אתה לא בטוח שאתה יודע זה כנראה לא זה, זו כנראה הפנטזיה. כאשר אתה מגיע לידיעה אתה יודע שזה זה. והידיעה האמיתית נובעת מבפנים ואז האדם מונחה על-ידי משהו שהוא טבעו האמיתי.

כשאתה יודע – אתה יודע שאתה יודע, כשאתה מפנטז אתה מאמין שאתה יודע. המפנטז לא יודע שהוא רק מאמין, היודע באמת- יודע שהוא יודע.

לעתים מקבל המפנטז ידיעה שהיא לא שלו, לגבי מצבו. לרוב מדובר כאן בידיעה שאולה שתתפוגג לאחר זמן והפנטזיה תשוב למלוך. הידיעה עבור האחוז בפנטזיה היא כלי עזר זמני ולא מושלם שיכול לסייע לו לרגע קט לדעת, שבדרך כלל אינו יודע. הידיעה הזו תפקידה להביאו למודעות כלפי מצבו העכשוי, לאמור: “אני שבוי בפנטזיות שהן בעצם השלכה של כל מיני יצרים וחלקים אגואיסטיים ואינפנטיליים בי ואני חייב לדעת שתשע פעמים מתוך עשר זה לא האני האמיתי שמדבר מתוכי אלא הפנטזיה השולטת בי. עלי לא לשקוט ולא לנוח עד שאגיע לקולה של הישות האמיתית, לילד הלכוד מבפנים. כשאגיע  אדע – ואז הידיעה תהיה טוטאלית, ואז אני לא אדע מבחוץ פנימה אלא אני אדע מבפנים החוצה, ואז זה ינבע מבפנים ואני לא אוכל לעצור את זה”. בינתיים הידיעה  אודות זה שאתה מרמה את עצמך ועוסק בפנטזיות שכל מטרתן להפחית את הכאב הקיומי ולהעצים את ההנאה האינפנטילית, היא ידיעה מלאכותית, היא ידיעה של משהו שאתה צריך להזכיר לעצמך כל פעם מחדש. זו  ידיעה אינטלקטואלית המגיעה מבחוץ ומשמשת כקביים וכשעון מעורר. זו ידיעה של ‘בינתיים’, שאומרת שכל מה שהאדם יכול לדעת זה שיש בתוכו אני אמיתי, קבור, חנוק, מבודד ומורעב בשעה שהוא משחק בכל מיני “אניים” בדויים, ‘אניים’  שהם פרי של יצרים אנכרוניסטים, שהיו נכונים לילד ולא למבוגר, ושצמחו וחרגו מעבר לכל פרופורציה. אי אפשר לבוא ולהגיד “מה  צריך לעשות” על מנת להגיע למפגש עם האני האמיתי. אפשר בהחלט ללכת עם הידיעה שאלה פני הדברים, על מנת שלא ישכח האדם את מצבו ולא יוליך את עצמו שולל להאמין שהוא מדבר בשם האני האמיתי שלו, בשעה שלמעשה זהו האגו המדבר מתוכו. השאלה היא איך יכול האדם לחדול מהולכת השולל העצמית הזאת, מפני שכדי לעשות זאת  הוא צריך להתעורר, אולם כדי שיוכל להתעורר עליו להפסיק להוליך את עצמו שולל ואז הוא מוליך את עצמו שולל לגבי העובדה שבעצם הוא לא מוליך את עצמו שולל ואז הוא שוב מוליך את עצמו שולל… בעיה.  אי אפשר לבוא לבן אדם ישן שחולם חלומות ולתת לו חלום שבו הוא צריך להתעורר, כי החלום הזה הוא בעצם עוד חלום בתוך השינה, כך שכל הקטע של ה‘איך‘ הוא עניין בעייתי. לכן לא מדובר באיזה שהוא מתכון להארה שבו קיימות ידיעות על שעונים מעוררים שיעירו אותו.

בסופו של דבר הידיעה האינטלקטואלית, זו שלא צמחה מבפנים,  היא משהו חיצוני מלאכותי שמגיע לאחר קריאת ספר, או השתתפות בקורס פסיכולוגיה באוניברסיטה, או שיחה עם אדם חכם.  ידיעה שיום וחצי לאחר רכישתה – חוזרים חזרה לשגרה. בסופו של דבר המגנטיזם של הדמונים[רת1] * שחיים בתוכנו הם יותר חזקים מ”הידיעה האינטלקטואלית” שלנו. האדם לא יכול לעשות דבר בעזרת מידע, השכלה, השתייכות לגוף או ארגון או דת, או  החלטה וכוח רצון.  הדמונים תמיד יותר חזקים. (בסוף הספר ‘מציאות נפרדת’ של קרלוס קאסטנדה, מעיף דון חואן מבט בקארלוס ואומר לו: ‘בסופו של דבר לא השתנית כלל’.)

החבר הטוב ביותר של הידיעה האינטלקטואלית הוא ה’איך‘ – כי ברגע שנוכחים בזיוף רוצים מיד לקבל גם מתכון להתכוונות נכונה, אבל זה לא עובד ככה.  ברגע שהאדם מחפש מפלט ב’ איך’ הוא חוזר לישון. לעומת המפלט האשלייתי של ה’ איך’, שמבטיח מתכונים שווים לכל נפש בדרך אל האושר הנכסף – יש משהו בהודאה העצמית (לא בוידוי CONFFESSION , אלא בהודאה ADDMISSION), במפגש עם מה שדחוי ומודחק בעצמך, בפיוס הזה עם הדמונים, הקבצנים והעליבות שבחיינו ובאישיותנו – היוצר איזושהי התמוססות פנימית, המאפשרת איזשהו מבוא, גישה כלשהי, אל הישות.  בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל”איך לעשות מה” – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי,  בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. כך שזו קפיצה קוואנטית, אך במקום שהקפיצה תתרחש לנו, אנחנו מאמינים שרק אם נדע איך, נוכל לעשות את זאת בעצמנו, בצורה מכאנית. אולם כל דבר שאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית – פשוט לא יעבוד, כי  שום שינוי אינו אפשרי, אפשר רק להתחבר לישות הישנה והטובה, והתחברות זו הנה  תמיד קפיצה קוואנטית.

כדי שהקפיצה הקוואנטית תתרחש יש לחיות בשלום עם זה שהאדם  לא יכול לעשות כלום (גורדייף-אוספנסקי, “חיפוש אחר המופלא”), ולקבל את העובדה שהוא מוגבל וחסר אונים ופשוט לחיות עם הידיעה מבלי לרצות ולנסות לתרגם אותה לעשייה – (“זן באומנות הקשת”- אויגן הרינגל). וזו גבורה אמיתית, להסתכל על הקטע העכשווי בחייו ולהגיד שוב ושוב: “זה המצב, זה המצב, זה המצב”. הוא לא מתחמק, כי זה המצב. (זו גם הדרך לאבד משקל. האדם מסתכל בשומן שלו בראי ועומד מול זה עד שאין לו יותר נקודת מפלט ואז אולי תתרחש איזה שהיא קפיצת קוואנטית והוא נכנס לנתיב והנתיב מוליך את האדם לאיבוד המשקל, הוא זורם איתו).

האיש של הישות כל הזמן מצוי  עם עצמו. לא  עסוק עם עצמו, אלא עסוק עם הדברים שנובעים ממנו כלפי העולם. הבעיה עם האדם הישן שהוא עסוק עם הדברים שבאים מהעולם ונצרכים על ידו. כלומר, הוא המרכז, הוא המטרה, הוא ההתגלמות של כל הדברים בעולם, הוא התוצאה הסופית, הוא הצרכן, הוא הפה הגדול. האיש של הישות, האדם הער, אומר להפך: האדם הוא נקודת הנביעה, ההתעסקות שלו  עם עצמו היא כאל כלי שפולט ויוצר, כנקודת מוצא, לא כנקודת יעד.  האדם המחובר למהות שלו צריך להתעסק עם עצמו כאומן יוצר שמתעסק עם כלי היצירה שלו כדי לייצר משהו, הווה אומר: “אני מתעסק עם עצמי כדי שמשהו יצא ממני כלפי העולם”. כלומר מה שחשוב זה לא העיסוק בעצמי, אלא מה הכיוון של העיסוק –צרכני או יצרני.

זה אומר, שאם בן אדם ישן חולם חלום שבו הוא ישן ואומר לעצמו “אני ישן, אני ישן, אני ישן” אין בזה שום ודאות שזה יוביל ליקיצה המיוחלת. אולי להפך: הוא ישן יותר בשקט, כי עכשיו הוא חולם שהוא הולך להתעורר, בדיוק כמו שישנים וחולמים שהולכים להשתין, אולם לא באמת מרוקנים את השלפוחית, רק משיגים עוד כמה דקות שינה … (זו אולי מטאפורה על מצבם של חוזרים בתשובה ומאמינים בדתות ממוסדות – שכל האמונה שלהם היא חלום על גאולה – אישית, או לאומית או שניהם).

איך שלא יהיה, אין ברירה לישן אלא פשוט להישאר עם הידיעה שהוא ישן תוך כדי זה שהוא ישן. אין זה המידע  או הידיעה אודות מצבו של האדם  שמבשילה את הישות, אלא העדר המחסומים. על ידי  אפשור של קשר בין חוויות מן העולם ובין רחם הישות, וכשיש מפגש אמיתי בין גלעין המציאות לבין רחם הישות אולי יהיה הריון … מדובר על סוג של הריון בו צוברים חומר בפנים על מנת לגרום למשהו להבשיל מעולם אחד לעולם אחר. כלומר האדם לא עושה כלום וזה קורה בתוכו וזה קורה כאשר משהו נאגר בתוכו ומבשיל מספיק זמן, כאשר הדברים מבשילים מספיק זמן בתת ההכרה (הרחם).

אך כדי שתהא התעוררות פנימית ומפגש עם הישות של האדם – יש צורך לעורר את הקוטביות הנשית באדם. אדם ללא קוטב נשי משוחרר ובוגר – הוא חסר “רחם” שיכולה לאפשר לחיים לצמוח בתוכו ועל כן כל שנותר לו זה אבר המין הגברי, דהיינו – רוצה כל הזמן “לזיין” את העולם.

לא  צרכנות  (הקטע האינפנטילי), ולא זיונים (הקטע הכוחני, המצ’ואיסטי), הם שיבשילו את הישות, אלא שני דברים: בגרות נפשית ( לדעת ההבדל בין אשליה אגוצנטרית ומציאות), וקוטביות נשית (לקלוט ולהבשיל את הישות מבפנים).

בעיה נוספת בדרך אל הישות היא שלטון הגישה האינטלקטואלית הגורסת, שאפשר להגיע לכל דבר באמצעות רכישת ידע. לא כך הדבר כי אי אפשר ללמוד שום דבר אודות הקפיצה הקוואנטית של הישות. אי אפשר ללכת ולשבת בשיעור מסוים בו אומרים לך “התעורר, התעורר, התעורר” – ולהתעורר באמת,  אי אפשר לקחת מילים וליצור באמצעותן הוויה,  אין אפשרות להגיע מן האינטלקט אל הישות ואי אפשר לטפל בישות בכלים קוגניטיביים (וזה הכשל הגדול של הפסיכולוגיה והחינוך). הבעיה של האנשים בעולם הזה אינה שהם לא יודעים מספיק, זהו בלון הטעיה שמסיט את תשומת הלב מן הבעיה האמיתית – מן הנתק מן הישות  של עצמנו ושל הדברים.

מחשבה, ידע והכרה לא יכולים להשפיע על ישות, אך הישות יכולה להשפיע על המחשבה, על ההכרה ועל ההבנה של הידע. כל פתרון מכאני והכרתי בעצם מכופף וחוסם את הישות. התשובה הקוואנטית מצויה בין הנוקשות הבלתי מתפשרת של הזן, שאומרת “אין דבר שביכולתך לעשות, עליך להישאר עם חוסר הידיעה”, לבין הרעיון לו מטיפות הכתות וספרי הפופ-מיסטיקה, שהכל אופן אפשרי עם קצת אהבה, חשיבה חיובית אמונה והדרכה.

הישות שייכת לממד בו מתהווה ההתרחשות מעצמה. חוסר האונים הגדול ביותר שלנו לגבי הישות נובע מכך שאיננו יכולים לעשות כלום לגביה, אנחנו יכולים רק שלא לחסום אותה וזה הדבר הקשה ביותר. לתת לישות להבשיל. ברמת הישות – או שדבר קיים או שהוא איננו. האדם הישן אינו יכול להכיל זאת ותמיד ינסה להרגיע את עצמו בעשייה, ביכולת שלו לשלוט בסיטואציה ולכוון, וזה בדיוק מה שקורה בכתות ובדתות מיסיונריות, מפני שמטפחים באדם את הסוגסטיה שהוא משתייך למועדון נבחר מסוים והוא משתכנע להאמין  שבגלל זה קורה משהו לישות שלו.

הקשה ביותר להבין הוא שהישות היא משהו שאינו קשור לכלום ושהיא יצור אוטונומי לחלוטין וכל מה שאפשר לתת לה זה ריקנות וחלל לצמוח לתוכם  – זה הכל, כמו גננים בגן.

מה שהגנן יכול לעשות זה להעניק תנאים שיאפשרו צמיחה, אבל אין הוא יכול להשפיע מעבר לכך. התרומה הגדולה ביותר שלנו בעניין הישות היא ההכרה שאין מה לעשות וההימנעות המודעת מעשייה. אחרת – העשייה מעוררת  את האשליה שמשהו קורה, היא מכבידה ויוצרת חסימה על תהליכי גדילה. הזן אומר, “תשכח ממה שאתה רוצה להגיע אליו וכשתשכח משהו בך יזכור”. כאשר אדם כל כך רוצה את זה הוא חוסם את עצמו מלהגיע, אולם כאשר הוא אומר “אני לא יודע” ונשאר עם זה אז אולי זה יכול לקרות. חוסר הידיעה הוא כמו רחם פנימי אשר דרכו ובתוכו יתאפשר ההריון של הידיעה כי אז זה יעבור דרך הרחם של הישות.

כל ידיעה אמיתית, ולא אינטלקטואלית, חייבת לעבור דרך תהליך של ריקנות, תהליך של חושך, שהם בעצם הריון. בעולמות של הדברים כמות שהם – האדם אמור להיות מוקסם מחוסר הידיעה,  ללכת שבי אחר המסתורין. בכל מקום ישנו מסתורין מאד גדול וכל תשובה מיידית משולה ללידה טרם זמנה – להפלה, להדבקת תווית גדולה על בקבוק שקוף-אשר חוסמת את מראהו של התוך הפנימי של הבקבוק ומושכת אליה את כל תשומת הלב. ידיעה אמיתית  אמורה להתרחש מחמת הוויות ומהויות שחיות בתוך הישות ותהליכים פנימיים שחיים בתוך הישות. הידיעה  האמיתית עוברת מנגנון שונה לחלוטין, שאינו מסוגל להשפיע על הישות. הוא תוצר של הישות, לא יוצר שלה. כך שכל מה שהידיעה יכולה לעשות זה בעצם לצמצם את הפער בין מה שאמיתי ומה שלא אמיתי, מה שעושה את האדם יותר אותנטי, אך זה שהוא אותנטי זה לא אומר שהישות שלו גם תתחיל לצמוח ולהיות. כל שזה אומר הוא, שהאדם יהיה פחות כלוא בכף הקלע של הפנטזיות, זה הכל. לחיות, להיות-זה לתת לישות לקחת פיקוד, לשחרר את השליטה ולאפשר למשהו מבפנים לקחת את החיים.

“It is not death that a man should fear, but he should fear never beginning to live”

Marcus Aurelius

 

 

הישות, הקליפות והאגו

מטבעם של דברים שהכל צומח מן הפנים החוצה, מן הגלעין אל פני השטח. אנחנו נולדים עם הגלעין ובמשך השנים מתגבשות סביבו קליפות על גבי קליפות, כעפר הנערם סביב ליבתו הפועמת של כדור הארץ. כל שנה שעוברת מערימה עוד שכבה על הקיים וכל שנה שחולפת אנחנו מרגישים את עצמנו קצת פחות ומתרחקים מעצמנו קצת יותר. לא זו בלבד, אלא שנדמה לנו שהשכבה האטומה הזו שהתגבשה סביב הגלעין האותנטי היא היא מהותנו, היא ישותנו.

אבל אין זה אלא בוס זר ודומיננטי השואף להישגים, הצלחות, הכרה. הבוס האמיתי, זה שבידו  התדפיסים המקוריים,  ה’פס המגנטי’  או  ה’מספר הסודי’, הפותח את ה’כספת’ של הנשמה – קבור עמוק בתוכנו.

האגו, שהמליך את עצמו תחת הישות הגלעינית האבודה מתנוסס בראש חוצותינו ופניו אל העולם. הוא להגיע למשהו, למשהו הנמצא מחוץ לעצמו. אך החיים לא נמצאים מחוצה לעצמנו,  הם בדיוק בכיוון ההפוך,  טמונים בתוכנו, מחכים להיות, רק שאנחנו לא יודעים. כשנגיע , אם נגיע, עדיהם,  נגלה בפנים משהו חשוף וראשוני בעל ייחוד ופנים מאוד מסוימות- הפנים שלנו. אזי אותו ‘משהו בתוכנו ישמיע את זעקתו, את הקול המיוחד שלו, ומשנחשף מתחת לשכבות האטומות, הוא יפגוש את האור ואת האויר ויתחיל לצמוח. הישות הפנימית שלנו תוכל סוף סוף להתגשם ולהיות מי שאנחנו, מי שנועדנו להיות – צמח בר, או  כרכום, או  כלנית, או  עץ לימון –  מה שכתוב בפנים, בדי אן איי של הנשמה. בינתיים, מי יודע. אך בינתיים שום דבר לא צומח בפנים, גידול הפרא של האגו  עוטף את הישות האותנטית בטבעת של חנק,  שותה את העולם, אוכל את העולם, מתפטם והופך לקליפה אחת גדולה נוספת.

הנשימה

הנשימה היא יש

ילד הוא יש

הורה הוא יש

ארץ היא יש

צליל הוא יש

היכולת להשמיע

צליל מגרונך

היא יש ללכת לישון בלילה במטתך המיטיבה

הוא יש

לקום בבקר בביתך הסבלני

הוא יש

איך

להחזיק ביש

איזו צורה לתת לכפותיי

שילפפו אותך עדין וקל אבל שלא

יישמט

איך לזכור אותו בשימת-לב

לא אלימה

איך להבין את היש כמתת בלתי-

פוסקת   לא לנו –

ליש הגדול

ואנו כמי שנפל בחיקנו החסד לזכות מן ההפקר האלוהי

רחל חלפי,  4.4.1988

על אגואיזם ואינדיווידואליזם

האגו והישות הפנימית, האגו והאינדיווידואליות – אלה שני מושגם שנוטים לבלבל ביניהם, והם למעשה הפכים גמורים. הראשון הוא רעל, האחר -ניצוץ של הנשמה. השני יש לו זהות, ויש עמו הזדהות, הראשון נעדר זהות והזדהות לחלוטין.

האגו מושפע מן הסביבה, מגיב עליה ומתייחס אל עצמו באמצעותה, בשעה שהאינדיווידואליות היא תהליך צמיחתו והתגבשותו של העצמי ביחס לעצמו בלבד.

לילד יש אגו, אין לו אינדיווידואליות. יש לו דחפים יצרים וצרכים (של הישרדות הנאה וסיפוק בעיקר) אך אין לו עדיין  מרכז כובד פנימי, מקום בו יוכל לחוש את עצמו, להתחדש ולמצוא  שקט וכוח. בתהליך טבעי ונכון של צמיחה פנימית אמורה העצמיות האינפנטילית של האגו, המיוצגת על ידי האגו שלו, להעלם ולפנות מקומה לאינדיווידואליות הצומחת. על פי עדויות אנתרופולוגיות על טכסי חניכה למיניהם הרי שבגיל 12-13 לערך, אמור להתרחש מעבר מן הילדות לנערות – מעבר מן האספקט הגברי-אינפנטילי, אל האספקט הנשי-בוגר, מן החם אל הקר, מן חוץ אל הפנים, מן החיה שבאדם אל האדם שבחיה, מאגו לישות.

התרבות בה אנו חיים משמרת את בני האדם ברמה האינפנטילית-זכרית שלהם, מנציחה את בני האדם- על רמה של ילדים הזקוקים כל הזמן לריגושים ולהנאות והופכים לצרכנים אובססיביים של העולם ומרכולתו. כך או כך – האגו מונצח והאינדווידואליות נותרת בבחינת פוטנציאל שאף פעם לא יצא אל הפועל, רדום ונשכח.

 אדם שבמקום מרכז כובד אינדיווידואלי יש לו אגו דומיננטי, יתקשה לקלוט את העולם כפי שהוא. אפשר לראות זאת היטב אצל ילדים: ה‘אני’ הוא העולם, וכל העניין שיש לילד בעולם מתמצה במה שה’אני’ יכול לקבל ממנו. עבור מי שהאגו שלו מושל בו – העולם אינו אלא מערכת של מעגלים קטנים והולכים כלפי הטבור שלו עצמו, המהווה את מרכז העולם. אם טוב לו – העולם נהדר, אם רע לו -העולם גרוע, ואין עולם –  רק אותן תחושות סובייקטיביות.

עבור האגוצנטרי אין  דבר הקיים מחוץ לו עצמו, הוא עסוק רוב הזמן בצרכים שלו, ברגשות שלו, בסיפוקים ובבעיות של עצמו. עצמיות מן הסוג הזה הופכת תכלית לעצמה, והיא דומה למערכת מיזוג שמתעלת אויר במערכת סגורה, סגורה לאדמה, סגורה ליקום, סגורה בתוך עצמה.

האינדיווידואליות היא הקוטב שמנגד. כאינדיווידואל אתה נע מתוך בסיס הקיום שלך כלפי העולם והמימוש שלך הוא בתנועה כלפי העולם – מסלול יצירתי. בניגוד לכיוון התנועה של האגואיסט, הרוצה שהעולם ינוע כלפי הבטן  שלו -מסלול צרכני.

לאינדיווידואל היכולת להפריד את עצמו מן הדברים שמחוצה לו, ממה שהוא פוגש וממה שעובר דרכו. כאינדיווידואל השומר על זהותו העצמית  הוא גם מודע לזהות האינדיווידואלית הנפרדת של האחר. האגוצנטרי רואה את תמונת עצמו בכל מה שקורה מחוצה לו והוא בולע את סבבתו ונבלע בתוכה. אין הוא מסוגל להפריד בין עצמו לבין סביבתו ומשעה שגבולות העצמיות מיטשטשים נעלמת העצמיות האינדיווידואלית והכל חד הוא. לאינדיווידואל – לא הוא עצמו חשוב, אלא לקראת מה הוא נע, עם מה הוא בקשר. ביטויה של האינדיווידואליות הוא ביכולת לאפשר,  להניע, להשפיע וליצור.

העצמיות אינדיווידואליות שואפת להתרוקן כדי להתמלא , לחוש את העולם דרך הריקנות.

האגוצנטריות שואפת רק להתמלא, היא שונאת את הריקנות, היא אינה יכולה לשאת אותה. האגו לא מכיר בשום דבר עד שהוא לא בולע אותו כדי למלא את הריקנות התובענית שבתוכו. אך מרגע שבלע את שמחוצה לו – שוב אין הוא יכול להתייחס לקיום האינדיווידואלי של זה שעתה הפך לחלק ממנו ושוב הוא חש ריק ובלתי מסופק. האגו מונע על ידי הרעב והוא כוחני ואגרסיבי, יונק מהעולם גירויים, רשמים  ואנרגיה כדי לסתום את החלל הפעור בתוך הוויתו. אולם המהות האמיתית של האדם היא להיות ריק, ריק מעצמו, צינור לישות  ולעולם. האינדיווידואל מנסה להבחין במה שעובר דרכו ומאפשר לו להיות.

אין הבדלים משמעותיים בין צרכן אגואיסטי אחד למשנהו. כאן  מולכת תרבות הקולקטיב, כאן מה שטוב לאחד טוב לכולם, כאן מולך השטאנץ. האינדיווידואליות, לעומת זאת, מבליטה את הייחוד של כל פרט, את הפוטנציאל הייחודי הגלום בו ורק בו.  כדי להפוך את הפוטנציאל האינדיווידואלי שלו לממשי, חייב אדם לעבור מן הפאזה הזכרית אל הפאזה הנקבית שלו. כאשר אדם מצליח לחולל בתוכו את המעבר הזה, רק אז הוא בא לידי ביטוי (כישות), בא לידי מימוש.  אז הוא נולד פעם שניה, שכן רק הצד הנשי והאימהי שבו יכול להרות את הפוטנציאל העוברי ולהפוך אותו לישות קיימת בזכות עצמה.

לחוש באינדיווידואליות שלך פירושו לזהות בתוכך כוח יצירה ייחודי, סגנון ייחודי. הדרך להבחין בין אינדיווידואליות לבין אגו, היא בבדיקת השפעתנו על העולם והקיום, על החיים. הטבעת חותם אישי היא הסימן לעצמיות בוגרת, אינדיווידואלית. אין האדם מטביע חותם אלא ביצירה – בניגוד לאגו, שהוא התגלמותה של צרכנות.

מבחינה קוגניטיבית יש להכיר בכך  שה’אני’ אינו המרכז, אלא נקודה שולית לחלוטין בשולי ההתרחשויות היקום. התרחשויות הקשורות כולן למרכז גדול ועצום מכדי שנוכל בכלל לקלוט את היקפו. אולם, אנו יכולים להשתבץ במערכת הגדולה במידה ונמצא, כל אחד, את מרכז הכובד האינדיווידואלי שלו, ומכאן את מקומו הייחודי הטבעי ואת תפקידו הייעודי  בתוך המערך הגדול.

עם זאת, חשוב לציין כי תהליך הפיכת האגו לאינדיווידואליות אינו קוגניטיבי לכשעצמו וכי אין זה מהלך שהאדם מחליט עליו או מתקדם לקראתו שלב אחר שלב. הדבר דומה יותר לקפיצה קוונטית, לתהליך אלכימי. הקוגניציה, במקרה זה, משמשת  כאמצעי להבנה ולראיה ברורה יותר של הדברים ותו לא.

אם אמנם אינדיווידואלים אנו – משמע אנו יוצרים! מותירים אחרינו עקבות. אי אפשר להיות אינדיווידואל אם אין בחיינו יצירה כלשהי.  אנחנו בני האדם, הננו אמני היצירה, היכולים ליצור ‘יש’ בר-משמעות על ידי עיבוד של חומרי הגלם של החיים.  כל דבר אורגני יונק מהיקום, ונותן משהו מתוך עצמו בתמורה.

“הצורך לשלוט, להיות בשליטה בכל עת, הוא צורך אוניברסאלי שנועד למנוע את הריק הפנימי. בגלל היקפו ובגלל שהוא יוצר את הבסיס לכל ההתמכרויות החולניות – נקרא צורך זה: “התמכרות אב”.

פיליפ קבאני מתוך “התמכרות”

ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית)

כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.

אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.

הכאב  כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.

השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה

לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.

החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס) ולשמור עליה

כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.

החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.

כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים  ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.

אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.

 

הנתק מן הישות

אנו חיים חיינו כשאנו מנותקים מן הישות. מנותקים מן הישות  של אחרים סביבנו, מן הישות של  מה שמקיף אותנו ומן הישות של עצמנו. בעלי החיים לעולם אינם מנותקים מן ישות הפנימית שלהם. כל כולם – מהות אחת, ללא התפלגויות פנימיות, רק גלעין אחד גדול.  הישות מולכת ומאחדת את הכל לכדי מקשה שלמה וגלעינית אחת. אך אצלנו הכל רוצה להיות מלך ולו גם ליום אחד –   יצר הזלילה, יצר המין, החמדנות,  הגאווה, הפגיעות,  תאוות השררה – כל ממזר מלך, כי כשהבוס (הישות) לא בבית, הילדים (הדמונים היצריים והרגשיים) משתוללים ומשתלטים.  גוליבר, כשהגיע לארץ היאהוו, פגש את בני האדם שהיצר והכוחנות השתלטו עליהם  והם נראים ומתנהגים כמו ‘חיות’ – או כפי שאנו בצביעותינו שופטים את התנהגות החיות.  לעומת זאת, הסוסים, שליטי ארץ היאהוו, היו שלווים ונאורים, מלאי מהות וישות.  סוויפט מפליא להצביע בצורה זו על המציאות האמיתית, בה בני האדם המליכו על המהות הבלתי מפותחת שלהם את הדמונים של  היצר והתאווה ולכן הם למעשה ה’חיות’ הנחותות יותר, בעוד שבעלי החיים נותרו נאמנים לקולה של הוויתם הטבעית ומשום כך הם בדרגה גבוהה יותר.

חיבור לישות, משמעו: אותנטיות- לבוא מבפנים, להיות בקשר עם הגלעין האישי, עם מרכז הכובד הפנימי. הגדילה וההתבגרות מנתקים אותנו מן ישות של הילדות, הטבעית – אך הגולמית. עם ההתבגרות רוב בני האדם נתקעים במקום זה או אחר של עצמם ונכבשים על ידי מרכיב דומיננטי מסוים של הקומפלקס המקיף את הוויתם.

למה הדבר דומה? לקבוצה שנתקעה על אי בודד למשך זמן רב וחבריה – יש מהם שעוסקים באכילה, אחרים בונים להם מבנים לגור בהם, יש מי שנותנים שעורי שחיה ויש אחד או שניים שמחוברים לעצם הישות של היותם תקועים היות על אי בודד, למשמעות ולטוטאליות של עובדה זו  – והם בוערים באש של מציאת מילוט. אכן,  זה המונח המגדיר את הקשר עם הישות: לבעור באש הפנימית.

מה שבא מבפנים, מן הישות,  טוען אותנו בחיות ועוצמה אדירים, כמו להיות מחובר כל הזמן לזרם חשמל. להיות תקוע בסעיפי וספיחי הפריפריה משמעו להיות מונעים על ידי  העליות והמורדות של מצבי הרוח שלנו, על ידי לחץ ומתח, חרדה, תאווה ויצר שררה.  כאן, כדי ‘להיות’ צריך להיות בפעילות, לעשות. אם לא עושים, כל פעם מחדש, נופלים לריקנות, להיעדר הישות.

להיות מונע מן הישות זה להיות כאן, ולהיות בעוצמה רק מעצם העובדה שאתה קיים. אינך צריך לעשות דבר בשביל הישות, אבל הישות מניעה אותך לעשות. ההבדל בין הקיום האותנטי לבין הקיום בגלות של סעיפי השוליים וספיחיהם  (סקס, עבודה, קריירה, בילוי וכו’) מזכיר את הדילמה בעניין הביצה והתרנגולת: האם כדי להיות צריך לעשות, או שמא כדי לעשות צריך להיות?

לתפישתי העשייה אמורה להיות נפעלת של הישות ולא להפך. עשייה שאינה מונעת על ידי הישות היא עשיה לשם עשיה, מפלט מן הריקנות, ניסיון עקר לזכות באיזושהי תחושה ארעית של  נוכחות. תחושה זו אינה טבעית, היא מכאנית ומוזנת על ידי חרדה גדולה, חרדה מפני נפילה לבור של היעדר הישות, לבור הריקנות. ואכן יש משהו סיזיפי בעשייה, כל פעם מחדש, כדי לסתום את בור הריקנות, המתרוקן למחרת באותה מהירות בה התמלא אמש.

בטבע הכל בא מן הישות, מן המהות, רק אנחנו, הנמצאים בגלות מן הישות- משתדלים כל הזמן להגיע למשהו, מתאמצים, בפול גאז, בטורים גבוהים, בשאגת מנוע מתמדת -רק לא להישאר מאחור. הצרכנות החמדנית, הקולניות והאקסטרווגנטיות מולכות בכיפה ונותנות את הטון – בעוד שהישות השקטה נעלמת והולכת.

במקומה אנו מצמיחים  עוד ועוד תחליפים מוחצנים, בעיקר תחליפי תקשורת מודרניים: אינטרנט, טלפון, פקס, רדיו, מגזינים. מורעבי המגע-עם-הישות מתמכרים לתחליפים: עוד שעות מול תכנית הראיונות בטלוויזיה, עוד חדשות, עוד שעות גלישה באינטרנט. כל אמצעי תקשורת-המונים נוסף הוא אבן נוספת במצבה על קיברה של הישות.

האדם המודרני חי בנתק מתמיד מן הישות הפנימית שלו ומן הישות של האחרים סביבו והניכור והזרות חוגגים. כך הוא חי בעולם מת, ריק, מכאני, נטול ממד עומק, אינטימיות ואינדיווידואליות.  עולם בו האחרים  מתנהגים ונראים כפוסטרים  צעקניים, חד ממדיים ושטחיים.   עבור היחיד זה עולם של תוויות ולא של מהויות, של מכניזמים ולא של דינמיקות, של שימושים, טכניקות וניצולים ולא של ערכים ומהויות. איבדנו את היכולת פשוט להיות ולקיים קשר סימביוטי בין הישות שלנו לישויות של אחרים. במקום לחוש את פנימו של האחר  מתוך פנימיותנו, במקום לזרום אליו בשקט ולתת לו לזרום אלינו בלי מאמץ –  אנו  חורטים על פני השטח של הזולת את הגרסה שלנו, את תדפיס המהומה הפנימית שלנו.

עבור האדם המנותק מישותו מפגש עם הישות  -הוא מפגש עם הריקנות. אדם זה רגיל לרעש הבוטה והמוחצן של רגשות, חשיבה ויצרים – לעומתן קולה של הישות מרגיש ככלום נורא ומפחיד. אך מי שלא שורד את הריקנות דרכה מתקשרת הישות, לא יגיע לחוש את נוכחותה החרישית.

הניתוק מן הישות משמעו שינה או חוסר מודעות להתרחשות הממשית של החיים מאחורי האשליה של התצוגה  החיצונית שלהם. מנותקי הישות חיים בעולם ישנוני עתיר חלומות ופנטזיות. ככל שגדל הניתוק מן הישות כן מתעצמת השינה ומשתכללים ופורחים ה’חלומות’: חלומות על רומנטיקה, דיור, אוכל, מין, הצלחה, פרסום, אושר. חרושת התרבות מסביב מפרנסת את החלומות האלה ביד רחבה ומזינה אותם באמצעות פרסומות מפתות, בטלוויזיה, תיעוד צבעוני של חיי העשירים והיפים, סרטי אקשן ורומנטיקה ואחרים – כולם עובדים בשירות השינה; בתי חרושת לחלומות. חלומות אלה משתדכים לפנטזיות הפרטיות  שהיחיד מטפח בלבו, כגידולי פרא סביב סורגי הכלא  של תא השינה שבו שוכנת הישות הכלואה.

להתעורר מן השינה הזו משמעו להעיר את יפיפיית הישות הנרדמת, הישנה בארמון הישות הנטוש. מי יהיה נסיך הכסף שיקיץ את נסיכת הישות מן התרדמה וימיר חלומותיה הרומנטיים במציאות האמיתית, מי יעניק לה שוב את הממשל והממלכה בממלכת החיים?

לא תמיד הכל כל כך חד-משמעי, שחור או לבן, ער או ישן, ישות או תוויות. ישנם האומנים, היוצרים, החיים שסועים בין הישות לבין התחליף החברתי. במהותם ובמקורם הם נאמני הישות, מיצגיה כלפי העולם הסוחר בחוץ ומפנטז בפנים. על כן סיסמתם  חייבת להיות האותנטיות, נאמנות לקולה של הישות. אומנותם היא לסגנן ולעצב את קולה של הישות  שגואה כל כך מבפנים.

משוררים, זמרים, מוסיקאים, מחזאים, ציירים – כל אלה חשים את נשמת ישות נושפת על עורפם מבפנים והם מנסים לאפשר אותה בכלי אומנותם. האומנים ערים לזעקתה של ישותם ולישות הגולה שמסביב – אך כמי שיוצרים בחסות הלגיטימציה של החברה  הם מוגבלים בדרכים בהם הם יכולים לזרום עם ישותם. ההרשאה תקפה כל עוד הישות באה לביטוי באמצעות כלי האומנות השונים, ורק דרכם. האומנות שמורת הטבע של הישות, מעין ‘ריאה ירוקה’ בתוך המציאות האפורה, המסחרית-פוליטית של היומיום. עם זאת יש אמנים הזונים בעבור בצע כסף אל המציאות החברתית השגורה, מוותרים על החזון של הישות והופכים את כשרון אומנותם לכלי שרת בידי הממסד השליט – ציירים בפוטנציה שהפכו גרפיקאים, סופרים בפוטנציה שמתפקדים כעיתונאים, מחזאים שהפכו לרעיונאים במשרדי פרסום, במאים שמביימים פרסומות, או אופרות סבון, הוגי דעות שהפכו לגורואים, משוררים שהפכו פזמונאים. וכך הם תורמים את שלהם לפיתוח הפנטזיה והעשרת החלום שעוטף את הישות, כנביא שקר פופולרי המאפיל על נביא הזעם הבודד והמתוסכל.

“תפילתי היא: אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות, הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה -הוא לעשות את שאני עושה ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק לעשות מה שאני עושה. רק להתקדם צעד בצעד עם עצמי. רק אהיה אשר אהיה.

“אהיה אשר אהיה” – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי ולא עם מה שאני  ‘צריך להיות’. כדי לעבוד בקצב עם עצמי אני חייב להמשיך ולהעמיק אל תוכי.

אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה: אהיה אשר אהיה”.

יו פראתר מתוך “בדרך להיות (מאבקי בדרך אל עצמי)”

“כמה נורא שרוב האנשים מקבלים ברצון יצירות שנולדו מהרגשות החבויים, הפנימיים ביותר של האומנים, אך מפרידים אותן מהמציאות בחומה עבה”

אלברט אינשטיין

“ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו, כי אחר הכל אין לדבר חשיבות כלשהי.

“לכל אדם יעוד משלו, אך איש לא יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון לגמרי לרצות ולתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם, להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן תוביל הדרך”

הרמן הסה, דמיאן, עמ’ 119

להיות TO BE   

אנחנו יודעים איך לעשות, אבל איננו יודעים להיות. לא עם עצמנו  ולא עם אחרים.

איננו יודעים איך לאפשר לעצמנו להיות, מלאים בישות, נותנים לחיים להיות בנו, לעצמנו להיות בחיים – במלאות ובשלמות.

לא לחפש, לא לעשות, לא להתאמץ – אלא להיות.

לא להתעסק עם חלקים מעצמנו, עם המין, הסקרנות האינטלקטואלית, הרגשות, הפחדים או התאוות – אלא להיות, כאן ועכשיו, עם הדקה הזאת, עם השניה הזו, בשלמותנו, בכל מאודנו.

ללא כל מאמץ כל שהוא, פשוט לתת לזה להיות -לזרום מבפנים.

איננו יודעים להיות כי איננו יודעים כיצד זה מרגיש כאשר הישות שלנו ממלאה אותנו מבפנים. להגיב מתוך מרכז כובד פנימי, מתוך חלל פנימי ריק אך לא שומם. לחוש את הישות בתוך השקט של עצמה, בתוך האין של עצמה, פשוט שם, כמו עץ, כמו כוכב, כמו פרח, כמו אבן, כמו השמיים, כמו הגשם, כמו האדמה הזו, השותקת שתיקה הולכת ונמשכת של יש. כולם שם, פשוט מעצם היותם, בלי להוכיח או לעשות – פשוט ישנם.

אנחנו לא יודעים שום דבר מבפנים, הכל כפוי מבחוץ, מאולץ, נלמד על ידי חיקוי, מכאני.

“מה קורה”? אנו שואלים, “מה חדש”?

איננו יודעים להיות לבד עם עצמנו ואיננו יודעים להיות עצמנו -עם אחרים. זה תמיד להכריח שיחה (“על מה נדבר?”), לאלץ פעילות (“אז מה נעשה?”).  כמעט בכל מפגש עם אחרים יש מעין היסטריה  של לגרום לדברים לקרות, יש פחד מן השתיקה, שמא תחשף ערוות הישות העירומה ויתגלה שמאחורי הלהג הזה אין בעצם אף אחד, אין מי שישנו שם, קיים, הוגה, מגיב, מתייחס. כל מה שיש הוא מצבור הנלחם בתוכו וכלפי חוץ מלחמות כוח, מתלהם, תזזיתי, חסר שקט – אספסוף פנימי, שכל הזמן סותם חורים בישות.

כשאנו עם עצמנו אנו רוצים להיות בחברת אחרים כדי לעשות מה שנקרא ‘להעביר את הזמן’: …”אז מה נעשה?” או “איך נבלה?”. ‘איך’ זו שאלה מאוד ‘אנטי ישותית’, שאלה המעידה על החוסר במהות ועל החיפוש אחר תחליפים. אנשים מחפשים אחר תחליפים לישות: טלוויזיה, עיתון, סרט, כדורגל, פלירטים – כולם יוצרים גוש מקומי של ‘אקשן’, שגורם לרגשותינו ויצרינו להתלקח לזמן מה, שלרגע מכסה על היעדר הקיום הפנימי.

מפחיד לחשוב שאנשים נפגשים, אבל אף אחד לא קיים  שם למעשה -בישותו, בהוויתו, בחייו הפנימיים.  המולת הביחד מאפילה לזמן מה על ריקנות הפנימית, ריקנות עמה אנו קמים בבוקר, ועמה אנו הולכים לישון.

ללא קשר לישות -אנו לא קיימים בעצם, אין בנו כלום שממלא אותנו מבפנים, אין בנו שום דבר. בטבע אין ריקנות, בכל דבר חי משהו. בחלל חיים מוצקים, במוצקים חיים נוזלים, בנוזלים חי אוויר, באוויר חי גז, בגז חי חשמל ובחשמל חיה טעינה, אנרגיה. הכל רוחש חיים פנימיים, ורק אנחנו נושאים בתוכנו חלל ענקי של זהות אישית חסרה ומהות שאיננה.

במקומם אנו מטפחים גידולי פרא המשתרגים סביב לישות הפנימית החסרה: אובססיות, תשוקות, פנטזיות, שאיפות. אנו משקיעים עצמנו בעבודה, מקיפים עצמנו בחברים, ממלאים את זמננו במעשים – אך כשכל זה תם ואנו לבד עם עצמנו – איננו יודעים מה לעשות עם עצמנו.

לא יודעים להיות, לתת לעצמנו לקרות.

כה חסרה בחיינו הנוכחות השקטה של הישות:

לדעת – במקום  לקפוץ -בתזזית – ממחשבה אקראית אחת לאחרת.

לחוש, להרגיש – במקום להתרגש, להיסחף בהתלהבות או לשקוע בעלבון, דיכאון.

לעמוד – במקום להישען.

לשבת – במקום להשתרע.

לשוחח, להידבר, להקשיב – במקום לפטפט, ללהג, למחזר דעות, להתווכח.

להתבונן -במקום להסתכל.

לתת לעצמנו להיות מבפנים – במקום לאנוס את החיים מבחוץ.

-להיות.

“החוכמה הגדולה היא להיכנע, לוותר על השליטה ולהניח לשלם לסחוף אותך כרצונו.

אל תשחה כנגד הזרם, הנח לנהר לשאת אותך, הייה לנהר, הנהר כבר זורם אל הים, זוהי התורה הגדולה”

ראג’ניש, טאנטרה, ההבנה העילאית, עמ’ 148

…“Looking at her in a purely superficial way, one might have thought she was a simpleton, to which she would have replied that he who knows not his Lord is the real simpleton.

She used to say ‘Of those who come to see me, I admire none more than Ibn ‘Arabi’. When asked the reason for this, she replied    ‘The rest of you come with part of yourselves, leaving the other part of you occupied with your other concerns, while Ibn Arabi is a consolation to me, for he comes with all of himself. When he rises up, it is with all of himself, and when he sits it is with his whole self, leaving nothing of himself elsewhere. This is how it should be on the Way’ “.

Muhyiddin Ibn Arabi, Sufis of Andalusia, p.143

להפחיד את הישות

בחיים עם הישות  אין  מקום ללחץ ומה שצריך  לבוא חייב לבוא.

לאדם עצמו אין שום טעם להיכנס ללחץ, כי ממילא אין  מה לעשות ואין לו יכולת לעשות. הרצון להיות כל הזמן בשיא, באכסטזה, באורגזמה, שהנו הגורם ללחץ,  ממילא לא יוביל או יקדם אותו, אלא רק ‘יפחיד’ את הישות הפנימית וירתיע אותה.

כל הזמן אנו שואפים להגיע לאורגזמה האחת הגדולה, שאחריה נחווה סוף סוף את ההתמוססות הגדולה. בין אם מדובר באורגזמה קולינרית, חברתית, תרבותית או אפילו חוויה דתית ורוחנית.

השאיפה הזו, לבעור בשלהבת גדולה, לחוות את חוויה הגדולה היא מוצר הוליבודי ואינפנטילי, שאין לו אחיזה במציאות. כדי להתמזג עם שלהבת הרוחניות אינך צריך להפוך לחלק מן האש אלא להפוך לכלי קיבול שיוכל להזין את הלהבה. להיות הפונדק  שמארח את הישות. לא לשאוף להיות אלוהים אלא רק הכהן הגדול.

ההתאמצות להגיע אל הישות דומה לרדיפה אחרי המוזה, ככל שאתה מתאמץ יותר – כך היא מתרחקת יותר, או כפי שאומר אריך קסטנר במבוא לשלושים וחמשה במאי, אתה צריך לשכב על הגב, כאילו שאין אתה מעוניין בה כלל ולחכות שהמוזה תתקרב אליך מעצמה. כך גם ביחס לישות.

רדיפה  בפה פעור ומזיל ריר אחר כל שביב של חוויה בתקווה שהנה סימן להתרחשות אמיתית – זה מגוחך.  האדם הישותי, האותנטי -מתאהב בתהליך של עיבוד הקיום כדי ליצור חיים חוויתיים  ולא בצרכנות של החוויה.

פעם שאלו צדיק כיצד יגיב אם יכנס לפתע מלאך לחדרו ויאמר לו: “אני רוצה לדבר עמך”. השיב הצדיק “אומר לו שיחזור יום אחר”. כשנשאל מדוע, השיב: ” אם אותו מלאך עבר דרך כל כך ארוכה וקשה כדי לומר לי משהו, הרי דבריו כל כך חשובים שלא תהיה לו ברירה אלא לשוב ביום אחר. אבל אם אני אקפוץ עליו ומיד אטה אוזן, הוא ייבהל מעצמת תשומת הלב הממוקדת בו ויעלם”.  הצדיק הסביר שהמלאך בא אליו משום שפעילותו היום יומית והאופן בו התייחס לרוחניות היו בדיוק במינון הנכון ולכן אסור לו לשנות לפתע ממנהגו ולהגביר את התרכזותו במלאך.

 זה בדיוק כמו מצב בין בני זוג. בהתחלה הם יוצאים, לכל אחד יש את החיים שלו והכל נחמד, אבל פתאום צד אחד נדלק יותר, הופך את בן הזוג למרכז עולמו, נוטש כל פעילות אחרת ורוצה לכבול את השני אליו, לחוות אותו כל רגע. ובדיוק כמו שהוא “חונק אתו מאהבה” כך הוא בעצם חונק את להבת האהבה של האחר כלפיו.

אכן אפשר גם אפשר לחנוק את להבת הישות בעודף לחץ והתאמצות, בתשומת לב יתירה ומתוך איבוד של פרופורציות. צריך לנהוג בישות כאילו לא היא העיקר אלא עצם החיים הם העיקר. הישות היא אורח נוטה ללון, החיים הם פונדק דרכים ואנחנו רק החדרניות ופקידי הקבלה.

“מי שיודע את עצמו יודע את אלוהיו” 

 אמרה סופית

 

 

ישנות היש

הבחירה האמיתית, האפשרית, היחידה היא להיות.

ברמה האנושית אפשר לדבר במושגים של טוב ורע אבל ברמה של היקום יש רק ה”אין” וה”יש”, היש ישנו והאין איננו. ומה שישנו הוא רק מה שמהותי ליקום, כל השאר אינו קיים. הבחירה האפשרית היחידה, היא להפוך את עצמך לדבר מה שהיקום מכיר בו כקיים.

יש פנטזיה ויש מציאות, או שאתה קיים או שאתה חולם את קיומך. מיה פארו, בסרטו של וודי אלן “שושנת קהיר הסגולה” קבלה כמובן מאליו את יציאתו של אביר חלומותיה מן המסך אליה, שכן זו טיבה של פנטזיה, שהיא שזורה עד ללא הכר במציאות, ההזוייה אף היא. כך אנו חיים רוב חיינו, המתכונת ההוליבודית של החיים ממשית עבורנו יותר מן ההזדקנות, יותר מן המוות.

מי שחולם את החיים – משוכנע  שהוא ישנו, כמו שמי שחולם את הערות שלו בלילה – בטוח שהוא ער. 

“כל שאי פעם רציתי, היה לנסות ולחיות בהתאם להנעה שבאה מן העצמיות האמיתית שלי.

מדוע זה היה כה קשה?”                             

הרמן הסה, דמיאן

נס ה’היות’

על רקע היעדר החיים – הופעתם היא התרחשות פלאית.

אך אנו חיים כל הזמן כאילו ‘היו דברים מעולם’, כאילו תמיד היינו פה ותמיד נהיה. במקום לעמוד הלומים מול עובדת ‘ההיות’ – אנו לומדים למלמל:  ‘או-קיי, אז מה עושים עם זה?’ ‘מה עושים עם החיים האלה שלי?’ וכשנכנסים ל’מה עושים עם זה’? -מפספסים את זה שכל העניין הוא בעצם המופלאות של עצם העובדה שאנחנו כבר ובכלל – ישננו. ברגע שהנקודה הזו מתעמעמת,  אנחנו בעצם מפספסים ומחליפים – חשיבות משנית בחשיבות ראשונית. למה הדבר דומה? לאדם העומד למות בצמא והמים הופכים להיות עבורו ישות  פלאית וניסית, לעומתן – כל ההיפעלויות הנובעות  ונגזרות מישנותם של המים (כמו: כמה כסף הם שווים, מה הטמפרטורה שלהם, במה לאחסן אותם במה לשתות אותם) הם נגזרות משניות שאין להם למעשה שום חשיבות מול העובדה שהמים בכלל קיימים. ברגע שאנו שוכחים את חשיבות עובדת היות המים ‘יש’, (מול האפשרות שהם יכולים גם לא להיות), ברגע שהמיקוד הוא על ה’איך’ של המים ולא על ה’מה’ (כלומר זה שהם קיימים), ברגע שעצם הקיום הופך למובן מאליו   – משהו בחוויה הזו, החוויה הטוטלית המלאה, העושה את החיים למאורע האדיר שהם בעצם – הולך לאיבוד.

לפעמים קורה שהאדם חווה את ההשתאות האדירה הזאת, את ההתרוננות הזאת מול עצם קיומו, מול עובדת ישנותו, בעיקר כשהוא עומד מול סכנת חיים או עובר משבר קשה המאיים על שלמותו גופו או על חייו. לאחר שכבר נפרד במוחו מן החיים, הוא מצליח למשך זמן מה לחוות בעוצמה את משמעות ישנותם וכל מערכת סדרי העדיפויות והחשיבויות שלו מתהפכת. דברים שהיו פעם מחוללי חרדות או מעוררי רגשות עזים, דברים שבגינם נותקו קשרים או נעשו מעשים – מתגמדים ומתכווצים לממדיהם האמיתיים, מול החשיבות הרבה של הקיום עצמו. מול החשיבות הזו, אין דבר אחר חשוב כלל. אך ביום-יום האפור, השגרתי הכהה, המרדים – איבדנו את היכולת להשתכר מעצם הקיום, להיות מלאים עד כלות מעצם היותנו, ללכת לאיבוד -בתוך הישות, בתוך זה שאנחנו ישננו. כל כך  קל להישאב אל מה שהמצאנו סביב הישות, אל האקולוגיה החיצונית של עולם התחרות המסחר, וההשוואה אל האחרים. ומהישאבות להיסחפות –  אנחנו מפספסים את ההיווכחות הזו שאנחנו קיימים. ואותו יש קיומי קבור עמוק בתוכנו כשרידים ארכאולוגיים שבירים, שהתכסו במה שנשר עליהם משאריות היום יום השגור.

הישות מתחפשת  לריקנות וכשאנחנו פוגשים את הריקנות אנחנו נבהלים ומחפשים מפלט בעסקנות, בפעלתנות. אנחנו רואים את הריקנות ונבהלים, כי אז אנו חשים שאנחנו בעצם לא קיימים, וזה פרדוכס אדיר כי דווקא אז (במפגש עם הריקנות) אנחנו הכי קרובים לעצמנו, מטחווי קליפה מן הישות. אבל אנו חשים שאנו נמוגים, וחרדה גדולה אוחזת בנו. אנו רצים מהר אל הפעילות, אל חברת אחרים בחיקם (או בתחרות עימם) נרגיש ששוב יש לנו קיום ולמחרת שוב נרים טלפונים וניזום פעילויות כי מחר שבת  ואז הריקנות מתעצמת ומפחידה ביותר.

ומי שבאמת ישנו בעולם הזה וחש את ישנותו נמצא במצב מפוקפק ומוזר.מצד אחד בתוך תוכו, כל רגע זה סימפוניה של בטהובן, אורטוריה של הנדל, או היידן. אבל לא רק בתחום השמע, עצם הקיום הוא חוויה כמעט עזה מנשוא. מצד שני, על הרקע של הקרנבל בריו ומרוץ העכברושים הלחוץ שמסביב  – הוא נתפש כמעין רוח רפאים בעיני אלה שסביבו. הוא נראה בעיניהם כמלא בריקנות, כמייצג את אותה הריקנות ממנה הם בורחים.

הרגעים הגדולים של החיים שלנו קורים כאשר אנו מצליחים, ביש האינטימי שלנו יחדיו, לגעת בישות של האחר ושנינו ישנם לחוד וביחד. זהו רגע נדיר של שקט, שקט שכבר אינו ריקנות של מבוי סתום אלא מנהרה שבקצה מבהיק האור של הישות. אבל בדרך כלל אנחנו נוגעים בקליפות של האחרים דרך הקליפה שלנו, מניחים לרעש של הלהג, הפטפוט, מאבקי הכוח – להשתרג ולעטוף את הריקנות ולא אוזרים את העוז לצלול דרך הריקנות כדי להגיע אל מצלולי השקט שם שוכנת הישות הפנימית של האחר.

הבעיה כמובן היא, שחיי החוץ והשעה מפעילים עלינו לחץ “לעשות” ובכך לברוח מ’להיות’. יש קונפורמיות אדירה שלוחצת לעשות, ומסיטה את מרכז הכובד מן הבפנים אל החוץ, מן השקט אל הרעש, מן הקבלה אל היוזמה, מן ההרפיה אל המאמץ, מן הביטחון בבריאה ובטבע – אל הפחד, שאם לא נהיה כל הזמן בפאניקה – יבלע אותנו הזאב הרע של החיים.

אך הכל כה ישנו, הכל זועק: אני קיים! הכל מלא נוכחות, כל מקום, כל עץ, כל בית, עולים על גדותיהם, גדושים בישות קיומם. ואנו מתהלכים בינותם, עיוורים וחרשים לנוכחות האדירה והשקופה הזו, אטומים לחלוטין לשדר הפנימי של הקיום הישותי של הדברים סביבנו, כי חרשים אנו מהמולת הרגשות הסוערים וההיסטריים שבתוכנו.

אך הבית הזה – ישנו.

הרחוב הזה – ישנו.

העץ הזה – ישנו.

החצר הזאת – ישנה.

כך הם היו אתמול, כך הם גם היו שלשום, פשוט ישנם. כך הם היו לפני עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה.

ואנחנו, התקועים בגלות של היומיום השגרתי והפעיל – חשים לפעמים את הפעימה הזו של הישות, לפעמים זה קורה:

לפעמים הולך אדם דרך חייו ובא אליו –במוחו- מקום, מקום שהוא  חי בו לפני עשרים שלושים שנה, חדר, רחוב, ומה שבא עם התחושה הזו – זו מכה אדירה של ישות.

לפעמים, כשהולכים  בשקט בלילה והרחוב כל כך קיים כל כך ישנו…

אלה לא הקטעים הדרמטיים של החיים, אלא הדברים שנותרו לנו מן העבר, הבאים לפעמים בלי שנרגיש ולפתע קמים לנגד עיננו תמונה של רחוב, סמטה, של רגע שהיה בבית קפה -הישות של אותו הזמן ביקרה אותנו כרוח רפאים. אך אם נבוא אנו לאותו המקום, לא נחוש את הישות של המקום הזה כלל. זה יהיה סתם עוד מקום. אז נגיד: “אה, סתם נסחפנו בפנטזיה, הכל היה בראש שלנו”. אך באמת המקום הזה ביקר אותנו, הישות ביקרה אותנו.

מדהים הפרדוכס הזה, בו העשייה ההומה והפעילה, הנדמית לנו כתמצית ה”להיות” אינה אלא אשליה ביחס למהות, בעוד שהמהות נראית כשקיפות ריקנית ביחס למהומת הפעלתנות שמסביבה.

עם זאת השקט הזה, החוסר פעילות הזו, הבית הזה הרחוב הזה, השעה שבע ארבעים ואחת הזאת, הערב הזה – יש להם ובהם את הכל: הכול עז, בשל, מלא עד להתפקע, מצוי בהריון של החודש העשירי, עמוס בישות, גדוש בלהיות.

 

 

מסתרי הישות

אנחנו חיים פה, אנחנו קיימים ויום אחד נפסיק להיות.

וזה הכל, באמת זה הכל.

חוץ מזה הכל  אימפרוביזציות, עקבות בחול, צורות בעננים, גלים בים: חתונה, ילדים, לימודים, אהבה, ספרים, שיחות, משגלים, דיאטה, נסיעות וטיולים, כסף – כל אלה הם ציפויים שלא נוגעים בדבר האמיתי. לרוב אנו עסוקים בציפויים, הולכים לאיבוד בציפויים, לוקחים כמובן מאליו את הדבר האמיתי – את עצם עובדת קיומנו והיותנו. עובדה זו לא עושה לנו משהו מיוחד. וזה שהעולם סביבנו מלא ומפוצץ בעוד המוני אנשים שגם הם  מסתובבים כמו זומבים – ישנים את קיומם, לא עוזרת לנו להיות  מודעים לכך שעצם הקיום שלנו הוא חוויה אולטימטיבית, יוצאת דופן וחד פעמית וכי האין והריקנות הם הממלכה התמידית והנצחית. המלך התמידי הוא החושך, רק לפעמים מבליחה  לתוכו קרן שמש או אורו של כוכב, אבל האור הזה הוא אפיזודה זמנית ומופלאה בנצחיותו של החושך.

החיים הם נווה מדבר בשממת האין שלפני –והאין  שאחרי.   הלך

במדבר, כי  יגיע  לנווה  מדבר לאחר  שנות  נדודים, יחווה  חוויה

 גדולה וטוטאלית. כן גם חיינו: נווה מדבר בשממת האין של לפני ואחרי היותנו, ויום אחד המדבר ישוב וישרור – לאחר שנחדל להיות.  אך ליבנו גס בנווה המדבר שלנו, ככלות הכל,  מסביבנו לכאורה  אינפלציה של נאות מדבר,  אחד נעלם ורבים אחרים צצים בעקבותיו ומכסים מיד את שממת הפער שנותר מאחור.  אנחנו טובעים  באינפלציה של חיים לכאורה המסתירים מעינינו את המציאות האמיתית של יחסיות  וארעיות החיים לעומת מרחבי האין האינסופיים ונצחיים. נדמה לנו כי נווה המדבר הזה של חיינו הוא שיגרת הקיום, ומכאן והלאה אנו עסוקים  בהשוואות של אורכי הדקלים ועובי קליפת אגוזי הקוקוס, או בטיפוח הפנטזיה על המרשם לאושר. מה שלא  ברור בקיום הלכאורה מתמשך והשבע הזה, הוא שכל זה קורה לנו עכשיו ובעוד אנו מטפחים את החזית הזעיר בורגנית השאננה של עסקים כרגיל ומכהים את עוצמת החוויה של הקיום, מעביר שעון החול של הזמן מעביר את הגרגרים האחרונים מן העתיד אל העבר. 

The spirit of man communes with Heaven;                    

the omnipotence of Heaven resides in man.                  

Is the distance between Heaven and man very great?         

Hung Tzu-ch’eng (1593-1665)

 

בחיפוש אחר המהות הפנימית

מהי המהות? ההגדרה המילונית  של מהות אומרת כי מהות היא הטבע הבסיסי של הקיום.

ומה באשר למהות של האדם? המהות של עצמנו? מהי הישות הפנימית הזו החיה בתוך כל אחד מאתנו? מהות זו הנה החלק הפנימי ביותר שלנו. היא החומר השומר בצורה מרוכזת את הטעם או התכונות האחרות של הישות שהיא אנחנו. להיות  המהות של עצמך, זה להיות חופשי, צלול ומחובר עד הסוף, לעצמי ולאחרים. לחוש את המהות זה מצד אחד לחוש את המרחב האינדיווידואלי המשותף לכל, ומצד שני זה לחוש את המהות האישית, את הישות הסובייקטיבית הבסיסית, זו שמאפיינת רק אותנו, את הגוון המיוחד רק לנו. שני אלה הם מסימני ההיכר של חיבור אמיתי למהות. עם זאת יש להפריד בין חיבור ילדותי וחיבור בוגר למהות:

החיבור הילדותי למהות עדיין כולל בתוכו מרכיבים של אגוצנטריות. בעוד שהבוגר יודע שיחד עם זה שהוא מחובר לישותו, עדיין קיים עולם מחוצה לו, הוא לא מרכז היקום, וזה שהוא מחובר לישותו לא אומר שהעולם זה הוא, כלומר שאם הוא עצוב אז כולם חייבים להיות עצובים. הוא חש את פנימיותו לחלוטין מבלי לאבד את הפרופורציות של גרגיר אבק לעומת עולם עצום וגדול.

כל ילד מחובר למהותו בעוצמה שונה. ילד המחובר למהותו יגדל מן הסתם להיות מבוגר המחובר למהותו. רק שהשאלה היא האם יצליח להיות נטול אגו או רדוף אגו – בצמידותו היותר  מאוחרת למהותו. ועם זאת ניתן במהלך החים לעבור ממצב ישות חיצוני למצב ישות פנימי ומהותי יותר. אפשר על ידי חוויה חזקה או בהשפעה של אירוע לעבור ממצב של נתק יחסי מן המהות לחיבור יותר קרוב , יותר פנימי ויותר מהותי – עמה.

בשלב כלשהו בחיינו אנו מתנתקים מן הישות* ומושלכים לגלות של רגשות פגועים, כדי להימלט מהם אנו עוטי מסכות משחקים תפקידים שעוזרים לנו לברוח מן הכאב הרגשי, וכשזה לא עוזר אנו בורחי ם עוד יותר רחוק, לפנטזיה האישית הרומנטית, או הדתית, או המשיחית.

כללית אנו מוצאים ארבע מצבים נפשיים של קיום פנימי: בתווך- הגלעין, המהות. וסביבה שלושה מעגלים, וכל אדם יכול לחיות באחד מהם, קרוב למהות או רחוק ממנה.

-המצב המרוחק ביותר מן המהות הוא להיות מעוגן בפנטזיה, במשאלות הלב, בסיפור האישי שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו והחיים. הפנטזיה האישית במוחנו הקודח, כאן אנשים מאוד רחוקים זה מזה והם מקרבים –כביכול –דרך משחק השותף והמשרת שתי פנטסיות שונות.

כך שפנטזיה היא המצב המרוחק ביותר  והחיצוני ביותר ביחס למהות. מצב אחר ביחס למהות, פחות חיצוני, ויותר מקורב למהות הוא:

-המצב של משחקי תפקידים בינאישית וחברתיים. המעגל שהוא פנימי יותר למעגל הפנטזיה ( ועל כן  קרוב למהות) הוא המצב של המסכה, הפרסונה. זהו מצב כלפי אחרים, אך הוא יכול להפוך למשהו שהאדם מאמין שזה באמת הוא, ( עד שמגיע הלם או שוק שמעמת אותו עם מי שהוא באמת, המהות). כאן ישנן מסכות שונות, ותפקידים רבים: אינטלקטואל, בדרן, עבריין, הקורבן התמידי, הבעל המסור,  העובד המסור, הרעיה קלת הדעת. עם זאת אין ספק שכל אדם ימצא את התפקיד שהכי מתלבש על מהותו, אך זה לא הוא, זה רק משהו שמתאים לו, ושאותו הוא מאמץ כאילו זה הוא האמיתי. כאן השקר הוא פחות בעוצמתו מאשר הפנטזיה, כאן כבר אין פנטזיה פרועה רק מסכה סביב האמת, תפקיד בהצגה. אך זה משחק, זה לא אמיתי, זו קליפה מסביב למהות. במעגל זה עדיין אין אפשרות לתקשורת בין מהות למהות, רק לשחק משחקים, וכתב על כך אריק ברן בספרו: ” משחקיהם של בני האדם”.

המעגל שהוא פנימי יותר מן המסכה – והמקורב ביותר לגלעין המהות הוא המעגל בו חיים הרגשות. רגשות עמוקים ועזים, רגשות שנדמה לנו שאם נרשה אותם לעצמנו, נמות או נשתגע, רגשות  של כעס, פחד, כמיהה, עצב, זעם, בושה, יגון, – להיות מחובר לרגש זה להיות מחובר יותר למהות, אך עם זאת להיסחף עם הרגשות הללו זה להיסחף אל מחוץ למהות.

אלה שלושת המעגלים מסביבי למהות, הפסיכולוגיה הקונונציונלית כמעט לא מתייחסת לקיום המהות בתוככי ההתניות, ההשלכות, ההדחקות, ההכחשות, המשחקים והמסכות – שאנו מלבישים עליה.

ושוב, מהי המהות הזו? המהות היא חסרת מאמץ, היא קיום טבור, ישות שקטה, שכוחה בחוסר התנועה שלה החוצה מעצמה.

“מהות היא החלק שבנו ההופך אותנו למה שהננו. זהו החלל בגוף שבו ‘האני’ שלנו שוכן. אם ייקחו אותו מאתנו, לא נדע מי אנחנו. אם ניכשל ביצירת הקשר עם המהות, שום דבר לא יספקנו עוד.

 בני אדם חייבים להיות רגע אחר רגע בקשר עם התחושה הגופנית של המהות שלהם בכדי לחוש שבעי רצון”.

...”המהות הנה התחושה הפתוחה ומלאת המרחב בגופכם שהיא המקור לכל שאר התופעות. כאשר אתם מחוברים למהותכם, אתם יכולים לחוש תחושות בלתי נעימות כמו עייפות, פחד או כאב שיניים ועדיין להרגיש טוב. המהות  גדולה מתופעות אלו ואחרות וניתן לחוש את ההבדל בין המות ובין כל דבר אחר ככל שהקשר של היחיד עם מהותו גדל. פרדוקס זה, הרגשה טובה אפילו כאשר אתם מרגישים ברע, הנה סימן ההיכר של המהות”.

“הישות היא אחת מאותן התנסויות אנושיות נדירות שנעשות נראות -לעין אצל אחרים, ככל שאתה חש אותן עמוק יותר בתוכך”.

“אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בליבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם”                         

 ד”ר ג’יי וקתלין הנדריקס, במרוצת החיים, הוצאת אחיאסף 1996

The soul is a fire that darts its rays through all the  senses; it is in this fire that existence consists;

All the observations and all the efforts of philosophers ought  to turn towards this ME, the center and moving power of our sentiments and our ideas”.                                   

Germaine De Stael (1766-1817)

 

ידע וישות

קיים נתק בין הידע ובין הישות הפועמת והנושמת של האדם הצורך אותה. זה קיים בתחומים רבים אך צורם הכי הרבה כאשר מדובר בגישה של הפסיכולוגיה לנפש האדם. הפסיכולוגיה “יודעת” את נפש האדם באמצעות תצפית אינטלקטואלית ולא באמצעות אמפתיה. היא מרחיקה את האדם מעצמו באמצעות ידע עקר ונעדר חיים, שאינו קשור להווית החיים של האדם בו מדובר. כך קורה מצב מוזר, שדברים יומיומיים כגון עלבון, סכסוך, מילה לא יפה, קינאה תחרות – מעירים את האני הזמין, את ה’ג’אנק פוד’ של העצמיות, את האגו – ומלבים אש גדולה. בעוד שהידע הפסיכולוגי, שאמור היה לקרב את האדם אל עצמיותו, אינו נוגע בו בכלל. הלימוד ורכישת הידע אינם מקרבים את האדם אל ישותו הפנימית, להיפך, מייבשים את הישות.

מתחילת בית הספר היסודי ועד סוף האוניברסיטה מתקיימת הפרדה מסיבית בין האדם ומהותו לבין הדברים שהוא לומד. מלמדים אותנו לקלוט את הידע בכלים שכליים בלבד, דבר הגורם לעיוות א-סימטרי בין הישות לשכל. הגישה האקדמית לחיים באה מדיכוטומיה, מהפרדה בין העצמי לבין מחלקת האינטלקט. בגיל 40 לערך הישות בדרך כלל כבר התייבשה לגמרי ומה שיש במקומה זה מצבור של רגשות ויצרים שלא הוטמעו בהוויתו של האדם והם מהווים אנטי תזה תת-תודעתית אדירה לאינטלקט  הפעיל של האדם. דהיינו, ביחס לחוץ הוא אמנם יפעיל את האינטלקט אבל יפגע מכל שטות בתוך תוכו.

לבוא בגישה פסיכולוגית קונונציונלית ולחקור את הנפש בכלים אינטלקטואליים-אמפיריים בלבד מבלי לקחת בחשבון שגם החוקר\מטפל וגם הנחקר\מטופל אינם מחוברים לישות של עצמם יהיה משול לאדם המנסה לבצוע עוגה עם קיסם שיניים. רק ישות חיה, שלמה ומאוחדת – יכולה להתייחס לאדם אחר, היכול להגיב ליחס הזה רק אם גם לו יש ישות שטרם הוקרבה לטובת גידול הפרא של האינטלקט הקר.

 

 

הישות ככוח נשי

הישות היא מהות נשית – זה כוחה וזו גם חולשתה, שכן הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת ולעורר את הישות שבתוכנו. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית תת התודעה. הכוח הנשי, הישות – אינה יכולה להיחלץ אל מתחת למסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זהו המצב בחברה שלנו וזהו גם המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, התחרותי. עולם בו גם הנשים עצמן אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על העדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. 

הכוח הנשי הוא כוח מופנם, שיש להזמינו, לעודד אותו. הוא עולה מבפנים, מחיה ופותח, מרווה ומפרה. גאולה והתחדשות יכולים לבוא רק מן המעיין הפנימי ורק על ידי הכוח הנשי, כך שעד שלא יעשה צדק לכוח הנשי –בעולמנו ובתוכנו – לא נוכל להגיע לידי שלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק דרך אישה וגם אישה יכולה להיוולד רק דרך האישה, כי חיים הם רק דרך הקוטב הנשי. בתחילת חיינו זה היה דרך האישה שהיא אימנו ובהמשך חיינו זה יכול להתרחש רק דרך האישה הפנימית, הנשיות הפנימית –הישות הפנימית שלנו. בהעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש, הנמשל על ידי מאבקי כוח,  עולם שבו כל דאלים גבר, אך המתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות לא יבואו לעולם למימוש ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

כשהנשיות משתחררת –היא כמו גייזר, כמו סופה שבקעה מבפנים, כשיטפון של מים חיים, מי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל תחת שלטון גברי קשוח ומצמיחים המוני זרעים ופוטנציאלים שהיו מונחים קפואים בתוככי הממלכה הגברית היבשה. אז תתחולל צמיחה אדירה,  כאשר הכוח הנשי שוחרר מכלאו ומביא חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה לא תבוא מלמעלה, מן הספירות העליונות, אלא מלמטה, ממה שמדוכא בצינורות הביוב שלנו).

את הישות הפנימית יש להזמין ולעודד, אחרת היא לא באה. ורק הישות יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהעדרה הכל קשה, חד מימדי, תחרותי ומאומץ.

ההינדים קוראים לכח הנשי ‘שאקטי’ ומאמינים שהוא ספון בתחתית עמוד השדרה –כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא “שיווה” שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני,  כעוף ללא כנפיים – כנפיים שיכולות להיות מוענקות לו רק על ידי שחרור ה’שאקטי’. ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי דעתני וכוחני, למבוסס על ידע ללא הבנת עומק ואינטואיציה. ברמה הפיסית זה הגבר שמפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית – זו האישה שמפרה את הגבר.

 

לראות דרך עיני הישות

מחולה נוטה למות מסתירים את האמת, מדוע? ובכן, זה לא כל כך פשוט. הסיבה להסתרה אינה דווקא כדי להעניק לו שלווה או כדי לחסוך ממנו את הייסורים שבידיעה (כמה הומני ומתחשב), אלא האמת היא שזה פשוט הפך לנו להרגל –  להסתיר את האמת הלא נעימה, לקבור את הפסימיזם תחת מעטה אופטימי, כי ככה אנחנו חיים. כך למשל אנו עוטים בגדים על בשרנו – לא כדי להתחמם או להתגנדר אלא כדי להסתיר את  מה שחשוב, את מה שערום, את מה שאמיתי, את מה שאנחנו. הלבוש הוא מעין מטאפורה על דרך חיינו: לכסות את העירום (הלא כל כך אטרקטיבי)  על ידי דקורציה .

גישה זו רווחת במיוחד ביחס למשברים בחיים. הגישה הנפוצה, בידי חובבי הכיסויים, היא הגישה הדקורטיבית, הגורסת כי המשבר אינו אלא סימן טוב לבאות, מעין שלב הכרחי בדרך לעתיד טוב יותר. ספרים רבים נכתבו על משברים שונים בחיים שהתיזה המשותפת לרבים מהם (זו הסיבה למעשה לכך שנכתבו בכלל) היא, שהמשבר הזה הוא בעצם מנהרה ולא חור שחור, ובקצה המנהרה –  אור. איזה אור בדיוק? טוב, זה לא כל כך משנה. בדרך כלל זו התפתחות רוחנית כלשהי, שהרי  בתרבות התרפויטית זו שלנו, הרוחניות נזרקת כמו סוכרייה לכל סובל ודווה.

נכון שרוחניות נקנית בייסורים אך מי אמר שכל התייסרות מביאה לרוחניות? האמת היא, שייסורים מביאים בדרך כלל לעוד ועוד ייסורים ובקצה המנהרה ישנו יותר חושך מאשר בתוכה. נורא? מתסכל? מייאש? ובכן, מנקודת מבטה של הישות אין הנחות, אין פוליטיקה, אין יחסי ציבור, האמת עירומה וחד משמעית. הישות מתבוננת בעולם ורואה אותו כפי שרואה אותו המצלמה היפנית החדשה של סוני, זו שרואה דרך הבגדים. אופטימיות ופסימיות נעצרות שתיהן ברמת הלבוש. עכשיו, לא רק שהישות רואה מעבר למעטה, היא לא רואה את המעטה כלל, היא רואה רק את התוכן של הדברים.

הסוד הנורא מכל הוא המוות. בני האדם נחלקים לשניים ביחסם למוות. חלקם מאמינים בקיומם של חיים לאחר המוות וחלקם פשוט מדחיק ומנסה שלא לחשוב על כך. רק הישות רואה את קצה החיים הודאי ולא יכולה להסתתר. הישות רואה. לא לחינם נקרא: הנביא ה’רואה’. האם הוא רצה לראות את שראה? מה פתאום? , אבל זה מה שראה דרך עיני הישות ואמר בפשטות: “כפי שאתם חיים כיום – כך יהיה גם עתידכם, מי שחי בכחש ובעושק – יביא על עצמו חורבן”, מבחינת הישות אין יותר פשוט מזה.

עיני המביטים דרך האישיות המאומצת, דרך הפרסונה, דרך המסכה החברתית – רואות את הכיסויים כאילו הם הדבר האמיתי. אנשים יוצאים לחופשה והם שרים באוטובוס או רוקדים עד השעות הקטנות- כמה הם שמחים. אך הישות לא רואה את השמחה אלא את החרדה, את המתח והבדידות שמתחת. זוג מאוהב מחזיק ידיים, כמה יפה. הישות רואה אותם מעבר לכסות החידוש שבריגוש של ההתאהבות, רואה את חסר הסובלנות, את האטימות ההדדית, את חסר ההקשבה, את

חוסר הפירגון  – שיחשפו לאחר שיתפורר מעטה הריגוש הראשוני.

לראות דרך עיני הישות זה לראות את מה שתמיד, לראות את העצמות מאחורי הבשר, את מצב החשבון מאחרי הצ’קים שפוזרו. וגם את העוצמה שמאחורי הביישנות. את החריצות מאחורי עבודה אפורה ושקטה, את הניצוץ בעיניים, בתוככי הגו השפוף. את הגדולה והיופי הפנימי בתוככי המוכים, החלשים והמדוכאים.

לראות דרך עיני הישות, זה לראות בצלילות, את התוך הפועם של האמת הנזנחת והקבורה תחת מעטי הכחש של סתמיות החולין ושטחיות הלהג החברתי.

“מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…”

ויקטור הוגו, עלובי החיים

ט. להיות טבעי

רקע

בתקופתנו המלה “טבעי” היא אולי המלה הממוסחרת ביותר. להראות טבעי, לאכול טבעי, להתנהג טבעי, לקבל את זה באופן טבעי וכו’. נקודת המוצא היא, שהעולם שיצרנו איננו טבעי אבל הבעיה היא שכל מאמצינו להתקרב לטבעיות באמצעות חזרה אל מוצרים טבעיים יותר הם רק עלה תאנה המכסה על עובדה בסיסית: איננו טבעיים ביחס לאיך שהיינו יכולים ואמורים להיות כבני אדם.

זו  היא הגישה היחידה לנושא של ‘להיות טבעי’ – כל היתר הם חיפוי לבעיה האמיתית.

 

‘אני’ טבעי – ו’אני’ מאומץ

העולם כפי שהוא באופן ראשוני והעולם כפי שעוצב על ידי אדם, אינם אותו הדבר.  התרבות האנושית מלמדת אותנו כללי משחק מזויפים, שאינם כללי המשחק של הטבע והיקום, אלא חוקיה של חברה שאינה חיה בהרמוניה עם הטבע. כללי המשחק שעלינו ללמוד כדי להצליח בחברה -גורמים לנו שלא לחיות בהתאם לכללי  המשחק של הטבע.

אדם צריך לשלם את חובו לחברה על תרומתה לכלכלתו, ביטחונו ותחושת השייכות שהיא מעניקה לו, אך לאחר שמילא חובתו כלפי החברה והנורמות שלה , ואם ברצונו להמשיך ולהתפתח בחייו – עליו ללמוד את כללי המשחק של הטבע והבריאה, את קודים העיקריים הגלומים בהיות יצור חי ובר בחירה מודעת בעולם. קודים אלו אינם זהים כלל לקודים החלים על היצור החברתי.

החברה גירשה את האדם מהעולם הטבעי – מ’גן עדן’- או ליתר דיוק, היא בנויה כך שתוכל להתייחס לאדם כפי שהוא, לאחר הגירוש מן הטבע).

מגורש מהעולם האמיתי, הטבעי, בנה לו האדם ‘גן עדן’ חלופי, גן עדן של סרטים, טלוויזיה, טלפונים, דירות ממוזגות, מכוניות, טיסות טרנסאטלנטיות, פקסימיליות, מכנסי ג’ינס, מועדוני קאנטרי קלאב… וזהו עבורו העולם. לתוכו הוא נולד, בתוכו הוא גדל, עיוור להבחנה בין מה שהוא העולם האמיתי, הראשוני לבין מה שהוא תפאורה משנית על גבי העולם המקורי. אנו צופים בבעלי חיים בכלוביהם, מבקרים בשמורות טבע מגודרות, צופים בסרטי טבע מסוגננים, מתפעלים מן העולם  כתיירים, כמי שנמצאים מחוצה לו. התפתחנו מאז האדם הקדמון, אנו אומרים, אנחנו לא פרימיטיביים. אך השאלה שצריכה להישאל כאן היא, האם ההתפתחות הטכנולוגית היא חלק מן ההתפתחות האנושית? האם התפתחות זו באה על חשבון ההתפתחות האנושית? או שאינה קשורה אליה כלל? השכם והערב אומרים לנו שהאנושות מתפתחת, איזו התפתחות זו בכלל? ואם זו התפתחות, אולי זו התפתחות סרטנית?

דהיינו: התפתחות טבעית או לא?

את השאלה מהו טבעי ומהו לא טבעי ניתן להסביר בעזרת אנלוגיה הבאה:

מה טבעי למכונית ומה לא? האם יהיה טבעי למכונית למלא אותה עפר ולשתול בה עץ מנגו? מכונית נוצרה מתוך איזשהו קוד מכוון, למטרה מסוימת. אם נשתמש בה ככלי גידול למנגו היא תעבור הסבה ותחדל מלהיות טבעית ליעודה המקורי. במילים אחרות: דבר הוא ‘טבעי’ אם הוא מתפקד בהתאם לכוונה המקורית של מה שיצר אותו ובהתאם ליעוד הנובע מכוונה זו. מכאן, שעל מנת לדעת מה טבעי לאדם, יש לדעת ולהבין מהו היעוד שלו, מהי המטרה שלשמה הוא נוצר ומה גלום באופן שבו הוא מעוצב , אשר מרמז על הדרך שיש ל’השתמש’ בו. המושג ‘טבעי’ הוא שם נרדף למקורי, ראשוני, התחלתי. תינוק – לכל הדעות הוא טבעי. ככל שהוא מתרחק ממקורו, הוא עלול להתעוות, להיעשות פחות טבעי, לסטות מן ה’תקן’. אלה הם המונחים שרלוונטיים לדיון זה: טבעי הוא נכון למקור. לא טבעי פירושו -סטייה מהתקן. ואכן, המושג טבעי הוא מסד ויסוד לשאלת ההתפתחות והשיפור של האדם, שכן תחילה יש להבין את התקן הטבעי שלו. איך הוא היה אמור להיות? בדברים הללו חבויה טענה נוספת -שהיא טענה אכסיומתית – האדם התקלקל, האדם שגורש מגן עדן, גורש מהתקן שלו. ועל כן דבר ראשון בשאלה זו של תהיה על קנקנו של מה טבעי לאדם – הוא לדעת מהו התקן שביחס אליו צריך להיות, או שאליו כדאי לחזור. כי אם אין קריטריון, אם אין כוכב צפון, אם אין כללי משחק, אם אין תקן טבעי לאדם – הרי כל אחד מבני האדם יכול לעשות מה שבא לו. זה מה שקורה בעצם ומבחינת המודל הראשוני של האדם זו אנרכיה, שבה המדע יוצר ניחושים פראיים המבוססים לא על המודל הנכון, אלא על המצב הלא טבעי המאפיין את האדם באלפי שנות קיומו האחרונות.

אז איפה הוא התקן? מי יודע מהו? מי יודע היום מה טבעי לאדם? מהו אדם טבעי? אלו הן השאלות. אך הן מהוות את המחוז שאליו צריך להגיע ראשית כל, לפני שמתקדמים הלאה בכל שאלה אחרת הנוגעת למצבו של האדם כיום.

הגישה בספר זה היא גישה התפתחותית, (ראה גם בספרו החשוב של פ. ד. אוספנסקי, “הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם”, הוצאת גל, 1995). גישה זו רואה את האדם כמי שלא נמצא במצב הראוי מבחינה רוחנית, ועליו לחפש ולעבוד על עצמו. גישה זו עומדת בניגוד לתפישה המבלבלת בין התפתחות טכנולוגית לבין התפתחות של הפוטנציאל האנושי וגורסת לכן שהאנושות כיום נמצאת במצב טוב יותר מבעבר. הגישה ההתפתחותית או הרוחנית, טוענת, שהאנושות נמצאת במצב של התנוונות מבחינת הפוטנציאל והכושרות הטבעיים והרוחניים שבה. כלומר, שהאדם, בהתייחס לייעודו המקורי, נמצא בהתדרדרות מתמדת מזה מאות רבות, התדרדרות שהואצה מאוד במאה השנים האחרונות. ההתפתחות הטכנולוגית באה על חשבון ההתפתחות האנושית הטבעית. למשל: הטלפון בא על חשבון פיתוח התקשורת והידברות שבין אדם לחברו, הטלוויזיה – כתחליף לחוויות אמיתיות, הספר – על חשבון דמיון פעיל, המכונית -על חשבון הרגליים וכך הלאה. סוגים שונים ומגוונים של קביים שאילו לא היו בנמצא , היה האדם צריך להוציא דברים מתוך עצמו על ידי עיבוד ראשוני של חומר הגלם של הטבע.

אנחנו נולדים כבעלי מכשור מופלא, גוף האדם. אלא שמרבית בני האדם אינם מקדישים לו תשומת לב , בעיקר איננו יודעים איך אנחנו מרגישים. המודעות שלנו אינה מכוונת פנימה, אל מה שחי בפנים, אל מה שיכול לגדול ולהתפתח בפנים, אלא מכוונת כלפי חוץ. אנחנו מפתחים מודלים חדשים של מחשב, מכוניות חדשות , סוגים חדשים של משקפיים. פיתוח חיצוני הבא על חשבון הפיתוח פנימי. כוח העשייה שלנו מתועל לחפצים, לדוממים, למכשירים, ואפילו כאשר עוסקים בדבר חי, מקטלגים אותו ומכמתים אותו ומקבעים אותו. למה הדבר דומה? לאדם המבקש ללמוד והבין איך בנויה ומתפקדת תרנגולת. מאחר שקשה לו ללמוד אותה, כי היא רצה ומתרוצצת כל הזמן ממקום למקום, הולך והורג אותה, מניח אותה על שולחן המנתחים ולומד אותה לפרטי פרטים, אלא שהתרנגולת כבר לא חיה והאדם לא לומד על תהליכים של חיים, הוא לומד דבר מת.

כל אדם הנכנס לספריה אוניברסיטאית, פשוט המום מאוצר הידע שאגור שם. אלא שהבעיה של המין האנושי איננה חוסר ידע, אלא להפך, כולנו עמוסים בידע רב מדי, כשם הקיבות של כולנו עמוסות במזון רב מידי. הידע העודף מצטבר כשומן מנטלי בראש, שנכנס פנימה אך אין לו חלק בחיינו. שומן מנטלי מה פירושו? זהו ידע שנכנס פנימה, אך אין בו שימוש. התרבות האנושית ממוחית בהקניית ידע לא רלוונטי לחי אדם. וזהי בעיה, משום שכל דבר שאתה יודע אך אינך משמש בו, עוצר אותך מלחיות חיים אמיתיים ואותנטיים. בכל פעם שאנו מעיינים בעיתון, צופים בטלוויזיה, קולטים פיסת רכילות, בכל פעם שמגיע אלינו ידע שאיננו שימושי לחיינו – זהו שומן מנטלי, ההופך את המערכת החשיבתית למעורפלת, לחסרת דינאמיות, לנטולת חיוניות.

ומה עושה האדם? כמו אותו פרפר שרץ אל הלהבה, הוא רץ לאוניברסיטה ולומד דברי נוספים שאין בהם שימוש לחייו, מתמכר לקריאת עיתונים, פותר תשבצים מחליף ידע של כלום עם חברים על כוס קפה וכו’.

כדי שידע יהיה טבעי ונכון גם מבחינת התפתחות הפוטנציאל האנושי -כדאי שיהיה במינון ובאיכות התואמת לרמה שהאדם מצוי בה (*”חיפוש אחר המופלא”. פ. ד. אוספנסקי. הוצאת שוקן. 1979. עמ’ 75-79). האדם הקדמון היה בעל אינטואיציה מפותחת מאוד, בעל אינסטינקטים מפותחים, אך לא ידע כמעט דבר. זהו מה שגורדייף מכנה בשם “האידיוט המואר”. האדם המודרני איננו אידיוט ואיננו מואר. הוא עמוס בידע אך חסר ישות, אין לו חיים פנימיים ובעצם הוא יודע הכל על לא כלום. הוא חי במה שהוא יודע ולא במה שהוא באמת. הוא ממשיך וסופג אל תוכו קורסים, סדנאות חדשניות, ספרי  ‘איך לעשות מה’, אך אינו מממש אף לא עשירית ממה שכתוב שם.

החיים עצמם, הרגע הנוכחי הערום והלא מנוצל, הופכים לטפל – ואילו הידע על החיים הופך לעיקר. אין לנו כמעט כל קשר למטרה האמיתית שלשמה נוצרנו. אנחנו מגורשים ממנה לחלוטין, שועטים בצורה קיצונית להתדרדרות נוספת מן המקום שבו היינו אמורים להיות -כבני אדם. וכל מה שאנו יכולים לעשות לגבי הבעיות המציפות אותנו זה לטפל בסימפטומים.

למה משול בית חולים מודרני? לבית חולים הממוקם בתחתית גשר שבאמצעיתו פעור חור ענק, ומכונית אחר מכונית עולות על הגשר ומתרסקות לתהום. בית החולים מטפל בהם אך איש אינו מבחין, או מסוגל לטפל בחור.

כך האדם: מלבישים אותו, מאכילים אותו, מקרינים בפניו בטלוויזיה, מרפדים אותו בנוחיות, אך איש אינו מטפל בו כאדם, ברצונות שלו, במאווים שלו, בפוטנציאל שלו, במי שהוא באמת. כילדים – לכולנו פוטנציאל ייחודי ואינדיווידואלי, שאיפות ורצונות, אבל הרוב פוגשים את החברה, את הממסד החברתי (בתי ספר, עבודה וכו’) והולכים בדרך הכבושה היטב, ‘כמו כולם’, ואז, לאחר זמן, שוכחים וזונחים את מה שהיה אפשרי, גלום וייחודי רק לנו. ושוב, הטפל דוחה את העיקר.

כלומר ישנו ‘האני’ הטבעי, הראשוני, הגולמי, זה שנזנח. ויש ה’אני’ שלוקח פיקוד, ה’אני’ החברתי, ה’אני’ שאימצנו כדי להצליח במה שנראה לנו כ’עולם האמיתי’ -שהוא העולם החברתי

בילד יש מעט מן האני החברתי, והרבה מן ה’אני’ הטבעי. ה’אני’ הטבעי הוא זה שאיתו נולדים, הוא העיקר, והאני החברתי הוא אני מאומץ הנספח אל האני הטבעי. בחינת טפל הנספח לעיקר. בילד יש מעט טפל והרבה עיקר, מעט ‘אני’ חברתי והרבה’ אני’ אישי, ה’אני’ האישי הוא בבחינת מהות בעוד ה’אני’ החברתי הוא עטיפה סביב למהות (* שם, עמ’ (175. 180 .235 .265 .269-2719. לפי גורדייף האדם נולד ובתוכו גלעין שהוא המהות והפוטנציאל שלו. כל היתר עדיין לא מפותח, (אפשר לראות זאת בפרופורציות שבין הראש של התינוק– הגלעין – לבין הגוף, וכן בין העיניים – הנפש – ושאר איברי הפנים. )

במהלך החיים, במקום שהגלעין יגדל ויתפתח הוא נותר קפוא, בבית האסורים של גיל 5-6, הגיל שבו רוב בני האדם פוגשים לראשונה את המכבש האדיר של החינוך וההשפעה החברתית. התרבות החברתית (דרך מוסדות החינוך בעיקר) אינה מפתחת את המתנות הטבעיות של האדם, את היחס לאחר, את האינטואיציה, את היכולת לחשוב לבד, את הרגישות, את הכושר להבין דבר מתוך דבר ובעיקר כיצד להפיק משמעות מכל הקיום הסתמי והמפוצל המקיף אותנו. בבית הספר לא מלמדים איך לחשוב, ואין כל ניסיון לגרום לצמיחה מבפנים. הדברים שאנו נדרשים ללמוד גורמים לגלעין האישיות הפנימי והראשוני שלנו להישאר כלוא וקפוא ואנו מגדלים מעליו השכבות החיצוניות: איך להסתדר, איך להתנהג, איזה מקצוע לרכוש, מה התדמית הנכונה. אך אנשים מבוגרים עדיין הנם בתוך תוכם ילדים שמעולם לא צמחו, כי מה שיכול לצמוח באדם הם רק אותם הדברים אתם הוא נולד.  למרבה הצער זה לא מעניין אף אחד. התרבות החברתית אינה מעונינת לקדם את  האינדיווידואליות הייחודית של כל אדם ואדם, אלא שואפת לכך שכל פרט יתעל את עצמו ויתאים את האינדיווידואליות שלו לקולקטיביות  של הכלל. הקולקטיב מושל באינדיווידואליות, המסה מושלת על האינטימיות. במציאות שכזו, אין פלא שהתקשורת האנושית הופכת למנוכרת יותר ויותר. אנחנו יודעים היטב לצטט את הדברים שאנו מוצאים במאמרים בעיתונים ובטלוויזיה, אבל איננו יודעים איך להידבר ולתקשר עם אחר. מרטין בובר התייחס לכשל הזה ביחסי אנוש, כשטבע את זוג המונחים: “יחסי אני אתה”. ו”יחסי אני זה”. ביחסי “אני אתה” הוא התכוון למהות המנסה להתחבר למהות אחרת. ביחסי “אני זה” הוא מדבר על התקשורת המנוכרת הקיימת בחברה שגינוני תקשור חיצוניים כבשו את מקום התקשורת האותנטית. והוא מנסח זאת כך: “האגו מופיע על ידי כך שהוא מפריד את עצמו מאגו של אדם אחר. האדם -האנושי- מופיע כשהוא נכנס ליחסים עם אנוש אחר. האחד הוא הפרדה רוחנית, השני הוא התחברות טבעית”

(M. Buber, I & Thou, I & That, p. 112)

עוצמתו של האדם גלומה באותו גלעין פנימי קטן, שהפסיק לצמוח בגיל חמש לערך. ברגע שהממסד החברתי הניח ידיו על נפשו הבלתי מעוצבת של הילד, ברגע שהתחילו לכוון אותו איך להיות על פי הציוויים של החברה, הוא מפסיק לצמוח. אבל הציוויים האלה עצמם, הם בבחינת ספינה ללא מצפן ונווט, שאין בה קורטוב של קודים נכונים וטבעיים. מבחינה זו בלבד, אין זה משנה כל כך לאיזה סוג של חברה נולד האדם, קומוניסטית, קפיטליסטית, חרדית או של קומונה היפית- העריצות של התרבות החברתית – אחת היא בכל מקום, בכל ארץ בכל ‘תרבות’. אם אינך מצליח לסגל את חיים לדרישות הקולקטיב, אין לך חיים. החברה דוחה אותך, מוקיעה אותך. הצלחה בחיים היא בעצם הסתגלות לקונפורמיות של החברה.

אז מה לגבי האני? לגבי העצמי שלי?

מה לגבי הדבר שאתו נולדתי?

מה לגבי התרחשות והמימוש שלי כאדם?

אכן, אפשר ללכת בערב לקורס, להקדיש את הפנאי לחייך, כאילו חייך הם מעין תחביב. את רוב ימיך, את שעותיך הטובות , אתה נדרש לעשות בעבודה. ולשם מה? והרי קיבתך איננה זקוקה ליותר מפרי, וגופך אינו זקוק אלא למקום שבו תוכל להניח אותו ולישון. אלא שהתרבות הזו הביאה אותנו לכך שכל חיינו משועבדים לעבודה, כדי שתהיה לנו את אותה המערה כמו לאדם הקדמון, רק הרבה יותר משוכללת. אנחנו האדרנו את צרכי הגוף לממדים של דליקטסים, בה בשעה שהנשמה אינה מקבלת את הדרוש לה. במערה יש שפע של מידע: מהעיתון והרדיו והטלוויזיה ועד אנציקלופדיות ואינטרנט, אבל מי באמת חושב עבור עצמו, מתוך עצמו, ולא רק ממחזר את מה שמקובל בשכבה הסוציו אקונומית שלו.

זוהי המציאות שלתוכה נולד האדם, זהו הפער בין טבעי לבין לא טבעי שאנו מוצאים עצמנו בתוכו וממנו, מן הפריפריה העודפת הזו, יש לחזור למקור. לא כדי לשוב אחורה כרונולוגית, אלא כדי לשוב אל המקור הראשוני, אל הנשמה ממנה התגרש האדם אחרי גיל חמש, מהרגע שנאסר עליו לומר מה שהוא חושב, מה שהוא רואה, מה שהוא מרגיש. מרגע שלימדו אותו נימוסים והליכות, צביעות ושקר. אנו לומדים היטב איך לשחק, איך להתאים עצמנו לסביבה והמעטה גדל מעבר לכל פרופורציה, שכבות עבות של אישיות מאומצת, מול גרעינון קטן ומנוון של אישיות אמיתית, של מהות שהאדם לא הצמיח מאז היותו בן חמש-שש (* שם, עמ’ 175-179). היחסים הללו חייבים להיות הפוכים, הגלעין הפנימי צריך להיות גדול ורב עוצמה יותר מן הקליפה החיצונית. המסה של הנוכחות, של העצמיות של היחיד צריכה להיות אדירה, ואילו כל אותם דברם שאומצו או נלמדו  צריכים להוות רק קרום דק מאוד, גמיש ומסתגל.

אדם טועה לחשוב שהקליפות שלו זה הוא עצמו ומכריז על עצמו: “אני מנהל בבנק לאומי” (שהרי אם יפוטר וימצא עצמו למחרת במשרת לבלר במשרד זניח, ולא יוכל להגיד יותר: “אני מנהל בבנק לאומי” -הרי יחרב עליו עולמו ולא ימצא עוד טעם לחייו). לא, אינך מנהל, אתה ילד קטן המבקש תשומת לב והבנה, אתה פיסת חיים הרוצה להתממש, אתה אינך מצוי במעטה הזה של המקצוע שלמדת ובו קיבלת הכשרה, אלא בגלעין. כשם שהפרי אינו נמצא בבשר הפרי, אלא בגלעין שלו, כי בגלעין טמון פוטנציאל הצמיחה.

מהו אדם? אדם הוא זה שיכול לצמוח, זה התוך של האדם, מהות, פוטנציאל שיש בו קודים גנטיים המסוגלים לצמוח כלפי מקור אור, כלפי קריטריון. אלא שהאדם החברתי – לא רק שאינו יודע להבדיל בין מה שהוא באמת לבין הדברים שלמד ואימץ, אלא שהוא טועה לחשוב שהוא עצמו, קרי: העצמיות שלו, היא הדברים שהוא אימץ. הוא אינו יודע כלל על אותו הדבר שהינו הוא, לא מכיר את המהות הילדותית (כי היא לא צמחה בינתיים) שהיא הוא, שהיא העצמיות שלו. וכאשר פוגשים אדם מבוגר ומחפשים מה גר שם בפנים, לעיתים קרובות מוצאים שאיש לא גר שם יותר, לכל היותר -ילד קטן, אבוד, מבולבל ומפוחד. לעומת זאת, כשפוגשים אדם שהמהות שלו מפותחת חשים משהו שונה, בנוכחות. מתבוננים בו והוא איננו סתם בובת קרטון המצטטת דברים שקראה על המזרח התיכון, ומונעת על ידי יצרים פרימיטיביים ורגשות שליליים -אותם הוא מנסה להדחיק ולהסתיר, אלא זה בא עמוק מבפנים. והוא מקורי ואותנטי, הוא מעיין נובע שבתוכו דברים מתרחשים, הוא חי, הוא קורה.

אין עבודה חשובה יותר, אמיתית יותר, מאשר לבנות את עצמנו מבפנים. בכל מקום שנביט סביבנו, נמצא אנשים הנסים להרחיב את הנפח של האישיות החיצונית שלהם, וגם אם קיים הניצוץ בגיל צעיר, כמה זמן הוא יחזיק מעמד” חמה זמן הוא ימשיך לחיות, לפני הקליפה מבחוץ תסגור עליו סופית? זה קורה כמעט לכולם. ואין תרפיה, אלא מכוונות שקטה וממושכת -פנימה, מכוונות של האדם אל עצמו, כדי לגאול את הפנים מן החוץ, כדי שהקולקטיביות המדברת מגרונו של היחיד -תפנה מקומה לייחודיות אותנטית. הקולקטיב (החיים החברתיים), קובר את המהות האינדיווידואלית (חיים אישיים).

זהו מצב משונה ונורא, כי מבחינה אורגנית וטבעית אין דבר כזה ששמו חברה… היקום מוליד בני אדם, לא חברות וארגונים. אנשים באים ומקימים חברה מטעמים הקשורים בשימור הגזע האנושי, אבל מנקודת מבטה של הנשמה, האדם הוא אינדיווידואל, יחיד. אין זה אומר שכל אחד צריך לחיות בדד במערה, אבל יש להיות מודעים לכוחה האדיר של החברה על היחיד. מעבר לזה, יש לזכור כי בסופו של דבר האדם נולד לבד ומת לבד, ואם יגיע למשהו אמיתי בחייו הפנימיים – עליו גם לחיות לבד (לא במובן של התרחקות מאנשים אחרים, אלא במובן של יצירת חלל פנימי אינטימי ששם מתחיל האדם לפגוש את עצמו ללא התיווך של “איך יראו את זה האחרים”), אלא במובן הקיומי, הפנימי. לאדם יש רק מחויבות אחת והיא כלפי חייו שלו, כל היתר הם דברים שהאדם נטל על עצמו ואימץ לעצמו כדי לשרוד בחברה ולהשתלב בה. הקוד האורגני, הטבעי והיחידי שאתו אדם נולד הוא נשמה הרוצה לצמוח.

מהות האדם, זה הגלעין הראשוני שצריך לצמוח. גלעין זה זקוק למשהו שיקרה כדי שיצמח. כשם שהזרע באדמה צריך לבוא במגע עם מים ומינרלים כדי שיוכל לחרוג מתוך ה’כלא’ של עצמו ולשלוח שרשים כלפי מקורות מזון, כך הנשמה.  עליה קודם כל לפגוש משהו שיפשיר את הכלא ויאפשר שליחת ‘שרשים’ לעבר ‘מקורות מזון’ מתאימים לה. על האדם  לפגוש דברים המתייחסים למהותי שבחיים, ובעיקר לפגוש בני אדם שמדברים באמת על המתרחש בקרבם, על המיקום שלהם בתוך עצמם, על תחושותיהם הפנימיות והאינטימיות. כפי שאמר פעם בשביס זינגר כשנשאל בראיון עמו, מה דעתו על מדינת ישראל, על מנחם בגין: “כשאדם קם בבוקר הוא לא חושב האם בגין או פרס הם ראש ממשלת ישראל, אלא הוא שואל מי אני, למה באי לכאן, לשם מה אני חי…”

נכון הוא, שגם בסתם שיחות על דא ועל הא עוברים דברים אמיתיים, אך הם עוברים בגניבה, במחתרת, כמסרים סמויים באמצעות האופן והדרך בה האדם מבטא ומשדר את מה שהוא אומר, ופחות דרך מה שהוא אומר. אנשים משדרים כל הזמן דברים מהותיים, אך לא באופן ישיר. אנו התרגלנו שלא להתייחס למסרים אלה,  למדנו לא להתייחס למהות, כך שהמהות, ביחסי אנוש, הפכה מעיקר לטפל. קל יותר לשוחח עם אחר על פוליטיקה מאשר על איך הוא מרגיש בתוך עצמו. הקלישאה המקובלת סוברת כי על זה משוחח אדם עם הקרובים לו  וזו טעות נפוצה, כי עם הקרובים לו… המלך עירום לגמרי, וככל שהאדם מתבגר כך קשה לו יותר לדבר על תחושותיו האמיתיות.

אחת הרעות החולות של התרבות האנושית, היא שבמקום להעצים את אותן שאלות יסוד אליהן התייחס בשביס זינגר -ולפרנס כל הזמן את האש הפנימית והתמיד בשאלות – מי אני? מה אני עושה פה? מה עלי לעשות בשנים שניתנו לי לחיות? במקום כל אלה התרבות מספקת מוקדים אחרים להסתובב סביבם, ובעצם מגרשת את האדם מן השאלות האמיתיות, הבסיסיות, מן השאלות התמיד ולעולם יהיו בוערות  וחורכות, ולכן אפשר למצוא אותן בכל יצירת ספרות גדולה, (דוסטויבסקי, תומס מאן, טולסטוי, ועוד), ובכל פיסת אומנות קלאסית.

אפילו הדתות – שנועדו מעצם טבען לבחון את הקשר בין אדם לעולם, בין אדם לאלוהים – אפילו הן הפכו לגוף חולה, ממסדי, המספק לאדם אפיקים נוחים וממוסדים באמצעותם יוכל להתחמק מן המפגש עם גורלו. הדת מספקת תרופת פלסבו, בדמותם של טקסים וספרי תפילות, ובכך שהיא מקנה את התחושה שדי בשמירת מצוות וביקור בבית הכנסת או בכנסיה , כדי שיוכל האדם לחיות עם עצמו בשלום.  המפגש הראשוני עם גורלך, עם אלוהיך, המפגש האישי והאינטימי הזה אינו קיים עוד ברוב הדתות.

הכהן התגבר על הנביא (* המסה: “כהן ונביא” מתוך: “על פרשת דרכים” מאת אחד העם), והנביא הפך לאיש מופרע והזוי. וככל שמתמעטים הנביאים, כן מתרבים הכוהנים, וכן גדלה עריצותם. תשומת הלב מוסבת מן העיקר והמהותי -השוכן בתוככי הייחוד של נפש האדם  – אל הטפל, אל דקדוקי עניות, אל ההלכה הכתובה , אל הקליפות. הכיוון אליו מורה אצבע אינו חשוב עוד, ומתמקדים באצבע בלבד, ואפילו כבר לא באצבע, אלא בטבעות הענודות עליה והיא שהופכת למושא פולחן, לדת עצמה, השין-גימל הפך למפקד המחנה.

החברה עשתה ותעשה הכל כדי להקיא מתוכה את הנביא. אם לא תצלוב אותו, תראה בו תמהוני, קוריוז שאין להתייחס אליו ברצינות. אך האמת היא, שהאנושות הגיעה לשיאים הגבוהים שלה רק בזכות אותם תמהונים שהיו בזמנם מוקצים מחמת מיאוס, או סתם מוזנחים ומזולזלים.

בחברה חולה כל כך, קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לצמוח כאדם אמיתי. אדם הצומח בתוך החברה , חייב לאבד הרבה מאוד מייחודיותו, חייב לשלם מסים כבדים על צמיחתו עד שכמעט ולא נותר ממנו דבר. קיימים מעט מאוד שורדים אותנטיים בחברה הזאת, התובעת לכסות על זעקת הנשמה ולהאדיר את עובי הקליפות.

כל מי שמשקיע מזמנו  בחברה מאבד זמנו לריק, אתה יכול להשקיע רק באדם היחיד, ולמעשה – רק בעצמך.

אדם יכול להיות אחראי רק לעצמו בלבד.  הזיקה האמיתית היחידה היא בין האדם עצמו לבין הנשמה שלו. הזירה האמיתית שבה אדם חי, היא אותו טווח קצר ואינסופי שבינו לבין נשמתו.

אין קיום אמיתי וממשי לאומה, לחברה או לארץ, כל אלה הן פיקציות מבחינת הקיום האותנטי של האדם ביקום. הנושא האמיתי היחיד הוא: הנשמה והקיום. כאשר דברים אחרים מכסים את הנושא הזה -אז אולי יש להם זכות קיום, אבל לא ללא הקיום הפנימי בתוך האדם.

אנחנו חיים היום בחיקוי של חיקוי של חיקוי -של מה שהיה פעם אדם, של מה שהיו פעם חיים. אין שום אפשרות לבצע חפירות ארכיאולוגיות, אלא  ללכת חזרה אל הדבר המקורי, הבסיסי הזה שבתוכנו.

היקום קיים וקורה עכשיו, וממשיך לצמוח עכשיו, אתה קורה עכשיו, או שאינך קורה. ודבר אינו חשוב מלבד האקט הזה של צמיחה כלפי האלוהים.

אנחנו רסיס נשמה אבוד, שנקטע מתוך ההרמוניה הקוסמית. הנשמה שלנו חיה בזעקה ובכי, כלואה בחומר, מנותקת מהמקור האלוהי, רוצה מאוד לחזור הביתה. היא בעצם זו שמפרנסת את החומר ונותנות לו את החיוניות והיכולת לנוע, אבל היא עצמה זקוקה לעזרה, והיא חייבת להתחבר למקור.

הבדל בין האדם כפי היה אמור וצריך להיות ובין האדם כפי הוא כיום, דומה להבדל בין מכשיר טלוויזיה בעל 30 ערוצים ושלט רחוק, לבין מכשיר טלוויזיה שעל גבי המסך שלו מודבקים פוסטרים של מפלגת מפא”י…

האדם כיום הפך למכונה שאיננה בשימוש.

כדי להתחיל ולהיות בשימוש יש להתעורר: בכל מצב ובכל עת לחשוב על, ולחתור אל, המהותי, זה שמעבר לקליפות..

בכל מצב לשאול עצמך” איפה ה’אני’ שלי כעת? באיזו קליפה אני נמצא עכשיו? רחוק מאוד מן הנשמה? או קרוב? מה מהותי במה שאני עושה או אומר כרגע? או שמא הכל קליפות?

מה אמיתי? אפוא אני מצוי בתוכי כרגע? האם אני מחובר לעצמי?  מה קורה בי בפנים? מה אני רוצה כרגע?

האדם אבד, איבד את הקוד. נרדם, שכח מה צריך ואפשר לעשות. הוא נמצא כאן, אז הוא אוכל, שותה, ונהנה על חשבון המארחת (כדור הארץ), מנצל אותה, רומס את כבודה, ושוכח לחלוטין בשביל מה הוא כאן, ומה עליו לעשות.

 

מהות טבעית (ישות פנימית) ומהות מאומצת (מסכה, תדמית)

גורדייף היה זה שטבע את צמד המונחים: ‘מהות ואישיות’  ESSENCE & PERSONALITY בספרו “בחיפוש אחר המופלא” מסביר אוספנסקי את הכוונה: מהות היא מה שאנחנו נולדים איתו; אישיות הוא מה שאנחנו רוכשים. המהות כוללת גם את הרכיבים  הפיזיים  וגם את הרכיבים הפסיכולוגיים: צבע שיער, מבנה עצמות, ונטיות פסיכולוגיות וכישורים. אישיות היא ברובה חיקוי, מהות היא מקורית.

לאנשים הקרובים לטבע יש מהות חזקה, אולם לאנשים לגדלו בערים יש אישיות חזקה. אישיות (או תדמית) היא המעטפת שאנחנו אימצנו על מנת להגן על המהות שלנו, שהינה פשוטה ותמימה כילד. לפי גורדייף המהות מפסיקה לגדול בסביבות גיל שש שבע. האישיות, או התדמית, יכולה להיות שונה ומנוגדת למהות כך שזה יוצר תחושה מוזרה של ניכור, כאילו שאיננו יודעים מי אנו באמת. לפעמים כאשר אנחנו עייפים או מופתעים, מסכת התדמית נופלת והמהות מציצה מתחתיה. קל לראות את זה על אנשים אחרים מאשר על עצמנו, מכיוון שמהות אינה תמיד ערה לעצמה.

אחד דברים הקשים ביותר לעשות זה לקחת אחריות על הדברים, שכאילו יצאו מאתנו כאשר לא שמנו שם לב. כאשר אדם אומר משהו כמו: “זה לא היה בכוונה, לא התכוונתי”, הוא בעצם יוצר בתוכו דיכוטומיה בינו (אישיות) לבין התת-מודע (מהות) שלו, כאילו אמר: “התת-מודע זה לא אני”. כל הקטע של ‘לא בכוונה’ הוא כלל לא קטע רלוונטי – אין זה משנה אם היה זה בכוונה או לא, להפך, ה’לא כוונה’ היא יותר האדם מאשר הכוונה המוצהרת. הכוונה משמעותה  ‘אני מאולץ’, ‘אני מתיימר’ ‘אני משתדל’, בעוד שה’לא בכוונה’ זה ביטוי שבא מהמהות של האדם. אנשים תמיד יעדיפו להראות באור טוב יותר מכפי שהנם, במקום להיות אותנטיים. מדובר כאן על היכולת להיות מי שאתה ולקבל את עצמך. למעשה, בשורה התחתונה, כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים בכוונה, אולם אין אנו לוקחים אחריות על מה שלא מסתדר עם התדמית שלנו. אנשים יעדיפו למכור את האותנטיות שלהם בעבור הפוזה. בכך לא רק שהם יוצרים דיכוטומיה, אלא אף מדחיקים את מה שעולה וחי מן הישות. הם ימשיכו להראות שהכל נעים ונחמד במקום לקבל את הצדדים הלא נעימים שבהם, ודווקא זה הוא האתגר החשוב ביותר בחייהם. לקבל את מי שאתה זה באמת כדי שעליו תוכל  לבנות את היתר.

השקר העצמי, הרמאות העצמית הם המסוכנים ביותר שכן הם מעוררים את האשליה שאתה כבר שם, שאין לך צורך לעבוד על עצמך, שהגעת. כל עבודה פנימית אמיתית חייבת להיעשות עם המהות הטבעית ולא עם זו המאומצת. במקום להתיידד עם האגו,

לקבל אותו ואת הטעויות שלו, אנחנו מנסים לרסן אותו ולהגיע למרותו לאושר. הוא בינתיים גדל במרתף ומשם מנהל לנו את החיים. כך שאנשים חייבים להתיידד עם המרתף שבפנים אחרת המגיפה תמיד תפרוץ מהביוב החסום שבפנים.

“על העץ יושבת ציפור

וחושבת: חידת בני-האדם מי יפתור?

זאת לא יגלה אף החכם באדם-

מקום מחבוא אושרם הוא סודם,

ורק במסתרי ליבם, שם עמוק

שם לא יתורו, כה קרוב לא רחוק.”

יאנוש קורצ’ק, “אושר”, בעקבות משורר פולני, מתוך העיזבון

“רק כשאתה מחפש אותו, אתה מאבד אותו

אינך יכול להחזיק בו, ואינך יכול להיפטר ממנו

מכיוון שאינך יוכל לעשות דבר, הוא הולך לו בדרכו

אתה שותק והוא מדבר: אתה מדבר והוא שותק.

אמרת זן

י. האש שבפנים

רקע

האש, האש הפנימית, אש החיים, להיות דלוק באש ההוויה, לבעור עם החיים, לבעור מבפנים, להיות דלוק – כל אלה הם ביטויים ודימויים הקרובים מאוד ללבי. איני יודע כל כך למה, אולי בגלל שזה המצב של הישות כשהיא מאירה את האדם מבפנים? בעירה אחת גדולה ונמשכת, סנה בוער ואינו אוכל.

 

 

אש החיים

הכל עובר והחיים עוברים, כאש העוברת בכפיסי העץ.

לפני האש כפיסי העץ הם גושים דוממים, בעוברם באש הם חיים ולאחר האש – הם אפר.

החיים מתגשמים דרך היצורים החיים – כשם שהאש בוערת באמצעות החומרים הדליקים. אולם גם האש וגם החיים אינם קיימים כל הזמן. הם באים והולכים, קיימים רק לזמן מה ואחר צצים שוב. קיימים ככוח שיש לו אפשרות להתגשם רק אם יתקיימו התנאים שיוציאוהו אל הפועל, וכשחומרי הבעירה כלים או אינם בעירים עוד – החיים והאש מסתלקים. התגשמותה של האש מתרחשת ברגע בו מתלקח ניצוץ ואוחז בנייר או בעץ; התלקחות ניצוץ האש בחומר דומה להתלקחות ניצוץ החיים באדם, אולם גם שונה מאוד: התלקחות החומר באש היא חד-פעמית. לעומת זאת בני האדם יכולים “להתלקח” מספר פעמים ובמספר רמות. באדם קיימים רבדים שונים בעלי סף התלקחות שונה, איכות בעירה משתנה ומשך בעירה ייחודי. כפי שהעץ הוא חומר בעירה פחות טוב מן הפחם, הפחם הוא בעל סף בעירה נמוך יותר ואיכות בעירה פחותה מזו של הגז – כך רבדים שונים באדם, כגון: יצרים ורגשות, כמיהה דתית ורוחניות  – כל אחד מהם הוא  בעל פוטנציאל התלקחות שונה מבחינת איכותו, משכו וזמינותו.

בחומר – ככל שמצב הצבירה גבוה יותר, כן גבוה יותר פוטנציאל ההתלקחות. לדוגמא: נפט בוער טוב יותר ובאופן טהור יותר מפחם, גז יותר טוב מנפט, וחשמל ‘בוער’ יותר טוב מכל שהוזכר.

ומה קורה באדם מן הבחינה “ההתלקחותית”?

רמת היצר מתלקחת בעוז ובמהירות עם כל גירוי של מזון, מין, משקה, שליטה, צבירת כוח וכסף.

ברמת הרגש ההתלקחות מהירה פחות, אבל רמת הרגש היא מצבור אדיר של חומרי בעירה. כל עלבון, כל משיכה או דחייה, כל ספק או שמחה – שולחים גלים ארוכים ועמוקים היכולים לבעור זמן רב ולכלות את כל משאבי הנפש. מלבד בערת היצר והרגש, יש באדם מצבור בערה עצום, שלרוב נותר כבוי.

בהשוואה למצבור הבערה הרגשי או הייצרי, מצבור זה כמעט שאינו דליק, אך משנדלק – הוא מעין אש תמיד או שיח הסנה, שמשנה את כל המערכת שבתוכה הוא בוער. הכוונה לאש הישות הפנימית, שכשהיא נדלקת שום דבר כבר לא אותו הדבר.

 

אש הישות הפנימית

האש היא הגורם המניע דברים, מבשיל דברים וגורם לדברים לקרות. האש גורמת למעבר ממצב  קיום (צבירה) אחד – לאחר. היווצרות האש אינה דבר מה מכאני, זה יותר מעשה נס, יצירת יש מאין: קודם לא היה משהו ופתאום הוא ישנו.

השוני בין חיים ללא אש, לבין חיים עם אש כמוהו כהבדל שבין לדחוף מכונית בידיים ובין לתדלק אותה ולנסוע. אם המנוע לא נדלק – הכל נשאר ברמה המכאנית, נשען על הכוח הפיזי של הידיים ועל  מאמצים הנובעים  מהכרחה עצמית וכוח רצון. אבל אלה  לעולם אינם מספיקים כדי לגרום לדברים באמת לקרות, בכדי להזיז דברים מרמה לרמה.

רק בכוח האש  ניתן באמת להזיז דברים ממצב של חוסר קיום למצב של ישנות, למצב של ישות.

לדוגמא, מה עושה אדם לאיש מכירות טוב? היכולת להדליק את הלקוח על המוצר שהוא מוכר. רוב אנשי המכירות עובדים מתוך מאמץ דוחפני של שכנוע וזה קו ליניארי, רציונלי, שאינו תופס או מדליק אנשים. מה שמניע אותנו לרכוש מוצר או שירות מסוים אינו הצד הרציונאלי שלנו אלא דווקא זה האמוציונלי.

במכירה- אם הלקוח נדלק רגשית- הוא שלך. גם במערכות יחסים אנשים נדלקים זה על זה.  גברים נדלקים מהר וכבים מהר, נשים נדלקות לאט ובוערות הרבה זמן. (חומר בערה איכותי ומשובח יותר?)

 קשיים בחיי הנישואין מתחילים מרגע שהאש שבין בני הזוג  מתחילה לדעוך או שהיא כובה כליל.  אין חוכמה שתהא אש ביניהם לאחר חודשיים, החוכמה היא שתהא אש כעבור חמש עשרה שנה.

וכך גם בחיים הדתיים-רוחניים:  רוב המנהיגים הרוחניים-דתיים המצליחים להדליק את התלמיד לגבי הדת או חיי הרוח –  עושים זאת בכוח הכריזמה האישית ואולי האש הפנימית שלהם, אולם הם מדליקים את רגשותיו של התלמיד לא את ישותו. זו הידלקות סובייקטיבית שמכלה את הסיכוי להידלקות של אש הישות הפנימית.  בדרך הרוחנית אסור להדליק את הרגשות. הרגשות הם חומר בערה קל ונפיץ המתלקח בקלות – מבחוץ –  וכבה במהירות. לא כך הדבר כשמדובר בהדלקת הישות הפנימית. אותה פשוט אי אפשר להדליק – זה קורה או שלא קורה. הישות נדלקת מבפנים ועל ידי קפיצה קוואנטית.

גורואים רבים הם אנשי מכירות טובים ואנשי מכירות טובים הם מעין גורואים של המוצרים שהם מוכרים, אמונים על הדלקת רגשות הלקוח הפוטנציאלי. זה לא אומר כמובן שהם לא כנים או אמינים או שאין להם הישגים רוחניים כבירים, זה רק אומר שמרכז הכובד שלהם הוא מסחרי או מיסיונרי.  אך איש הדת או איש הרוח או המורה הרוחני הלא מסחרי, האותנטי, זה  הנאמן לעצמו, לא עושה לתלמידיו את העבודה. הוא לא מוכר להם את הכריזמה שלו, אלא אומר להם שההידלקות שלהם יכולה להתרחש רק מהצתת  הניצוץ הפנימי שכבר קיים בתוכם. אבל אז מתעוררות כל הבעיות: לרוב ההולכים בדרך הדת או דרך הרוח – קשה מאוד להידלק מבפנים לבד, כי הם עדיין מקובעים בעולם הרגש ומחוברים לחומרים ‘רטובים’ בתוכם, המכבים את אש הישות, כגון: הזדהות רגשית, מעורבות רגשית, אשליה לגבי הדימוי העצמי וכו’ .  לכן לא נוצר קליק, ולא מתלקחת אש.

ובכלל, הבעיה העיקרית של חוזרים בתשובה ושל המתעתדים ללכת בדרך רוחנית כלשהי היא, שלאחר שהצטרפו לדרך ממוסדת כלשהי  הם מאבדים את הניצוץ ובמקומו הם מפתחים דבקות (בדרך כלל פנאטית) לגבי הדרך החדשה.  ברגע שהניצוץ האישי מוקרב על מזבח הקולקטיביות, אין דרך חזרה, זה בלתי הפיך. הדבקות והפנאטיות לגבי הדרך הדתית או הרוחנית הן תחליף של קרטון לאש הפנימית שאמורה לבעור בכל מחפש דרך.

אש יכולה להיווצר בשני תנאים ברעב ובחיכוך.

החיכוך  נוצר במפגש עם קושי ותוצריו, כגון:  זיקנה, מוות, בדידות, תסכול, אימה, חרדה, אבסורד קיומי,

ריקנות ועוד. מי שמצטרף לדרך רוחנית ממוסדת מתבקש לרוב “לחשוב בדרך חיובית”,  לחשוב שעתה הכל מסתדר, שיש תקווה, שהוא בכיוון האושר. משטר רוחני הנוקט באינדוקטרינציה של חשיבה חיובית מונע מראש כל אפשרות של חיכוך פנימי שיכול להצית את הניצוץ האינדיווידואלי.

הרעב הוא תולדה של כמיהה ממושכת למשהו שחסר, שאיננו.

מרגע שאדם הצטרף לדרך רוחנית ממוסדת הוא ויתר על הרעב, על הכמיהה,  על הצורך לשאול עוד ועוד שאלות. עתה יש לו כבר את כל התשובות מן המוכן והוא שבע ומרוצה.  אדם שבע לעולם לא יידלק מבפנים. ברגע שאדם נדלק מבפנים הוא עובר ממצב של גולם למצב של פרפר. ויתור על אש הישות משמעותו הישארות במצב של גולם – לתמיד.

על האש הגדולה ועל שיכרות רוחנית

…”מה שבוער הוא האלוהים – והאפילה היא החומר הקר שממנו עשויים בעלי-החיים ובני-האדם. הכי קרוב לאלוהים נמצאות האידיאות הנצחיות, שהן הצורות הראשוניות של כל היצורים. נפש האדם היא “ניצוץ” של האש האלוהית הזאת, המאירה גם בכל מקום בטבע: אנחנו יכולים לראות אותה בכל היצורים החיים. אפילו לשושנה או פעמונית יש משהו מהזוהר האלוהי. במרחק הגדול ביותר מהאל החי נמצאים האדמה, המים, והאבן.”

 יוסטיין גורדר, “עולמה של סופי”, הוצאת שוקן 1996, עמ’ 122

אפלטון, במשל המערה שלו, מדבר על אנשים הכבולים בשלשלאות במערה, פניהם לקיר ומאחוריהם בוערת אש המשליכה את צלליותיהם על הקיר שממולם. הם בטוחים שהצלליות זו המציאות ואין הם מודעים כלל לקיום האש בגבם. והנמשל? רוב בני האדם אכן מתמקדים רק בצללים ואינם מסוגלים לראות את האש שחוללה אותם. האש היא הגורם המחולל, הגורם הנסתר האחראי למה שקורה ולמה שנראה. לחיות עם אש פנימית  זה לחיות עם איזושהי אהבה גדולה וכואבת למשהו שנמצא מחוץ לכאן ולעכשיו הזמין והיומיומי. הסרט המופלא ‘מפגשים מהסוג השלישי’  של  שפילברג מציג אנלוגיה לעניין זה. הגיבור  נוטש את כל עיסוקי הצלליות שלו מאחר והוא מרגיש משהו מן האש (אש מיקום אחר) וכל שהוא יכול לעשות זה להתכוונן כלפיה, כי היא הדבר האמיתי, עכשיו הוא יודע זאת.

לחיות במצב כזה ביחס לאש  מתועד ומתואר להפליא גם בספרו של ויליאם ג’יימס “החוויה הדתית לסוגיה”. ג’יימס מתאר אנשים שנדלקו יום אחד באש דתית עזה (אש האלוהים) ומאז הם בוערים באש אדירה, כי משהו נגע בהם: “היהפך לב-אדם, היוולד מחדש, זכה לחסד ממעל, התנסות בחווית דת, מצוא בטחון – כל אלה הם ביטויים הבאים לסמן את התהליך שבהדרגה או בבת-אחת, אשר בו האני, שהיה קודם לכן חלוק, נחות, אומלל, שלא ראוי לו לפי הכרתו – מגיע לכלל אחדות פנימית ונעשה מעולה, מאושר, כראוי לו לפי הכרתו, מתוך שהוא זוכה לאחיזה חזקה יותר במושכות הדתיות”.  (“החוויה הדתית לסוגיה”, ויליאם ג’יימס, עמ’ 125 הוצאת מוסד ביאליק 1984).

(המשך והרחבה של נושא הקפיצה הקוואנטית של הישות, של נושא האלכימיה של הישות ועוד, בספרי הבא, או לאחר הבא, בשם: “קפיצה קוואנטית של הישות”).

כיוון אחר, אך לא לחלוטין, של האש בחייו של אדם, בא לביטוי בתיאוריה על אנרגיית ה’קונדליני’.  הקונדליני קשור לתפישה של הדת ההינדית, שבבסיס עמוד השדרה מונח פוטנציאל התלקחות אדיר הנקרא פראנא, או קונדליני. כאשר מצבור תת קרקעי זה מתלקח הוא מטפס במעלה עמוד השדרה ולבסוף מצית את הראש. כמובן שמדובר בהתלקחות ולהבה שאינם פיסיים, אלא רוחניים ואנרגטיים.  עם זאת, קיימות עדויות על אנשים שהתלקחו לפתע, ללא שום סיבה נראית לעין. תופעה זו נקראת  “התלקחות אנוש ספונטנית” (spontaneous human combustion). מי שחווה את הקונדוליני על גופו ובשרו  הוא ההודי גופי קרישנה שכתב על כך בספרו האוטוביוגרפי: ‘לחיות עם קונדליני”. הוא מספר על אדם ששדרתו בוערת באש, ראשו אפוף להבות ונקודת המבט והמוצא שלו לחיים היא נקודת המבט הדינמית והמוארת -של האש.

אפשר להיות דלוק באש של תחליפים זמניים וחיצוניים,  כמו להיות מאוהב, כמו להיות שיכור, כמו על ידי צריכת סם,  כמו לאחר חוויה חזקה במיוחד. מצבים אלה יכולים לגרום למעין אקסטזה פנימית,  אבל יש בהם אלמנטים של התמכרות. תחליפים זמניים ופיסיים אלה מורידים את האש לרמה בה נמצא האדם (לרוב זו רמת היצר והגוף) במקום לרומם אותו לרמה של האש האמיתית. דוגמה אחרת היא הטקסים הדתיים,  המנסים  להביא את המשתתף בהם  למצב של התעלות רוחנית באמצעות ריטואל – התנהגות טקסית מכוונת. החוויה הדתית אינה פנימית והאפקט שלה פג לאחר הטקס, כך שיש צורך  בחזרה קבועה על הטקס (צריך לבוא כל שבוע מחדש לבית כנסת, לכנסיה, למסגד, למקדש), אחרת האפקט שוכך ונעלם.

עם זאת,  -בלתי אפשרי לעבור את החיים בלי להשתכר או להיות מסומם. כאב הקיום ותיסכולו גדולים מדי. לאמיתו של דבר אפשר  להבין טוב יותר את אלה שמשתכרים מאשר את אלה שעוברים את החיים בלי זה. כמובן,  שאלכוהול וסמים, כמו כל התמכרות אחרת, הם אסון, בעוד שהשתכרות וסימום מן האש הפנימית – הם ברכה נפלאה. גם בסמים וגם באלכוהול קיימת אש, אך זו אש בבית סוהר, אש שמשעבדת ולא אש משחררת כמו האש של הישות הפנימית.

כשהאש מתעמעמת…

הרעב לאושר הולך וגובר ככל שמתרחב ההיצע של נוסחאות אושר ומוצרי אושר סינטטי, צרכני. אנשים מחפשים את האושר במערכות יחסים, בקידום בעבודה, בלימודים ובמסגרות הוליסטיות, דתיות ואחרות. כל אחד בא עם חוסר האושר הפרטי שלו אותו הוא מקווה למלא והרוב משתכנע, בשלב זה או אחר, לוותר על מימוש האושר האישי ולהישאב לתוך מסגרת קולקטיבית שתפתור גם את בעייתו הפרטית. יש בזה משום הערצה של עגל הזהב – משהו שאינו אמיתי עבור הפרט, אבל ברמה הקולקטיבית עשוי להוות תחליף מתאים לתחושת האושר הנכספת.

בהשתייכות לקולקטיב שוחר אושר שכזה האדם מהווה מעין צופה מן הצד, מעין תומך נלהב – אבל שום דבר אמיתי לא קורה לחייו האישים והפנימיים. הוא בך הכל חבר במועדון מסוים בו יש לו כיסא שמור, וככל שיש יותר אנשים שמתהלכים עם משוכנעות שזהו זה, כך קל להם לוותר על המצרך הנדיר והחשוב הזה עמו הגיעו לקבוצה – מרכיב הכמיהה, השקיקה והתסכול הקיומי. במילים אחרות – האש.

הרבה פעמים  מצליחים בחברותא הרוחנית, הוליסטית, הפוליטית, הלאומנית, הדתית או האלטרנטיבית הזו להרוג את הכמיהה, להרוג את ההשתוקקות. התחליף שצץ במקומה הוא האמונה, או ההבטחה: אם תאמין יהיה בסדר. הדבר החמור ביותר ב’אירגוני התקווה הטובה’ האלה זה שהם מצליחים לשמן את החיכוך, להשקיט את הרעב ולהרוג את הכמיהה.

הבעיה אינה בעצם קיום המסגרת, כפי שטעות לחשוב  שאש האהבה דועכת בגלל המסגרת של מוסד הנישואין.  לאש, לישות, אין בעיה עם מסגרות, להפך. הישות זקוקה למסגרת, היא מרגישה טוב במסגרת, היא מוגנת על ידי מסגרת,  היא דורשת מסגרת, דורשת משמעת. אבל לא מסגרת מלאכותית הנכפית מבחוץ, אלא מסגרת שהיא יוצרת לעצמה  – כי  התנאי החשוב ביותר עבורה, כדי שהיא תוכל להמשיך ולשמור על עצמה כישות, הוא ליצור סביבה מערכת מאד ברורה של חוקים וכללים. חיי הנישואין מבחינה זו בכלל לא מפריעים לישות של אהבה, נהפוך הוא, זה מה שהיא צריכה על מנת להמשיך ולהיות. אך חיי נישואים שהמסגרת שלהם אינה כפויה על ידי נורמות חברתיות, אלא על ידי מיזוג הישויות של שני בני הזוג. פירוק מסגרת הנישואין היא תוצר ישיר של דעיכה של אש האהבה. אהבה קוראת ליצירת מסגרת תומכת ומשמרת שתחזק את הישות של האהבה. הרעיון של חופש לשם חופש הוא תוצר של התפוררות ולא ביטוי להתפתחות חיובית.  

כאשר אין לאדם גלעין מרכזי הוא מפתח גישה של נהייה אחרי חופש לשם חופש, (אריך פרום בספרו: “מנוס מחופש”).  כלומר כשאין ישות – המסגרת נראית כולאת. אבל את מה היא כולאת בעצם? את הדמונים של היצר והרגש, את היבלית. אפילו אם  ניקח כביכול את הישות ונגיד לה, יש לך בחירה: להיות בכאוס בלי שום מסגרת או להיות מוגבלת על ידי מסגרת יחצונית – היא עדיין תבחר במסגרת. משהו אמיתי ובעל עוצמה חייב להיות מוגן על ידי מסגרת (אפילו אם היא איננה אורגנית). זו תפישה שקשה לקבלה, מאחר שהמסגרות נראות כמנוגדות לפנטזיה של הצמיחה האישית. אדם הממוקם בפנטזיה מיד הופך לאויב של מסגרות, אבל המסגרת היא האויב של פנטזיה אך היא לא אויב של הישות.

הורים הבאים לילד ואומרים לו – מסגרת – מדברים בשם משהו חשוב שיכול לצמוח רק במסגרת, בעוד שהילד נמצא עדיין בשלב הנהנתנות, המלכת הדמונים של היצר והרגש, התגבשות האגו.

אז אם כך מה בעצם הבעיה עם המסגרת? הבעיה היא שיש דתות שפעם הייתה בהם אש, היום האש איננה והמסגרת הופכת להיות למטרה בפני עצמה. אנשים נכנסים למסגרת ואומרים, “מסגרת זה  לא טוב. אם תסלקו את המסגרת הכל יהיה בסדר”. אבל אם תסלקו את המסגרת אז מה שיוותר יהיה ריקנות אחת גדולה. כאשר המסגרת הופכת לדומיננטית בהעדר ישות, זה נורא. אבל אני אומר שכאשר אין ישות – מה זה משנה בכלל אם קיימת מסגרת חונקת או לא  – אין ישות.

זו באמת טעות אופטית מאד גדולה. אפשר להסתכל על המסגרת החונקת של דתות ממוסדות, ממושטרות ולהגיד, אם נגיע לדמוקרטיה הכל יהיה בסדר. מה זה דמוקרטיה? דמוקרטיה זה בעצם לחשוף את המלך הערום ולהודות בכך שאין איש שניחן בשיעור קומה של מנהיג של אמת, ולכן הבה ונחלק את הכוח בין כמה, לזמן מוגבל  ואז כעבור זמן מה נחליף אותם באחרים, שכן הכל שווים ברמתם הבלתי מספקת.

העניין הוא שמכיוון שאין אלוהים וכבר מזמן אין אלוהים (אלוהים מת בתרבות שלנו) – המסגרת נחשבת על ידי המרחפים, ההוזים והחולמים – כמשהו שהוא אנטי צמיחה, אך היא לא אנטי צמיחה, היא בעצם החבר הטוב ביותר של הצמיחה, כי צמיחה לא יכולה להתרחש בלי מסגרת. עצם העובדה שנפש שוכנת בגוף מלמדת על כך, אבל היות ואין כבר נפש אז הולכים לבעוט גם בגוף. נותנים לגוף להתפרע, לשתות, לשבוע, לזיין, להתפרק, ו…מפרקים את המסגרת.

מנקודת המבט המוגבלת של הפנטזיה -הגוף עושה חיים. אך מהנקודה עמוקה ורחבה יותר- בעצם הוא נוסע לקראת ההתפרקות שלו, הוא מכלה את החיים. כל קריאה של פירוק מסגרת היא קריאה כנגד הישות – ואם אין ישות אז פשוט אומרים: “אז אם אין כלום אז לפחות שיהיה כלום,  כזה שבו הברדק יחגוג ולא תהיה מסגרת שבה משהו יכריח אותי לעשות משהו”.

חשוב שתהיה אש כלשהי לאדם. אש בשביל משהו,  בשביל מישהו. כי כשהאש נעלמת -האדם נופל חזרה על עצמו, על האגו, על היצרים. לרצות להגיע למכונית חדשה או לבית חדש זה לא אש, זה חוסר נחת, זה לחיות בכוח הייאוש ובכוח הדיכאון ומכוח הקנאה או החמדנות וזה בדיוק מה שמביא אנשים לאסטרולוגים. זו לא אש, זו מצוקה. מסגרות רבות ממאנות להודות בכך שאין בהן אש.  ישנה התכחשות ציבורית וחברתית יחד עם דיכוי חזק של המסגרת שכובל למעשה כל הבעה פנימית. אם נלקח מהאנשים “הפטיש” החברתי הרי כל מה שהם יוכלו להגיד זה שהמלך הוא עירום.

בדרך כלל כאשר ישנה אש אמיתית במסגרות שונות קורה הנורא מכל – ישנה התלקחות חיצונית של האש, התגברות הריגוש החיצוני שעובד על מצבור הדלק של  הפוטנציאל של האש הפנימית. כל עוד זה חיצוני זה סימפטום לכך שהאדם נשדד מהדבר היקר ביותר שיש לו, לטובת איזה שהוא בנק דמיוני. כאשר האדם נמצא בתהליך הפוך תהליך של מסע פנימה -מפגש עם הייחוד הישותי שבו -האש הולכת ונהיית יותר ויותר חזקה.

“נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים ולא האלוהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין”.

פול טיליך, 1886-1965, מתוך “העכשיו הנצחי”

הניצוץ וההידלקות

רוב האנושות (מתוקף היותה ממוסחרת, מכאנית וחסרת נשמה) – התרחקה מהישות של עצמה, וחיה בתחליף החברתי.

צדק היידיגר כשקבע: ש’הישות קודמת לכל, ולמרות שהיא לפני הכל ובבסיס הכל -כה קל לבגוד בה’. הבגידה בישות (הנוכחות הפנימית של הדברים)  מתרחשת לא רק בזירה החברתית, אלא גם בזירות נוספות: זירת הנישואין, הידידות, וכו’. והפער בין לחיות עם הישות לבין חיים של

בגידה בה – הוא גדול מאוד אך גם  קטן מאוד. גדול מבחינת התוצאה, קטן מבחינת המאמץ.  זה כמו ההבדל בין לקחת מנורה ביד או לתקוע את תקע-המנורה בשקע – זה כל המרחק. וכל עוד התקע לא מחובר לשקע אפשר כאילו לגעת בשמיים ולהתחבק עם אלהים, אך התקע לא בשקע. ואז אין זיק התחלתי של חיות בלתי אמצעית, דהיינו, חשמל, דהיינו, אש.

הזיק הזה נמצא בכל פגישה עם משהו חדש ומדהים, ספר לפעמים עושה לנו את זה, מדליק אותנו מבפנים, שיר, אדם מיוחד  וייחודי -יש התחברויות. כי יש שם זיק התחלתי שגורם לאיחוד בין התודעה להוויה, שגורם לך להיות שם וגורם לך להתחבר למשהו מלא אש.

הזיק ההתחלתי הוא זרע והאש הסופית היא  פרח.

בפשטות, האדם צריך להידלק.

כשאין ניצוץ חבל על הזמן וכשיש- שום דבר לא משנה. לא מדובר פה במסע להרי האנדים בכדי להביא את גביע הכסף. מדובר פה על הדבר הכי שכיח על כדור הארץ – ניצוץ החיים. לאדם יש ניצוץ פיסי, ניצוץ נפשי – ושניהם נדלקים אוטומטית, אך לא הניצוץ הרוחני, ניצוץ הישות.

רב האנשים חיים עם העדר ההידלקות של  הניצוץ של הישות –כמציאות, וחיים בתחליפי הלהבות השכיחות הנמוכות יותר – מין, רגש, קריירה, פוליטיקה, מאבקי כוח . אך יש אנשים שמחפשים, ששואלים: ‘מה צריך לעשות על מנת להתחבר לזיק’?  לא צריל לעשות דבר, אסור לעשות.

כמו בזן, צריך פשוט להפסיק להפריע עם האינטלקט ולתת למשהו מעבר להופיע.  כך גם בשיטת אלכסנדר, יש להימנע מלהפעיל את הרצון לעשות ולתת לגוף להיות. ככה זה גם בקשר לניצוץ הישות – זה יותר בעניין של לא להפריע לניצוץ מאשר לנסות להדליק אותו. אנשים מחפשים את הזיק אצל אלה שנדלקו, אך אנשים יכולים להיות ליד משהו דלוק ולהיוותר כבויים כמו סמרטוטים לחים, כי ההידלקות מתרחשת כשלא מכריחים אותה, והיא באה מבפנים.

מרבית הגורואים גזלו מן הנוהים אחריהם את האפשרות להגיע לזה לבד. גורו זה קביים, כת זו קביים, דת ממוסדת היא קביים – כל אלה גוזלים מן הניצוץ את האפשרות להתממש.

ברגע שמתנים את התממשות הניצוץ  בהשתייכות לכת, בקיום של טקסיות דתית, בקריאה של שירים, בהתאהבות – מאבדים את היכולת להצמיח את אותו הניצוץ מבפנים ובעצם נגזל מן האדם הדבר החשוב ביותר לו , האפשרות ליצור זיקה בינו לבין הניצוץ שלו.

בהשתייכות למסגרת מאורגנת שדואגת, כביכול לניצוץ, יש ריגוש ראשוני שהוא פנטסטי, והריגוש הזה (כמו בהתאהבות) כמעט תמיד הולך אחר כך לאיבוד. אם האדם היתנה את הניצוץ שלו בריגוש הראשוני, ברגע שהוא איבד את הריגוש – הוא יאבד גם את המפתח הפנימי לניצוץ הפרטי והאישי שלו. האתגר הגדול ביותר זה בעצם לא להיכנע להתניות חיצוניות אלא להתעקש על הנעה עצמית, מבפנים. לרוב האנשים יש קושי גדול מאד להתניע את הניצוץ שלהם. הם מוכרים את בכורת התנעת ניצוצם בנזיד העדשים של הקונפורמיות הבטוחה, של השתייכות למשהו מוצק ו’בטוח’, דרך גדולה וממוסדת, (שם כולם הולכים לאיבוד ביחד, תוך כדי טיפוח האמונה שמחר זה יקרה).

לאדם עם ניצוץ –  כל העולם קיים עבורו על כף אחת של המאזניים והניצוץ על הכף השניה.

“The light that burns twice as bright burns half as long – and you have burned so very, very brightly.”

Joe Turkel as Tyrell, “Blade Runner”

 

תלאות הניצוץ במרוצת השנים

קשה לפגוש אנשים בגיל חמישים שיש להם ניצוץ, עם ההשתקפות הזו בעיניים, המרמזת ומספרת על הגחלת הלוחשת שבפנים.

בגיל שלושים לפעמים יש עוד יש ניצוץ, בגיל עשרים -בטח.

אך בגיל חמישים – מעטים הסיכויים.

ניצוצות לא דועכים, הם רק יכולים לבעור ולהתכלות על הדברים הלא נכונים.

כמו זרע היכול להישאר הרבה שנים כזרע, אבל עלול להרקיב אם יושקה בצורה לא נכונה.

הבעיה עם הגחלת הלוחשת של הנשמה, עם מצבור הדלק של ההוויה היא, שהוא עלול להידלק על שטויות מבחוץ ולא על החיים שבפנים, לא כתוצאה מן האש הפנימית.

ואז הם מתכלים. איזה בזבוז נורא ובלתי הפיך.

הניצוץ יכול להידלק על מין, על אהבה, על הצלחה בעבודה, על דת ממוסדת (חזרה בתשובה), על מריחואנה, על אלכוהול וכו’ – כל אלה גוזלים את כוח הבעירה מן הניצוץ,  שואבים את האש הפוטנציאלית לעצמם ולניצוץ לא נותר כלום והוא גווע.

החיכוך וההידלקות צריכים לבוא מבפנים, מונעים על ידי כוח החיים עצמם ולא על ידי משהו מבחוץ. ברגע שהניצוץ נדלק בגלל גורם שקיים מחוץ לחייו הפנימיים של האדם – ‘חבל על הזמן’…

יש רק מקור אחד, שלא רק מדליק את הניצוץ אלא מעצים את הלהבה, ועד כדי כך, שהאיש בוער באש החיים עצמם, כאילו עד כלות, אבל בכל פעם האש מתחזקת, והמקור הזה הוא חייו הפנימיים של האדם, משם צריך לבוא החיכוך.

אם לא נוצר חיכוך  פנימי עד גיל חמישים, רב האנשים כבר דעוכים וכבויים.

במצב זה ההוויה הפכה, מזה כבר, לחור שחור לתוכו צונחים בתשישות, בחוסר אונים קיומי, בחוסר חשק, רק כדי לחוש את הריקנות הפנימית שואבת ושואבת. משם נזרקים או בורחים  שוב לתזזית של פעילות, רק לא לחוש את האובדן מבפנים.

לא כך הדבר במצב שבו ההוויה הפנימית היא כמו שמש קטנה. כאן הגוף כבר לא תזזיתי, כאן האש בוערת בשקט בשקט, הגוף סוף סוף נח, לא מטולטל על ידי יצרים, ספקות, משאלות, מאווים, חוסר נחת, שאיפות – אלא בוער בשקט, באש הפנימית הקרה.

כמו בית ותיק בקצה רחוב ורק בחלונות הדוממים ניצוץ מנצנץ, מספר על להבה הבוערת במרחק שנות אור, עמוק בפנים – בכוכב המרוחק של הנשמה.

אך רוב הבתים ברחוב -חלונותיהם כבויים, לא שמרו את האש שבאח עבור הדייר האמיתי של הבית. יושביהם התפתו לעוברי אורח זרים: ספרים נושאי בשורה, סרטים עם מסר, שירים נפלאים, מוסיקה מהפנטת, פלירטים תחת ירח מלא, חזרה בתשובה – כולם אורחים לרגע (או יותר), חומסי ניצוץ שכמותם, אוספים ניצוצות הנגזלים אל מחוץ למטחווי האינטימיות של ההוויה הפנימית. מפתים את נושא הניצוץ ללכת אחר ההבהקים,  הברק שבחוץ. נוגה וברק שהם גזר דין מוות לאש הפנימית. אש שיכולה לבעור רק באינטימיות  שבין האדם לבין עצמו.

עם זאת, חיים שלמים יכולים לעבור – והניצוץ לא ניצת, אך מוטב כך, מוטב גחל עומם, בתול ומלא הבטחה שלא התגשמה – מכפיס עץ שרוף שהתכלה בשדות זרים.

כל עוד הגחל עומם יש תקווה כי הוא יוצת באש היחידה שתבער תמיד – האש הפנימית. ובלי האש הפנימית – החיים קרים וסתמיים,  מלאי כאב ויאוש, חרדה, בדידות ותסכול.

רק כוחה של האש הפנימית יכול לחולל בנו את התהליך האלכימי, את הקפיצה הקוואנטית – שמאפשרת לנו לשאת ולסבול את הכאב והתסכול הקיומי – מבלי ליפול תחתיהם.

“The soul is a fire that darts its rays through all  the  senses; it is in this fire that existence consists; all    

the observations and all the efforts of philosophers ought  to turn towards this ME, the center and moving

power of our  sentiments and our ideas”.                                  

Germaine De Stael (1766-1817)

חלק שלישי: מה שישנו, מה שחסר ומה שביניהם

י”א – אמת, שקר וישות

רקע

בדרך כלל  האמת, אם היא נאמנה לעצמה, היא קשה ומעוררת תגובות חריפות.

מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על  בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. ועל כן מאז ומתמיד חיפשו בני אדם דרך להעביר את האמת ועם זאת לשמור את ראשם על כתפיהם. והנה נמצאה דרך, בני האדם אוהבים סיפורים: ברומן, בעיתון, בקולנוע, בטלוויזיה, ברכילות ועוד.  הסיפורים מאפשרים מפלט מן הקושי הבלתי אפשרי של הקיום וככל שהאבסורד והאימה שבקיום הולכים ומתעצמים, כן גדלה כמיהתנו לסיפורים. יש גברים המוצאים אותם במדור הספורט בעיתון ויש נשים המוצאות את הסיפור במדורי רכילות או באופרות סבון. והיות ובני אדם אוהבים כל כך סיפורים, אפשר למכור להם אמת במעטה סיפורי, בתיאטרון, בדרמה משובחת בפרוזה. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו,  הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות  מטפוריות, אנלוגיות, סימבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. וכל פרור אמת מסב לאגו של הקורא תענוג גדול, הוא גם נהנה וגם מאשר את האמת שהוא כבר יודע בתוכו, ויכול להתחלק עימה ביחד עם המחבר. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…

ר’ נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי,  יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם.

כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור- נישאה פנינת האמת ואולי תגיע אל יעודה.

הסיפור שאספר עתה נקרא “הצפרדע והפנינה”:

פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשו וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: “צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת.  אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך”. “אך איני רוצה לפרוש”, קרא הצפרדע, “להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה”. “לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו”, “אם כן” אמר הצפרדע “משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך”.

“בסדר” אמר המלך, “אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה”. תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.

לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה  שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך-  האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: “הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…” המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל.  במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת.

בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על הקרקע.  עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא  תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו,  מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו  כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם  ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך  ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.

הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן.  ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים.  והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

אלפי דרכים

אלפי דרכים

אלפי דרכים ללכת בהן –

לשום מקום.

כל דרך מקדמת בסימן קריאה, בברכה,

באלפי נגוהות של זריחה והתחלה

המציתים שוב את התקווה העוממת.

אלפי דרכים, כל אחת מנצנצת בנוגה אחר,

זוהרת בשלטי ניאון וצבעי זרחן.

כל דרך בולעת עוד אנשים

הממשיכים ללכת

הקוראים לאחרים לבוא בעקבותיהם

וכולם הולכים לשום מקום ביחד ולחוד.

 רק דרך האמת – שביל נטוש, שלט שמוט

וחושך בכניסה, איש זקן יושב על שרפרף עקום

ומדבר אתך בנימוס.

שהרי האמת אינה באופנה

מעולם לא הייתה,

מעולם לא הייתה פופולארית.

האמת היא אישה זקנה, כעורה ונטולת  שיניים,

נשיקתה מרה, אך נשימתה נשמת נסיכת השכינה

-ממתינה בשקט.

האמת הקוואנטית

בעולם הפיסיקה אנו מכירים  שני עולמות: הפיסיקה הניוטונית והפיסיקה הקוואנטית.

הפיסיקה הניוטונית תופשת את האדם כנפרד מן הטבע המאיים שמסביבו וכמי שצריך למצוא דרכים להשתלט על הטבע. האדם, לפי גישה זו, הוא יצור תבוני ומודע, בעוד שהטבע הוא עולם מת של חלקיקים וחומרים, כוחות וריאקציות. בגישה של הפיסיקה הקוואנטית, במיוחד כפי שהיא מוצגת על ידי דיוויד בוהם, לא קיימת הפרדה דיכוטומית כזו בין המתבונן לבין מושאי התבוננותו,

האדם הוא חלק מן העולם אותו הוא חוקר. הוגות פמניסטיות כאוולין פוקס קלר וסנדרה הרדינג רואות את הגישה הניוטונית כגברית, מתנשאת, פטריאכלית, חמורה ומפרידה – כדי למשול, בעוד שהגישה הקוואנטית היא מאחדת ורכה.

כך גם לגבי האמת. האמת בנוסח הניוטוני היא דו ממדית דואליסטית, דיכוטומית ויש בה יחסי סוביקט אוביקט, מבוססת על קוטביות של בעד ונגד, נכון או לא נכון, עובדה – ערך, פרקטיקה -תאוריה,   צודק או לא צודק.  (על כן באה האמת הפוסט מודרניסטית מדברת על פשיטת הרגל של האמת הניוטונית ואומרת שזו נבלה וזו טרפה ובין שתי האמיתות, אין אמת והכל יחסי ותלוי). האמת הקוואנטית, לעומת זאת, היא ברורה, חד משמעית ותלת ממדית, יש בה מרכיב סמוי נייטרלי, יש בה מעין רוח קודש. האמת הקוואנטית הייתה מאז ומתמיד נחלתם של הוגים, הוזים, חוזים, נביאים, אמנים גדולים ומנהיגים דגולים –שלעיתים קרובות נשרפו בלהט אש האמת אותה נשאו בקרבם.

האמת הדו ממדית תמיד מעגנת את המתבונן חזק יותר ברמה הנוכחית בה הוא מצוי,  מאחר והיא כובלת אותו  אל  אחד משני קטבים באותה רמה, הקוטב החיובי או הקוטב השלילי.  האמת הקוואנטית מתרוממת מעלה לרמה של המילכוד הדיכוטומי ומאפשרת קפיצה אל הרמה הגבוהה יותר, אל הרמה שמעל, אל החופש והמרחב של הראייה הכוללת.  קפיצת הדרך מן האמת הניוטונית אל הלאמת הקוואנטית אינה תהליכית או הדרגתית, היא מתרחשת תוך כדי היפוך, בהציגה מעין מצב אלכימי  שהוא דומה יותר ללידה, השראה של אמן או סופר מאשר התהליך הליניארי והדדוקטיבי של המדען.

האמת הקוואנטית מכה בך בהבזק ומשנה בך הכל, בעוד שבאמת הניוטונית אתה רק מקבל אישור לקוטב בו אתה ממילא כבר תקוע, ברמה הנוכחית. באמת הקוואנטית צריך ללכת לאיבוד כדי להיגאל  על ידי מכת ברק הבאה כמו מעולם אחר, בעוד שבאמת הניוטונית צריך כל הזמן לחשב ולהעריך, כאשר עוצמת האמת היא כגודל יכולת החישוב ועיבוד הנתונים של האדם המחשב. כך שמבחינת התוצאה, לפי האמת הניוטונית אחד ועוד אחד זה פחות משתיים, דהיינו תהליך של דה-קונסטרוקציה ודגנרציה, בעוד שבאמת הקוואנטית אחד ועוד אחד זה תמיד יותר משלוש (סכום התוצאה גבוה מסך מרכיביה), דהיינו תהליך של סינרגיה.

באמת הקוואנטית צריך תמיד לסמוך על הבלתי ידוע, על מה שלא לקחנו בחשבון, לדעת שרק זה שאיננו יודעים עליו יכול לגאול אותנו משממת הבורות. האדם הוא כלי קיבול לאמת הקוואנטית, לא הגורם המייצר או המחולל אותה אלא הגורם הקולט אותה והמאפשר אותה. 

וכך, בעוד שהאמת הניוטונית מנסה לחבר, לקטלג ולהכניס סדר לתוך מה שאנו כבר יודעים, שהוא אפס מאופס ביחס למה שאיננו יודעים או מסוגלים לתפוס, הרי שהאמת הקוואנטית רק נוצרת דרך האין ודרך ברית עם המסתורין שבקיום.

“ה’זה’ הוא גם ה’הוא’. ה’הוא’ הוא גם ה’זה’… והחשוב שביטאו הוא שה’זה’ וה’הוא’ חדלים להיות ניגודים. רק עיקר זה, בהיותו הציר המרכזי, הוא מרכזו של המעגל המגיב לשינוי המתמיד.”

צ’ואנג טסה                                                                                                                                                

“It’s what Kierkegaard called a leap of faith, of just taking the risk to go for love and

truth… throw ourselves into the abyss. I don’t see how we can get out of it because we

are hallucinating the abyss, but the leap of faith is that that abyss is perfect freedom,

that it doesn’t lead to self-annihilation or destruction, but the exact opposite. I mean,

one’s self is just an illusion, just an hallucination. It’s a source of all one’s unhappiness

and suffering and attachments and needs. Don’t you want to get rid of yourself?”

R.D. Laing

האמת והקיום המוגבל

מדברים הרבה על האמת, ועל כך, שחיבור לאמת יוביל למצב שהוא מעל ומחוץ ליחסיות הקיימת. התחושה היא שהאמת מעניקה לך משהו נצחי, ואם לא נצחי אז לפחות הרבה יותר קבוע מאשר דברים המבוססים על חסר אמת, על שקר, או על אמיתות יחסיות. אך האמת היא שזה הפוך, אם מתחברים לאמת, רק אז נעשים מודעים למוגבלותנו ליחסיות וחוסר השלמות בה כולנו חיים. כי סך הכל קהלת צדק. הכל ‘הבל הבלים’ ואותו גורל צפוי לכולנו. עם האמת או בלעדיה, בסופו של דבר כולנו תועים, כולנו פוחדים, כולנו שואפים לאושר, רוצים אהבה, אותם הדברים עוברים על כולנו וכולנו נמות.

ולכן הקטע של לחיות ביחס לאמת  (האמת הקוואנטית) אינו דבר אולטימטיבי, כי בסופו של דבר כל אדם חי קיום יחסי. קודם כל ואחרי הכל אנחנו בני אדם  -וכבני אדם אנו מוגבלים -וזה הדבר החשוב ביותר המשפיע עלינו.  השאלה האם אתה מחובר לאמת או לא מחובר לאמת, אינה משנה או משפיעה בקשר לקיומך כאדם.

להיות מחובר לאמת משמעו -בין היתר – לדעת  שאנחנו לא מושלמים, להבין שמעפר באת ואל עפר תשוב, מה שנותן להילה של האמת גוון מה של צניעות.

החברה האנושית לא מסתדרת עם לחיות ביחס לאמת, זהו קלקול בסיסי שלא ניתן לתקנו. הטיפול האפשרי היחיד הוא אינדיווידואלי  (אם בכלל רוצים לדבר על טיפול) והוא אפשרי כאמור רק באופן יחסי, ורק באופן  אינטימי, במקום בו העין והאוזן של החברה והיחד הקולני לא נוכחים, והאדם יכול להחשף אליה לאט ובשקט. הבעיה היא שרוב בני האדם חושבים שאם הם לא מקבלים את האמת באור הזרקורים חברתי או הציבורי האמת היא לא אמת. המצב הוא הפוך, כשאתה מקבל את האמת באור הזרקורים  הזה, יש לך רק אשליה ממוסחרת שזו האמת.

“החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו”

אלן גינצבורג

“האמת היא יסוד השלמות ויפי הגיונם. כל דבר, יהיה מאיזה סוג שיהיה, אי אפשר לו שיהיה יפה ושלם אם אינו באמת כל מה שהנו עשוי להיות ואם אין בו כל מה שצריך שיהיה בו”.

לה-רושפוקו, אמרה 626

“האמת היא מה שמתפלל בתוך האדם, והאדם עומד תמיד בתפילה בחיותו חיי אמת”.

עימנואל סווידנבורג

“אני מעולם לא עושה להם גיהינום. אני רק אומר להם את האמת, והם חושבים שזה גיהינום”

הרי טרומן

“אין האמת מביאה טובה לעולם כמידת הרע שמביאות האמיתות המדומות.”

לה-רושפוקו, אמרה 64

“שליחותם של אנשים גדולים היא לא כל כך להטיף אמיתות חדשות, אלא להציל משכחה אותן אמיתות ישנות אשר מחכמתנו לזכור ומחולשתנו לשכוח”

סידני סמית

“Truth is not a thing to be attained; it is seen or it is not seen, it cannot be perceived gradually.”

J. Krishnamurti, Commentaries on Living, First Series p.125

 

האמת הקשה והפנטסיה המולכת

אחד מן העיוותים  הגדולים שלנו ביחס לקיומנו ולחיים הללו שאנו חיים – הוא בדרך בה אנו תופשים את המציאות ואת עצמנו בתוכה. אנו כל הזמן מעוותים את הרשמים מן המציאות ומעבדים אותם כך שיעצימו את ההנאה ויפחיתו את רמת התסכול והסבל. כך יוצא,  שהדרך בה אנו מגיבים ומתנהגים – לא מסנכרנת אותנו כלפי האמת, אלא כלפי רמת הנאה גבוהה יותר, או רמת מצוקה נמוכה יותר.

תפישה סובייקטיבית כזו אופיינית לילדים (ילד חושב שהעולם קיים רק בשבילו, בעוד שמבוגר יודע שהעולם קיים בלי קשר אליו ועליו להתאים עצמו לעולם). זה אומר שמבחינה  נפשית ופסיכולוגית, (באופן לא מודע כמובן) – אנחנו כולנו בעצם ילדותיים ,אינפנטיליים, מסרבים להתבגר ולקבל את האמת הפנימית של העולם כמות שהיא, מכיוון שאמת זו לא מסבה לנו אושר.

כל זה מוצא את ביטויו המובהק ביותר ביחס שלנו להזדקנות ולמוות: אנו חיים בתחושה שזה לא קורה, לא יקרה.  מנגנוני ההכחשה שלנו כל הזמן משנים ומתאימים את תמונת המציאות – כדי להתאימה לפנטסיה הפרטית שלנו (צעירים לנצח). אך זה גם  מתרחש בחיי היום יום, זה בא לידי ביטוי מובהק בדרך בה אנו מסתכלים בראי ( מנסים לתפוס פוזה ולהראות יותר צעירים, רזים, שמחים וכו’), ובדרך בה אנו מגיבים, לדמותנו בקלטת וידאו בה אנו מצולמים: איננו מאמינים שהיצור המכוער, או השמנמן הזה הוא אנחנו…האמת היא קשה, היא לא אכזרית או פוגעת, פשוט אין לה מחויבות  כלפי האנושות, היא עקרונית, כלל אוניברסלית, ואין בתכנות שלה התחשבות בקוד ההנאה הפרטי שלנו.

אז מה עושים האנשים לגבי מציאות קשה ובלתי מתפשרת זו? האם משנים את קוד ההנאה, כדי שיתאים לקוד האמת העקרונית? לא ולא. הם מעוותים את הדרך בה האמת הגלעינית נקלטת, כך שהיא מתפרשת במוחנו באופן שונה המעובד לצרכינו.

מי שהגדיל לעשות בתחום זה הם דווקא האסכולות הרוחניות והדתיות השונות: עם המשיח, גלגול נשמות, חשיבה חיובית, קריסטלים, אהבת האנושות ועבודה עצמית – כביכול חזרה לטבע,  למעשה  אונס של הטבע, כדי להתאימו לאמת הסובייקטיבית שלנו. כולם מזמרים לנו שהכל אפשרי, רק לא להתייאש, בשום אופן לא להפסיק ולהיות אופטימיים, כל אחד יגיע בסוף לאושר המושלם, לגאולה מושלמת, חוכמה אבסולוטית. ואם לא עכשיו, סבלנות, הקדמה האנושית, או האסכולה הדתית (או הרוחנית) תביא אותנו לשם במהרה. אנחנו בדרך. לעתים נראה כאילו הקדמה האנושית כולה  (הקונונציונלית והאלטרנטיבית גם יחד) פועלת במרץ במטרה להפחית את התסכול הקיומי והאישי, כדי להביאנו לדרגה של אושר מתמיד. אך כמו שאמר קהלת: כולם ייגרסו בשיני הזמן והאמת העקרונית תמלוך לעדי עד. אמת שלעומתה הניסיונות האנושיים לבנות מגדל בבל – בצורה זו או אחרת – נראים פתטיים ומגוחכים.

אז מה יהיה?

מה שיקרה הוא שהעולם שאלוהים ברא – יקבר תחת העולם שאנחנו בראנו. עולם שינציח את הפנטסיה האנושית האינפנטילית-. עולם של קליפות דקורטיביות של המדע הפופולרי והטכני, הדת המסחרית וההמונית והטלוויזיה על כל סוגיה – ‘הוליווד פור אבר’.

“העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת”.

 עמוס עוז

…”It was like walking into carbon monoxide chambers. People adjusted to life and

induced their children to adjust to life by poisoning themselves to a subsistence level

they call life… I don’t think it’s making the best of it to turn one’s whole life into a

living lie…You start to hate someone you have to pretend to love. Just walk in the

other direction of that vicious circle”.

R. D. Laing

“לאמת אין כל דרך, ומכאן נובע יופייה, היא החיים. קיימת דרך אל עבר דבר מת, משום שהוא סטטי, כאשר תבינו כי האמת היא דבר חי, נע, ללא מקום מנוחה, ואינה נמצאת במקדש, במסגד או בכנסייה, שאינה דת, אינה מורה, אינה פילוסוף, איש אינו יכול להוביל אליה – אז גם תבינו שאותו דבר חי הוא מה שאתם באמת – הכעס שלכם, האכזריות שלכם, האלימות שלכם, הייאוש שלכם, הכאב והצער שבהם אתם שרויים. בהבנה הזאת טמונה האמת, ותוכלו להבין אותה רק אם תדעו איך להביט בדברים האלה בחייכם. אך ואינכם יכולים להביט דרך אידיאולוגיה, דרך מסך של מילים, דרך תקוות ופחדים.”

ג’י’דו קרישנמורטי. “החופש מהידוע” עמ’ 15

“Man will occasionally stumble over the truth, but most of the time he will pick himself up and continue on.” Winston Churchill (“Science and Religion”)

 

האמת כמסווה לשקר

חוזר בתשובה מגיע לדת והוא מחפש חכמה הארה ואמת, ואכן הוא מוצא ושומע הרבה אמיתות, חלקן דברם שידע, חלקו דברים שנשמעים מאוד אמיתיים ונכונים הוא בטוח שהוא במקום הנכון.

אדם תועה ומיוסר מגיע לפסיכולוג והפסיכולוג אומר עליו  דברים נכונים ומהממים והוא נפתח  וסובר ש-: ‘אם הוא יודע עלי כל כך הרבה, אז בטח הוא יודע  הכל” – והוא נפתח כמניפה.

אותו כנ”ל אצל אסטרולוגים או קוראים בכף יד: אדם מחפש הכוונה, ייעוד, סדר בתוך הבלגן הזה של חייו ואמנם הם אומרים  לו דברי אמת מהממים והבן אדם הופך למשתף פעולה.

אך אמיתות אלה הן עלה התאנה תחתיו מסתתרת ערוות האמת שאותה לא רוצים לחשוף. האמת הגלויה היא מסווה, מסכה אטרקטיבית בעזרתה למשוך אנשים. ולא שהאמיתות אינן אמיתות, חלילה, הן אמיתות לכל דבר, מה שגורם לאדם לחוש שאכן הוא הגיע למקום הנכון, רק שהן לא הגלעין,  הן הצוף שמושך את הדבורים, הן הבשר שמונח בקרקעית המלכודת, (והמלכודת היא העיקר), האמת הפכה לפיתיון במקום להיות תחנה האחרונה למחפש אבוד, עייף  ומבולבל.

כך שהמסווה הטוב ביותר לשקר הוא האמת וזו הבעיה הגדולה ביותר ביחס לאמת, שלעיתים קרובות היא המקום שבו השקר אוהב מאוד לחיות, שם הוא מרגיש הכי טוב ונוח, כמו סרטן בגוף או שרשור במעיים. יש משפט של דוסטוייבסקי שאומר: “אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר”.

(דרך אגב, אותו הדבר נכון גם בהיפוך, כלומר המסווה הטוב ביותר לאמת הוא השקר. הכיצד? ובכן בתרבות שגלעין שלה הוא שקרי למה שהיא מעמידה כלפי חוץ, האמת היא איום, ולכן ברגע שהיא פוגשת את האמת כל המנגנונים חשים להשמידו, ועל כן הדרך הטובה ביותר להגן עליו זה לחפותו בשקר, להגן עליו על ידי מכסה בטוח של שקרים, להראות כמו הסביבה, די דומה לזיקית, או לבעל חי שהטבע צייד אותו במרקם חיצוני הנראה כמו העלים או הגזע שעליו הוא חי, בהקשר זה ראה\ראי את המסה: “סוכן החרש של הישות” בפרק: “לוחם הישות הפנימית” בחטיבה זו, “מה שביניהם”).

אך מה משמע שהשקר אוהב לחיות בתוך האמת? ובכן כל האמיתות הללו, בדת הממוסחרת, אצל פסיכולוג, ואצל קוראי כף יד ואסטרולוגים באו בעצם להרדים את הזהירות והחשדנות. והמגיע אליהם בחפשו אמת לא יודע ולא חושד כלל שזהו השקר המציץ אליו דרך עיני האמת, כמו הזאב דרך עיני הסבתא, הכהן דרך עיני הנביא ועירום המלך דרך תדמית בגדיו.

הכיצד? ובכן אם ניקח פסיכולוג למשל, (לא תמיד, אך בחלק גדול של המקרים), הוא לא חש את האמת שבישותו של הניגש לעזרה, אין לו מושג מה הוא במהותו והוא גם לא מנסה, אין קשר של אמפטיה, של אמת, עמוק ובלתי מותנה בינו לבין המטופל. הוא שולף בזריזות כמה אמיתות, בטכניקות שתמיד עובדות, המהממות את המטופל ואז הוא פשוט נותן למטופל להגיש לו את יתר האמת לגבי עצמו על מגש של כסף בשעה שהוא יושב בצד, מנותק לחלוטין מן הדינמיקה של חייו הפנימיים של המטופל, מהמהם בחשיבות.

אותו הדבר לגבי הדת הממוסדת והמיסיונרית, או דרכים פסאודו רוחניות, או להבדיל, קריאת כף יד -אין כאן  אמת גלעינית זו שחושפת את המהות הפנימית אלא אמת מתחזה, זו המתיימרת  – על ידי טכניקות שיווקיות ואמיתות השוות לכל נפש -להיות האמת האמיתית.

כולנו כה צמאים לאמת, מתים להיפתח אליה טוטאלית, אך כל שאנו עושים בהאזיננו לפסאודו אמיתות אלו- הוא שאנו נפתחים או כלפי אדם מסוים (גורו או פסיכולוג) או דרך מסוימת (דת), אך לא כלפי האמת.

ההבדל בין האמיתות המתחזות והאמת האמיתית היא, שהאמיתות המתחזות ‘עושות עיניים’, משמיעות נבואות נחמה. הטכניקה היא כדלקמן: לוקחים פתיתי אמת בלתי מחייבות שנשמעות נכון, שוזרים בהן הרבה אמונות ותקווה – והאדם נפתח (ומשלם בדרך כלל).

האמת האמיתית היא אחרת, היא מתומצתת, בלתי מתפשרת, קשה לעיכול, ובפירוש לא נחמדה. בדרך כל היא נמצאת בהיפוך-רמה למה שכולם מכירים. היא הופכת את היוצרות ויוצרת תחושה של מבוכה ובלבול. בעוד שהאמת המתחזה יוצרת תחושה של שיכוך והרמוניה – מידיים.

‘יהיה בסדר’ אומרת האמת המתחזה, ‘כל שצריך לעשות הוא’ וכו’.

‘יהיה לא בסדר’ אומרת האמת האמיתית, והחכמה היא לחיות עם זה, לקבל את הזה.

אז מה  הוא זה שחי בתוך אותה אמת (מתחזה)?

ובכן במרבית המקרים זהו האגו, החומס משוחרי האמת הערצה, כסף, תמיכה, ובכך הוא מחליש אותם וצובר עליהם כח. ואיך הוא עושה זאת? מהי הפיסלוספיה בה האגו הזה באמת מאמין, מאחורי כיסויי האמיתות היפות? ובכן הוא מאמין  שבעצם אין אמת והכל יחסי והכל סובייקטיבי והשאלה היא רק עד  כמה השקר שאתה מספר לעצמך משכנע אותך וגורם לך לחיות באילוזיה נעימה יחסית.

 תפיסה זו של האגו מאחורי החזות הצחה של האמת בעצם סוברת ש- בעצם אין אמת פנימית, הכל נמצא בתדמית ובשכנוע העצמי.

 זוהי גישה  שאינה חושפת את האמת המוצנעת, אלא מכסה אותה במה שכדאי להאמין בו, כי הוא נותן תחושה יותר טובה. היא אומרת שאין דין ואין דיין, אין אמת, אין גלעין פנימי,  אין משהו אמיתי שיש לשאוף אליו או לחשוף אותו, הכל במוחנו, הכל תלוי בצורה ובדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, בקיצור הכל מסחור, שיווק או תדמית. הכל בלוף, מצוץ מן האצבע. ועל כן הכי טוב זה למצוץ את החיים.

הגישה הזו של האגו מציגה חזות  שלכאורה נראית מקוטבת לחלוטין לדרך החיים המקובלת בחברה ולשגרת חייו של היחיד, אך למעשה היא אותה הגברת בשינוי האדרת של הקוטביות. אתה יוצא מפגישה דתית, רוחנית או פסיכולוגית – וחש שנגעת בהיפוך של השקר הקיים, אך זהו לא היפוך אורכי אלא היפוך רוחבי, שנמצא על אותה הרמה, רק בקוטב שונה, ההיפוך האורכי הוא היפוך מרמה לרמה, בעוד שההיפוך הרוחבי הוא מקוטב חיובי לקוטב שלילי באותה הרמה, בסך הכל מעבירים מכיס לכיס, אך באותם המכנסיים. זה אותו הדבר רק מיופייף יותר, כביכול רוחני או נפשי יותר, לא אמיתי יותר.

כל האמור לעיל יכול להישמע סביר, אומר לעצמו הקורא, אך מה לגבי האמונה באלוהים והדתות הגדולות (והקטנות) האם גם שם אומרים לך שהכל בלוף וצריך למצוץ את חיים? ובכן, כן, גם האמונה באלוהים היא סוג של ניצול החיים ולא חשיפת האמת שבהם, כי על ידי האמונה באלוהים ‘הוא יאהב אותנו ואז אולי נוכל סוף סוף למצוץ מהם את הדבש שכל הזמן מתחמק מאתנו’.

האמת היא שניתן לראות את העיקרון הזה של אמת -כמסווה,  כשקר שמאחוריו מולכים תאוות ויצרים של כוחנות ואינטרסים –  בעיקר בתחום הפוליטי ובסדרי שלטון וממשל: הרי זה לא ממש סוד שאנו חיים בחברה שקרית שמטיפה לערכים של דמוקרטיה, פתרון של סכסוכים בדרכי שלום,  -סובלנות, אחווה, קידמה, צדק ואמת. בשעה שאמת היא שזו בעצם חברת התחרותית, כוחנית נצלנית, מסחרית, שיווקית ולא אנושית במיוחד.  זהו מעין שקר מוסכם, שכולם יודעים בתוך תוכם שזהו שקר, ואכן כאן אין ממש בעיה לשוחר האמת, כי זהו עדיין שקר די שקוף, השקרים שמדובר בהם פה הם שקרים מתוחכמים שנועדו לפליטי ומוקעי  השקר החברתי המקובל, כאן משוכנעים שסוף סוף  מצאו את האמת : בדת, בפסיכולוגיה, בספרי עידן חדש, ברפואה אלטרנטיבית, בהודו, וזה נראה כל כך משכנע, כל כך סותר את דרך החיים המערבית המנוונת. אך זהו שקר על שקר, וזה חמור יותר, כי כאן היומרה לאמת כפולה ומכופלת.

ומאחורי האמת האלטרנטיבית הזו, (כמו מאחורי האמת הממסדית) שוב נמצא מסחור, שיווק אגרסיבי וניכור בין איש לחברו, ייאוש פנימי, דיכאון, חוסר תוחלת, שחיקה ומעורבות רגשית מתמדת, בדיוק כמו שנהוג במקום ממנו ברחו, רק שכאן אסור להראות את זה, חייבים להראות מאושרים, כאן עריצות השקר גדולה יותר, הקונפורמית רבה יותר.

 זה לא שיש כאן יותר אמת, אלא שאומנות השקר עלתה מדרגה והיא מתוחכמת יותר עוטה שלמות ועדיים של אמת מנצנצת. שהרי זהו הלבוש שהשקר כה אוהב להתהדר בו, לבוש האמת.

שקרים

“הבעת האמת אינה טבעית לנו – לא כילדים ולא כמבוגרים.  טבעי ביותר לילד לשקר, שכן זו הדרך בה הוא מתמרן בין הצורך שלו לזכות בתענוג ובהנאה לבין תביעות החיים והסובבים אותו.

הילד אינו משקר מפני שלמד זאת מהוריו – אלא משום שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו ממנו המנוגדות לדחף הטבעי והבלתי מרוסן שלו לסיפוקים מידיים”.

גזה פליישר 

כל הזמן משקרים לנו. לא שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו  לאט בהיחבא  ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שטווים סביבנו נמצאת בכל: גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים  לעצמנו. זה לא ממש שקר –  רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק  התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול  ומסך של עשן. כך נוהג  נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה”מחליקים”, ה”מגהצים” וה”מערפלים”  והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.

 כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול  – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה  והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי  ‘ככה זה’.

אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: “אל תדאג” הם אומרים לנו, “זה רק לטובתך” הם משכנעים אותנו, “אני אעשה את זה רק בשבילך” הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש.

הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים.  בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: “רק רגע, מה בעצם קורה פה?” כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: “יהיה בסדר”; “אל תדאג”; “אנחנו מקדמים”; “העיקר להיות אופטימיים”; “למה רק לבקר?”; “שכחתי”; “זה לא יקרה שוב”; “צריך לחשוב באופן הגיוני”. ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.

טכניקת השקר הזו מבוססת על הצפה בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל המורכב מנושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת.

הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה.

אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון.  להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום.  להתעמת עם כל פוליטיקאי  על מה שאמר בשנה שעברה.  הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם  ממילא אטרקטיביים  ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת שלנו.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: “הם בטח יודעים”. קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ”אנשי מעשה” ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם  ‘מרחפים’, “אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח” הם אומרים “אבל אנחנו עושים”…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם ‘לטפל בזה’. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים  של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו  מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו  – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: ” זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי”. או: “זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי”. “לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים”, ” זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה”… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות  הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי,  כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים,  עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.

“האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים”.

 ארתור שופנהאור

”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה מעצמנו פעמים רבות כל כך”

לה-רשפוקו, אמרה 576

“האמת המסופרת מתוך כוונה רעה, נוראה יותר מכל השקרים שאתה מסוגל להמציא”.

ויליאם בלייק

“אין שקר נורא יותר מאשר אמת שלא הובנה על ידי שומעיה”.

ויליאם ג’יימס

A great deal of intelligence can be invested in ignorance when the need for illusion is deep.

Saul Bellow

“History is a pack of lies about events that never happened told by people who weren’t there.”

 George Santayana

 

האמת, השקר והזוגיות

על פי רעיונות מספרם של ד”ר גיי וקתלין  הנדריקס, “במרוצת החיים”, הוצאת אחיאסף 1996 עמ’ 211-224

1. בעיה תמשיך להתקיים – עד שמישהו יאמר את האמת הבסיסית לגביה. כאשר מבטאים את האמת, יש מקום לשינוי בכיוון של פתרון או של ריפוי. האמת מוגדרת ככלל שאין להתווכח עליו.

• כילדים ניסינו תמיד להבין מהי האמת – כמבוגרים אנו מנסים בכל כוחנו להסתירה. זוגות משקיעים אנרגיה אדירה בוויכוחים ובניסיון לקבוע מי צודק ומי טועה, מי בסדר ומי לא בסדר. אבל הנה הגילוי: אם תקשורת מסוימת ממשיכה ליצור סכסוך, משמעות הדבר שיש רמת אמת עמוקה יותר (מתחת לפני השטח של הוויכוח) שאינה באה לביטוי. עד שהאמת הזו לא תובע – ימשך הסכסוך. עלינו לגלות מהי האמת מתחת לכל העיוותים שלה. כדי שבני זוג יוכלו להגיע אל האמת חשוב שתהיה אמפתיה: כולנו צריכים מישהו שיאזין לנו בתומת לב. אנשים שאף אחד לא מקשיב להם אינם נוטים לוותר על עמדותיהם בקלות. הם נוקטים בעמדות שגויות אלו כאמצעי ביטחון להתמודדות עם פחד – ולכן, כדי שיוכלו לוותר ולהניח לאותן עמדות ה”תוקעות אותם” – עליהם להרגיש רמת ביטחון ונוחות  עם הזולת.

• כל אחד מחזיק במיתוס מסוים לגבי עצמו – שמתחתיו מסתתרת האמת שאין להתווכח עליה. כדי שבן אדם יוכל לוותר על הסיפורים שלו (שהוא מספר לעצמו ולאחרים) ויסכים לחשוף את האמת שמתחת עליו לפתח אמון עמוק בזולת.

• האמת, כאשר היא מתגלה – פותרת סכסוכים בתוך עצמנו וביננו לבין אחרים  ומחזירה את ההרמוניה שאבדה. כל זמן שכל אחד חושב שהגרסה שלו לאמת היא הנכונה, לא תושג שום התקדמות. האמת אינה גרסה אישית – היא מה שאין להתווכח עליו והיא עובדת עבורנו בכך שכאשר היא מתגלה היא מפסיקה סכסוכים ומטהרת את האווירה.

• מתח נגרם כתוצאה מכך שהאדם מתווכח עם עצמו על האמת. לפני פריצת הדרך לאמת אנשים מתווכחים בנוסח: “אתה משתלט עלי” או “אתה עומד לעזוב אותי” (האשמות) וחושבים שבכך הביעו את האמת ביחס להרגשתם – אבל מה שבאמת עשו זה ליזום ויכוחים. כאשר יורדים אל מתחת לרמת הסכסוך מוצאים דברים שאי אפשר להתווכח עליהם, כמו: “אני פוחדת שתעזוב אותי”, “אני פוחד שאכשל”.

• הגדרת תהליך האמת בתקשורת: אם התהליך גרם לסכסוך לא הייתה רמה מספיק עמוקה של אמת. כאשר התקשורת מעמיקה לרמות עמוקות יותר ונוגעת באמת – חילוקי הדעות פוסקים.

• שקרים וסודות ביחסים הם כמו סכר שבולם את הזרימה החופשית של המים. לפעמים אנשים מקריבים את יחסיהם ומוותרים על הסיכוי לשיפור – כי הם פוחדים לגלות את האמת. ההסתרה נעשית חשובה להם יותר מן היחסים עצמם. האמת לא תמיד מקרבת, כי לפעמים, כאשר אנשים נפתחים ומגלים את האמיתות העמוקות ביותר שלהם הם בוחרים במהלכים שלא היו בוחרים בהם קודם. הם עשויים למשל להכיר באמת הבלתי מעורערת לגבי עבודתם ולעזוב את מקום העבודה, או לגלות שאינם יכולים עוד להמשיך בקשר הזוגי. לפעמים קורה ההפך – אנשים מתאהבים שוב זה בזה או במקום עבודתם לאחר שהבינו לעומק מהו הדבר שהכעיס אותם או פגע בהם.

• האמת היא ספק אנרגיה – בדיוק כשם שפתיחה של סכר גורמת לזרימה חזקה יותר. אולם – אי אפשר לחזות מראש איזה שימוש יעשה באנרגיה הזו.

• כאשר סוד מוחזק בפנים (כמו למשל בבגידה בבן הזוג) מוקם סכר. הסוד גורם לירידה באנרגיה שכן האדם המחזיק את הסוד צובר בפנים מתח אדיר וזה עלול להוביל למחלה, הרגשת עייפות או תכנון בלתי מודע של דרך להיתפס.

1. ישנם שלושה כללים המבטיחים שהחיים ומערכות יחסים יעבדו: הרגש את רגשותיך, אמור את האמת ושמור על ההסכמים שלך. כאשר אנו איננו מרשים לעצמנו לחוות את רגשותינו, אנו משקרים לעצמנו. כאשר איננו אומרים את האמת שלנו, אנו משקרים לאחרים (אפילו אם איננו מבטאים שקר ממשי). כאשר אנו שוברים הסכם, רק האמת תתקן אותו. התנצלויות הן תיקון קצר-מועד בלבד ויש אנשים המתמכרים להן כמו לסמים. התנצלויות הן לעיתים קרובות תחליף להתבוננות באמת. על ידי כך שהאדם מאשים את עצמו “אני מצטער” – הוא מצליח להתחמק מעימות עם מה שבאמת קורה.

1. לאמת יש כוח מרפא! מחקרים מראים כי כאשר האדם מתחבר לאמת (מבטא אותה, מודע לה), המערכת החיסונית מתחזקת. כאשר אנו ניצבים פנים אל פנים מול משהו שבעבר הדחקנו או גירשנו מעלינו – אנו עוברים תהליך בעל עוצמת ריפוי רבה. זוגות, שהיו עסוקים בויכוחים בלתי פוסקים ביחס למי צודק – מפסיקים להתווכח ברגע שהם פשוט מתחברים לאמת של רגשותיהם (לכעס, לפחד, לעלבון וכו’).

1. יש הבדל רב בין תפישה לבין אמת. אם מישהו אומר “אני פוחד כי אשתי מאיימת לעזוב אותי” זו לא האמת אלא התפישה שלו. אשתו עשויה שלא להסכים איתו ושוב יש ויכוח מי צודק. מה חשוב לזכור לגבי תפישות הוא, שהן מסוגלות להפיק חוסר הסכמה. אם אדם אומר “אני פוחד שאת עומדת לעזוב אותי” וזה גורר ויכוח, יש למצוא רמת אמת עמוקה יותר המניבה הרמוניה. תפישה היא הפרשנות הסובייקטיבית שלנו למה שקורה במציאות ואנשים נוטים לבלבל בינה לבין האמת.

1. 13.          ההגנות העיקריות נגד אמירת האמת:

• הכחשה – סירוב להתבונן באמת.
• אשליה – להעמיד פנים שהאמת היא אחרת ממה שהיא. הביטחון נובע מההיצמדות    לאשליה. להעמיד פנים   מאושרות או לשדר חיוביות כדי להסתיר פחד או כעס. 
• דרמטיזציה – להפוך את האמת לדרמטית, להיאחז בגרגיר קטן של מציאות ולנפח אותו לכדי  אופרת-סבון או

                              פתח לרכילות.

• חוסר ידיעה כיצד לגשת לאמת – האמת הוגדרה לנו במשך שנים על ידי אנשים אחרים, עד כי אין לנו מושג מה אמיתי ומה לא. ההגנות יכולות להתחלק לשתי קטגוריות: אלו המכוונות כנגד אנשים אחרים ואלו המתרחשות בתוכנו.

        בקטגוריה הראשונה (השלכה) נמצא תוקפנות ותוקפנות פסיבית, האשמה של מישהו אחר בגין משהו    המצוי באמת בתוך האדם עצמו. (תוקפנות יכולה להיות הלקאה של האחר בצורה  מילולית, רגשית או גופנית). בתוקפנות פסיבית האדם מנסה לשלוט באחרים דרך חוסר-תגובה. בקטגוריה השניה נמצאות תופעות כמו הדחקה, התנתקות, הסתגרות, שכלתנות יתר, פיצוי יתר ותלישות. ההדחקה מאפשר לנו לסלק רגשות ומחשבות לא נוחים כאילו ולא היו קיימים. ההתנתקות מאפשרת לנו לברוח לפנטסיה או ליחסים חדשים, השכלתנות מאפשרת לנו שלא להכיר ברגשות, ובאמצעות פיצוי או העתקה אנשים נמנעים מלהסתכל בקונפליקטים שביניהם ומשקיעים את האנרגיה שלהם בדברים אחרים (ילדים, בילויים וכו’).

1. אנו יודעים שאנו שומעים את האמת כאשר אנו שומעים הצהרות של רגשות ראשוניים, בלי האשמות או צידוקים מדומים.

1. בכל פעם שאנו מביעים את האמת מבלי לקשט אותה, מיתר החיים מהדהד ביתר חוזק.

“מהמידע שליקטתי בקשר לכך, במידה רבה – חיי המין בזמן הנוכחי לא היו יכולים לבוא לידי מימוש, ללא הרבה שקרים רמייה או לפחות סודיות”.

 ר. ד. לייאנג

“האני, כל עוד “אינו מעורב באלמנט האובייקטיבי” הריהו חופשי לחלום ולדמיין כל דבר; ללא התייחסות לאלמנט האובייקטיבי הוא יכול להיות כל הדברים לגבי עצמו – יש לו חירות בלתי מותנית, כוח. יצירתיותו מתבטאת רק ביכולתו לייצר שדים. היושר הפנימי, החופש, האומניפוטנטיות והיצירתיות, שהאני “הפנימי” מטפח כאידיאלים, בטלים, לכן, מתוך תחושת-הלוואי המענה של מרמה עצמית, של היעדר חופש אמיתי, של אין אונים מוחלט ועקרות”.

 ר. ד. לאנג “האני החצוי” עמוד 66

“כל שקרן חייב לפתות אנשים אחרים להאמין לו. אך אם השקרן בעצמו משתכנע בכך, אזי הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו שלו”

 רוני ליינג

י”ב –   על האין בדרך לישות

רקע

בראיונות עם בני גיל העמידה המצליחים נשמע אותם אומרים שהם עדיין פעילים, חייהם מלאים.

ואילו היקום הוא לא כזה, הוא ריק, הוא מלא ריקנות. גם הטבע הנראה מלא ושוקק, אינו אלא מעטה ותפאורה מעל לריקנות אדירה. שם, ביקום ובטבע זה טבעי שהכל בא מן הריקנות וחוזר אליה.  ריקנות היא לא נגד החיים, היא המצע הטבעי שלהם. אולם, אנחנו רואים את הריקנות כאויב, אנחנו נמלטים מפניה. אנחנו פוחדים משתיקות, פוחדים להיות לבד עם עצמנו, פוחדים לא לעשות כלום. אך רק כך אפשר להיות, רק דרך הריקנות.

וכאן צץ פרדוכס: דווקא החיים בטבע, הנמצאים בהרמוניה עם הריקנות – מלאים בנוכחות וחיים, ואילו אנחנו בני האדם, שלעולם לא נחים ותמיד עסוקים דווקא חיינו ריקים, אין בתוכנו ובינינו הרבה מלבד הרבה העמדות פנים. גם במקומות השוקקים ביותר, מתחת לתפאורה של חיים שוקקים –הכל מת, הכל מת.

הכל מת

הכל מת ואנשים בכלל לא מרגישים. עוברים בחלל מת, באוויר נטול נשמה ו… כלום. ובמבט שטחי נראה כי לא כך הוא, נראה  כי הם  חיים בעליזות, מפלרטטים, שקועים, הוזים, בוהים – כאילו הכל לא מת, כאילו שזה נורמלי ככה, כאילו שכאלה הם פני הדברים וזהו.

 אך הכל  מת.

בין זוגות בבית קפה, בעיניים של זה שעבר ממול, בין המדפים בסופרמרקט, במושבים- זה ליד זה- ברכבת או באוטובוס או בקולנוע –  אין משב חיים, אין זיקה, אין התרחשות, אין חיים.

היחס לנוכחות  של אחרים הוא אטום, לא פתוח, לא זורם, לא מתעניין, כל קופסה בתוך עצמה, ובין קופסא לקופסא – מת.

בשיחה בין זבן ללקוח מתלונן או מתעניין אין כלום, רק מלים ריקות מיחס, נופלות כמסרים מנותקים על אוזניים ערלות מנשמה, כל מילה יוצרת נתק חדש. והמבטים – לא נפגשים כדי להיפגש ולהחיות את החלל הריק ברוח של חיים, אלא יותר כסוכני חרש המרימים פריסקופ כדי לסקור מה קורה בחזית האוייב.

כן, כשפוגשים מכרים זה נדלק פתאום. הפנים אורות, הקולות מתגברים, יש תנועה, אך חיים?   משחקים את החיים, מחצינים רגשות ומחפים על המוות ששורר מאחורי הג’סטה הריקה של: ‘אז מה נשמע’? ‘מה העניינים’? ‘אני מה זה מצטערת’? ‘תשמעו אני חייבת לספר לכם’, והרעש והקולניות שמשחקים את הדינמיקה של החיים – מחפים על האין והריק שמתחת.

כי הכל מת.

אפילו מאחורי מבטי החיזור בין נאהבים היושבים  לשולחן במסעדה לא זורמים  החיים, לא פועמת הנוכחות, אלא מסתתרים ושוצפים אינטרסים, מתנהל מסחר עיקש ברגשות, במיניות.

צרכנות אובססיבית, התובעת  למלא את הריק שבפנים, כי שם הכל מת, הכל כבר שבק.

ובערב, כששוככת המולת היום, חולפות מכוניות ברחובות ובהן צלליות אדם, ובין הבתים עוברות רוחות רפאים נטולות חיוניות. לאחר שנסחט מהן לשד העמדת הפנים הצרכנית והאינטרסנטית – כל שנותר הוא התשישות ותלישות סופניים.

כך, באפאתיה ובמוח מעורפל מגיעים הביתה כדי לחוות עוד כמה שעות של מריחת סצנות של חיים ממוסחרים על פני המוות שבפנים. בלחיצת כפתור נדלקת הקופסא ממנה בוקעים חיים – משוחקים, מזומרים, מתוזמרים, מבוימים. חיים הנצרכים אל החור השחור שבפנים.

ובין שני השותפים לחיים הצופים בטלוויזיה  באווירה של חוסר מוליכות מוחלטת – רובץ הריק, הכלום. יושב וממלא את כל החלל שמסביב ובתוך בני הזוג הבוהים בחיים שעל המסך, חיים המתרחשים לאחרים, בשעה שביניהם ובתוכם – הכל מת.

“מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע לא נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל שתגדל תתעצם יותר… אנשים מבקשים לדעת. בובו, מה רב הכאב בחיפוש אחר הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה רב המכאוב… האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה סבור כי באחד הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר דבר. אתה  מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו! אל תבכה! עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.

והחיים זורמים, זורמים…”

יאנוש קורצ’אק: “בובו”

“אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות”.  

ניטשה

הריקנות (או החלל הפנימי) כבמה להתרחשות הישות

אנחנו חיים בציפייה מתמדת, בציפייה לחיינו שיתממשו. אנחנו מחכים. מחכים לגודו, מחכים “שיהיה מעניין”, שיהיה “טוב”. חיים בינתיים בין “מעניין” אחד ל”מעניין” אחר ובאמצע חורקים שיניים ומחכים ‘שיקרה משהו’, ועד שיקרה משהו – סובלים את הריקנות.

אבל הריקנות איננה איזו סטייה קשה ממהלכם התקין של החיים – הריקנות היא נקודת המוצא, הבסיס. כל דבר מתחיל בריקנות והבסיס לכל היא הריקנות. החיים הם קודם כל ריקנות. שאיפתם של בני האדם לאושר היא כל כך חזקה עד שהיא קוברת את התשתית האמיתית שמתוכה צמחו החיים. האתגר האמיתי אינו להשיג את האושר על ידי בריחה מן הריקנות, אלא קבלת הריקנות, היכולת להישאר עם האין, לחיות עם זה, להישאר נאמן לזה, כי אנו תמיד חוזרים לחושך והחושך הוא נקודת המוצא ממנה אנו יוצאים לחיים.

קשה להפסיק להתאמץ, לא לתת לשום דבר לעלות את הטורים בפנים. זה קשה במיוחד כאשר חשוב לנו להתערב במה שקורה כדי להטותו לטובתנו. הנקודה היא שהדחף לצאת מן השלווה הפנימית נובע מחשש שמא משהו שם בחוץ לא מסתדר, והעניין הוא, שלא רק שהפנימיות שלנו לא צריכה להיות מונעת או מושפעת מן החוץ אלא עליה להיות כמו אגם שקט אחרת הנפש או הישות הפנימית מתעכרת. כשאדם פוגש את הריקנות בתוכו – האתגר עבורו הוא להרגיש אותה ולשמר אותה.

העובדה שאדם מרגיש שהוא ריק -היא טובה, העובדה שאדם יכול לראות את הריקנות שלו- זה טוב. העובדה שאדם יכול לחיות עם הריקנות שלו ולראות שזו ההתחלה של הכל -זה טוב. אולם ריקנות הינה ריקנות, היא אינה מטרה. היא הקרקע מתוכה ישות יכולה לצמוח.  למה הדבר דומה? הוא דומה ליחסיות שבין חורף לאביב:  על מנת שיבוא האביב צריך שיהיה חורף, בחורף כלום לא גדל אבל הוא מאפשר את הצמיחה של האביב. וברגע שיש את הריקנות (שהיא החורף) ויש את הזרע ויש את התנאים – קרוב לוודאי שמשהו יצמח שם.

הריקנות היא המצע הבסיסי המאפשר התרחשות. אם אין חלל – אין מקום התרחשות. המלאות היא קיר אטום עליו מוקרנת הפנטסיה הסובייקטיבית. ההבדל בין הריקנות למלאות מודגם בהבדל שבין קולנוע ותיאטרון: הערוץ של הקולנוע הוא חד ממדי, שטחי ושטוח כמו המסך שעליו מוקרנים הסרטים, והתאטרון הוא תלת ממדי,  עמוק ופנימי כמו הבמה שעליה מתרחשת ההצגה. על מנת שמשהו יתרחש בממד העומק  של האדם הוא  צריך חלל,  וחלל מורכב מריקנות. למעשה, הדבר החשוב ביותר שחי על הבמה זה הריקנות שבתוכה דברים יכולים להתרחש, בניגוד למסך הטלוויזיה או הקולנוע שדברים יכולים להתרחש רק על פני השטח שלהם. זו השלכה (פרויקציה) של דמיון על גבי משטח אטום. כמו הציטוט הסופי הבא:

“התכולה של התודעה היא גדולה כשל היקום, היא בלתי מוגבלת, אינה עגולה או מרובעת, או נכונה או שגויה, לא טובה או רעה. הטבע הטרנסדנטי שלנו הוא ריק ואין להשיג דבר אחד בלבד. וזה  אותו הדבר עם המהות של התודעה שלנו, שזה מצב של ריקנות מוחלטת”. 

הוי ננג, זן מסטר, הפטריאך השישי של הזן

“אני ואתה הם רק דופנותיה של מנורה דרכה האור היחיד קורן.

אני ואתה הם רק הצעיף בין השמים והארץ.

הסר את הצעיף ולא תראה יותר את המחסום של כיתות והבדלות.

כשאני ואתה לא קיימים, מה זה מסגד, מה זה בית כנסת, מה זה מקדש של אש”.

 סעד אל דון מחמוד 1320 לפנה”ס

“הקדוש הגדול ביותר, אפילו אם הקריב אלפי פעמים את שהכי יקר לו, אפילו את חייו – בגלל אהבה לאחרים, בגלל אלוהים, או רעיון דגול – עדיין נותר אסיר האשליה, אם לא הבין שהכל הוא משחק ילדותי מרוקן ממציאות, מקבץ חסר תועלת של צלליות, שתודעתו שלו הקרינה על המסך העצום של האין”

מתוך התורה שבע”פ של כת הבודהיסטים הטיבטים

“את התווים אני מנגן לא הרבה יותר טוב מפסנתרנים אבים. אך את המרווחים שבין התווים – אהה, שם האמנות האמיתית נמצאת”.

 ארתור שנבל

“בין כל הדברים הגדולים שבינינו, נוכחות האין היא הגדולה מכל”.

 לאונרדו זה וינצ’י

על התרחשות הישות בתככי הריקנות

בדרך כלל אנשים אוכלים לפני שהרעב האמיתי מספיק להתרחש. זה אומר שהסועד אף פעם לא מספיק להרגיש רעב אמיתי. הוא אוכל כי הוא מרגיש רעב מסוג אחר, תוצר פעולתו של טפיל “חוסר הנחת הקיומי”, טפיל היצרים  או כל טפיל אחר שהתנחל בחלל הקיבה וחמס את הרגשת הרעב ממנו. במקום לחוש את חלל הרעב השקט של העדר אוכל, אנו חשים את הרעב האלים, התובעני והמתוח של משהו שישנו, משהו התובע את סיפוקו. בצורה דומה פועל גם הטפיל או הדמון של הרגש. הוא חומס את הרגשות לפני שהספיקו לשקוע אל תוך הישות ומשלהב אותם בהיסטריה. כך גם קיים  דמון ששומע את המוסיקה לפני שהיא מגיעה לחלל הפנימי של הנשמה. כל הדמונים והטפילים הללו הם שגרירים של האגו. הם נדחפים בפתחה של  כל חוויה הרוצה להיכנס אלינו -וחומסים אותה. האגו לא יכול לחכות, הוא רוצה לבוא על סיפוקו. לכן הוא תמיד מתערב, חוטף  את הדברים לעצמו ולא נותן לשום דבר אחר לפגוש את החיים. זה כמו ילד שיושב עם ההורים וכל הזמן קופץ, לוקח, מתערב.

כולנו פוחדים לעזוב לאגו את היד, שמא ניוותר בלא כלום, נלך לאיבוד, נהיה במין  ריקנות נוראה שכזו. אך הריקנות הזו היא המקום היחיד בו אין האגו או שגריריו נמצאים ורק דרכה אפשר לחוש את הישות.  זו ריקנות טובה, כמו לאחר צום ממושך. יש הבדל בין ריקנות אמיתית, בסיסית, ברוכה -לבין ריקנות מתחזה. ריקנות מתחזה אינה ממש ריקות. יש בה דמונים  שבמקרה או שלא במקרה אינם פעילים. הדמונים שותקים כי הם שבעים, או כי טרם הורגזו מרבצם. זו אינה ריקות של שקט, זו ריקנות של רעש, זו לא ריקות מלאה אלא ריקנות של שעמום (ראו נא את המסה הפותחת: “הכל מת”). ברגע שהדמונים מתעוררים לחיים (על ידי האגו) , האדם כבר לא חש את הריקנות.  לפתע נדמה לו כאילו הכל נמלא חיים,  אך לא – אלה בסך הכל הדמונים בפעולתם. הוא חש את תסיסת הרעלים של החיים שלו. מן הריקנות  הזו בורחים האנשים, מן הריקנות של השעמום.  לא מן הריקות הרכה של האינסוף, אלא מן הריקנות הנוראה דרכה מציץ הזאב של הדמונים הפנימיים. מכאן בא הרצון הבלתי נלאה הזה לצאת: לפגוש  אנשים  כל הזמן, להיות עם חברים, לבלות, ללכת לאירועים, פאבים וכיוצא באלה. ברגע שהאדם נשאר לבדו, עם עצמו,  מתחילים רעלי חייו לתסוס בו: מצוקותיו, חרדותיו, ספקותיו, בדידותו, רגשי אשמתו ואז הוא מייחל לגרום להתעוררותם של הדמונים בתוכו.

כללית, השהות שלנו בחברה של בני אדם, היא למען השכחה של הריקנות שבפנים, וזה כמו סם, לאחר שהוא פג, חוזרים לריקנות ודמונים שחיים בה.

“החרדה אמורה להיות שער הכניסה האותנטית והנאותה אל האין, שעשוי היה להיראות בעיני  הפילוסופים מושג נגזר, תוצאה של שלילה ואולי, כמו אצל ברגסון , מושג שווא. אליבא דהיידגר אין “נכנסים” אל תוך האין באמצעות סדרה של צעדים תיאורטיים, אלא רק אגב החרדה, שדרכה נכנסים אל האין במיישרים ובאורח בלעדי. הקיום עצמו, כביכול כתוצאה של ההתכוונות, זוכה לחיים הודות למשמעות, היינו, המשמעות האונטולוגית הבראשיתית של האין. אין המשמעות נגזרת ממה שאפשר לדעת על אודות גורל האדם או על אודות סיבותיו או על אודות תכליותיו: הקיום, בעצם התארעותו כקיום, כל פירושו בתוך החרדה, הוא האין”.                                                       

עמנואל לוינס מתוך: “אתיקה ואינסופי”

“אם אתה לוקח קואן וחוקר אותו ללא הרף, רוחך תמות ורצונך יהרס. הרי זה כאלו תהום עמוקה וריקה משתרעת לפניך ואין לך מקום להניח את ידיך או רגליך. אתה ניצב בפני המוות ואתה חש בחזך כאילו היה אש ואז לפתע אתה אחד עם הקואן , והגוף והנפש נזנחים… תחושה זו מכונה התבוננות אל תוך הטבע האמיתי שלך”

 האקואין, מורה זן יפני

“אנחנו מכיירים כד מחימר, אך זו הריקות שבתוכו שמכילה את כל מה שנרצה”.

  טאו טה צ’ינג

“העצמי אומר, אני; הלב אומר, אני פחות; הרוח אומרת, אינך דבר”.

תאודור רתקה

 

האין – הריק הקיומי

כולנו נולדים עם שני דברים, עם פוטנציאל ועם האין. ודווקא האין הוא חומר הגלם. אפשר לעשות עם האין שני דברים: להיות יצירתיים עימו, (להקשיב למה רוצה לחיות בו), או לעטוף אותו בקליפות כדי להסתירו (אז מתחיל הנתק מן הישות). ככל שהקליפות מרובות יותר, כן תהיה לאדם רתיעה גדולה יותר לגלות את שמתחת, וכן יהיה חרד יותר מן הריקנות שמתחת לקליפות.  לפעמים -בחופשה, במחלה, או כשהוא מגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא ‘צריך’ לעשותו הוא חש נורא, ואז הוא מוכן לעשות כל דבר כדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. האדם האותנטי הוא אדם שמחובר לתכן שחי בתוך הריקות של חייו. בעוד שהאדם המלאכותי, החברתי – מבוסס בקליפות. האדם האותנטי אינו בורח ממבחן חייו אלא מקשיב למה שחי מעבר לריקנות. האדם המלאכותי עסוק כל ימיו בבחירת יעדים לבריחה, כדי שלא לחוש בריקנות ובמה שהיא מעוררת בו (חרדות, ספק עצמי וכו’).

תת-התודעה של רוב בני האדם פקוקה ומלאה בחרדות מודחקים. מגע עם תת התודעה אינו נעים לנו ולכן נשתדל להימנע ממנו, להדחיק חזרה את הרגשות העולים ממנו ולכסות עליהם במילים. רק תרבות כשלנו, המטיפה לניצחון התדמית והמחנכת לא להראות דברים כהוויתם – יכולה הייתה לגרום לתת-התודעה להפוך למחסן גרוטאות, מלא דמונים.   רוב האנשים מפחדים מן הרעלים המודחקים שבפנים ובורחים לגירויים חיצוניים. פוחדים שאם נברח מן הגירויים החיצוניים -פנימה, ונקשיב, נחוש ברעלים המודחקים ואולי גם את הזעקה הפנימית של ישותנו הקבורה.

“יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו.

כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות”.

 אמרות ראמה קרישנה, עמ’ 318

‘Clay is molded to form a cup,

But it is on its non-being that the utility of the cup depends.

Doors and windows are cut out to make a room,

But it is on its non-being that the utility of the room depends.

Therefore turn being into advantage, and turn non-being into utility”.

Lao-Tzu (fl. B.C. 600 (

“God made everything out of nothing, but the nothingness shows through.”

Paul Valery.

“את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה,  תופעה או מצב כלשהם –

שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה.

האין אינו בר תפיסה כלל”.

מתוך התורה שבע”פ של כת הבודהיסטים הטיבטים

“כשאנו מעיפים חץ, הפעולה היא לא מאתנו. אנחנו רק הקשת והיורה של החץ הוא האלוהים”.

מוולאנה ג’לאלודין רומי

“היה חלל ולא יהיה מקום שלא תוכל לחבק.”

זן

“הריק הגדול אינו יכול להכיל אלא את הצ’י; זה הצ’י אינו יכול  אלא להתעבות לצורותיהם של כל הדברים; ודברים אלו לא יוכלו אלא להימוג ולשוב אל הריק הגדול”.

צ’אונג טסאי

“שאלה: כמה מאסטרים מאסכולת הזן דרושים בכדי להבריג נורת חשמל לבית המנורה?

תשובה: אף אחד, היקום הוא שמסובב את הנורה, והמאסטר ים נזהרים שלא להתערב”

קואן

“In order to see birds it is necessary to become a part of the silence. “

Robert Lynd

“Nothing is real.”

John Lennon

המוות והאין

המוות תוחם את החיים, החיים נתחמים על ידי המוות.

המוות אינו שולל את החיים, הוא תוחם אותם, כפי שהאוקיינוס אינו שולל את היבשה, הוא תוחם אותה.

המוות הוא אין, החיים הם יש.

היש לא יכול להבין את האין, כי הוא כל מה שהיש הוא לא.

רק האין יכול להבין את האין.

מודעות יכולה רק לחיות באין, חיים רק יכולים לחיות באין, כי הוא מאפשר מעבר (חיים) ונוכחות (מודעות).

היש לא יכול להוליך חיים, או לאכלס מודעות, כי הוא חוסם, מגביל ותוחם (מלא בעצמו…)

מודעות וחיים מוגבלים על ידי היש, האין מאפשר אותם.

אנו תופסים את האין כשולל מודעות וחיים, אך הוא זה הנותן להם מקום.

אנו תופסים את היש כמאפשר את החיים והמודעות – אך הוא מגביל אותם.

ראיית החיים דרך היש –  היא תמיד מוגבלת, אך ראיית החיים דרך האין היא חופשייה וחסרת גבולות.

רק אם יש ‘אין’ בתוך ה’יש’ של חיינו  – נוכל להביט בחיים, ולהבין ולתת להם להיות. רק דרך האין, דרך החלל הפנימי, דרך המוות שבתוך חיינו.

(כי כמו שבשביל למות – צריך לחיות, כך בשביל לחיות -צריך למות).

“אם אתם מתים לכל מה שאתם מכירים, כולל משפחתכם, זיכרונכם, כל מה שחשתם, אז מוות הוא טיהור, תהליך מרענן; אז מוות מביא תמימות ורק התמימים מלאי תשוקה”…

…”עליכם למות – לא מבחינה גופנית אלא פסיכולוגית, פנימית, למות לדברים שהיו יקרים לכם ולדברים שעליהם אתם מרירים. אם מתתם לאחת מהנאותיכם, הקטנה או הגדולה ביותר, באופן טבעי, ללא כפייה או ויכוח, תדעו מה פירוש למות. למות פירושו שהנפש ריקה לגמרי מעצמה, ריקה מגעגועיה, הנאותיה וייסוריה היום-יומיים. מוות הוא חידוש, שינוי, שבו המחשבה אינה מתפקדת כלל, משום שהמחשבה ישנה. כאשר קיים מוות, יש דבר מה חדש לגמרי. חופש מהידוע הוא מוות, ואז אתם חיים”.

ג’ידו קירשנמורטי, החופש מהידוע (עמ’ 80-81)

מונחי זן:

פרז’נה: חוכמה אינטואיטיבית, הבחנה בריקות או בטבעה האמיתי של המציאות.

שוניאטה: ריקות או אין, ללא תוכן; אחד היסודות הבודהיזם.

י”ג -על המסתורין שמסביב לישות

“The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental

emotion which stands at the cradle of true art and true science”.

 Albert Einstein

רקע

ככל שאנו יודעים יותר, אנו יודעים פחות. אנו אכן יודעים על החוץ, אך הפנים שהוא הגלעין והיסוד, נותר בגלות. להתייחס לתת מודע- הוא לדעת שאיננו יודעים, לדעת שמה שחשוב נמצא מחוץ לתחום עבורנו וכל שנוכל לעשות זה להתכוונן, לשלוח אנטנות. וכשיש התכוונות לממד העלום של האמת הקיומית, מופיע המסתורין. בכל מקום שיש מעבר של אמת ונוכחות –הוא קיים. בין גבר לאישה, בין אמן ליצירה, בין איש מאמין לאלוהיו. וכשמסתלקת המסתוריות מסתלק הקשר עם מה שאמיתי.

“במהרה מתכסה עינו הצלולה של הילד ברעיונות, מחשבות, דעות קדומות והפשטות. ישות פשוטה וחופשית מתכסה בקרום הקשה של שריון האגו. רק לאחר שנים מחלחלת התחושה כי הרגש חיוני של מסתורין נעלם ואיננו. השמש מנצנצת מבעד לאורנים, והלב נצבט ברגע ליופי מוזר. כמו זיכרון של גן עדן. החל מאותו יום… אנחנו נעשים למחפשים”.

פיטר מאטיאסן

 

המסתורין והסוד

“…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמנייה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו  יכולים להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה.”

 יוסטיין גורדר: “עולמה של סופי”. הוצ’ שוקן. 1996. עמ’ 122

אי אפשר בלי  המסתורין, בלעדיה חיינו חסרי מימד עומק ואיכות פנימית. האמת הפנימית לא עוד מפתיעה אותנו דרך דמדומי המסתורין, אנו מייצרים אותה באופן מכאני וסדור, והרי החיים עצמם מלאי מסתורין בטבע אפילו הפרח הפשוט ביותר מפיץ מסתורין, כמו עיני הפרה או תנועת הנמר. אנו החלפנו את המסתורין בשטרות מרשרשים של וודאות ובטחון ומאז חיינו ריקים.

 אך קשה, קשה לאחוז ועוד יותר לשמר את  המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדמדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, (או להפך) ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני.

(ועל כן רב המסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן).

מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ.

רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדמדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין.

האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך.

וכפי שהעצב היה ויהיה  (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה.

העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשמחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד ממדית, ואין מאחוריה ולא כלום, רק היא עצמה.

ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה  (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המסתורין, מרוחק ובלתי מושג.

כאן מהדהדת הישות בכל החללים, מציצה מכל זווית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי. חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת.

כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המסתורין.

“It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit”.

Antoine Rivarol

“תן למסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בלבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר  צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בלבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלוהים הלא נודע”.

 הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי.

“המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים.”

לודוויג ויטגנשטיין

“אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חיפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות.

מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…”

צ’רלס דיקנס, “בית ממכר עתיקות”

” …קיבעון התודעה שלנו יוצר את העולם המוכר לנו. אנו נאחזים בכוח רב במה שאנו יודעים כיוון שהדבר נוסך עלינו תחושת  בטחון נעימה. אך העולם כפי שהוא נתפס לנו במצב הרגיל אינו אלא גילוי זעיר של ההוויה שבתוכה אנו מתקיימים. הלוחם פורץ את גבולות הידוע. הוא בוחר להודות במסתורין שבתוכו הוא חי, בהדר האינסופי המפעם בתוך כל הדברים ובתוך עצמו ולפתוח עצמו ואליו מתוך יראה וכבוד.

כלל ראשון: “כל הסובב אותנו הוא מסתורין שאין לו גבול ואין לו שיעור”.

כאשר הלוחם מאמץ לו נק’ מוצא זו, הרי לעולם אינו מסתפק במראית העין של הדברים. כילד, לעולם אינו מפסיק להשתאות לכל המקיף אותו ולכל המתרחש בתוכו. זוהי עמידה ענווה לנוכח הרובד הנסתר שיש במציאות ונכונות לפתוח עצמו אליו. הגמול על הויתור של המציאות הכוזבת הוא מיידי, עצם המגע עם האינסוף, עם תחושת ממד העומק שיש בחיינו.

כלל שני:  “אנחנו חייבים לנסות ולרדת לעומקם של המסתורין האלה, בלא שנקווה להצליח בכך לעולם”

 הלוחם נדרש לחקור את המופלא ממנו גם אם הוא יודע שאין הדבר ניתן לכל מיצוי. תכלית הידיעה, אומרת החסידות, שלא נדע. ובכל זאת יש להשתדל בכל עוז להתקרב ולהיכנס בתחומי הלא ידוע.  אין דומה מי שהגיע לאי ידיעה מתוך חקירה עמוקה למי שאינו יודע כיוון שלא חקר כלל. גם באמצעות הגישה הישירה, ללא ההסבר השכלי, הדוחפת את התלמיד להתנסות באופן בלתי אמצעי בחדש והבלתי ידוע והבלתי חזוי וגם באמצעות חקירה מילולית, רציונאלית, יש למיד לנסות ולרדת לעומק המסתורין.

הכלל השלישי: “הלוחם נוטל לעצמו את מקומו הראוי לו בתוך המסתורין”.

הלוחם מסגל לעצמו ראיה שווה של הכל. כל דבר בבריאה מכיל את אותו מסתורין עמוק והלוחם הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אין הוא צופה באותו מסתורין מתוך ניכור מדעי, כתופעה מחוצה לו אלא הוא שותף במסתורין עם הכל. אין הוא רואה עצמו נעלה או פחות מכל דבר אחר בבריאה, זוהי ענוותנותו של הלוחם”. (קרלוס קסטנדה, “מתנת הנשר”, הוצאת זב”מ עמ’ 228). ואריה לייב, בספרו על דמותו של דון חואן “דון חואן” הוצ’ גל. 1992 (עמ’ 156-157

 

אמנות הסוד

“The sublime one whose place for intimating saying is at Delphi, neither discloses“ (only) nor conceals (only), but rather hints, gives signs, points to, intimates”

הרקליטוס, פרגמנט 93

“המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד”

אובידיוס

מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים?

הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות.

פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז תסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת.

אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית.

 אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה.

החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון.

אדם נכנס למקום- לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של מסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן.

פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים.

סגנון הבנייה העכשווי  פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אלי חוץ.  כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות.

עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה  קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה זמן ייצאו החוצה ואולי אף פעם לא.

מתעלמים, מתכחשים למעמקים.

חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי,  משם שואבים אנו כוחות.

לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים.

והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה  לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו  לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר עלום בפנים, (כמו מדוזה -הנותרת שלמה רק בתוך מעמקי הים, ובצאתה החוצה היא מתמסמסת ונעלמת).

 אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: “האם זה נחקר באופן מדעי?”. התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד. הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן,  במעין ‘שמורות טבע’, במעין ‘מעונות נשים מוכות’ – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם  בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום  כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום.

זו  שפת סתרים אנלוגית,  מלאה בצפנים  שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים. בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות. ומה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת. שם,  (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר. כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים.

כך  בשירה,  ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא  אצל בני אדם, ביחסי ‘אני-אתה’,  שם הסוד והמסתורין  נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום.  כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם נוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו. מוסבר ולא ידוע שבדרך כלל שוכן בתוך תוכו.

ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא, אין שם סוד כלל,  הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהית או הרבנית. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. והאמונה תמיד מוקפת במצוות נוקשות -הקוברת את הסוד בארון הקבורה של הדת המחמירה, השליטה והבוסית. גם המדע והפסיכולוגיה והרפואה חותרים אל התחנה בה מושגת שליטה  ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג. אבל לאן ייסע?

האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום.

ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מן הסוד הנשכח.

וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

“אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות,

במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד –

ויודע הכל”.

רוברט פרוסט

“נדמה לי שאין כלל צורך  לעשות שירים.

השירים עושים את עצמם.

ואיך הם עושים זאת?

אני לא יודעת. זה סודם הם.

מרים ילן שטקליס, “בחלומי”

י”ד -מישות לישות

רקע

מנקודת מבטה של הישות אנשים לא יודעים לתקשר, להידבר. למעשה מנקודת מבט זו אופן הדיבור של מנותקי הישות הפנימית הוא יותר מעטה פלסתר, של טיוח סביב המהות שאמורה לעבור  בן שני בני אדם –במקום פינוי הדרך, ליטושה והכנתה לקראת מעברה של הישות הפנימית בין שני בני אדם.

הטיוח הזה הוא מה שקוראים לו דיבורי סתם, דיבורי סרק. אנשים הפכו לאמנים בגלגול מלים נטולי משמעות וכוונה, מלים ריקות, שנועדו למלא את נפח השיחה ולהסתיר את עירום הישות המבצבץ מבעד לקרעי השתיקות. דיבור שלא אומר כלום, שלא רק שלא מנסה להגיד כלום, אלא שעצם קיומו בא כדי לבסס את הניכור והבידול בין שני בני אדם. מדברים כדי לא להיפגש. ונושאי השיחות מתרחקים ובורחים מן הכאן והעכשיו, מן הביניאישי ומן הליבה האישית הפועמת של כל אחד מן השניים – כמו מפני דליקה. בורחים אל נושאים כביכול אובייקטיביים, נושאים שלא קשורים למצב הישות או מצב הרגשות של הדוברים בזמן הנתון, נושאים עליהם מביעים דעה (בעד או נגד) או מצטטים עובדות כלשהן, (מה שהיידגר מכנה: “להפיץ את השמועה”).

תופעת השיחה כתפאורה לבימה ריקה מהתרחשות אותנטית של הידברות – הולכת ומחמירה עם התבגרותו של אדם. למשל כמעט שלא נמצא בשיחה בין שני אנשים בוגרים את המשפטים: “אז מה אתה באמת מרגיש עכשיו לגבי מה שאמרתי?” או: “מה קורה אצלך בפנים כרגע”. או: “מה שאני חש כלפיך כרגע הוא”.

כך יוצא, שהישות הפנימית יוצאת נבגדת כמעט בכל שיחה ודיבור, דיבור ושיחה בהם הדוברים מעמידים פנים כאילו היא (הישות) לא קיימת. עצם ההשתדלות מעניקה תחושה ריאלית כאילו שאנשים באמת מדברים ביניהם, אבל זה דומה יותר לברזים מפוארים שכאשר מסובבים אותם  – לא יוצא כלום.

השיחה בימינו היא בגדי המלך החדשים בהתגלמותם, והיכן מי שיקום ויצעק “רגע, מה על מה בכלל אנחנו מדברים עכשיו? למה אנו מדברים בכלל? לקראת מה? מה אני רוצה ממך עכשיו? מה אתה ממני”?

כך קורה, שכאשר בני אדם נפגשים האתגר הגדול ביותר עבורם אמור להיות – לשוחח באמת, והאתגר הזה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי. מוציאים מלים מן הפה, מתנהגים כאילו יש תקשורת מפנים אל פנים, אך זו העמדת פנים אחת גדולה, כלום לא קורה. הידידות היא מעין נווה מדבר בתוך כל זה, אך זהו רק חוזה זמני של נוחיות, עד הוא מופר על ידי מאבקי כוח ופגיעה באגו. אז חוזרים שוב לשוק התקשורת הכללי, בו אין לנפש ולישות הפנימית מקום ונחלה.

מבין כל התופעות שליבלובן נעצר במדבר הבינאישי הזה, שתיים הן חשובות במיוחד: חום אנושי (אמפטיה בשלב התפתחותי מתקדם יותר) ופידבק (היכולת להתייחס לזולת ברמת עומק שמעבר למלים עצמן). שתי אלה מאוד חסרות בנוף התקשורתי המנוכר והסתמי השורר והשליט, והעדרן הוא שמראה שבמקום הזה אין הדברות של אמת בין המשתתפים בשיח.

אנושיות

 “We may have civilized bodies and yet barbarous souls. We are blind

to the real sights of this world; deaf to its voice; and dead to its

death. And not till we know, that one grief outweighs ten thousand

joys will we become what Christianity is striving to make us”.

Herman Melville

חמימות בין בני אדם היא מרכיב נדיר למדי בנוף התקשורת היומיומי שלנו,  למרות שדווקא בה מתגלמת תמצית האנושיות והיא אמורה להיות אחד המרכיבים הטבעיים והספונטניים ביותר ביחסינו עם אחרים. חום אנושי  צריך להיות הבסיס לכל מפגש בין בני אדם, לאו דווקא בין אנשים הקרובים זה לזה.

מה שקורה בדרך כלל הוא, שאנו חיים באשליה שהכל מאוד נחמדים זה לזה – ‘אהלן, מה נשמע”, “שב, כוס קפה”, אבל ברוב המקרים אין מאחורי זה כלום. או ליתר דיוק – זהו כיסוי למלחמות אינטרסים.  בסופו של דבר האינטרסים הם אלה המכתיבים את מידת החום המוענקת, כך שלא משנה כמה חום ותמיכה אדם  יקבל מרעהו – אלה יופסקו מיד אם האחר ירגיש שהאינטרסים שלו לא באו על סיפוקם. תאור זה מציג את המפגשים בין בני אדם כמחזה אימים, בהם החום האנושי מותנה ומשמש כתגמול  במשא ומתן סמוי על אינטרסים אישיים – במקום שיהיה נוכח ברקע כל הזמן, ללא שום תנאי. חונכנו (באופן לא פורמלי כמובן) לראות בזולת לא אדם כמונו, שיש לו פחדים וקשיים, אלא יריב למשא ומתן, מיקוח וממכר.  אנו חוששים רוב הזמן שמא נצא מן הסחר מכר הזה, שיחסי האנוש התדרדרו אליו, כשתאוותנו לא בידנו ולפיכך משקיעים בטקטיקות ובטכניקות במקום באדם עצמו. התשתית האינטרסנטית נחשפת במלואה כאשר יחסים מגיעים למשבר. אז מתגלים לפתע, מאחורי ה’ביחד’ והאחווה של קודם,  אינטרסים מנוגדים ורגשות עוינים – אלמנטים שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח הדקים של המכנה המשותף שקרס.

חום אנושי משמעו, שמי שמוצא עצמו במצב ירוד או מדוכא יוכל לפנות אל אחר ולומר לו בפשטות:  ‘רע לי’, ושהאחר יהיה מסוגל באותו הרגע לעטוף אותו בחום ולהעניק לו תמיכה בלתי מותנית, ללא חישובי רווח והפסד אישיים.  שכן, כשאתה חושב על זה,  מה בעצם יש בין בני אדם מלבד זה? לא הרבה.

חום אנושי  הופך למשמעותי במיוחד לא כאשר מדובר ביחסים המושתתים כבר ממילא אל חוזה רגשי כלשהו, כמו בין הורים לילדיהם או בין בני זוג – אלא דווקא באותם מקרים בהם האחר הוא ‘סתם’  מישהו, רק אדם, זר ונוכרי ככל שיהיה.

אנחנו חיים בעולם נורא, קר ועוין, שבו לא ממש איכפת לנו מקיומם של אנשים אחרים, קיומו של האחר נתפש בעיננו כפחות מוחשי ואמיתי מקיומנו אנו. מכאן, שאין אנו חשים באמת את כאבו של האחר או את ישנותו ודבר זה מצמיח ביננו לבין האחר חומת ניכור אדירה.

אפשר לטעון,  שתופעה זו קיימת רק כל עוד האדם אינו מחובר אל עצמו ולכן ממילא אינו יכול להיות מחובר אל זולתו – אבל זהו תירוץ קלוש, שכן חום אנושי חייב להיות בין בני אדם כתנאי בסיסי לקיומה של תקשורת, כמו חום הגוף, כמו ללכת לשירותים. היותי זר או מנוכר לעצמי אינו יכול לתרץ את עובדת היותי  זר ומנוכר לזולתי, לא מפני שיש בכך התנערות מאחריות אישית, אלא מפני  שזהו זיוף. איש אינו מנוכר לעצמו במידה כזו שלא יוכל לחוש בדידות, לדעת שכואב לו או שרע לו, אבל מאוד נוח להימנע מלהעניק לאחרים  מודעות דומה לרגשותיהם.  אי אפשר לבוא ולהגיד:  ‘טוב אני מנותק מעצמי, אני לא מרגיש את עצמי, איך אוכל להרגיש משהו כלפי אחרים?”  זה נכון, אך עם זאת, האדם תמיד רגיש וער יותר לכאביו הוא, משתוקק לקבל חום ותובע תמיכה – ועם זאת חסר רגישות ומנוכר לצורך של אחרים באותו חום, באותה רכות תומכת, מבט חם.  מזעזע לראות שלפעמים כל מה שהבן-אדם צריך (ממש משווע אליו)  זו רק מילה טובה, שאנשים פשוט לא מסוגלים לתת לו אותה. אנושיות היא אחת המהויות החשובות ביותר שחסרונה עושה את החיים לגיהנום. 

לדוגמא, אחות בבית חולים לדוגמה אינה אלא לא כלום אם אין היא מסוגלת להעניק חום אנושי – קצת רכות, חיוך, מלה טובה, מבט מעודד. קשה לתאר מה זה עושה לאדם המרותק למיטתו כשהוא פוגש את אותו חום אנושי מן האחות,  כאילו בא אליו באותו הרגע מלאך וחיבק אותו. באותו רגע  עשוי אותו אדם להיווכח, אולי לראשונה בחייו, בתרומתו שלו להעדרה של האנושיות. הדבר מכה באדם כסטירת לחי  מצלצלת, כאשר הוא נוכח שבזמן שהוא עצמו חי כל הזמן מתוך תובענות  גדולה לקבל את חלקו בחום ובתמיכה, באהבה ובאכפתיות – הרי שאין הוא כלל חם ואכפתי כלפי אחרים.

אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות ולא כלום.  זו הישות שמעניקה את החום האנושי, לא הרגשות. הרגשות  מגויסים למלחמת האינטרסים, לסיפוק חיי הרגש של בעליהם. הרגשות יכולים מקסימום לחקות את החום האנושי שמקרינה הישות הפנימית, אבל לא ליצור אותו.

במקומות בהם קיימת תשתית של הסתייגות או עוינות או חשדנות, קיימים גם  מסכות ומנהגים חברתיים  של נימוס או של סחבקיות, שמטרתם לכסות על האמת. אנשים נפגשים, מחייכים אחד לשני, אומרים שלום, מה שלומך, טוב לראות אותך וכו’,  נזהרים לא לדרוך על יבלות וצפים על פני השטח של היחסים ביניהם כקצף על פני גלי הביוב. אם לפתע ישבור ישהו את הכלים ויכריז:  ‘שמע אני מדופרס כבר חודשים’ – הוא יתקל בתגובת הלם ובשתיקת מבוכה נוראה, אנשים פשוט לא ידעו כיצד להגיב על השמטה פתאומית זו של המסכה. אולי מוטב  לסרב מראש לקחת חלק במשחקים האלה, בהם הכל עוסקים בהפגנת חום לכאורה, באימוץ הבעות פנים מלאות חיבה סינתטית – התנהגות העלולה להפוך להרגל נוח.

מה שפסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות או מרפאים הוליסטיים למיניהם באמת יכולים לעשות ביחס לסבל ולכאב של אנשים אחרים – זה רק לתת  תשומת לב, חום ואמפטיה.  אם התרפיסט  לא מצליח לחוש זאת ואם אין הוא מצליח להקרין את זה למטופל או לפציינט –שלו, אין הוא ממלא בעצם את תפקידו ותהא מומחיותו המקצועית אשר תהא. אין מדובר כאן בעבודה שהיא טכנית במהותה, אלא בעיסוק  שתמצית קיומו מבוססת על עזרה או שירות לזולת – משמע על הקרנה של איכפתיות, חום ותמיכה.

לא רק בתרפיה קיים ויתור תמוה על החום האנושי, גם בדרך הדתית מוותרים על החום האנושי,  בנימוק של התנתקות הכרחית, כביכול,  מן הגשמי, הרגשי  והיצרי. כאשר הינתקות כזו ‘מצליחה’ האדם מנתק למעשה את הקשר האפשרי שלו עם ישותו ועם ישותם של הסובבים אותו. מבחינה זו אנשי דת ורוחניות לא מעטים, ה ‘שופכים את התינוק יחד עם המים’ – עלולים להפוך לבני אדם מאוד לא אנושיים, כאלה שעיקרו מתוכם את הגלעין האנושי, התנתקו מיצריהם ומרגשות אנושיים בסיסיים  והתעטפו במשיחיות פונדמנטליסטית  מתלהמת. אמנם הדתות הגדולות מטיפות לצדקה ולגמילות חסדים – אבל  מצוות אלה כשמן כן הן: מעשים שאדם מצווה לעשותם, אקט חיצוני עקר שאינו נובע מבפנים, הבא לפצות על העדרם של חום אנושי אמיתי ושל רגשות אמפטיים עם הזולת. גם בקבוצות העידן החדש, המנופפות באהבת הכל ללא תנאי אין זה החום האנושי עליו אני מדבר, אלא התיימרות המאמצת לעצמה פוזה הוליוודית, שמרכז הכובד שלה הוא סוגסטיבי ובעיקרו אוטו-סוגסטיבי.

המוזר הוא שכאשר מדובר על מטרה גדולה ונשגבת כגון:  דת, אידיאולוגיה פוליטית, הגנת המולדת וכיוצא באלה – אחד הדברים הראשונים  שאנשים ממהרים להקריב זו האנושיות שלהם.  הדבר הראשון שאנשים זורקים ככלי אין חפץ בתחילתה של דרך, בין אם מדובר בטיפוס בשלבי הקריירה או בשלבי הדת או הרוחניות – זה את החום האנושי כלפי הזולת. כאילו חששו שזה רק יקרקע אותם, ימנע מבעדם להמריא, כאילו הניחו שאם ירשו לעצמם להיות רגישים ואינטימיים עם קיומו של הזולת – לא יוכלו להתקדם.  הדוגמה הכי מפלצתית, יוצאת דופן וקיצונית – היא הנאציזם.  הגרמנים כל כך נסחפו בחיבוקה של תורת הגזע ומטרותיה הנאצלות בעיניהם, שנאטמו מלראות כיצד ויתרו כמעט ללא מחאה על כל שריד של תחושת אנושיות. אני חושב שזו התופעה הנוראה והאיומה ביותר של החיים שלנו, כמעט נוראה כמו המוות- עובדת חוסר אנושיותנו.

בסופו של דבר,  אם נבחן בכנות וללא פשרות את כל הקשרים שלנו: עם האישה, עם הבעל, עם ההורים, עם הילדים – נמצא שאין שם חום אנושי  טבעי, אלא  תשתית של אינטרסים המעוגנים בצרכים רגשיים. משמעות הדבר היא, שהאינסטינקט הבסיסי שלנו,  זה שמעוגן בישות והמוביל בהכרח להקרנה מיידית של חום אנושי לכל אדם הזקוק לכך, אבד לנו או נמצא בתרדמת עמוקה.

אנושיות זה דבר מאד רך, מאד עדין, מאד אינטימי וזה יכול להיות קיים בין אדם לאדם רק בחדרי חדרים של חדרי החדרים, זה הולך לאיבוד בפורומים גדולים. כל מה שנביאי הרוחניות למיניהם עושים בכנסיה מאמיניהם זה  להפציץ את קהליהם במילים גדולות, כוונות אדירות, כוחות אדירים. אבל החום האנושי, הוא זעיר וקטן וחלש. הוא רק יכול להיות בלחש, בשקט, באינטימיות, בין אחד לאחד – בשקט.  כך שבמקום שנביאי הרוחניות יעמדו על הבמה ויאמרו ‘מכרתם את הבכורה של החום האנושי בנזיד העדשים של ההצלחה חומרית או ההתקדמות הרוחנית’, הם מנסים למכור מסרים ענקיים ובומבסטיים, שגם אם יש בהם הרבה אמת, (ואכן יש בהם) עדיין הקטע השביר שבין נשמה לנשמה הולך שם לאיבוד. כשאוהבים כל כך הרבה אנשים בגדול, בחיבוק ועם כל הלב – קשה לשדר רוך אנושי במבט חטוף. 

מעניין שאנושיות זה דבר כל כך בסיסי ואינטימי לכולנו – ועם זאת כל כך נדיר בחיי היום- יום. אנשים איבדו את היכולת להיות זה עם זה באינטימיות ובקשר. התרחקנו זה מזה כל כך  – עד שמצב של ‘אני-אתה אינטימי’  שבובר מדבר עליו הופך לאוטופיה ו’אני-הוא’ מנוכר נעשה שגרת חיינו. האנושיות לא אמורה להיות ממומשת כל הזמן. היא צריכה להיות אי שם ברקע,  כל הזמן – ממתינה לרגע שמישהו יהיה זקוק לה באמת. היא אמורה להיות  שם כמו אגם צלול ולא כנשיקות על לחי, טפיחות על שכם ולחיצות היד  והקודים של אהבה נוסח העידן החדש. האנושיות היא מופנמת יותר,  נשית בטבעה. היא אינה מכריזה על עצמה ואינה מבקשת לה תארים ומחלצות  – אבל היא שם כשצריך אותה. המרחק בין חוסר אנושיות ונאציזם הוא מאד קרוב, המרחק בין חוסר אנושיות ובין  התעללות בחלשים הוא מאוד קרוב, המרחק בין העדר אנושיות ודיכוי מיעוטים הוא מאד קרוב – זה טבוע בכולנו. תן לאדם  שהתרחק מאנושיותו אידיאולוגיה ותן לו אקדח ומדים – והופ, הוא שם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על לאהוב אנשים אחרים. זה אקסטרה,  זה לא העניין בכלל, כי לאהוב את האחר זה אקט מוחצן, אגואיסטי. זה כמו ההבדל בין צחוק לבין חיוך. צחוק הוא סוחף, מטלטל, גדול, מוחצן – חיוך זה משהו העולה במפנים וקורן החוצה. חיוך זה כמו אנושיות, צחוק זה כמו טפיחת שכם או לחיצת יד. אנושיות מוקרנת מאדם לאדם באשר הוא אדם, כלפי זרים לא פחות מאשר כלפי מקורבים.

אנושיות זה הטווח המחבר, זה החום הבסיסי שדרכו הישות זורמת החוצה ומתחברת לאחר. כלומר הישות יכולה להתחבר רק דרך אנושיות, רק דרך חום, רק דרך אכפתיות.

האנושיות היא ‘תוצר הלווי’ הטבעי של הישות, הבאה לביטוי  כחום אנושי כלפי הזולת.  ואכן, כאשר הישות הפנימית אינה נגישה לנו קל מאוד להגיד: נתחבר לישות ונהיה אנושיים, אבל זה לא ככה, הנקודה היא שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין אנושיות בעולם ואין לזה כפרה. אנשים סובלים וחולים והם הולכים ונמקים מבלי שיש מי שחש כלפיהם אכפתיות אמיתית,  מוקפים באנשים שלא מצליחים לתת חום אנושי בסיסי, כי הם איבדו את היכולת לתת את זה. וחום אנושי זה הדבר היחיד שאפשר לתת בהרבה מצבים. ועל מה מדובר? מדובר על זה שכשאתה סובל  -אני מרגיש קצת מהסבל שלך, אתה הולך למות? משהו בי הולך למות גם כן. אתה בוכה? אני בוכה אתך, בזה מדובר. ואם בן אדם סובל וכואב ולא קורה לך כלום לידו, הפכת לקרנף, הפכת למפלצת ומכרת את הנפש שלך.

אנחנו חיים בעולם אגוצנטרי, שבו רוב הקשרים, רוב המפגשים בין אנשים הם אגוצנטריים -אינטרסנטיים, בשעה שכל מה שצריך זה לחוש איזה שהוא רגש אמיתי לגבי הקיום האבוד של כל אחד מאתנו, לגבי הסבל והמכאוב האינטימי של כל אחד מאתנו – זה הכל, רק זה וזה מספיק. בן-אדם  יכול לעבור חיים שלמים ולא לדעת בכלל שהוא לא היה אנושי, כי זה לא קיים בלקסיקון שלנו, למרות שזה מצרך כל כך בסיסי. היום זה זן ניכחד, זה זן שהלך לאיבוד, זה הפך לאיזה שהוא עב”ם, אנחנו איבדנו את היכולת לעשות את זה.  דברים שהם אלמנטריים – מה שכלב יכול לעשות, אנחנו שכחנו. לכלב יש אנושיות ואמפתיה בשביל כל בני האדם. אפשר לראות את זה בעיניים שלו.

כל המערכת החברתית שלנו בנויה כך שלא נצטרך לחוש אנושיות אחד כלפי השני. כל מערכת החינוך, כל הבירוקרטיה, כל הרפואה והתרופות, זה הכל תחליפים לאנושיות. זה הכל מערכות שבהן האנושיות לא אמורה לבוא לידי ביטוי; שעות הקבלה הם …, פקסים, מכתבים בדואר, טלפונים, אינטרנט, הכל בעצם נועד להנציח את הניכור בין בני האדם – עד שבעוד כמה שנים אנחנו ממש לא נדע איך להיות בני אדם אחד עם השני. זה יהפוך לדבר הקשה ביותר לעשותו.

בית מלון למשל, הוא תחליף של אירוח שבין אדם לאדם, ומדוע שיווצר תחליף? כי להתארח באופן אישי זה לא נוח, כי כשאתה מתארח אצל בן אדם  יש את הפלישה הטריטוריאלית ויש את המתח של ניגוד אינטרסים, והתנגשויות של אגו – ולא רק שאין אנושיות, יש עגמת נפש.  אז בתי מלון באיזה שהוא מקום זה תחליף לאירוח אנושי – כמו שתוכניות אירוח בטלוויזיה או צ’אטים באינטרנט הן תחליף לתקשורת אמיתית.

אין תחליף ולעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אכפתיות של  אדם אחד  -לבדידות או לצער של אדם אחר. כל עוד בן אדם לא מסוגל להבהב  בתגובה למצוקות הישות  של השני, שום דבר לא שווה! ובאיזה שהוא מקום במהלך החיים רובנו מקריבים את זה  וזה נורא.

אנחנו חיים בעולם, שבו בכל רגע נתון -המרחק בין מה שקורה ובין רצח ואונס והתעללות הוא לא גדול. כלומר העובדה שהדברים האלה לא קורים כמעט כל הזמן -זה פלא, לאור העובדה שיש כזה חוסר באנושיות. כאשר חושבים על ההתייחסות והטיפולים שמוענקים לאנשים מפגרים למשל, אז אפשר להקל קצת על הסבל שלהם ואולי אפילו הרבה,  אולם מה עם כל שאר המין האנושי? שהוא לא מפגר ושיש לו רמת אומללות אדירה ואף אחד לא קשוב לזה? יש פה הסחת דעת על ידי כל העניין של עבודה סוציאלית, בכל העניין של לעזור לנכים ומפגרים וזה לא שלא צריך לעזור להם, אבל הנקודה היא שהם הופכים לעלי תאנה, ‘הנה אנחנו עוזרים’ בשעה שבעקיפין זה מעניק לגיטימציה לעובדה שכל אלה שאינם מוכרים רשמית כפגועים גופנית או רגשית – חווים רעב מתמשך לחום אנושי.

לחברה יש עניין רב בקיומם של  עזרות סוציאליות למיניהן, המהוות את עלי התאנה על ערוות חוסר האנושיות של החברה.  גורמי העזרה הממוסדים האלה מנקזים את החום האנושי הרשמי של החברה אל הנזקקים המוכרים על ידה ובכך פוטרים כביכול את החברה מלטפל בבעיה המרכזית: חוסר אנושיות כרוני.

אנשים רוצים אהבה,  רוצים, כוח, שואפים להצלחה, לשליטה בחייהם, לאושר – בשעה שאינם יודעים פשוט, כיצד להיות בני אדם.

“תקופת האבירות חלפה, הגיעה עת האנושיות”.

צ’ארלס סמר

“האנושיות היא בת האלוהים”

 תיאודור פארקר

“החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות”.

ג’ורג’ ברנארד שאו

“הדבר המתועב ביותר מכל האימפולסים האנושיים, הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך, כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם”

אריך פרום

“While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl

diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and

       sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked

 Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked  himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rythm. After about  twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The  doctors were amazed. ‘Did it never occur to you to do that?’ Laing commented to them  later, with feigned innocence”.

John Clay’s R:.D. Laing: A Divided Self,   pp. 170-171

משוב

אחד הדברים העיקריים והמוחמצים ביותר בתקשורת בין בני אדם הוא הפידבק, המשוב. משוב מוגדר כ”החזר תכני לדברי הדובר”, אבל הגדרה יבשה זו לא ממצה את המרכזיות ואת החשיבות הרבה שיש למשוב בתקשורת. העדר משוב הוא סימפטום לחוליי התקשורת האנושית בימינו.

דוגמא למשוב טוב, משוב קלאסי – היא הדרך בה מגיב הכלב לבעליו. הוא ממוגנט אליו, קשוב לכל הגה וזיע שלו, קולט אותו ומגיב מיד לכל ניואנס שלו. גם זוג אוהבים מהדהדים זה את זו  – כגוף גיטרה הרוטט את הצלילים שמקיש עליו המנגן. להעניק משוב משמעו להגיב אל האחר, לאותת לו, לחיות את החיבור שבין שתי הישויות ולאשר זאת כלפי האחר. להיות עם האחר באמת משמעו, שלא להיות מסוגל לחדול מלאותת את החיבור הזה בין שתי הישויות.

תרבות זו שלנו עדיין לא בשלה לדרגה זו של להיות עם האחר, היא עדיין שבויה בחיתולי האגו, בהמלכת האינטרס הצר על פני מרחבי ההוויה שמחוץ ל’עצמי’ הצר הזה. לתת משוב הוא לדעת אפוא ה’עצמי’ מתחיל ואפוא הוא נגמר. זהו אחד ההבדלים הבולטים בין תינוק כרונולוגי לבין בוגר כרונולוגי, באותה המידה זה גם ההבדל בין הבוגר בנפשו ובין האינפנטיל בנפשו ובין הבוגר ברוחו והאינפנטיל ברוחו. לאינפטילים אין עולם שמחוץ להם, רק האגו המשתרע מפה ועד הודעה חדשה. כשהאדם גילה, בעקבות מהפכת קופרניקוס, שלא אנו מרכז העולם וכי כדור הארץ הוא קטן ומוגבל-  זו הייתה טראומה אדירה, שעד היום איננו יודעים כיצד לאכול אותה. לא הבשלנו לתוכה, היא נחתה עלינו מבחוץ.

לדעת היכן אתה מתחיל והיכן אתה נגמר, אומר שני דברים: ראשית, שאתה יודע שאתה קיים ושנית שאתה גם יודע שגם אחרים קיימים, יצאת מערפילי השינה של האגו ונולדת לעולם. משוב הנו עדות להכרה הזו, שדברים קיימים מעבר לתועלת שיש להם עבורנו, מעבר להנאה או לכאב שהם מסיבים לנו. לדעת שהדברים ישנם והם לא רק רוחות רפאים או פנטסיות של אגו לא מפותח והוזה תענוגות ופחדים בהקיץ. העדר משוב הוא סימפטום להעדר חיבור אל הישות של הדברים, אל הישות להוויה הפנימית שלנו להוויה של אלה הקיימים מחוצה לנו.  כי להיות קיים זה להיות מחובר, ולהיות מחובר זה להגיב כלפי זה שאתה מחובר אליו.

החיבור, כל חיבור, מתחיל קודם כל בחיבור האדם לעצמו. אם אין אתה מחובר לעצמך, כלומר מכיר בכך שאתה מתחיל אפוא שהוא ונגמר אפוא שהוא (ושלא כל העולם מלא באגו שלך), אין אתה יכול להתחבר לקיום של אחרים. אדם שלא מחובר לעצמו הוא כמכונית שחסר בה שמן או דלק או מים, אבל שום נורה לא מתריעה על כך והנהג לא מקבל שום איתות לכך. אדם המודע לעצמו, דהיינו הנמצא בקשר עם הישות הפנימית שלו, מקבל כל הזמן פידבקים ממה שקורה לו בפנים. הוא גם נותן פידבקים לאנשים אחרים, למה שחי אצלם בפנים. בלי מודעות עצמית ופנימית- אתה כמעט לא קיים מכיוון שיש הבדל תהומי בין להיות  – ובין לדעת שאתה ישנו.

הערך של יצירה ספרותית אינו טמון בכשרון של הסופר – אלא שואב את קיומו מן המשוב  לו זוכה היצירה בקרב הקוראים. אולי ניתן יהיה להבין זאת יותר לעומק על ידי התבוננות במשובים בטבע שסביבנו, במערכת היחסים בין השמש, הירח וכדור הארץ. הירח מעניק משוב לכדור הארץ, הארץ נותנת משוב לשמש והשמש היא כדור של אש השולח אנרגיה לחלל.  השמש נמצאת  במצב של מעל-למשוב,  משדרת כל הזמן לכולם. כל עוד האנרגיה היא בחלל היא לא מורגשת ולכן החלל שחור, ברגע שהאנרגיה פוגעת בכדור הארץ או בירח היא מתממשת והופכת לאור. הגופים סופגים ובולעים חלק מן האנרגיה שבאה ומן השמש ומחזירים את חלקה, וזהו האור שהם מקרינים. האור שאנו רואים אינו “אור מקורי”, אלא אור חוזר, תוצר של חיכוך קרינת השמש בכדור הארץ והירח. באופן דומה אפשר לומר שאין אנו רואים  את הדברים במקורם, אלא רק את המשוב עליהם, לכן אם אין משוב בין בני אדם,  אין ביניהם ולא כלום. (בהקשר זה, ראה אצל אוספנסקי, “בחיפוש אחר המופלא” את הקטע על “קרן הבריאה”-עמ’ 181-184. עמ’ 311-312).

האדם הוא יצור חברתי, הוא זקוק לחברה וזקוק לאישור.  אנחנו זקוקים למשוב מאחרים בדמות אישור והכרה חברתיים. הפידבק הכרחי לקיומנו, ואם לא קיבלנו פידבק עלינו לדרוש אותו.

באופן דומה המשוב חיוני גם בתקשורת הבינאישית. כאשר אנשים משוחחים ביניהם מתקיימת ביניהם חלוקת תפקידים – פורמלית (מרצה וקהלו) או בלתי פורמלית (שיחת רעים) של דובר ומקשיב, משדר וקולט. המשדר הוא זה שתור הדיבור נמצא אצלו בכל זמן נתון. הוא מעביר משהו: מידע, רעיונות, רגשות.

הקולט, באמצעות המשוב, מאפשר לדובר לעמוד על  האופן בו הוא נקלט ובכך להביא את עצמו לרמה גבוהה יותר של דיוק, בהירות ועומק. קיימת הנחה מוטעית, העומדת בבסיס ההימנעות ממשוב, האומרת שבדרך כלל בני אדם מבינים זה את זה ושהמקשיב קולט בדיוק את מה שהדובר התכוון לו. לעומת זאת, הפילוסופיה של המשוב גורסת, שבני האדם מנותקים ונבדלים זה מזה וכדי שתיווצר תקשורת צריך כל הזמן לעבוד קשה ולתרגם, משפה לשפה, מישות לישות, מבועה לבועה. כך, שהענקת משוב אינה אקסטרה, או תוספת חשובה, היא היא התקשורת. העובדה  שהאחד מדבר והשני מקשיב ושותק,  אינה מעידה על קיומה של תקשורת, נהפוך הוא: בהעדר מעורבות חזקה של הקולט, זהו מרשם בדוק לאנטי תקשורת.  להימנעות ממשוב יש משמעות שלילית של הסתייגות או שלילת הדובר בשיחה.  מניעת משוב או משוב לא מספק עלולים להביא לקריסת תהליך התקשורת כולו, על ידי ניוון הדינמיקה הפנימית.

כשאין משוב, כל שנותר הוא החלפת תורי הדיבור, או מה שיותר מצוי: מאבק קר ואלים על זכות הדבור, שביתת נשק מנומסת, כשנשק מאבק הכוחות טמון כל הזמן מתחת לפני השטח של הדבור. המשוב הוא תפקידו של הסביל בתקשורת, מי שנמצא, ברגע נתון, בתפקיד הקולט.  המשוב הוא מעין שירות, המאפשר  לדובר  להתמקד, להעמיק ולהבהיר את עצמו – באמצעות המודעות והשיקוף של הקולט. במילים אחרות, הקולט כביכול משאיל לדובר את התודעה והרגישות שלו, דרכם  יוכל המשדר לבוא לכדי ביטוי, לקבל נוכחות אחרת מלבד הנוכחות של ‘רוח הרפאים’ של הוויתו הפנימית. מכאן שהקולט הוא מעין רחם,  דרכה יכול העובר הנפשי של המשדר – להיוולד. ללא משוב מן הקולט – דברי המשדר הם כזרעים ללא ביצית, השחתה של כוח חיים פוטנציאלי – לריק. הענקת המשוב היא  חריגה של הקולט מן האגו שלו עצמו ושידור של רצון בהצלחתו של הדובר בהוצאת מה שחי בתוכו – לפועל. למעשה, הדובר לא יכול לתקשר, הוא יכול רק להעביר מידע. מי שכן יכול לחרוג מעצמו ולהתחבר לזולת – זה הקולט, וזאת על  ידי התייחסות לתוכן דבריו של המשדר ולדרך בה נקלטים הדברים על ידי הקולט. 

האויב הגדול ביותר של נתינת משוב הוא מאבק כוח, כי כדי לתת משוב הקולט צריך  לרצות בכל מאודו בהצלחתו של הדובר – במימוש כוונתו הפנימית. אך כשאין משוב,  בדרך כלל הקולט יושב בתוך עצמו ועסוק יותר בביצור של אינטרסים פנימיים ובאיך להביא אותם לפועל מבלי שהזולת יפריע. כלומר, קולט שאינו מעניק משוב איננו, כפי שהיה רוצה להעיד על עצמו, נייטרלי. מניעת משוב מן הדובר הופכת אותו מייד  לבעל אינטרס אישי מנוגד לדובר. בכלל, בתקשורת אין נייטרליות, או שאתה בעד או שאתה נגד, ואם אינך נותן משוב, אתה ככל הנראה -נגד.

בדרך כלל אי נתינת משוב בתקשורת היא סימן ברור לפסיביות אגרסיבית, כלומר מאחורי הפסיביות של אי נתינת משוב מצד הקולט מסתתרת בדרך כלל אגרסיביות כלפי הדובר, או כלפי עצמו.

כשהקולט נותן משוב – הוא בעצם גורם לדובר להתממש, הוא מוכיח לו שהוא קיים, שלחייו הפנימיים יש מימוש וזו המתנה הגדולה ביותר שאדם אחד יכול העניק לרעהו.

המשוב הכרחי גם במישור הקיומי.

האדם קיים בכדי לעשות משהו עם החיים שלו, משהו עליו יוכל לקבל משוב, שכן הכלל הקיומי אומר, שאם משהו לא  מקבל אישור  – סימן שהוא לא קיים. מאוד קשה לתפוס זאת אבל עלינו להבין שאנחנו רק פוטנציאל, אנחנו חייבים לקבל אישור לקיומנו, הוא לא מובן מאליו. בדיוק כפי שריבה תהיה ריבה רק כאשר אדם יטעם ממנה ויאמר שזוהי ריבה טובה, זהו האישור, רק ברגע זה הופכת הריבה לריבה – לגבי היצרן. מעונין לציין כאן, כי המילה אושר באה מאישור, כלומר: היכולת שלנו להיות מאושרים תלויה הדוקות בקבלת אישור ממישהו על משהו שקיים בנו.

התפישה הזו  ממש לא מתאימה למוסריות הבורגנית (הצבועה) המקובלת היום, אבל זוהי התפישה הנכונה: “הישג מחייב קרדיט”. אנו עושים דברים למען משוב ועלינו לדרוש אותו כדי שנוכל לדעת כיצד הצלחנו. גם ילדים גדלים ומעצבים את הזהות האישית שלהם  בהתאם למשובים שהם מקבלים מן הסובבים אותם. ללא שיקופו בראי הסובבים אותו, יתקשה הילד יכול לגבש לעצמו תפישה עצמית,  שכן הוא חסר בסיס ומרכז כובד ברור ממנו הוא יכול לצאת ואליו הוא יכול לשוב, (אותו חוק פועל בעולם המבוגרים). אין פלא מדוע אנשים אובדים זה לזה ולעצמם בתרבות חסרת המשוב של ימינו.

חובתנו לתת משוב לאחרים,  שכן המשוב הוא כמו קירות המערה המחזירים לעטלף את אותות הסונאר שלו.  אולם, יש הבדל גדול בין משוב אמיתי וכן לבין “משוב” שאינו אלא תגובה אינטרסנטית המשרתת את צרכיו של הקולט ולא של המשדר. תגובה כזו גורמת לעיוות בתפישת העצמי של המשדר,  כי ההחזרים הם לא בהתאם למי שהוא או למה שאמר – אלא בהתאם לאינטרסים של אלה שסביבו.

אז מה? לאמץ כלב.

ט”ו -לוחם הישות הפנימית

רקע

תרבותנו היא תרבות של דיכוטומיה,  של זה מול זה,  זה נגד זה, שלום מול מלחמה, שלוה מול מתח, בטלה מול מנוחה. פעם, דברים היו הומוגניים והרמוניים יותר,  זה בתוך זה, זה עם זה. הלוחם היה גם איש רוח, האביר היה גם ג’נטלמן, המצביא היה גם פילוסוף (מרקוס אורליוס) ספרא וסייפא. מנקודת המבט של הספר הזה, לא רק שאפשר לאחד בין לוחמה לישות, אלא שהשניים בלתי נפרדים הם מעצם טבעם, שכן קיומו של דבר מה יקר ערך מוליד את הצורך הפנימי להגן עליו. כשמדובר בלוחמה מנקודת מבט של הישות הפנימית – זהו מצב תודעה פנימי, תנוחה פנימית של נמר, נמר שבתוכו בוערת אש.

 

חיים מתוך הישות הפנימית -כמצב של לוחמה

הרבה מתורות המזרח – בדת ובפילוסופיה נשענות על תורות לחימה. כפי שכותב פריטיוף קאפרה בספרו

 ” הטאו של הפיזיקה” (עמ’ 41): “דימוי הלוחם ממלא תפקיד חשוב בחיי הרוח  והתרבות של המזרח. זירת ההתרחשות של הטקסט הדתי ההודי האהוב ביותר, הבאגוואד גיטה, היא שדה קרב; אומנויות הלחימה מהוות חלק חשוב בתרבויות המסורתיות של סין ויפן. ביפן ההשפעה החזקה של הזן על מסורת הסמוראי גרמה להופעת מה שקרוי בושידו, ‘דרך הלוחם’, אמנות נשיאת החרב בה התובנה הרוחנית של נושא החרב מגיעה לשיא שלמותה. הטאואיסט טאי צ’י צ’ואן, הנחשב לגדול אמני המלחמה בסין, מחבר בדרך ייחודית תנועות יוגיות איטיות וריתמיות עם הדריכות הטוטלית של תודעת הלוחם”.  בימינו לא נותר הרבה מן הרעיון המקורי, הקושר בין רמת תודעה גבוהה ובין דרך הלוחם. מה שמצוי כיום זה בעצם  ניוון (העתקה לפסים פיסיים) של הרעיון המקורי המתייחס לאיש ‘המוער ‘ – זה שהתעורר, והמואר – זה שישותו הפנימית ממלאת את כל כולו (‘הגיעה למוחו’) -כאל לוחם בזירות החיים. בחיי היום יום אנו, ששכחנו את המציאות הפנימית, עושים הכל על מנת להנציח את השינה, כדי שלא נצטרך להיות על המשמר. הלוחמים האינדיאנים היו ישנים עם עין אחת פקוחה, מספיק רחש קטן והם שם. בדומה לזאת, במצב של חיבור לישות הפנימית  – אדם צריך כל רגע להיות מוכן לזנק.

השילוב או המפגש בין אדם שמחובר לישות הפנימית של עצמו (בעל רמת תודעה ערנית) לבין מצב התרבות והחברה כפי שהם כיום,  מכתיב  לאדם את עמדת הלוחם אותה עליו לאמץ. עליו להתייצב בחזית הקדמית של חייו כדי להגן על המערך הפנימי שלו מפני חוסר רגישותה של החברה. כולנו חיים בחברה תחרותית, הישגית, שבה או שאתה מנצח או שאתה מפסיד במרוץ העכברושים של החיים.  שם המשחק הוא להגיע לצמרת ומי שלא יודע להיאבק מושלך הצידה ונרמס. כך, שכולנו לומדים, בדרך כזו או אחרת, לחיות  במאבק כוח מתמיד. מסיבה זו ניתן היה להניח, שאדם שפיתח נאמנות לקודים פנימיים רוחניים יותר יאמץ התנהגות הפוכה  וינטוש את  המאבק, יוותר על עמדת הלוחם.  לצערי –  במלחמה כמו במלחמה: או שאתה הורג או שאתה נהרג, דהיינו: אם לא תדע להגן על מה שיש בך,  תנוצח. החיים בחברה האנושית בולעים אותך או שאתה בולע אותם. כדי להיות מסוגל  להגן על מה שיש בך עליך קודם כל  להתעורר ולהכיר במה שיש בך ובערכו. רק מנקודה זו תוכל להפוך ללוחם חסר פשרות.

“כשעולה השחר בג’ונגל מתעוררים האיילה והנמר. האיילה כשהיא קמה בבוקר, מה שמעיר אותה זה פחד נורא, הפחד שמא היא תהיה ארוחת הבוקר של הנמר. והיא חייבת לרוץ, ולרוץ מהר יותר מהנמר המהיר ביותר, כי אחרת הפחד שלה יתגשם.

הנמר, מה שמעיר אותו, זה פחד נורא, פחד שאם הוא לא יקום ומיד, הבטן הריקה שלו תהפוך לקבר שלו. ואז הוא מתחיל לרוץ, והוא חייב לרוץ מהר יותר מן האיילה המהירה ביותר כי אחרת הפחד שלו יתגשם.

מוסר השכל א’: אם אתה בג’ונגל, מוטב שתתעורר. ותתעורר מהר.

ומוסר השכל ב’: אם אתה רוצה לשרוד בג’ונגל, מוטב שתתחיל לרוץ. ולרוץ מהר”.

להתעורר זה להפוך מחתול לנמר, החתול הקטן של הרגש שבתוכנו  (הרוצה חלב, ולרדוף אחר עכברים, וליטוף וגירד מתחת לסנטר) – צריך לפנות מקומו לגור הנמרים של הישות. לא תמיד אפשרי לנו להיות נמר הלכה למעשה, אך כל הזמן הוא צריך הוא להיות בתוכנו ברקע, כי בלי תנוחת נמר בפנים, טרוף נטרף על ידי הסתמיות, הנוחות, השגרה והסיפורים שאנו ממשיכים לספר לעצמנו – ודרכם תחלחל פנימה העריצות של הכוחניים בחברה.

האדם המחובר לישותו הוא מעין לוחם קומנדו של החיים. הוא ערני כל הזמן,  דרוך ומוכן למה שעלול לקרות ברגע הבא. אדם שאינו ער,  השקוע בחלום של עצמו, מתעורר רק כאשר מעליבים אותו, או מפוצצים לו חצי מדינה (וגם זה עד שמתגברת עליו שוב השינה). לאדם המחובר לישותו המודעות היא מעבר לגבולות של עצמו,  היא הגשש ההולך קדימה ומחפש רמזים, שולח  משושים ובודק: מה קורה ברגש? מה קורה בעצבים? מה קורה בקיבה? מה קורה בחוץ?

לכל לוחם ישנם שלוש אופציות ביחס ללוחמה, ואת הדוגמה לשלוש האופציות הללו אקח דווקא מתחום של הלוחמה שבין הנשים לגברים (כן כן, לוחמה). אחת המלחמות הקשות ביותר – ניטשות בין המין הגברי לנשי. הנשים נמצאות תחת כיבוש ברוטלי וציני.  ולנשים -כמו לכל לוחם- שלוש אופציות: לברוח, לתקוף או לעמוד על שלהן. דהיינו: להיות כריש, להיות סרדין או להיות דולפין. והנשים יכולות להילחם -באמת – רק בדרך הדולפין, בדרך האסרטיבית, ‘הכחולה’ -הנשענת על החיבור לישות הנשית הפנימית. שתי האופציות האחרות הן בעייתיות: האחת – דרך הסרדין, או הקרפיון – היא הדרך של להיכנע לכיבוש, לנכנעות יש למעשה דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר ערך עצמית, בגלל  שהגסות, הבהמיות והאגרסיביות של הגברים בסביבתם הקרובה הצליחה לחדור לתוכם ולגרום להם להפנים תחושות של כעס וזעם ולהפוך אותם מופנות כלפי עצמן (רחמים עצמיים, רגשות אשמה וכו’). הדרך השניה -דרך הכריש -היא הדרך האגרסיבית  הדרך האגרסיבית, רק מחקה את הדרך הגברית, והיא רווחת אצל  אותן נשים שנאלצות לעבוד  בסביבה גברית והיות שממילא הטבע שלהן קרוב לאגרסיביות – קל להן  לאמץ לעצמן גם הן התנהגות גברית, הן מאמצות את הדרך של הגברים והופכות אגרסיביות כמוהם, ועל כן, מגורשות מן המהות הנשית שלהן עצמן, אבל גם כאן הגברים תמיד ינצחו כי גם כך  הם עדיין כוחניים יותר. אך  הדרך הטובה היא דרך הדולפין, כאן עליהן להתחבר  לעוצמה הפנימית הנשית, ואם אך תעשנה זאת – יהיה לגברים קושי אמיתי.  מעט נשים מצליחות להיות אסרטיביות,  יוצאות כנגד השוביניזם הגברי ודוחות  אותו על הסף -מתוך תחושה של ערך עצמי.

מסקנה? שדה המערכה היחידי הוא בפנים, (לתת לישות הנשית הפנימית לגבור) רק שם אפשר לנצח באמת, ואם יש שם ניצחון – החוץ חייב יהיה (בשלב זה או אחר) לקבל אותו).,

ולבסוף משהו מעונין לגבי צורת הכתיב של המילה: “לוחם” – בהיפוך אותיות קל אנו מקבלים: “חולם”. כשה’חית ‘ בהתחלה – זה ההפך מלוחמה, האדם ישן, לא שם לב, מתעלם מן המציאות ונסוג ל’וירטואל ריאליטי’ -הקיים במוחו בלבד. הוא לא מתעמת, הוא נסוג מן העולם כפי שהוא, צולל לתת תודעה, ובונה לו עולם פנטסיות המאזן ומפצה אותו על הקשיים שחווה תוך כדי עירות.

כשה’למד’ בהתחלה  זה ההפך מחלימה, הלוחם חייב להיות ער, וער במלוא חושיו, אחרת יבולע לו, אחרת יחמיץ את התזמון, את הזמן היחידי שאתו הוא יכול לגעת בליבה של המציאות  וכך להיות באמת. ליצור בכל רגע את חייו במפגש הזה עם מה שישנו.

הלוחם יוצא מן הנוחיות והשינה כדי לעבד נכון את האותות מן המציאות, כדי לנצח את הזמן ואת החומר.

החולם חוזר לנוחיות כדי להתחמק מן המציאות, כדי לברוח את עולם הפנטסיה הסובייקטיבי והצרכני.

“תורותיו של דון חואן הן לא רוחניות. אני חוזר על כך, כי השאלה הזו עולה שוב ושוב. הרעיון של רוחניות אינו עולה בקנה אחד עם משמעת הברזל של לוחם.

קרלוס קסטנדה (מתוך ראיון לדניאל טרוג’ילו ריוואס, שנים ספורות טרם מותו ב-1998)

“They attack the one man with their hate and their shower of weapons.  But he is like some rock which stretches into  the vast sea and which, exposed to the fury of the winds   

and beaten against by the waves, endures all the violence and threats of heaven and sea, himself standing unmoved”

Vergil (B.C. 70-19)          

There is nothing so likely to produce peace as to be well  prepared to meet the enemy

George Washington (1732-1799)

משחקי מלחמה ( או התבוסה הפנימית)

אימוץ הלוחמה כדרך חיים אינו דבר זר, שמענו על לגיון הזרים ועל עמים החיים על חרבם שנים רבות.   אולם, לוחם הישות בא מאסכולה אחרת  של לוחמה, שניתן לכנותה בשמות שונים: ‘לוחמה כחולה’, לוחמה דולפינית, לוחמה סמוראית, לוחמת האביר, אך השם היאה לה ביותר הוא ‘לוחמת הישות פנימית’. זוהי לוחמה המבוססת על הגישה הרכה. הגישה הרכה היא דרכה של הישות, של הנפש, הנאבקת בדרך של המאבק השקט, בניגוד לגישה הקשה של הגוף, שדרכו חמה, תחרותית ותוקפנית, הנאבק בדרך של המאבק הרועש.

קשה לנצח את הלוחם הדולפיני, היות ומלכתחילה הוא מופיע כמעין ‘קולומבו’ של שדות הקרב, ועל כן כה קל לטעות בו ולזלזל בו. אחת הטעויות הנפוצות היא לראות בו  לוזר מושבע. לא שיש לו עניין להוליך שולל בעניין הזה, פשוט כזה הוא: נראה בלתי מזיק, כאילו נכנע מראש. גם אין לו בעיה להפסיד מפעם לפעם, כך הוא מוריד את רמת הערנות של היריב. אבל אפר הכישלון או המפלה – אינם סוף פסוק, אלא רק פסיק, מרווח לנשימה, כי לאחר זמן יקום מן האפר של עצמו, כעוף חול אגדי.

לוחם הישות הפנימית הוא לוחם שתמיד מזדרזים להספידו. כאשר הוא יוצא לקרב, זה בדרך כלל נראה כיציאה לקרב אבוד מראש. בהתחלה הוא אף פעם לא עושה שרירים, להפך. הוא נראה ומתנהג כמי שנותן שיובילוהו באף, כ’חנון’ מושלם. התדמית ה’חנונית’, או ה’קולמובואית’  שלו עוזרת לו לזרוע בלבול ולהפיל תרדמה.

ההתנהגות הלוזרית הזו יכולה להימשך שנים. כל עוד ‘מנגנון הזעם’ לא נדלק אצלו מבפנים – הוא יכול לחכות עד אין קץ, כמו צייד בשיחים, מחכה להזדמנות שעוד תבוא. ואם לא תבוא, הוא מוכן ומזומן ללכת הביתה, בלי עימות. אך הוא לא ייתן ליצר הקרב להתלהט מתוכו רק בגלל שרגשותיו -פגועים. זה לא, הוא רק יתעורר לקרב עם קיבל מתקפה ישירה, והיריב חשף את עצמו ואיבד את יתרון ההפתעה.

הוא אף פעם לא תוקף בעיתוי ובזמן שהיריב מכתיב. הוא משתדל דווקא להפסיד כשהיריב נמצא ביתרון,  כדי שאחר כך יוכל לירות מבין השיחים בזמן הנוח לו, בעיתוי המפתיע ביותר מבחינת היריב. בינתיים – הוא שרוע בין השיחים, נראה זרוק ומקרי, ממתין להזדמנות הנוחה, לרגע בו יפעל בזמן שלו ובזירה שיבחר. סבלנות, אורך רוח – שני אלה הם שמו האמצעי של הלוחם הכחול, קר מזג כדוב בשנת החורף ונחוש כנמייה המשחרת למזון.

הוא ניחן בעצבי פלדה, יכול להמתין כל חייו, אבל בפנים יש מטוס קרב עם מנוע המראה דלוק, ממתין לרגע שיהיה אפשר להמריא. הוא חיית קרב כה מיומנת ומשופשפת – עד שהוא נראה כמו שיח, כמו קפל קרקע, הוא מתמזג עם הקרקע ושם, באפלולית – הוא פועם בשקט, כמלכודת חשאית באדמה, מוסווית כהלכה, בטרם תינעל על הנלכד בה.

הוא מעדיף תמיד להיות פסיבי, אף פעם לא יוזם קרב או יוצא לקרב, ממתין בזירה שלו, עם המלכודת שלו ובזה כוחו. המיזוג הזה של מראה נידח וזניח עם ניצרה חבויה – הוא קטלני.

הניצחון של הלוחם הסמוראי אינו בכיבוש של טריטוריה או של יעד כלשהו, לא בתחום הבלתי נראה של החיים הפנימיים שלו ושל היריב. ניצחונו הוא החלשת היריב והתחזקותו שלו.

החלשת היריב היא בזריעת  בלבול, מבוכה, פחד, חוסר ודאות. ההישג הגדול של הלוחם הכחול, לוחם הישות  הפנימית – הוא בזריעת ספק עצמי בשורות היריב, לחשוף עבורו, בינו לבינו, את החולשות והתסכולים והפאשלות, ואז, לתת להם לטרוף את היריב – מבפנים.

כי כמו  שבעצם אין קרבות על טריטוריות מוחשיות – כך אין לוחם אחד יכול להכריע לוחם אחר, אלא אם כן יגרום למשהו להכריע את עצמו – מבפנים.

בסופה של התמודדות נמצאים שני הלוחמים באחד משני מצבים: או שהם מקבלים אישור, חיזוק וגיבוי למערך הפנימי שלהם, או חווים את תחילתה של התפוררות גדולה. ואז? הכל מתחיל ליפול, כמו גשר של דומינו. הלוחם המנצח רק נוגע קלות במלבן הדומינו הראשון של היריב וכל היתר מפיל את עצמו.

בקרב אמיתי אין כוח חיצוני שרומס את הכוח החיצוני של הזולת, כשדבר כזה קורה  זה כבר לא קרב, זה טירוף מערכות ותחילתו של כאוס נורא. בקרב אמיתי – הגיבוש הפנימי והמשקל הפנימי של שני היריבים מושמים על כף המאזניים. המגובש והאותנטי יותר מבין שניהם – מקבל חיזוק  ויוצא עם תעודת כשרות.  לעומת זאת, זה שרק עשה קולות של גיבוש אבל נתן עצמו במשך שנים

לתהליך של הזנחה פנימית – מתחיל לחוות כיצד האויבים הנוראים ביותר של האדם – הדמונים הפנימיים -קמים עליו מבפנים.

“על צ’י הסינג-טסו הוטל לגדל תרנגול קרב בשביל אדונו. לאחר עשרה ימים, שאל האדון, “האם הוא כבר מוכן?” ענה צ’י, “לא, אדוני. הוא עדיין נפוח כולו ומלא זעם. ” חלפו עשרה ימים נוספים והנסיך שאל שוב על מצבו של התרנגול . וצ’י אמר, “עדיין לא, אדוני. הוא ניצב על המשמר בכל פעם שהוא שומע תרנגול קורא.” ושוב שאל הנסיך, ושוב ענה צ’י, “עדיין לא, אדוני. הצורך להילחם עדיין בוער בתוכו.” כך חלפו  עשרה ימים נוספים וצ’י אמר לאדונו, “הוא כמעט מוכן אדוני. עכשיו גם כשהוא שומע את קריאתו של תרנגול אחר, הוא לא מגלה כל סימן של התרגשות. נדמה עכשיו שהוא עשוי עץ. כל האיכויות שלו בהרמוניה מושלמת. אין תרנגול שישווה לו – כולם יברחו מפניו בין רגע”.

צ’וואנג-טסו

“לוחם הוא במיטבו רק כאשר הוא עצמו -איננו”.

לא ידוע

“רק שני כוחות אדירים בעולם: הסיף והרוח, ובסופו של דבר הרוח הוא המנצח תמיד”.

נפוליון בונפרטה

על עימותים, מלחמות והתמודדויות – או על לוחם הישות הפנימית

מפעם לפעם אנו מוצאים עצמנו במצב שבו אדם כלשהו מתייצב מולנו בעמדת עימות. לא תמיד זה נראה כך, לעיתים קרובות זה מתחפש לאי הבנה, לליבון לגיטימי של סוגיה בעייתית. אולם בכל מקרה בו יש מפגש של  ניגוד  אינטרסים -שבו אף צד לא מוותר על עמדתו – נוצר עימות. מצב זה הוא בעצם מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה – כל אחד חותר להשיג את האינטרס שלו ורואה באחר צד מנוגד,  יריב שיש לגבור עליו ולנצח אותו.

לכל אחד יש סגנון התמודדות אופייני בעימותים: יש מי שמנסה להימנע מן העימות בכל מחיר ואף

במחיר הפסד; יש מי שנוקט בדרך של תחמון ועורמה חלקלקה המפילה בפח; יש המתפרץ רגשית מתוך אגו פגוע; יש היוצא בהתקפה חזיתית דורסנית כמו טנק על יעד מבוצר, יש כל מיני.

ויש סוג אחר של לוחם מזן נדיר ונכחד -לוחם הישות הפנימית, או הלוחם הסמוראי.

אז מה מיוחד בלוחם זה, המבדיל אותו מסתם לוחמים?

לוחם הישות  מונע על ידי קוד של כבוד ועקרונות ולא על ידי רגשות.

הוא לא נסחף רגשית, אינו נשלט על ידי רגשות ולכן גם לא מאבד שליטה ולא מתפרץ – מה שמאפשר לו לשמור על קור-רוח ועל איפוק  ומאפשר לו שלא לחשוף נקודות תורפה.

הוא לא נסחף לתוך עימות, לא נגרר לעימות בגלל פרובוקציות רגשיות או השפלה. וכשהוא כבר יוצא לעימות הוא עושה זאת על רקע של פגיעה בקוד עקרוני ומתוך תגובת אינסטינקט שמשחררת את ‘מגנון הזעם’ (במסה הבאה). 

למרות שהיציאה לקרב היא שחרור של ניצרה, הוא תמיד נלחם עם טקטיקות ברורות. למשל, אין  הוא מניח ליריב להכתיב את תנאי השטח ואין הוא משחק במגרש שהגדיר היריב. במילים אחרות, הוא אינו מקבל על עצמו את הנחות היסוד של היריב (האשמות, נקודת הפתיחה, נושא העימות) ואינו נוקט בדרך של תגובה והתגוננות – אלא מוציא את היריב מן המגרש הביתי  שלו  ומעביר את העימות למגרש שלו.

יש לו יכולת לספוג השפלה ולרסן את עצמו מלהגיב לה, מאחר שהוא לא מונע על ידי רגש אימפולסיבי אלא על ידי עקרון. כושר ההכלה שלו מאפשר לו להגיב נכון יותר, בצורה שקולה ואפקטיבית יותר.

הוא אינו יוצא לקרב על כל שטות, הוא מאוד סלקטיבי לגבי העימותים שהוא בוחר להיכנס אליהם.

הקריטריון המנחה אותו הוא להתעמת רק כאשר אין מוצא אחר ורק לגבי דברים שנכנסים לו לחיים. לא אכפת לו להפסיד בעימות שאינו עקרוני וגם אין הוא יוצא לקרבות חסרי-טעם או לכאלה האבודים מראש. כשהוא יוצא לקרב, הוא יוצא על מנת לנצח וכדי לנצח בסופו של דבר -הוא יכול ומוכן לספוג הפסדים בדרך.  ושוב, מה שמניע אותו אינו האגו הפגוע או הרגש – אלא הרצון לחתור לתוצאה שהיא -לנתק מגע עם היריב.

מבחינה זו אין הוא מוגדר כמי ש”שש אלי קרב” ומחפש לעצמו עימותים אלא להפך – כמי ששאיפתו העיקרית היא לנתק מגע עם היריב במהירות וביעילות.

סגנון המלחמה שלו הוא נקי, מדויק, שקול  -עד הסוף.

המלחמה שלו אינה MESS – אין דם שניתז לכל עבר, התפרצויות חסרות שליטה, מכות מתחת לחגורה או התפלשויות בבוץ.

הסגנון הסמוראי מדבר בעד עצמו: מלחמה נקייה, אלגנטית ומיומנת – אבל אכזרית. הוא לא מערב במלחמה הזו אגו ורגשות – אבל ברגע שהרגיש שמישהו מכוון כלפיו עוינות ותוקף אותו על מנת לפגוע – הוא מוכן להרוס את היריב ללא היסוס.

לסכום: הוא לא נידלק וניצת לקרב בשל כל דבר ובודאי שלא בשל סיבות כמו פגיעה רגשית, או הצורך להגן על אגו פגוע. אולם -דווקא משום כך,  כשהוא יוצא לקרב -משוחרר מרגשות –  הוא לא חם (רותח או מתלהט) –  הוא בוער באש קרה, באש הזעם, אש הניצתת כשמופעלת הנצרה של ‘מנגנון הזעם’.

מנגנון הזעם

לא רוגז,  לא חימה, לא עצבים, לא עלבון, לא חוסר נחת, לא התמרמרות, לא עוינות, לא אנטי, לא חוסר שליטה עצמית –  אלא זעם.

זעם הוא הידית של כסא המפלט הפולט את לוחם הישות מתוך מטוס הסיטואציה העכשווית,   המסתחרר לקראת התרסקותו  אל הקרקע.

זעם הוא  נקודת המוצא ליציאה לקרב על השבת הכבוד האבוד.

זעם הוא השד המשתחרר מן הבקבוק של כלא ההשפלה.

זעם הוא חרב סמוראים חדה ומלוטשת, שנדנה עשוי מעקרונות ומחוקים אישיים מוצקים.

הדק הזעם מוצנע עמוק בנבכי מכונת הטיס הטסה לה בשקט בשקט, גבוה גבוה, בלילה הדומם והאפל של החיים.

ורק  אוסף מצטבר של אירועים יכול להפעיל את המרעום של הזעם, לפעמים בפרק זמן של שבריר שנייה.

זעם הוא אמנם האמצעי האחרון, אך מה שמשחרר את הזעם בסופו של דבר,  אינה  הסכנה הישירה והגלויה, זו המכריזה על עצמה מראש כהתמודדות פתוחה על אינטרסים ועמדות מנוגדות –  אלא הכחש, העמדת הפנים,  היד הידידותית המסתירה את הפגיון בשרוול חולצתה.

זעם הוא הקיר האחרון אליו נדחף לוחם הישות  בגבו, קיר העיקרון שהוא אינו מסוגל לבגוד בו,  כי מעבר לקיר העיקרון -פעורה תהום האגו, שלתוכה לוחמי-ישות לא נופלים – הם מתרסקים ללא הכר.

 זעם הוא מנגנון השמדה חשאי ופנימי, שלוחם הישות  נושא בחובו כנצרה קטלנית.  הוא דרוך ומוכן כלפי מי  שמנסה להפעיל כלפיו את הנוסחה המשחררת את הנצרה: נוסחה שמרכיביה הם כחש ודמגוגיה המכסים על ניסיון להשפיל את הזולת.

כאשר משתחררת ניצרת הזעם הישותית היא משלחת את החרב  הסמוראית אל חיבורי הצוואר של היריב – לא מתוך כוונה להזיק או לנקום, אלא מתוך העדר מוחלט שלהן. הנצרה חבויה במלכודת האינסטינקט שהוכנה מראש, בכדי להגן על הממלכה הכחולה  (הישות הפנימית) של הלוחם מאסכולת ‘זן מאמנות הקשת’. לוחם שלעולם אינו זועם, זה רק הזעם שמשתלח מתוכו, חופשי ומסוכן, כקפיץ ששוחרר ממלכודת חבויה בקרקע, מלכודת המכוסה בסבך השלו של אורחותיו השקטים  של הלוחם הכחול, לוחם הישות הפנימית.

“He that wrestles with us strengthens our nerves, and  sharpens our skill.  Our antagonist is our helper”.

Burke (1729-1797)

 

“To fight and conquer in all your battles is not supreme excellence; supreme excellence consists in breaking the enemy’s resistance without fighting”.

Sun Tzu (fl. c. B.C. 500 (

 

 

סוכן החרש של הישות

בכל  מקום מצויים אנשים שהם בני המקום  ויש מתחזים.  המתחזים לבושים כמו בני המקום, מתנהגים כמוהם, נראים כאנשים רגילים – אך הם לא.  הם אחרים לגמרי, הם באו ממקום אחר. הם אמנם משחקים לפי כללי המקום, אבל כל זה זר להם – יש להם מחויבות אחרת.

כזה הוא לוחם הישות הפנימית, מתחזה. הוא מסתובב בקרב אנשים שאינם מחוברים לישותם, הוא מסגל לעצמו את ההבעה האטומה שעל פניהם, הוא ממלא פיו בלהג סתמי כמותם,  הוא נראה כבן המקום הרדום הזה, המגורש מן הישות, המלא במתים מהלכים רוחשי אגו. אך הוא לא כמותם, הוא מתחזה.  הוא סוכן חרש, מרגל, שליח של מחוז הישות הפנימית, שחוקיה אחרים לגמרי מחוקי המקום הזה, הוא מסתובב בקרב אנשים ישנים, ער לחלוטין, מתחזה לישן.

סוכן החרש של הישות אינו סתם לוחם, הוא אמן בהתחזות. הוא חייב להראות אפרורי, אפילו חלש, בלתי מזיק.  לפעמים חדי החושים חשים משהו בהיכנסו למקום חדש. משהו בו לא זורם לגמרי עם מה שקורה, יש בו משהו מרוחק, לא שייך. במבט ראשון יש בו משהו שמעורר התנגדות לא מודעת, כמו מעורר את השאלה, “מי זה”? ” מה הוא רוצה”? “מהיכן הוא בא”? מבלי דעת למה, הוא מעורר בקרב רואיו סקרנות מוזרה, הם לא מצליחים לקטלג אותו, יש בו משהו לא משתלב ועם זאת הוא נראה כל כך לא מזיק.

לעיתים קרובות טועים בו וחושבים שהוא תייר, מדברים עמו בשפה זרה כי הוא נראה זר. הוא אכן שונה –  הוא שייך לעולם אחר, עולם הישות הפנימית. לעולם זה נתונה נאמנותו, מרבדים אלה הוא  מקבל את הגיבוי והפקודות, למסריו של עולם זה הוא קשוב, לשם הוא שולח דיווחים וקריאות שטח.

לוחם הישות נמצא כל הזמן במצב חירום, דרוך ומוכן. מוכן לזה שיתפסו אותו, שיוקיעו אותו, שיקלטו שהנאמנות שלו היא כפולה.  על כן הוא חייב להיות אפור, לא מוכר, לא לעשות גלים –פן יבולע לו.  למשל, תמיד יחנה עם קדמת מכוניתו כלפי היציאה, מוכן להיחלצות מהירה. בבית, הוא תמיד מקפיד לנעול היטב את סוגרי ובריחי הדלתות. במכונית כפתור הסגירה של הדלתות תמיד לחוץ, שלא יפתיעו אותו מבחוץ. בבית קפה או מסעדה הוא תמיד ישב עם הגב לקיר, שלא יופתע מאחור, שיוכל לסקור את כל שלפניו. כל הזמן הוא בכוננות, מייגע את מוחו לחשוב – על מה הוא  לא חשב, מה הוא לא לקח בחשבון. כי הפרט הקטן הזה שאליו הוא לא שם לב, יכול להכריע אותו. מילה לא זהירה – והוא עלול להיחשף, להיות מותקף או אפילו רק למצוא שדלתות מתחילות להסגר בפניו.

כי אכן, סוכן חרש הוא, נציג  מממלכה  אחרת, ממלכת הישות הפנימית.

 

סוכן  הישות והשגריר

יושב ומתבונן ומתבונן. מתבונן תמיד מרחוק, זר, לא שייך, לא מתערבב, לא הולך לאיבוד בקליקה, לא שייך לקואליציה או לחברותא  ההומה.

הוא בצד, משקיף, ממקד את עדשת המשקפת, צופה מרחוק ומגדיל כל פרט.

הכל מעניין אותו, כל פרצוף, כל הבעה, כל תנועה.  יושב ומתבונן – במאמץ, באינטנסיביות, בקפידה, לומד הכל, כמו חייו תלויים לו מנגד.

סתם אנשים, אך הוא מתבונן, כמו ראה אותם לראשונה, מביט אך כמו לא מביט, מצלם בעיניו, מקליט באזניו,  אך כאילו לא – שהרי סוכן שתול הוא, נטע זר, לא שייך, לא מכאן, תייר ממקום אחר, שפתו לא שפתם ושפתם שפתו- ועל כן עליו להיות זהיר, שלא לעורר תשומת לב מיותרת.

סובן החרש של הישות – תמיד ממרחק, אך כה מעורב גם מן המרחק בו הוא מצוי, אפילו יותר מן האנשים בהם הוא צופה, אנשים שכה קרובים הם זה לזה, אך כה רחוקים, כה לא מודעים לזה אשר שוכן מעבר לטריוויה הלהגנית הסטנדרטית. והוא?  הוא יותר ממודע – הוא משתאה. בני האדם עבורו הם תופעה מופלאה. הוא מבין אותם טוב יותר מאשר הם מבינים את עצמם, אך מתקשה לתפוש מה  פשר השקיקה, ההתלהבות והאינטנסיביות שבטריוויה, מתקשה להבין את המאמץ שבשטות, את הרצינות והרישמיות שבכלום, את העסקנות, הטרחה והטורח שבשיממון.

הוא מתבונן בהם ורואה, שלכאורה כולם עסוקים, לכולם טוב – אך רק כשהם ביחד, כי כשהם לחוד הם עצובים, או סתם ריק להם בנשמה, וזאת הוא רואה.

הוא רואה שכולם משחקים  עבור כולם , אבל אף אחד לא קיים עבור עצמו. כולם קורנים כשהם בחברת אחרים ודועכים כשהם לבד.

כפי שכותב ליינג:

“They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see   

they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of

not seeing I see the game”.

R. D. Laing, 1974

לסוכן הישות נאמנות אחרת. שבועת אמונים נשבע הוא לשגריר של ממלכה אותה אינו מכיר, אליה הוא  אחוז  געגועים וכמיהה הוא כל העת. רק את שגריר הממלכה הזאת הוא מכיר.  תמיד ידע על קיומו, עבר לפעמים על פני ביתו הספון ברובע האצילי בלילה, השער נעול, החלונות אפלים והגן מסתורי ושקט. נפגשו לפתע לפני כמה שנים ומאז נפגשו הם בקשר יומיומי, כמעט רציף.  באמצעות השגריר  נודע לו על הממלכה ממנה הוא עצמו בא, אותה אין הוא  מכיר.

קשר של אחווה, ברית של רעות , עמוקה ומסתורית, נרקמה בינו לבין השגריר.

היכן שלא יהיה הוא שליח השגריר,  שליח ממדרגה שניה, שליח השליח. בעזרת התובנה שהשגריר העיר בו מחדש – הוא מתבונן  בבני אדם ומפענח, מפענח ולומד, לומד ומבין, מבין ומצפין, מצפין עבור השגריר, לו הוא מציית מתוך אהבה ודבקות.

אך לא תמיד הוא בחוץ, דבק במשימה, מבצע את השליחות.  רוב הזמן הוא לבד, בפנים, מנסה לחפש את השגריר, מחפש אותו בבית, במשרד, משאיר הודעות במזכירה, שולח פקסים, מעביר תדרים ברדיו האלחוטי. וכמה לרגע בו יפגשו, או לפחות ידברו בטלפון.

בינתיים, הוא יושב בבית ומחכה, מחכה לשגריר.

לפעמים  באמצע של שיחה עם השגריר הוא נאלץ לצאת ואז הוא נקרע מבפנים.

הוא מנסה להיות  גם בחוץ וגם עם השגריר אבל קשה לו, ברעש הזה, לשמוע את השגריר ולעתים הרעשים בקו מפריעים לו לשמוע, עד שהקו אף ניתק.

לעיתים, הנתק נמשך ונמשך  והשגריר איננו – המפעיל שלו חסר, והוא צריך לפעול מתוך הזכרון, נסמך על זכרון חום הפגישה האחרונה. הזמן נמשך ונמתח ואין זכר לשגריר. כלומר, הוא שם, הוא  פה, הוא  בפנים – אך  קווי התקשורת גרועים או חלילה – מנותקים וזה כמעט גרוע ממוות לסוכן.

עם זאת הוא ממשיך במשימה, בפנים או בחוץ, אך תמיד ממשיך לחפש, תמיד תר אחר אות, סימן לקשר – מן השגריר. 

מספרי המחבר שיצאו לאור:

“החיים, המציאות-  ומה שנסתר” הוצאת גל 1999

מספרי המחבר העומדים לצאת לאור:

“בצל הדמונים שבתווך”

“קפיצה קוונטית אל הישות”

“לוויני הישות”

כתובות רלוונטיות באינטרנט:

הכתובת הראשונה היא האתר של המחבר, המוקדש לנושא הספר. הכתובת השניה היא האתר של דר’ קנט פלמר, העוסק גם הוא בנושא הישות (מנקודת מבט מדעית). האתר השלישי עוסק במרטין היידגר והרביעי  של רוני ליינג, הפסיכיאטר הסקוטי המשונה, המופלא והשנוי במחלוקת.

1. http://www.angelfire.com/ga/being

2. http://server.snni.com:80/~palmer/labyrinth

3. http://www.webcom.com/~paf/ereignis.html

4. http://www.geocities.com/Athens/Olympus/5214/laing.html

רשימת כותבים שהשפיעו (שהוזכרו או לא הוזכרו בספר):

אוגוסטין הקדוש

פ. ד. אוספנסקי

הנריק איבסן

איבן אילי’ץ

הרקליטוס האפל

מוחי א- דין אל ערבי

מרקוס אאורליוס

אפלטון

אנטואן דה סנט אקסופרי

ר. ארמין

מייסטר ארקהרט

מרטין בובר

גרגורי בייטסון

ג’. גורדיייף.

הנרי ג’ימס

ז’אק דרידה

מרטין היידגר

קתלין וג’יי הנדריקס

הרמן הסה

אלדוס הקסלי

הרקליטס

אלן ווטס

הרמס טריסמגיסטוס

קרל יונג

אלכסנדר לואן

חנוך לוין

עמנואל לוינס

ר. ד. ליינג

רולו מיי

רבי נחמן מברסלב

פיקו לה מירנדולה

תומס מרטון

מוריס מרלו פונטי

ג’ייקוב נידלמן

תומס סאס

אוגוסט סטרינדברג

מישל פוקו

אריך פרום

פרמנידס

ויקטור פרנקל

פרסלסוס מהוהנייהם

אלבר קאמי

סרן קירקגור

קרלוס קסטנדה

גופי קרישנה

גי’דו קרישנמורטי

יוסף שכטר

ג’אלאדין רומי

פנחס שדה

שלמה גיורא שהם

טילהרד דה שרדין

 

 

 

 

ביבליוגרפיה נבחרת

בובר, מרטין, בעיות האדם במשנתו של היידגר, מחברות לספרות, תש”ג

הנדריקס, ד”ר גיי וקתלין, במרוצת החיים, אחיאסף , 1996

לאינג, ר. ד., האני החצוי, הקיבוץ המאוחד, 1997

מוצקין, גבריאל, האין הטרנסצנדנטי של היידגר, עיון מ.א. (תשנ”ג) 40-25

מנסבך, אברהם, קיום ומשמעות – מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, הוצאת מאגנס, 1998

פראתר, יו, בדרך להיות (מאבקי בדרך אל עצמי), דליה פלד מוציאים לאור, 1982

קרישנמורטי, ג’ידו, החופש מהידוע, כנרת 1997

שטיינר, ג’ורג’, מרטין היידגר,הוצאת שוקן, ‏1998

Bibliography list on being

Of Being And Unity — Pico Della Mirandola

On Beings Of Reason. Metaphysical Disputation LIV –Suבrez, Francisco

Being And The Between (Suny Series In Philosophy) William Desmond, George R. Jr. Lucas (Editor).

Ancient Wisdom New Spirit : Investigations Into The Nature Of ‘Being’  Peter Ralston  / Published 1994

Aquinas On Being And Essence : A Translation And Interpretation  Joseph Bobik  Published 1988

Being And Logos : Reading The Platonic Dialogues.  John,1938 Sallis  / Published 1996

Being And Nothingness : A Phenomenological  Essay On Ontology. Jean-Paul Sartre / Published 1993

Being And Other Realities. Paul Weiss / Published 1995

Being And Time, Martin Heidegger/ Published 1962

Being And Time : A Translation Of Sein And Zeit  (Suny Series In Contemporary Continental  Philosophy And     Culture). Martin Heidegger, Joan Stambaugh ,   Published 1996.

Being And Value: Toward Constructive.   Postmodern Metaphysics (Suny Series In Constructive Postmodern Thought). Frederick Ferre  / Published 1996.

Being And Vibration.  Joseph Rael, Mary Elizabeth Marlow / Published 1993.

Being-In-The-World : A Commentary On  Heidegger’s Being And Time, Division I  Hubert L. Dreyfuss / Published

1991.

A Commentary On Heidegger’s Being And Time. Michael Gelven / Published 1989.

A Commentary On Jean-Paul Sartre’s ‘Being And Nothingness’. Joseph S. Catalano /  Published 1985.

The Genesis Of Heidegger’s Being And Time.  Theodore Kisiel / Published 1995.

God And Being : Heidegger’s Relation To Theology. (Contemporary Studies In Philosophy And The  Human Sciences),

Jeff Owen Prudhomme /  Published 1997

The Great Chain Of Being : A Study Of The History F An Idea. Arthur Oncken Lovejoy /  Published 1936

Heidegger On Being And Acting : From Principles To Anarchy (Studies In Phenomenology And Existential

Philosophy),  Reiner Schurmann, Reiner Shcurmann / Published 1990.

Parmenides : Being, Bounds And Logic,   Scott Austin / Published 1986.

The Politics of Being : The Political Thought of  Martin Heidegger. Richard Wolin  / Published 1992.

The Question of Being : A Reversal of Heidegger,  Stanley Rosen / Published 1993. The Radiance of Being :

Complexity; Chaos and the Evolution of Consciousness, Allan Combs / Published 1997.

Being and Time; (Routledge Philosophy, Guidebooks), Steven Mulhall, Stephen Mulhall / Published 1996.

Samuel Beckett and the Meaning of Being : A Study in Ontological Parable Vol. 1, Lance St. John Butler / Published

1984.

What Is a Human Being?; : A Heideggerian View (Modern European Philosophy), Frederick A. Olafson / Published

1995.

Being and God : An Introduction to the Philosophy of Being and to Natural Theology George Peter Klubertanz /

Published 1979.

Being and Knowing : Studies in Thomas Aquinas  and Later Medieval Philosophers (Papers in  Mediaeval Studies, No

10) Armand Augustine Maurer / Published 1990.

Being and Meaning. Ian E. Thompson / Published 1981.

Being and My Being : Gabriel Marcel’s.  Metaphysics of Incarnation (European University  Studies, Series Xx, Philosophy, Vol. 385)  Joseph Konickal / Published                                                             

Being and Technology : A Study in the Philosophy of Martin Heidegger J. Loscerbo / Published 1981.

The Finitude of Being (Suny Series in Contemporary Continental Philosophy)  Joan Stambaugh / Published 1992.

The Body’s Recollection of Being :  Phenomenological Psychology and the   Deconstruction of Nihilism.  David Levin / Published 1985.

A Commentary on Heidegger’s Being and Time  Michael Gelven / Published 1989.

Experience and Being : Prolegomena to a Future Ontology (Studies in Phenomenology and  Existential Philosophy) Calvin O. Schrag / Published 1969

The Experience of Being Creative As a Spiritual Practice : A Hermeneutic-Phenomenological Study (Revisioning Philosophy, Vol. 27.) Peggy Thayer / Published 1998

The Finitude of Being (Suny Series in  Contemporary Continental Philosophy)   Joan Stambaugh / Published 1992

Heidegger and French Philosophy : Humanism, Anti-humanism and Being, Tom Rockmore / Published 1995

Heidegger’s Being and Time and the Possibility of  Political Philosophy  Mark Blitz / Published 1981

Modes of Being  Weiss / Published 1968

On Being in the World; Wittgenstein and Heidegger  on Seeing Aspects, Stephan Mulhall / Published 1994

The Philosophy of Being  Gerard Smith / Published 1964

Quantum Psychology : Steps to a Postmodern  Ecology of Being, Stephen T. Deberry /  Published 1993

The Quest for Being (Great Books in Philosophy) Sidney Hook / Paperback  1991

Living With Kundalini; Gopi Krishna, Shambhala Publication, 1993

Kundalini – Evolution And Enlightment; Edited By John White, Paragon House, 1990

Arching Backward;  Janet Adler, Inner Traditions, 1995

Kundalini – Empowering Human Evolution; Edited By Gene Kieffer, Paragon House, 1996

General Bibliography

Aristotle, Metaphysics Brentano, On The Kind Of Being In Aristotle’s Metaphysics

Deleuze, Guattari, Anti-Oedipus

Deleuze, Guattari, A Thousand Plateaus

Derrida, Speech and Phenomena Of Grammathology

Derrida, Speech And Phenomena, Of Grammatology

Descartes, Discourses

Gurevitch, The Field of Consciousness

Hans, The Play Of The World

Hegel, Phenomenology Of The Spirit

Heidegger, Crossing The Line

Heidegger, Letter On Humanism

Heidegger, The End Of  Philosophy Husserl, Logical Investigations

Henry, The Essence Of Manifestation

Heraclitus, Fragments

Husserl, Cartesian Meditations

Husserl, Logical Investigations, Ideas, Cartesian Mediations

Kant, Critique Of Pure Reason

Levinas, Beyond Being

Merleau-Ponty, The Visible And The Invisible

Merleau-Ponty, The Phenomenology Of  Perception

Merleau-Ponty, Phenomenology Of Perception

Merleau-Ponty, The Visible And The Invisible, Phenomenology Of Perception

Nietzsche, Works

Sartre, Being And Nothingness

Sartre, Critique Of  Dialectical Reason 

Parmenides, Fragments

Vail, Ontological Difference

.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts Of A Journey Through Madness, Free Association Books, London.

R. D. Laing – Creative Destroyer [Ed] Bob Mullan [1997]. Published By

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study In Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self And Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics Of Experience & The Bird Of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics Of The Family [And Other Essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts Of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice Of Experience – Experience, Science And Psychiatry. Penguin Books.

Roberta Russell And R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons In Love, Hillgarth Press: New York.

Books On Onthology

Aquinas On Being And Essence : A Translation And Interpretation  Joseph Bobik /  Published 1988

God And Being : Heidegger’s Relation To Theology  (Contemporary Studies In Philosophy And The  Human Sciences)   Jeff Owen Prudhomme / Published 1997

Ontology And Alterity In Merleau-Ponty (Northwestern University Studies In

Phenomenology And Existential Philosophy)  Galen A.Johnson, Michael B. Smith (Editor) / Published 1990

The Conning, The Cunning Of Being : Being A Kierkegaardian Demonstration Of The Postmodern  Implosion Of Metaphysical Sense In Aristotle And  The Early                        Pat Bigelow /  Published 1990

Doctrine Of Being In The Aristotelian Metaphysics   Joseph Owens / Published 1978

God And Being : The Problem Of Ontology In The  Philosophical Theology Of Paul Tillich  (Theologische Bibliothek Toeppelmann, Vol 47) Gert Frankfurt Am Main, Hummel /  Published 1990

Heidegger And Aristotle : The Question Of Being Ted Sadler / Published 1996

Being And Existence In Kierkegaard’s  Pseudonymous Works John W. Elrod  Published 1975

The Concept Of Being In Hegel And Heidegger  Gerhard Schmitt

God And Being : The Problem Of Ontology In The Philosophical Theology Of Paul Tillich :

 Contributions Made To The Ii. International Paul   Tillich Symposium Held In Frankfurt 1988

Heidegger And Sartre : An Essay On Being And Place Joseph P. Fell / Published 1983

Intimations Of Mortality : Time, Truth, And   Finitude In Heideggers’s Thinking Of Being   David Farrell Krell / Published 1986

The Tradition Via Heidegger; An Essay On The Meaning Of Being In The Philosophy Of Martin   Heidegger   John N. Deely

(על גב הספר)

על הספר:

בית הוא מקום ממנו יוצאים על מנת לחזור אליו. בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. בהיותנו בבית אנו בתוך, בפנים – בהימצאנו רחוק מן הבית אנו בחוץ, בגלות. ובגלות יש רק געגועים, רק כמיהה. אמנם אפשר לנסות ולספק את הכמיהה באמצעות תחליפים כמו אוכל, סקס, קריירה, חברה, לימודים דת – אבל עדיין הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את הכל בחוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע, פנימה. להתחיל  את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את המסע אל הישות הפנימית. (מתוך ההקדמה).

על המסע:

“המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה”                                                                                            מרטין היידגר

על הישות:

 

היצר –צועק.

הגוף –מדבר.

הנפש – לוחשת.

והישות הפנימית – שותקת.

כי היא – יודעת.

על המחבר:

גבריאל בן יהודה,  מחבר הספר: “החיים, המציאות ומה שנסתר ”  (מסות עם  מבט אחר ומרוחק אל החיים והמציאות), . חבר באגודת היועצים הפילוסופיים בישראל. בעברו מורה לספרות. למד ספרות, תיאטרון, חינוך ומדעי ההתנהגות ובעל תואר שני בנושא זה. כיום עוסק במתן סמינרים, קורסים והרצאות בנושאי תקשורת, במוסדות אקדמיים ובגופים פרטיים.

---

*    בכל פעם שמוזכרת המילה ‘דמונים’ הכוונה לשגרירי האגו