מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA
http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009