עבודה פנימית, על הרגשות.

א. אילוף רגשי

"אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף…
בני-האדם שכחו אמת זו, אולם עליך לזכור את הדבר תמיד.
כי לעולם ערב אדם לשלומו של זה אותו שהוא מאלפו".
מתוך הנסיך הקטן
***
עולם הרגשות מורכב מתוכן וצורה. לשון אחר; תוכן ריגשי והדרך בה אנו מביעים אותה
אך הרגשות לא באים ישר עם צורה, הם בעיקר גושים משתוללים של תוכן….  למוצק יש צורה, לנוזל וגז – אין. אם העוצמה שלהם חזקה, הם ירצו להמשיך ולהסתער עם הגעש הפנימי לכל הכיוונים ולהשאר אמורפיים. יש להתוות צורה לתוכן הריגשי. עד שהוא מקבל צורה.
הרחבה במאמר : ''לתת צורה לרגש''.
הרגש בורח לנו, הוא לא בשליטתנו. עד שלא נשים  להן (לרגשות)  גבול, הן  ישלטו עלינו ולא אנו נשלוט בהם .
יש מלחמה תמידית בין הצורה לתוכן. הצורה רוצה להקפיא את התוכן ולשלוט עליו, וכך להגיע למצב של חוסר חיים. ואילו התוכן רוצה לנפץ את הצורה ולחיות ללא חשבון  ובעיקר: להתפרע.
ורגשות ללא שליטה משתלטים לנו על החיים.  הרגשות מצויים במצב של כלב לא מאולף. הוא יפריע לנו בחיים, יקפוץ על שולחן מלא אוכל, יעשה צרכיו במקומות נקייט, יגנוב את תשומת לב, באמצע שיחה חשובה. יכרסם דברים יקרים. כל שהוא רוצה זה שעשוע ופורקן. וזה בדיוק מה שהרגשות שלנו רוצים ועושים. וכמו שעושים לכלב, כך צריך לעשות לרגשות: לשים גבולות ולאלף. האילוף אינו נגד הרגשות או הכלב, אלא מאפשר להן לתפקד בצורה קונסטרוקטיבית, ולא כאוטית.
רגשות הן יצורים חזקים וגסים. ובהשוואה לתדרים שבאים מן הנפש, הם פראיים. עובדים בדרך כלל, בלחץ ובדציבלים גבוהים. ואילו יצירי הנפש דווקא נעשים עוצמתיים ככל שהם יותר עדינים ומאופקים.  הנפש היא כמו צמחים עדינים בגינה, ואילו הרגשות הן כמו גדר שיחים, אם לא גוזמים את הגדר של הרגשות  הם ישתלטו על כל חלקה טובה  ויחסמו ו'יסתירו' את הנפש. לכן צריך לשים גבולות לרגשות .
מילת המפתח באילוף הרגשות – מתינות .
רגשות צריכים לפעום בתוכנו  ב"טורים" נמוכים . ואז הם עובדים באופן  הטוב ביותר. וכך הם עובדים לאורך זמן ולא מבלים את ה"מנוע"  ולא מפריעים  לנו לחוות את החיים – מבפנים.  ברגע שהטורים של  הרגשות  עולים לרמות גבוהות ,  זה קובר למעשה את כל היכולת שלנו לפתח מבפנים הקשבה לנפש, ולדעת מה קורה בתוכנו, וגם לא לפתח אישיות בוגרת, כי ברגע שהעצמיות מתחילה ללהתפתח, היא מתפתחת רק עד לפעם הבאה שהכלבים המשתוללים של הרגשות פורצים החוצה, עם הגירוי הקטן ביותר, ומשמידים את הנטע הרך של העצמיות שהצליח להתפתח עד אז.
בדימוי אחר, זה כמו מנוע ש"שואג " יותר מדי חזק.
מבחינה מסוימת זו גם הדינמיקה בין הורים למתבגרים: המתבגרים נסחפים בכוח הרגשות הסוערים שלהם. ואילו ההורים רואים  את זה,  והם חוששים שהם עשויים להתרסק כל רגע על סלעי המציאות הבלתי מתפשרת והם מנסים ללמד את המתבגר לשים גבול לרגשותיו המתפרצים וחסרי הרסן. אך המתבגר רואה זאת כנסיון להגביל את ההבעה הראשונית של חייו הפנימיים. אך צריך להבין: רגשות סוערים ומתפרצים, הם בדיוק לא החיים הפנימיים, הם היבלית שמכסה אותם. אך מצד שני, הורה דומיננטי מדי, ומתבגר חלש מדי, יכולים להביא למצב שלהחנקת הדינמיקה והחיוניות הפנימית של הרגשות, ולהביא למצב של אדם שרגשותייו במצב של מוות קליני, ואז בעם הוא כמו נחל עם ערוץ חרב.
ולא רק מתבגרים, הרבה אנשים חושבים בטעות  שהרגשות זה החיים (אם אתה לא מרגיש אתה לא חי ). אך רגשות למעשה גונבים מאתנו את חוויות  החיים .  הם מתפרצים פנימה  , כמו  כלבים  ענקיים ולא מאולפים וגונבים לנו את האוכל מהשולחן.. רגשות, במקור,  זו אנרגיה  בסיסית בעזרתה אנו חוויות את החיים ברמות היותר נמוכות  ברמות הבסיסיות והפרימיטיביות של  החיים .(ברמות היותר גבוהות זו הנפש, אם מאפשרים אותה…)
רק כשהרגשות שלנו  שקטים – אנו יכולים לחוות את החיים במלוא עוצמתם . את  הרמות היותר גבוהות ניתן לחוות דרך  הנפש והתודעה.
ולכן כל מה שנעשה  מבחינה רגשית צריך להיות מתון ורגוע.
מיתון הרגשות יתאפשר ע"י פיתוח  "צופה "  בתוכנו , מעין קול פנימי שבא להזהיר ולהתריע בפנינו  כאשר הטורים הרגשיים מתחממים ו'שואגים' מעבר למידה, שמעבר לה, נתחיל לאבד שליטה . (מעורבות רגשית והתחממות ריגשית )
אז מה הצופה בעצם אמור לעשות כאן?
ובכן, קודם כל, כאמור, להשגיח שהרגשות לא מתחממים ומתפרעים. לשמור אותם על טורים נמוכים. אבל גם כשזה מתחיל לצאת משליטה, יש מה לעשות: ישנם  4 שלבים, שעבורם ישנם מגוון תרגילים שיסייעו לנו להחזיר את השליטה לעצמנו ולא ללכת לאיבוד.
שלב א': ברגע שמזהים גירוי שיכול לגרום לנו להעלות את הטורים הריגשיים שלנו,להציב, כמה שיותר מוקדם, (בדמיון מודרך )   קיר כחול חוסם הבולם הגירוי מפני כניסה פנימה.
שלב ב': , ברגע שזה חודר פנימה, ליזרוק את הפקעת (זה עדיין פקעת בשלב זה), מעבר לכתף ואחורה אל מאחורי הגב..
שלב ג':  זה כבר בשלב שההתפרעות הריגשית מתחילה להתרחב בגוף ובמחשבות, כאן יש לדחוף את הרגשות השליליים, למטה,  דרך הרגליים ומשם לאדמה.
שלב ד':  כאן הרגשות המשתוללים, כבר כבשו את כל המערכת והגיעו לראש. קרב הבלימה נכשל ועכשיו יש להלחם בתוך השטח הכבוש. במצב של געש והתפרעות ריגשית, יש מעין ספירלה ששואבת את האדם לתוכה, ומזינה את עצמה. יש לחרוג מזה לספירלה שפויה, ועל ן יש לדמיין תמונה נגדית, או לחזור על משפט נגדי, כמו במנטרה. לא לתת לספירלה לצבור כוח, וברגע שזה מתחיל מיד לדמיין תמונה, זה יכול  להיות כל דבר, שדה דגן, פנים של אדם אהוב. והמנטרה, כל משפט שיש לו כוח חיובי. שני אלה באים ליצור משקל נגד לכוח הפראי של ההתנחשלות והסחף של הרגשות.
צריך להבין הרגשות הן חומר דליק ביותר, כל דבר יכול להדליק אותן, אבל ברגע שהן נדלקות, הנשמה שלנו נשרפת. אלינו למנוע מן הזיק לגרום לבעירה ריגשית.
דבר נוסף שניתן לעשות בשלב ארבע, הוא לדמיין גשם כחול שבא מעננים כחולים, ושוטף ומרגיע את הבעירה הריגשית. ,

ב. התבוננות  ברגשות
רוב בני האדם בד"כ לא מתבוננים ברגשות שלהם, אלא נותנים להם להציף אותם . במקום לתת  לרגשות חופש להתפרע ולחמוס לנו את החיים, יש להתבונן בהם, להפיק מהם  תובנה מסוימת ולכן צריך  להתבונן  ולנסות להבין מה קורה  לנו.
בד"כ  אנו לא מתייחסים כך לרגשות אלא מסתפקים ב"אני מרגיש טוב" או "לא מרגיש טוב."
צריך לחבר אינטליגנציה לרגשות . רגשות הן חומר גלם בעזרתו התודעה יכולה לקבל מיפוי והבנה עצמית. למשל אם אישה תשאל עצמה: "האם אני חשה כעס ברגע מסוים-  מה זה אומר? למה אני מרגישה כך ? למה דווקא  עכשיו"? 
בדרך כלל יש לרגשות אינטרס ניסתר לא לגלות את מה שבאמת מתחוללל בהן. ויש הרבה הדחקה והסוואה במישור זה. כי ההבנה של מה באמת קורה לנו ריגשית יכולה להביל הרבה תיסכול.
אבל אוסר לוותר, ברגע שמרגישים באי נוחות ריגשית הקלה ביותר, יש לעצור ולהתבונן – יכול להיות שמשהו יותר גדול מסווה את עצמו .
אם אדם  לא יודע  באיזה מצב הוא נמצא מבחינה רגשית – בדרך כלל זה יכול להוות סימן לכך שהוא  במעורבות רגשית , כי המסווה הטוב ביותר  של מעורבות רגשית   הוא – העירפול. 

ההתבוננות ברגשות  גם יוצרת מרחק מהרגשות . והמרחק מאפשר לנו לא  להזדהות עימם, לא להיכנס למעורבות רגשית  .
במקום להיות יצרנים של אינטליגנציה ריגשית, אנחנו משמשים כצרכנים של הרגשות ומקבלים אותם  כתוצר מוגמר . אנחנו פסיביים ביחס לרגשות ורואים את הרגשות כמשהו אקטיבי . אם נלמד להיות אקטיביים כלפי הרגשות מבחינה של האינטליגציה שלנו  – נוכל להיות פחות קורבן של חיי הרגש שלנו.  ההתבוננות ברגשות , הניסיון  להבין מה  נכנס לתוכנו פנימה ,מה מתרחש בתוכנו, מה מתבשל עכשיו בתוכנו –  מאפשר לנו לא להיות סבילים לגביהם

.למשל לאחר שיחה עם אדם מסוים יש לשאול:
מה מתחולל בי ברגע הזה ?מה  השיחה הזו עושה לי ? לנסות לזהות את הרגש שבא תוך כדי השיחה . ולאחר השיחה יש לשאול – עם איזה הרגשה אני יוצאת מהשיחה הזו ?.  התנהלות כזו תמנע מצב שבו  הרגשות יכולים פתאום להופיע כמו משום מקום, להפתיע ולהציף אותנו בלי שתהיה לנו כל שליטה על כך .  לכן , עלינו ללמוד לפתח בתוכנו , את דמות ה"צופה"  המתבונן ברגשות שלנו ומדווח לנו אודות מה שקורה שם. לא יכול להיות שהמשאב החשוב ביותר לאדם מבחינה של החיוניות שלו, יהיה ללא בקרה, מעין גידול פרא שמשתלט לנו על חייים, מבלי שאנו יודעים או מסגלים לעשות משהו לגבי זה.
כאשר אנו מבינים ויודעים מה גרם לנו להרגיש כך או אחרת , אנחנו יותר מחוסנים מההתקפה של הרגשות עלינו , והופכים פחות קורבן לה . אנשים שלא מתבוננים  ברגשות ,"מופגזים" על ידי רגשותיהם  ללא הרף  ואפילו לא יודעים מאיפה זה נוחת עליהם .

ההתבוננות עוזרת לנו להבין את האקולוגיה הרגשית שבה הדברים קורים  ואז יש להם פחות השפעה  שלילית עלינו. התודעה יכולה למתן את הטירניות הרגשית בחיים שלנו .
ככל שנפתח את היכולת להתבונן ברגשות שלנו  ולאתר כמה  שיותר מוקדם מה קורה בתוכנו , תהיה  לנו יותר שליטה על מה שקורה בחיינו. 

————-

גבריאל רעם, 9.10.2006