על האמנות השכוחה של הדיאלוג.

 
או: הדיאלוג האיכותי כדרך להגיע לרמה רוחנית גבוהה

אנחנו מדברים כמעט כל הזמן. מדברים ומדברים. מדברים הרבה ואומרים מעט. דיבור אינו בהכרח שיחה, כפי ששמיעה רחוקה מהאזנה (או הקשבה). וכפי שבהסתכלות לא רואים ולא מבחינים במקצת מן הדברים להם ניתן לשים לב בהתבוננות.

חלק ניכר מן ההנאה והסיפוק מן החיים, טמון ביכולת לעבור מן השמיעה, ההסתכלות והדיבור –  אל הממד הנפשי, הרוחני. זה שצריך עבורו מאמץ תודעתי כלשהו.

רובנו משוכנע שאנו אכן משוחחים. למרות שעם רוב בני האדם עמם אנו 'משוחחים'  – אין לנו על מה לדבר . ועל מה שאנו באמת רוצים לדבר  – אין עם מי…

דיבור הוא אקט תקשורתי חיצוני, הבא ליצור דימוי של מפגש בין שני אנשים על ידי המדיום של החלפת מלים. דיבור הינו החלפה סתמית ומנוכרת, כאשר להג ופטפוט היא הרמה הנמוכה שלו, והחלפת מידע היא רמתו הגבוהה. בשיחה המצב אחר; כאן המלים משמשות לשם הידברות, הבנה של הצד השני, זרימה וסנכרון פנימי בין שתי עמדות נפש נפרדות.

דיבור, שיחה, דיאלוג
הדיבור נוטה למונולוגים (מתחלפים או מקובעים). בשיחה קיימת הדדיות וסינרגיה. וכפי שיש הבדל בין דיבור לשיחה, כך קיים הבדל של רמה נוספת, זו שבין השיחה לדיאלוג; אם הדיבור מייצג את הרמה הגופנית והשיחה את הרמה הנפשית, הרי שהדיאלוג מייצג את הרמה הרוחנית.

הדיאלוג הוא התלקחות המטריה השיחתית  – למצב בעל תודעה עודפת. כאן שני המשוחחים מבינים זה את זה, אך גם חווים חוויה של מודעות נרחבת ועמוקה יותר באשר לדברים עליהם הם מדברים. כך שדיאלוג הוא גולת הכותרת של השיח האנושי.

בשיחה – עדיין יכולים להתרחש מאבקי כוחות והתרברבות. והיא אף מאכלסת, לרוב,  מסרים סותרים וסמויים. אך במצב דיאלוגי – זה לא קיים. בשיחה עדיין קיים האגו,  בדיאלוג הסיסמא היא: WIN WIN, הניצחון שלך הוא הניצחון שלי.

דיוויד בוהם, שהיה פיזיקאי קוואנטים ידוע, ובערוב ימיו התעניין מאוד ברוחניות ובדיאלוג ואף ניהל שיחות רבות עם קרישנמורטי, אומר כי עצם המילה דיאלוג  – שבאה מיוונית עתיקה – כבר אומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, Dia, והדבר שעוברים דרכו כאן הוא

משמעות. Louge  בא מן המילה לוגוס; משמעות. על כן דיאלוג הוא הדרך אל המשמעות, הטאו של הלוגוס.

בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה  את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת – בפיסול, גוף האדם – במחול, בד  ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוזיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') – ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפתיה –  להתמירם לאמנות דיאלוגית. עם זאת ההבדל בין האמנות לדיאלוג הוא בכך שבאמנות בדרך כלל האמן הוא השולט הבלעדי, או לפחות נותן הטון העיקרי בעוד שבדיאלוג שני המשוחחים פעילים, שניהם שווים, שניהם עובדים בסינרגיה.

הדיאלוג של מרטין בובר
מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר. בובר, שדגל ברוחניות אקזיסטנציאלית, היה אחד הפילוסופים שהקדישו חלק נכבד מן הפילוסופיה שלהם לשיחה, בעיקר בספרו "אני אתה" שיצא בשנת 1923. ובספר: "חיי הדו שיח" שיצא ב-1948, בהם הוא עושה הפרדה בין שיח של 'אני הוא', לשיח של 'אני אתה'.

השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה' הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.

בובר, ניתן לומר, קידש את הדיאלוג לא רק בין בני אדם, אלא גם כדרך גישה כמעט לכל דבר בחיים, למשל בפסיכולוגיה; לדעתו הפסיכולוג אינו יכול להכיר את האדם הנמצא אצלו בטיפול מבלי שיכניס באופן מודע את כל כולו לתוך הסובייקטיביות של הזולת. הוא מדבר על 'כניסה מדעת לתוך מעשה הזיקה השלמותי', כלומר להיכנס מדעת לזיקת 'אני אתה' שנעשית מתוך חסד, ולא מתוך מאמץ.

בשנים האחרונות מתרבים אנשי הרוח והגישות הפסיכולוגיות הדוגלות בגישה של אינטימיות וסובייקטיביות – כדרך אל האמת. בובר דיבר על כך בתחילת המאה ה-20 כשכתב על גישה של חוויה סובייקטיבית ויצא נגד הניתוק לשם התבוננות. הוא אף הרחיק לכת וטוען כי "רק על ידי הבנת אחרים אפשרית ההכרה ואפשרית הידיעה בכלל" ("פני אדם", עמ' 70).  

גישתו זו לחשיבות האולטימטיבית של מפגש אמת בין אדם אחד לאחר חשובה במיוחד על רקע הגישה המנוכרת שמציג המדע בכלל ואבי הפסיכואנליזה בפרט – שדרך לימוד קר ואובייקטיבי ניתן להבין את האדם.  בובר מדבר כאן על מהפכה שלמה, הוא אומר כי רק דרך הליכה לאיבוד באחר, נוכל לגלות אותו ולהבין אותו, וכי כל ניסיון להבינו באופן קר ומושכל יפספס את החלק האמיתי שבו, את הליבה שלו; את עצמיותו, כי את זו ניתן להבין רק על ידי פגישה בלתי אמצעית, על ידי החוויה של שניים שמתאחדים במפגש הדיאלוגי.

בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. "מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" ("פני אדם", עמ' 17). בובר רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש.

זן ואמנות השתיקה הדיאלוגית:

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה ה-15 ביפן), מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
זה הכל? שאל האיש, לא תוכל להוסיף משהו?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת.
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".
(מתוך שיחות מטורפות" יעקב רז, הוצאת מודן 1995 עמוד 8)

***
איש כתב שיר מוות כששכב על ערש דווי. הוא קרא לחכם זן והראה לו את השיר.
אמר לו החכם "בשעה זו, במקום לפטפט, שא את סבלך ומות!"
למשמע הדברים, חייך האיש ומת".
מה משותף לחיים ולשיחה? בשניהם התוכן חייב לעבור דרך האין, דרך הריק, דרך הלא ידוע.
דיאלוג יכול להתרחש רק בחלל ריק (שתיקה, הקשבה). ורק בתוכו החיפוש המשותף הזה יכול להתרחש.

כל דבר בטבע צומח לקראת חלל ריק. צמיחה אורגנית אוהבת חללים וריקנות. אנחנו בני האדם לא כל כך אוהבים חללים. אם החללים הם במבנה – אנו ממלאים אותם ברהיטים ובתמונות, אם זה בטבע – אנחנו ממלאים אותו בבניינים, בתים, כבישים וכו'. ובשיחה אנו מיד ממלאים את החללים והרווחים במלים.

החלל והשקט מפחידים אותנו. לדעתנו הם שם כדי שימולאו, וכמה שיותר מהר, בחומר. לא משנה איזה.

אנחנו רואים את החלל והאין כמשהו שבא לטרוף אותנו, לבלוע אותנו, להעלים אותנו – אל תוכו.
החלל והריק נקלטים על ידינו כמשהו שהוא נגדנו; או שהוא בולע אותנו, או שאנו מזדרזים; ממלאים וחוסמים את לועו הענק. מי קודם?

איננו יודעים לעבוד עם החלל, אלא בעיקר  נגדו.  צייר, לוקח את החלל שעל הבד ופותח אותו, הולך איתו, לראות לאן יוביל. עבור האמן היוצר – החלל הוא מדריך, הוא דרך, הוא דלת אל הלא נודע, הלא ידוע. אסור לאמן להתחיל יצירה עם מה שהוא יודע, אלא להיכנע למה שהוא לא יודע – לחוסר הוודאות. לתת למה שהוא לא יודע ולחוסר הוודאות להוליך אותו אל מה שמעבר להם, לעולם שמעבר לריק.

וכך גם בשיחה שיש בה ממד רוחני, ממד של מעבר; אמנות השיחה אינה פוחדת מן הריק, לא מחפשת  למלא אותו בגבב של מלים. ואז להוסיף עוד ועוד מלים, עד שנסתם החלל ואין עוד מה להגיד. שיחה הנושקת בהוויה הרוחנית של מה שנאמר –  מחפשת את השתיקה ומתערסלת בתוכה, מנסה להתיידד עמה, ואז דרכה מחפשת את מה שלא נאמר; מה מאחורי השתיקה, כי שם האמת. הזיוף מצוי לפני השתיקה, מכסה את השתיקה, מסתיר אותה. אך מעבר לשתיקה יש אמת תת הכרתית, משהו שאולי אפילו לא הודינו בו  אפילו בפני עצמנו. מעבר לריק-השתיקה מצוי האני הלא ידוע, האני הלא מודע, שכדי להגיע אליו יש צורך לצלוח את אגם האין.

ואגם-האין תמיד ניצב בין שני המשוחחים, מפריד ביניהם, אך רק לכאורה. ולמעשה הוא המדריך הסודי של הלא מודע של שניהם. מחכה שיצרו איתו קשר כדי שבעזרתו ניתן יהיה להגיע לממד החבוי שבשיחה. ושם לגלות פוטנציאל שיחתי אדיר, שממתין לקחת שליטה ולהתחיל לגלות להם דברים.
וכה מעט שיחות צולחות את אגם האין, את סמבטיון השתיקה הזה. ברוב השיחות בעיקר דוחסים ודוחסים, עוד ועוד מלים, כדי לא לתת לטריטוריה של השתיקה לגדול ולהתרחב. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, במוכר, בשטחי, בחד ממדי, בהכרתי – בזה שלא מוליך לשום מקום מלבד זה שכבר היינו בו או שכבר לעסנוהו לעייפה.

בכדי לשוחח באופן דיאלוגי צריך לשתוק. ולא סתם לשתוק, לשתוק מתוך ידיעה, מתוך אהבה, מתוך דבקות. להתמסר לשתיקה – כדי להגיע לארץ המובטחת של השיחה.

להתגבר על הפחד (מן האין, שמיוצג על ידי השתיקה) ולדעת ולהאמין שמעבר ללא ידוע מצוי הידוע האמיתי, אם רק ניתן לעצמנו ולזולת את המרווח להגיע לשם.

אך לשם כך עלינו להרפות שליטה, לא להתאמץ כל כך לדבר ולדבר, אלא לדעת לוותר. לתת לעצמנו לצלול לאין המצוי בין שנינו ולאפשר לציפור הגדולה של האמת הפנימית לקחת אותנו למקום אחר, מקום בו שנינו נרגיש האחד עם השני כמי שהגיעו הביתה.

*המאמר מבוסס על פרקים מתוך ספרו של גבריאל רעם, "אמנות השיחה, מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות" שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות".