על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגית

"מראיינת: …הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה. עד שזה מתהפך, ופתאום הוא צריך למצוא דרכים לשאת חן בעיניה כשהם יחד.

עמוס עוז: עד שזה מתהפך. טוב שאמרת עד שזה מתהפך. כן. עד שזה מתהפך. יש פה בהחלט משחק בין גבר ואישה, שכל אחד מהם ממלא לגבי השני, קצת ביודעין, את התפקיד שמחכים ממנו שהוא ימלא. כשהם מגיעים למיטה זה מתהפך. זה אחד הדברים שרציתי לעשות בסצנה הזאת:"

מראיינת: ואיך זה מתהפך?

עמוס עוז: זה פשוט מתהפך בגלל העובדה שהוא לא גיבור כל כך גדול במיטה כמו שהוא גיבור מחוץ למיטה.

מראיינת: אתה כותב שאתה יודע שהוא יודע שהוא לא וירטואוז.

עמוס עוז: זה רגע של אמת, שבו מתגלה שכל אחד מהם גילם תפקיד, שאינו תפקיד לגמרי אותנטי. היא לא לגמרי הילדה הכנועה, הקטנה, הלא מפותחת הוא לא לגמרי הגבר האסרטיבי הכול יכול".

מתוך כתבה במוסף הארץ, 9.3.207 עמ' 35, לרגל יציאת סיפרו החדש של עוז: "חרוזי החיים והמוות". מראיינת: טל ניב.

——————————————————————————–

חלק א': שליטה
במהלך הזוגיות בין אישה לגבר, קיימות כל מיני הנחות או שאיפות, שהן לא במיוחד ריאליות. כמו זו הגורסת כי ניתן להגיע במערכת יחסים – לשוויון כוחות. שאיפה זו אינה מציאותית, כי הצורך לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש או באיכות או עוצמת – מערכת היחסים. בכל מפגש בין שני אנשים (ובמיוחד במערכת זוגית, כי היא מערכת סגורה) – מתחיל תהליך של קיטוב השליטה לכיוונו של החזק יותר, או לפחות זה שנתפס ככזה, (או מציג עצמו ככזה). עם זאת אין ספק כי השאלה היא: עד כמה הפערים גדולים ולא פרופורציונאליים. פערים שיכולים להגיע לשמונים אחוז שליטה, של צד אחד, לעומת עשרים אחוז של בן או בת הזוג – מזיקים לרקמה העדינה של אמון ופתיחות הדדית.

כשהפערים גדולים, הם בעיקר בלתי נסבלים על ידי הצד החלש. אך זאת רק בתנאי שלא התבטל בפני בן הזוג השולט. וכאן נוצר מצב מעניין, כי אם בן הזוג השולט אכן מוחק את האגו של הנשלט לגמרי (כלומר, שהנשלט התבטל בין בן הזוג השולט) – אז למעשה אין פערי שליטה, כי בצד הנשלט – אין מי שימחה וירגיש מחוק. הפערים בלתי נסבלים, רק כשהשולט לא עושה זאת בצורה כוחנית, כזו שמוחקת את האגו של הנשלט. (כלומר הערעור על השליטה יכול לבוא רק במצב שהשליט לא מוחק בצורה ברוטאלית, את האגו של הנשלט, ואז, ורק אז, הוא יכול למחות).

כלומר, הפוטנציאל לפירוק היחסים או להיפוך של קוטביות, מצוי רק במצב שבו השולט לא מוחק בכוחנות את האגו של הנשלט, כך שלנשלט יש בכל זאת, עדיין מספיק חופש כדי לחוש עצמו ולחוש בפערי שליטה גדולים.

ואז נותרות שתי אופציות: התפרקות התא הזוגי, או היפוך בין הקטבים. כלומר הנשלט הופך לשולט ולהיפך.

והתא מגלה נטיות התפרקות או היפוך, ככל שהשולט יותר תובעני כלפי הצד הנשלט. אם השליט לא מצליח לרסן את התובענות שלו, אז במקום שהצד הנשלט יתפרק באופן אישי: פסיכולוגי או אפילו גופני (מפתח מחלות שונות), הוא מפרק את מערכת היחסים, או יוצר היפוך קוטביות.

(וצריך כאן להפריד בין תובענות לכוחנות. כוחנות מוחקת את האגו של הנשלט, בעוד שתובענות מערימה עומס כבד עליו. בראשון זו פעולה אגרסיבית, בעוד שבשני זו יכולה להיות פעולה אסרטיבית).

ועם זאת, למרות שהשליט התובעני לא מוחק את האגו של הנשלט, עדיין הוא מכניס את מערכת היחסים לדינאמיקה השלילית בה שני הצדדים לא מרוצים; הצד השולט לא מרוצה מחוסר שיתוף הפעולה מן הצד הנשלט, והצד הנשלט סובל וחש שהצרכים האישיים שלו לא באים לידי ביטוי.

עם זאת, בכל שלב, ניתן להציל את התא מפני התדרדרות, והמפתחות לכך מצויים בידי החזק והחלש כאחד;

המפתח בידיים של החזק, אך יש לו שאיפה להמשיך לשלוט… המפתח בידיים של החלש, אך אין לו כוח.

לחזק יש את הכוח לעשות שינויים אך אין לו את המוטיבציה, בעוד שלחלש יש את המוטיבציה אך אין את הכוח.

ואם אף צד לא משתמש במפתחות, נותר מצב שניתן להגדירו כמצב של אנטגוניזם בין שני הצדדים;

אנטגוניזם מוגדר כמצב בו שתי השפעות נותנות ביחד פחות מאשר היה ניתן לצפות מן ההשפעה היחידנית של כל אחד מהם בנפרד.

זהו מצב בו הקטבים נוגדים ומתנגדים זה לזה. זהו מצב דסטרוקטיבי (דינמיקה שלילית).

ניתן לראות זאת במדינה שכובשת מדינה אחרת, והמדינה הנכבשת נאנקת תחת עול הכיבוש, או בגוף האדם, באונות המוח, כאשר השמאלית (ב-90% מן המקרים) רודה באונה הימנית. במערכת העצבים, כשמערכת הסימפתטית רודה במערכת הפרא סימפתטית. (בדרך כלל זה הקוטב הזכרי שרודה בקוטב הנקבי, כי מטבעו, הוא עובד על כוח, פריצה ודחיפה, ולא על אפשור וזרימה, כמו הקוטב הנקבי).

באנטגוניזם כל קוטב מגיע לקיצוניות, שתוקפת את הקוטב השני, וטוענת את המערכת הזוגית באנרגיה שלילית הרסנית.

הבעיה אינה בקיום של חזק וחלש במערכת, זה טבעי שזה כך. הבעיה מתרחשת, כשאמור, הכוח בידי החזק הופך לתובעני מדי. או שהחלש לא מצליח לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא לא השולט

אנטגוניזם הינו מונח הפוך ומנוגד לסינרגיזם, או סינרגיה. וסינרגיה היא מצב של יצירתיות שמוליד משהו שלא היה קיים בכל אחד מן הקטבים באופן נפרד.

(הנה מה שיש לויקיפדיה להגיד על המונח: סינרגיה –

• A mutually advantageous conjunction where the whole is greater than the sum of the parts.

• A dynamic state in which combined action is favored over the sum of individual component actions.

• Behavior of whole systems unpredicted by the behavior of their parts taken separately. More accurately known as

סינרגיה, הוא מונח הלקוח מיוונית, ומשמעו- לעבוד ביחד), פעולה משותפת של שני גורמים או יותר הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד. מדובר על התופעה של שתי השפעות , או שני סוכנים העובדים ביחד כדי ליצור אפקט גדול יותר מאשר זה הידוע לגבי כל אחד מהם בנפרד.

קיום של אנטגוניזם מתאפשר על ידי מצב נפשי או פסיכולוגי, של אינפנטיליות, או חוסר בגרות נפשית. ככל שאדם יותר ילדותי, כך הוא יותר אגוצנטרי, ונוטה להביא ניגודי אינטרסים לפיצוץ, במידה והצד שלו לא מקבל את שלו. בעוד שאדם בעל בגרות נפשית, יצליח לשים בצד את האספקט האישי, ויבוא מתוך גישה שלוקחת בחשבון את העובדה שהוא אינו מרכז העולם, וכי צריך להתחשב גם בגורמים אחרים. בבגרות נפשית האדם מקזז או מרסן את האגו ובמקום המרחב שתפס, בונה גישה שלוקחת בחשבון את הצרכים של האחר.

בגרות נפשית, הינה פתרון לקיצוניות שבין חלש לחזק, בגרות נפשית מאפשרת לתפוס את הדברים בפרופורציות ולא באופן אישי.

הגדרה: בגרות נפשית, הינה מצב פנימי שבו מרכז הכובד לא בא מן הרגשות או האגו, אלא מן התבונה. שהיא עיבוד תודעתי של חוויות אישיות.

חלק ב. אהבה
עד כאן על הבדלי שליטה במערכת זוגית. ועתה אנו מגיעים לשאלה הבאה: מדוע, אם כך, ישנן מערכות יחסים שבהם ישנם פערי שליטה גדולים, ובהן התא המשפחתי מתפרק לגמרי. ואילו בתאים אחרים, שבהם קיימים בדיוק אותם פערי שליטה – אין התפרקות, אלא שם נוצר היפוך קוטביות? לשון אחר, מה מחליט אם תא משפחתי מגיב לכוחנות של השליט בהתפרקות או בהיפוך קוטביות? פשוט, אם ישנה אהבת אמת, התא לא יתפרק, אלא תיווצר היפוך קוטביות.

שני הכוחות השולטים במערכת הזוגית הם כוח השליטה וכוח האהבה. ואיך הם מסתדרים ביניהם? או איך הבדלי שליטה קשורים, מתייחסים או מושפעים מאיכות ועוצמת האהבה שבין בני הזוג?

ובכן, ראשית הנה משפט מקומם: מי שחזק בדרך כלל אוהב פחות ומי חלש אוהב יותר. או להיפך: מי שאוהב יותר, מוצא עצמו בעמדת חולשה. ומי שאוהב פחות, מוצא עצמו בעמדת חוזק יחסית.

הצורך באהבה נובע מחולשה. אם היינו חזקים לא היינו זקוקים לאהבה.

אהבה היא נחלת החלשים. מי שחזק שולט, מי שחלש אוהב ונאהב.

אבל לפני שהקורא נוטש את המאמר בשאט נפש, או בזעם, צריך להסביר והנה המשפט הבא:

חולשה אינה עניין אבסולוטי, היא תלויה בהקשר; פרופסור יחשב חלש – במוסך, או באתר בניה, ואילו פועל בניין יחשב חלש באקדמיה. ובעולמנו החברתי, כלכלי, חינוכי וכו', מי שנחשבים לחלשים הם הטיפוסים היותר נפשיים-ריגשיים-רוחניים, (מקביל לאונה הימנית במוח…) וזאת מכיוון שטיפוסים אלו הינם עדינים, ועמוקים יותר מאנשים עם מערכת נפשית-רגשית פחות מודגשת. ובתרבות כוחנית, תחרותית, מנוכרת והישגית, כשלנו -עדינות ומיוחדות נפשית –נתפסים כחולשה.

ככל שאדם ריגשי, רוחני, נפשי ועמוק יותר – כך הוא זקוק יותר לאהבה. עוצמת האהבה כגודל העומק הנפשי והעוצמה הרגשית. (וכאמור, בתרבות הכוחנית שלנו, עומק נפשי נתפס כחולשה).

(הבעיות מתחילות כשנוצר מצב בו האדם העמוק, הרגשי והנפשי – הוא גם האדם שהוא החזק מבין השניים. מצב זה מוביל לכך שהנשלט לא רק חש נשלט, הוא גם מקבל פחות אהבה. וזה מתכון בטוח להיפוך קוטביות).

האהבה היא, בעיקרון, ובמהות – תמיכה רגשית, והזקוקים לתמיכה רגשית הם החלשים. והיות וכולנו חלשים פה על כדור הארץ, שהרי כולנו נתונים לכל כך הרבה חסדים: מים, אויר, אוכל, לחסדי מוראות הטבע. ואם מדובר על מוראות, אז כולנו נתונים, או נהיה נתונים, למוראות הזקנה, המחלות והמוות – והיות וכך, כולנו זקוקים נואשות, לאהבה מן האחר.

אהבה אינה דרג עליון שמתי מעט מצליחים להגיע אליו, מעין אספקט של רוחניות. בדיוק להפך, אהבה היא מדרגה בסיסית ביותר בחיים הלא בטוחים והקשים הללו, (השלב השלישי בפירמידה של אברהם מאסלאו) שבלעדיה האדם ישקע למצב של חוסר בטחון רגשי שיעשה את חייו לאומללים, כי כל משבר קטן יזרוק אותו לתהומות של ייאוש.

אהבה היא צורך אנושי בסיסי, וככל שאדם אנושי ונפשי יותר, כך הוא זקוק לה יותר.

תינוק זקוק לאהבה יותר מנער, ואדם זקן זקוק לאהבה יותר מאדם צעיר יותר. התינוק צריך את האהבה מכיוון שהוא חלש, ככול שהוא גדל, מתחזק ומתבגר – הוא פחות ופחות זקוק לה, (לפחות לא מהם, ומיד יבוא ההסבר), עד שבשלב מסוים כל עניין האהבה נגמר מבחינתו ביחס להורים. מגיל מסוים הוא כבר לא זקוק וגם אינו מקרין אהבה להוריו. אך ההורים דווקא זקוקים לה ביותר מצידו, יותר מאשר כשהיה תינוק. כי הם הולכים ונחלשים. מן הלידה של התינוק ועד המוות של ההורים – מתרחש היפוך קוטבי מלא; כתינוק, התינוק זקוק לכמות בלתי נדלית של אהבה. וההורים בשלב זה, בעיקר מעניקים ופחות צורכים ממנו אהבה. אך ככל שהם מזדקנים והוא מתבגר, זה הולך ומשתנה, הם זקוקים לאהבה מצידו יותר, והוא פחות. בהתחלה הוא קיבל אהבה, והם העניקו. וכשהם זקנים הם זקוקים לקבל ממנו אהבה, והוא אמור להעניק להם אותה. הם מקיימים את החוזה הלא כתוב הזה, גם כשהוא תינוק וגם כשהוא מתבגר, אך הוא 'ממלא' את החוזה כשהוא תינוק, וכשהוא מתבגר והם מזדקנים – הוא כבר לא בדיוק ממלא את החוזה.

וכאן נשאלת שאלה (שנפתחה בסוגריים קודם לכן): מדוע הוא לא מוכן לתת ולקבל מהם אהבה? ובכן כאן צריך להבין, כי למרות שכולנו זקוקים מאוד לאהבה, עדיין אנו מאוד בררנים לגבי האדם שאיתו נקיים יחסי גומלין שבהן שני שני הצדדים נותנים ומקבלים אהבה. הרי לא נסכים לקבל אהבה מכל אחד! אנו רוצים שהאהבה שנקבל תבוא אלינו מאנשים מושכים וחזקים. שהרי האהבה נצרכת על ידי חלשים, וכאן מדובר על חולשה בפקטור חברתי, ובהקשר זה, אדם הופך לחלש היות ומה שיש לו אינו אטרקטיבי מבחינת הנורמות החברתיות. ועל כן, כשאנו מחפשים אהבה, אנו רוצים שהאדם שיעניק לנו אותה יהיה חזק ומושך. ואילו ההורים שלנו כבר לא כאלה (לא מושכים) וגם לא כאלה (לא חזקים). ועל כן, זו לא מציאה גדולה לקבל אהבה מאדם מבוגר… (עד כמה שהדבר נשמע אכזרי).

ההורים חלשים יותר, ועל כן אוהבים וזקוקים יותר, לאהבה. וכך גם במערכת יחסים, הה חלש (העדין, העמוק, והנפשי יותר) במערכת היחסים, הוא זה הנושא את אבוקת האהבה בזמן נתון. החלש הוא זה שזקוק יותר לאהבה ונותן אותה יותר. והחזק בין בני הזוג נותן פחות אהבה וזקוק לה פחות.

ועם זאת, ולפי מה שנאמר בחלק א', החלש לא תמיד יקבל את העסקה של אהבה תמורת שליטה, בעיקר אם הוא חש שתמורת האהבה שהוא מעניק, הוא מקבל יותר מדי שליטה ופחות מדי אהבה, ואז הוא יכול להתקומם ולהפוך את הקוטביות. ואיך הוא עושה זאת? הוא משדר שהוא מוכן לפוצץ את מערכת היחסים, מוכן להמר על השליטה כנגד סיום הקשר. ואז השולט מבין שהוא עומד להפסיד את האהבה ונעשה מוכן לוותר על היותו חזק ואז אבוקת האהבה עוברת אליו.

והדרך למנוע היפוך קוטביות, היא, שוב, בהתפתחות אישית, ששניהם יכולים לעבור; ממצב של אינפנטיליות, למצב של בגרות נפשית;

החזק צריך להיות מספיק בוגר כדי להיות נאור, מתחשב, ורואה את המוגבלות של הצד השני.

והחלש צריך להיות מספיק בוגר כדי לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא גם חלש וגם לא מקבל אהבה באותה העוצמה שהוא מעניק אותה.

לכאורה נראה כי שני אלה (היותו נשלט וחוסר קבלת אהבה ביחס ישיר להענקתו אותה) – קשים מאוד לחלש, אך עם זאת, במידה והחלש באמת באמת אוהב – הוא יאהב למרות שהוא לא מקבל את שהוא צריך (אהבה) ובמקום מה שהוא צריך הוא מקבל שליטה. אהבה אמיתית, היא טוטלית, וככזו אינה באה עם התניות.

אם אתה באמת אוהב – אתה תהיה אסיר תודה שאתה בכלל רואה את פניו של מושא אהבתך.

אם אתה באמת באמת אוהב – לא תהיה לך בעיה יותר מדי גדולה להיות חלש ולא לקבל מספיק אהבה.

אך אם זו לא עומדת לו, (האהבה לא מספיק טוטלית) – הוא עדיין יכול ליפול על בגרות נפשית, במידה ויש לו, כי זו תעזור לו לשרוד את הקשיים של חוסר שליטה וחוסר קבלת אהבה מספקת.

אך אם האהבה אינה טוטלית (שזו דרך אגב, אהבה די נדירה) ואין לו מידה מספקת של בגרות נפשית, אזי הוא (הנשלט הלא מרוצה) בא ואומר: או שאני הופך לחזק, או שאני עוזב. ואז החזק מגלה שהוא אוהב אולי יותר מאשר שחשוב לו להיות שולט, ואז נוצרת היפוך הקוטביות.

היפוך מתרחש כשהחזק צריך לבחור בין להיות חזק ובין להיות מחוץ למערכת היחסים. ואז הוא מחליט להפוך לחלש בלבד שלא יאבד אותה. והמוכנות שלו להפוך לחלש, שומרת על המערכת הזוגית, מפני התפרקות

היפוך הקוטביות במערכת היחסים, משמר את היחסים תמורת היפוך מוקדי השליטה. ההיפוך רק משנה תפקידים, שום דבר מהותי לא השתנה, זו אותה האהבה, ואותה השליטה, רק התפקידים של האהוב והאוהב, השולט והנשלט – התחלפו.

כמה מלים על חוזק וחולשה; חוזק שלא עובר דרך חולשה אינו חוזק אמיתי, הוא חוזק חיצוני. רק חוזק שחושל דרך התמודדות עם החולשה של עצמו, או צמח ממנה, הוא חוזק אמיתי.

רק אדם שיודע לקבל את החולשה שלו, הוא אדם חזק באמת , ועל כן, אדם שאינו כזה ומוצא עצמו במערכת זוגית שבה הוא הופך מחזק לחלש – לא יצליח לשרוד במערכת היחסים עם הקוטביות ההפוכה. ואז במקום שהיפוך הקוטביות ייתן הזדמנות נוספת למערכת היחסים, הוא יהווה שלב נוסף בשקיעה שלהם.

ומי שהצליח להצמיח חוזק מתוך חולשה יהיה מוכן לספוג את העדר השליטה בתנאי שבן הזוג האהוב לא יעזוב את הקשר. אצל אדם שכזה החולשה לא ממוטטת אותו. כי חולשה לא זרה לו, שהרי במשך כל הזמן שהוא היה שולט הוא היה בקשר עם החולשה שבו.

עד כאן על טרום ההיפוך, ועל ההיפוך עצמו. אבל מה קורה לאחר ההיפוך? ובכן ההיפוך מהווה מבחן מחודש לשני בני הזוג.

א. ראשית, זה מבחן עבור החלש שהפך לחזק: והמבחן מתבטא בכך שהוא ידע לשלוט, מבלי לגלוש להתחשבנות מיותרת ביחס לנזקים שנראה לו שנגרמו לו בתקופה שהיה נשלט. כי אז הוא חש שהגיע למצב בו יוכל להתנקם בחזק.

ב. ושנית זהו מבחן לחזק שעתה הפך לחלש: והמבחן מתבטא בכך שהוא צריך להחליט אם המשך הקשר חשוב לו יותר מן מאינטרס האגואיסטי ומהמעמד שהיה לו.

ועם זאת, אין ספק כי היפוך קוטביות עצמה וכשלעצמה, הינה דבר מבורך בהשוואה לאנטיתזה, שהיא פירוק מערכת היחסים. ופירוק מערכת יחסים, כל מערכת יחסים, ובמיוחד מערכת יחסים של נישואין, היא דבר איום ונורא.

ועוד יותר נורא זה מה שמחכה לאדם שיצא ממערכת יחסים תומכת. הוא מוצא עצמו בודד בלי אהבה בעולם קשה, זר, מנוכר וחסר אמפטיה לבודדים שבו ובמיוחד לעדינים שבבודדים שבו.

כי אז הוא מוצא עצמו בעולם קר וקשה ללא תמיכה רגשית.

וכאן נסגר המעגל שנפתח בסוף חלק א', שם כתוב כי הפתרון לאנטגוניזם הוא בגרות נפשית. וכאן מוצגת תמיכה ריגשית, (או אהבה) – כתרופה למאבקי שליטה. אך יש כאן בעיה, שהרי כדי להגיע לבגרות נפשת, יש צורך בתמיכה ריגשית יציבה ואיתנה. וכדי להגיע לתמיכה ריגשית יש צורך בפרטנר בעל בגרות נפשית (שלא יקריב את האהבה תמורת אינטרס של שליטה),

כך שיש כאן פלונטר. או מעגל קסמים, באנגלית:, או מצב של ביצה ותרנגולת. רק האחד יכול להוליד את השני, ורק השני יכול להוליד את הראשון. ואולי המצב הבלתי אפשרי הזה יכול להסביר במשהו את הקושי של מערכות יחסים, להגיע למצב של סינרגיה נטולת (או כמעט נטולת) מאבקי כוח.

——————————————————————————–

גבריאל רעם. 13.3.2007