ת:
“הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.
כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,
הכול נעשה ברור וגלוי”.
סנגצאן, הסין הסין מינג.
“מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר”.
ו. אלכסנדר
אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.
ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הן מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו’, אך איני רואה זאת כך.
הרגשות לא נועדו בכלל ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל ישירות לההוויה.
הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.
כך ברוחניות, וכך גם בין בני אדם.
וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר, כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.
הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – הוא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.
הרגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם -כבתולין של אישה, או להבדיל -כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים ריגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.
ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגשות. אנשים מגיעים לרוחניות אך יוצרים שם אינטראקציה ריגשית, ואינטראקציה ריגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרי ם. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) – ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק ריגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.
אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקוב הרוחני מסתתר עשיו הריגשי.
בבסיסה, עבודה על ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר ולאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורה לזה – “הסוסים המתפרעים “, ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.
עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ’צ’ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלה מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.
האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטרגלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.
אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת, כי נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו האדם יהפוך לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, רק אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז האדם יהפוך באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם לאנושי, אלא לאגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים – האדם נעשה ללא אנושי כי הוא מונע על ידי אינטרסים, נמשל על ידי רגשות ומנווט על ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.