שוד היחסים הגדול

(על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה)

חלק א': איתותים טריטוריאליים:

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי – יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

אנו רגילים לראות את העניין הטריטוריאלי ולזהות אותו בכביש, במלחמה בין נהגים, או במלחמות בין אומות, ומדינות. וכמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב ומנצחת ומספחת אליה קרקעות – כך המצב הכלכלי והחברתי שלה משתפר בעקבות הכיבוש. בעוד שהמדינה שגזלו ממנה את השטח – האימפליקציות של זה לגבי התפקוד הפנימי שלה – תהיינה מאוד שליליות.

אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה. אך איך מתרחבת טריטוריה אישית של אדם בשיחה או בתקשורת? ובכן אם לתפוס שטח פיסי זה אומר הרשאה להתרחב פיסית, הרי שבשיחה רגילה, או שיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיסי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים, המועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר. אך האפקטיביות שלהם במישורי הנפש – אינה ניתנת לעירעור.

המרחב הטריטוריאלי שמדובר בו כאן, הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיסית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישייים. שם הוא לא רק מוחשי וממשי, אלא שכוחו והשפעתו זהים למכבש המוחק גבעה, או טרקטור המסוגל להקים אותה. ועצם חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו 'מכבש' או 'טרקטור' אינם גורעים כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.

נקודה חשובה: כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה'מומחיות' הגברית. נשים מחפשות ביחסים את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הנו צורך כלל אנושי. אך גברים יוצאים לקרב מסיבות טריטוריאליות – ביתר קלות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד מרה ונחרצת יותר.

ההבדל בין גברים לנשים בנושא זה, אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות. אפשר להגיד כי לגבי גברים הנושא הטריטוריאלי ביחסי אנוש הוא כמעט בגדר של יהרג ובל יעבור, לגבי נשים, זו אופציה שאליה לרוב הן נגררות, בעיקר על ידי גברים…

חלק ב': איך זה מרגיש?

אדם שמקבל פחות מרחב מחיה חש פחות טוב, יש לו פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע את מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, או מנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק, או מכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, או כשמהירות הגלישה במחשב נעשית איטית יותר, או אולי הדוגמא הטובה מכולם היא של טוסטוס שממשיך לנסוע רק בכוח הנעת הפדאלים (הדוושות) ולא בכוח המנוע; המאמץ מתגבר, והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של האדם מתקטנת או נעשית מוגבלת.

אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, או מצד הזולת, או אנשים אחרים – חש: אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד (להבהיר נקודה). להיות חלק מן הדינמיקה או הזרימה התקשורתית שמסביב.

הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה – כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש -תקשורתית- את מלא פוטנציאל העצמיות שטמון בו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.

ברמה זו (הרמה הנפשית והתקשורתית) הדבר משול לאדם המנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים, המאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.

חלק גדול מן התקשורת האנושית מורכב, במידה רבה, מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם והנקודה היא שתמיד זה נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים.

מרחב נפשי ותקשורתי הנו משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע, שיש לאדם אחד יותר מאחרים, מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו, זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם אחרים היכולת שלו להשתלט על משאבי מרחב של אנשים אחרים- מגדילה את שלו. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו (או לאבד חלק ממנו) כשהוא לבד. המעבר הזה – ממצב נפשי מצומצם ל מורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל – מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים. אפשר להגיד שהמרחב הנפשי והתקשורתי של האדם מצוי במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש – כל הזמן ועם כל אדם ואדם שהוא פוגש. כל אדם עלול לקחת ממנו חלקים מן הטריטוריה הנפשית, פסיכולוגית ותקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.

ביחסים קבועים עם אנשים שיש לנו עמם יחסים ברי קיימא, בדרך כלל המערך הטריטוראלי נתון בסד של הרגלי שיחה ותקשורת וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים של הפעמים הקודמות. ואוי לאדם בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע בשיחה הנוכחית ינסה להגדיל, ולו במעט, את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.

חלק ג': החיים באספקט הטריטוריאלי

בעולם החברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד, ומתקיים בהם קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה. וכאמור, מי שמקבל יותר מרחב –נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר, דברים באים אליו והוא יכול לקרות ולהתרחש.

הרחבת השטח הרוחני, נפשי ופסיכולוגי – אינם נתפסים או נראים כאלה, הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים. למשל, תוך כדי פגישה או דיון – אדם מסוים יתעקש ולא מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסויים בדיון, לכאורה בגלל סיבות מאוד חזקות הגיונית, בשעה שהסיבה האמתית טמונה בכך שאם יצליח לכופף את הדעה של לאחרים לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושלהם יקטן.

יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה ככל שאדם אחד לא יסכים עם דעתו של אדם אחר וזה מוכן לוותר על דעתו המקוריתית – ולקבל את חוסר ההסכמה כך מתרחבת הטריטוריה של זה שלא הסכים.

ואז כאמור, הוא הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.

אנשים נפגשים מכל מיני סיבות, אישיות, מקצועיות וכו', אבל מה שקובע את משך הפגישה, את ההרגשה עמה כל צד יצא מן הפגישה, מה יצא בסוף, ואם תהיה פגישה נוספת – הם לא הנושאים הנדונים בפגישה או בשיחה אלא מי מצליח להגדיל טריטוריה שלו ומי נאלץ לצמצם ולאבד חלק משלו.

וזו אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה; כשאדם עולה בדרגה – תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם של שלו; להגיד לו דברים, לחלוק עליו לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול יותר בו הוא יכול לטעות. כמו כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.

וחשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שהאדם שואב מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו – אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו עתה לעשות יותר. אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהישנות שלו, שהמסוגלות שלו, שהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.

ואיזה חיים חיים האנשים בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן אנשים בעלי הטריטוריה הפסיכולוגית והתקשורתית הרחבה יותר, הם האנשים יש להם את איכות החיים הפנימית והתקשורתית הגבוהה יותר. הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, 'צודקים יותר'. אפשר אפילו להגיד שהמזל כאילו משחק להם יותר; אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה והזרימה שלו חופשית וחזקה מתוכו ויש לו איפשור יותר גדול – דברים קורים לו באופן יותר ממוזל, זה סוג של דינמיקה. ניתן להמשיל זאת לאדם בים; כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט רחבה יותר הוא שוחה עמם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב – הוא צף עליהם וכהשטריטוריה רחבה עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים. הוא מתאזן על גל גדול, הוא מצוי עליו גבוה ומגיע עמו רחוק. וכשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שזה בא לביטוי ביחס לאחרים.

בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את שלהם ומוכנים לאפשר הרחבה טריטוריאלית של אדם אחר, בדרך כלל רק כשאין להם ברירה. למדנו מן החיים להלחם על כל סנטימטר.

נושא זה מעצב את חיינו עם בני אדם כמעט בכל תחום, זה הגורם הדומיננטי והמשפיע ביותר ביחסים שבין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידים וכו'. בסופו של דבר אם משפחה נשארת ביחד, אם ילדים עוזבים את הבית, עם בני זוג או ידידים נשארים ביחד – כל זה נקבע בעיקר על ידי היכולת שלהם להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, דהיינו, האם האדם שמגדיל את הטריטוריה שלו על חשבון האחר, יעשה זאת כך שהאחר עדיין יחוש שכדאי לו (למרות הצמצום הטריטוריאלי) להשאר איתו. ברגע שהוא ירגיש שאין תמורה ראויה שהוא מקבל לצמצום הטריטוריאלי שהוא נדרש תדיר לבצע – או אז הוא יעזוב את היחסים.

חלק ד', איפיונים ודוגמאות:

כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש צורך להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוראלית הם: גימוד של הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין ממושכת יותר, הגבלת מספר המלים שאדם אחר אומר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני. , ההרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שבן אדם נותן ומקבל (ככל שאדם מקבל יותר מחמאות – המרחב שלו הולך ומתרחב, ואילו אם האדם שנתן אותם לא מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה – הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש). – לכל אלה נודעת משמעות הטמונה מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. משמעותו אינה טמונה בו אלא במה שהוא מייצג (כמו כל סימבול) ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכון הוא פוגע שם.

ישנם דרכים סמויות (לא פיסית, אלא תודעתית) רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, והמשותף לכולם הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.

המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר; הוא יקבל יותר מקום, ובעיקר יותר הרשאה. יהיה מותר לו כל מיני דברים שלא מותר לאנשים אחרים. אנשים אחרים יעבירו בקורת על מישהו בחדר, זה לא יעבור בשלום, אם הוא מעביר אותה – זה עובר. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים. מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות את שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס (דה פאקטו) רק אם אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.

דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו, מתווכחים, עסוקים בקשקוש על המחברת, מביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ, שואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות התלמידים מדברים אותה כמות של מלים, ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אך באחת הוא מקבל מרווח מצומצם, בשניה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השניה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.

דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות, או הכל נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכו'. ובכן ההסבר כאן הוא שהוא מגיב כך הוא חי בספייס פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי, אין לו את החופש לנוע בחופשיות, אין לו את המרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. ואיך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי, ככל שלאדם מרחב גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות כושר שיפוט ויכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.

דוגמא נוספת; שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה זה לשסע אותו באמצע משפט, ככל שעושים לו את זה יותר פעמים – כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני זה מי שיש לו משהו חשבו להגיד ועל כן לא יכול לחכות, אך אם נבחן תבניות שיחה קבועות עם בני שיח קבועים, נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות – משסע גם בבאות. כלומר זה פרי של צורך להגיד משהו חשוב אלא זה מצוי בצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה, כשהשיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.

דוגמה נוספת היא משך הדיבור, ככל שאדם לוקח לעצמו יתר זמן דיבור ומוציא יותר מלים כך הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה, יכולה להאמר כמות מלים מסויימת. ומנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא זה שאומר יותר ומי אומר פחות. וכמה יותר וכמה פחות. וככל שפער המלים גדול יותר כך יגדלו פערי השליטה בין השניים.

הבה ונתמקד באיתות רווח מסויים לשלילת, או לצמצום, הטריטוריה של אחר; מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה (זאת אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, כי אחרת זו ביקרות בונה ואין לה אפקט של צמצום טריטוריאלי) יכולה לגרום לאדם להתבלבל, לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, וזאת לא בגלל שהוא רואה שמעביר הבקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל שהאיתות שהביקורת מגלמת, מצמצם את המרחב הנפשי והתודעתי שבתוכו הוא מתפקד. הביקורת (המגמדת) באה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שזה שמעבירים עליו ביקורת – תופס. כלומר הביקורת, במקרים רבים, כלל וכלל אינה עניינית, וכל קיומה בא בגלל הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שמבוקר. והמחאה או העלבון של זה שמבוקר, אינם יוצאים כל כך כנגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהמבוקר אמר או עשה, או כנגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא כנגד צמצום המרחב הבינאישי שלו, (במידה ולא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה).

ולא רק ביקורת כמובן. זה יכול להיות משך המבט ומי מסיט אותו קודם, זה יכול להיות הקול של מי יותר חזק, או מי תופס נפח יותר רחב בכסא, או שטח יותר גדול מן השולחן. מי מוציא יותר מלים מן הפה, למי מותר לשסע את הזולת באמצע המשפט- יותר פעמים, למי ישנם משפטים ארוכים יותר, מי הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת. מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה ('אוקיי, אז, זהו, אז אני צריך ללכת) וכו'. לגבי האיתות האחרון – אפשר לראות את הסיבה לרצונו של המאותת לסיים שיחה – כנעוצה או נובעת ממשהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו וכו'. אך אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות – נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. (דרך אגב, ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית – כך הטריטוריה של השני –קטנה בהתאם). ואכן, ברוב המקרים, למתרחבים טריטוריאלית ישנה נטיה (קבועה וחוזרת על עצמה) להיות אלה שקובעים מתי השיחה הסתיימה, בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, וזאת מכיון שעצם ההרשאה להחליט מתי השיחה הסתיימה – היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה, או כל אחד מן האיתותים שהוזכרו כאן- לא מצוי בסיבה טכנית כלשהי, כמו 'אני חייב לזוז', או 'לא נוח לי בכסא הזה – לכן אני נשען על השולחן', 'אני לא רואה כל כך טוב – לכן אני נועץ בך מבט', או 'אתה יושב רחוק ולכן אני צריך להרים את הקול', וכו'. ברב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים הללו, הוא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. (כוונה שאם אינה מביאה לכך שהזולת ישיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו – היא תאשר כי הוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו).

דוגמא נוספת; שני אנשים מדברים, ככל שצד אחד מביע יותר חוסר סבלנות וחוסר סובלנות והשני לא יחזיר לו במורת רוח או התנגדות בעוצמה שווה – כך הטריטוריה של זה שמפנים כלפיו את חוסר הסבלנות יסבול ממצב של טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית מכווצת.

ועם זאת לפעמים ההפך הוא הנכון. ולמה הכוונה? כל הכתוב לעיל נכון ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשהאדם ששולח את המסר מצוי ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות והוא רוצה להגיע קצת יותר למעלה. לרמה זו ניתן לקרא בשם: רמת הרס"ר, דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים, או רמת פקיד בחברה. ברמה סטאטוס גבוהה, האדם משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד', הוא דווקא ממעיט בהם יותר מאשר אדם ממוצע. רמת זו היא רמת האלוף, או המנכ'ל הבכיר. למשל הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט שלא יזוז, יתן לזולת לדבר כמעט מבלי להכנס לדבריו, לא יצור כמעט קשר עין, ידבר בקול שקט מאוד. בקיצור יעשה ההפך מאדם ברמת רס"ר. כאן, על ידי כך שהוא גוזל משוב מן הזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא 'מייבש' אותו על ידי חוסר התייחסות. ואכן, התעלמות, או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה הגבוהה יותר.

כלומר, במעבר מרמה לרמה, זה מתהפך, במקום לצמצם מרחב על ידי עשיה רבה יותר מן הזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.

סיכום:

סך הכל יש לנו ארבעה מצבים שניתן להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי;

1. צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.

2. הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.

3. אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי לגרום להפחדה והחלשה של הצד השני כדי שיסכים לוותר על עוד טריטוריה.

4. נתק. הצד המנצח כבר לא יכול לקבל עוד טריטוריה, הוא לקחת מה שאפשר והוא צריך עוד. או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל הוא יודע שלא יקבל זאת עם הפרטנר הנוכחי.

מסה זו הנה מסה מקוממת למדי מבחינות רבות. כי היא מראה שהמרקם הפנימי, או האחורי, בתוך או מאחרי מה שנראה כמערכות יחסים או תקשורת בין בני אדם – הוא גורם או אלמנט אפל, לא נעים ואפילו אפשר להגיד כמעט מפלצתי.

האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו, מעל פני השטח מולכת הנאורות והתחשבות והמוסריות, האופטימיות, הקידמה, האהבה והתמיכה ביחסים. נאורות זו הנה מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים, ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של היחסים.

מכאן, שככל שאדם חי בטריטוריה צפופה יותר בבני אדם – כך המאבקים שלו עם בני אדם יהיו חריפים יותר והרבה מן האיכות התקשורתית שלו עמם – יוכרע על ידי האלמנט הטריטוריאלי.

מבחינה זו איננו שונים מבעלי חיים, רק שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיסי וחד משמעי. אצלנו, בני האדם, האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא מצוי בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינמיקה שמאחרי היחסים שאנשים חיו.

האספקט הנדון במסה זו הנו אמנם הצד האפל של יחסי אנוש. אך עם זאת הדרך להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אינה בהתעלמות מן הצד האפל, כי בסופו של דבר ההתעלמות מובילה להתחזקות כוחו, אלא על ידי הפנית אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודע לקיומו ובכך לרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו. לעבוד איתו ולא נגדו. כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. אך בדרך כלל אנו מפנים רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונלי האפל, זה של מאבקי כוח, שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.

לכאורה אנו אנשי שלום, באים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו נטשת כל הזמן המלחמה; יחסים מתחילים במלות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם. אך כמעט תמיד לאחר זמן, החרב יוצאת מנדנה וכשיחסים נגמרים זה פחות אולי בגלל שהאהבה כמשה, ויותר בגלל שהחרב נצחה את האהבה.

אי אפשר לבוא ולהגיד: בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו ונהיה חיוביים ובכך נאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מכיוון שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. מפלצות גדלות בחושך. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי הוא להבין שהוא חלק מן החיים שלנו וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה – כך גם הנפש, הנשמה והתודעה – זקוקות למרחב זה. זו לא מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו דווקא מביאה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזו של השאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיינו – אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.

אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו לקרא להם אלינו , להזמין אותם הביתה. הדרך היחידה לחיות היא לחיות עמם בשלום, וכך הכוח שלהם לא ילך נגדנו אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתיזה תחבור לתיזה וכך היא תצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחם ויתחזק. והוא ילחם בנו מבלי שאנו נדע מה זה הנלחם בנו.

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

————————————————————————————————————————————————————————-

תגובה מקורא:

גבריאל בוקר טוב,

ראשית עליי להודות לך על המאמרים הטבולים בחוכמה פנימית ובהחלט מצליחים לגעת באופן מדויק מבפנים לבפנים.

קראתי את המאמר בנוגע לטריטוריה,הזדהיתי עם תחושת הטריטוריה, עם האופן שבו אתה שופך אור על הנושא, אך עוררת אצלי שאלה שמדי פעם צפה ומטרידה את מנוחתי ; האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל).

שאלה זו מעסיקה אותי לא מעט, כאשר אני מרצה או מעביר סדנאות, כאשר החופש הטריטוריאלי שלי גדול ואני במרכז העניינים אני יכול לחוש את הזרימה ,את העוצמה, את המרחב הטריטוריאלי, אך האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת? האם לא נוכל למצוא דרך קבועה להתרומם מעל כל זה ולהתחבר למקורות אנרגיה בלתי נדלים, למרחבים מוריקים ורעננים שמהם נרחיב את הטריטוריה שלנו, ולא על חשבון בני אדם אחרים ?

אולי ככל שנחבור אליהם הם רק ילכו ויתפשטו ויעצימו את המין האנושי?

האם אתה חושב שזה אפשרי? האם אתה עושה עם זה משהו ? האם אתה חושב שקיימים מרחבים שכאלה או שזוהי רק אשליה?

אני מצטער שאני שם אותך במקום של בר סמכא, אם שאלות שאולי אין עליהם מענה חד משמעי – אך אני מאמין כי חשתי אותך נכון ואשמח לשמוע את דעתך

אלי.

לאלי שלום רב

תודה על מכתבך הבהיר והמנוסח בדייקנות. אשתדל להתייחס לשאלותיך אחת לאחת, הן טובות וראויות.

אתה כותב: "האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל".

ובכן, איני חושב שנועדנו למלחמה, התדרדרנו אליה.

חלל וזמן הנם משאבים מוגבלים. אין מספיק זמן ואין מספיק חלל. ואני מדבר לא על חלל פיסי (שגם עליו נשפך רוב הדם על הפלנטה) אלא על חלל רוחני. חלל חומרי עשוי מאטומים, וחלל רוחני מרשמים.

וגם אם החלל הפיסי לא מוגבל והוא מספיק לכולם, עדיין, מי שאוחז בחלל רוחני רב יותר, חש וחי את חייו ביתר עוצמה ומסוגלות. ועל כן, אם לא קיימת כאן מנטליות ותרבות חיים של איפשור ופירגון, אז כל אחד מרגיש שאם הוא לא יקח כמה שיותר חלל, אף אחד לא יתן לו אותו, והוא ישאר עם איכות חיים ממשית – אפסית. (כאן בארץ עושים זאת בברוטליות, באנגליה עושים זאת בעורמה ובחלקלקות).

עכשיו, ישנן שתי דרכים להגיע לחלל, או להרחיב את החלל שלך: לקבל אותו מאחרים בגירסה ג'נטלמנית, נוסח: 'אני אפרגן לך ואתה תפרגן לי', או להשיג אותו בעזרת מסרים סמויים (ועל כך נסוב כל המאמר שלי) או בכוחנות. לצערי, איננו מגישים את החלל לזולת על מגש של כסף, כשאנו נוכחים שמגיע לו מבחינת האיכויות הפנימיות שלו. כך שהטוב יותר, או העדין יותר או המשובח יותר מאכלס אותו, לבסוף. (מתוך משוכנעות שאם נהיה איכותיים מספיק, אחרים יעשו עבורנו את אותו הדבר). אנו יודעים שעלינו לגזול אותו בצורה זו או אחרת, אחרת לא נקבל אותו. שיקולי איכות לא מספיקים. ומדוע המצב הוא כזה? ובכן העולם שלנו יכול להתנהל באחת משתי דרכים: או בדרך השלום או בדרך המאבק. דרך השלום היא דרך של איפשור, ופירגון. דרך המאבק היא דרך מיקח או ממכר, משא ומתן עיקש ולא נגמר על עוד גרגיר של טריטוריה ועוד אחד. לצערי, אנו מצויים עמוק בתוך עולם של מאבקי כוח. שהבעיה בקשר אליהם היא בכך, שהם לא נראים כאלה. מבחוץ זה נראה מתחשב, אך מבפנים רוחשות סכינים. זו פולניות במירעה.

הנקודה הבאה שאתה מעלה היא זו: "האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת?"

ובכן,קודם כל עוצמה אמיתית תמיד באה מבפנים ולא מאנשים אחרים, עוצמה מזוייפת נקנית על ידי תפקיד רם דרג, דרגה וכו', אך מאחרי זה לא חייב להיות משהו אמיתי. זה יכול להיות רק חיצוני. אך אם יש לאדם אכן עוצמה שבאה למשל מהשראה, כדבריך,עדיין הוא תלוי באחרים שיתנו לו את החלל שבו יוכל להביא את ההשראה הזו לידי מימוש. החלל מצוי בידי האחרים, לא העוצמה. וכך יכולה להיות לך עוצמה, אך אם אחרים לא נותנים לך חלל כדי לבטא אותה, אתה נותר חלש, תקוע עם העוצמה שלך בגרון, ונחנק איתה.

העוצמה היא שלנו, אפשרות הביטוי וההגשמה שלה, מצויים בידי אחרים, שיכולים לפרגן לנו, או לחסום אותנו. ואתה ודאי מרגיש את חוסר האיפשור ואת צמצום היכולת שלך להיות במלא עוצמתך והיכולת שלך, כשאתה מרצה בפני קהל לא ידידותי.

לסיכום: הפוטנציאל שלנו נתון בידינו, אנו יכולים לנסות לממש אותו או לשגות באשליות וללבוש מעליו מסכות. אך גם אם אנו אותנטיים ומתחברים לאני האמתי שלנו, עדיין גורלנו הממשי נתון בידי האחרים, בכך שהם יכולים לתת לנו או לא, את ה Spaceשבתוכו נוכל לתת לחיים שלנו אפשרות להיות באמת.

האקולוגיה האנושית במצבה הקיים היא שהביאה את האנושות למצב אותו אני מתאר במאמר. היה יכול להיות אחרת, כמו אותם שני ג'נטלמנים קשישים המתעקשים שהשני יעבור בדלת קודם. אך כיום ובמיוחד בארץ: אם יש מגש מאכלים על מזנון פתוח, ושני אנשים מגישים מזלג לקחת מנה, אף אחד מהם לא יסיג ידו לאחור ויגיד לשני: בבקשה. וזה מאפיין את כל המצב כולו.

שאלותיך מצויינות. ועל כן אני מבקש רשותך להכליל את השאלה והתשובה בתוך המאמר עצמו .

גבריאל