יחסים במבט אחר

חלק א. שדות הקרב של הידידות

יחסים הם לא תמיד מה שהם נראים. למען האמת, יחסים הם לרוב מה שהם לא נראים. יחסים עשויים לכזב. הם נראים כעליות או מורדות של קשרי אהבה, אך למעשה באותה המידה הם יכולים להיות תרשים של נצחונות ומפלות בשדה הקרב. והקו לעיתים קרובות לא ברור. בדרך כלל זה מתחיל באהבה או ידידות. ובשלב כלשהו אתה מתחיל להיות לא בטוח אם הדי החצוצרות שאתה שומע באים מחגיגה משפחתית או משדה הקרב. אנשים מתחבקים, אנשים תוקעים כף, אנשים תופחים על השכם. היכן  בדיוק הקו בין חיבוק חם לחיבוק שהוא מוחץ מעט? בין תקיעת כף למחיצת ומעיכת כף? בין טפיחה ידידותית על הכתף או השכם,

ובין ניסיון מגושם של הטופח, לשלוח את 'הנטפח' הרחק הלאה. לעתים ידידות היא רק ידידות, ולעיתים ישנו כפל המשמעות הזה: מעל ישנה שכבת ידידות ומתחת חרבות קטנים, פיגיונות. כפל המשמעות הזה לא קיים כשיש יריבות, עוינות, טינה או משטמה. במצב זה או שמתרחש מיד ריחוק וניתוק. או שאם בכל זאת נותרים יחד אז כל הזמן ריבים בלתי פוסקים. כך או כך, בדרך כלל ריב הנו יצור חד ממדי; ריב הוא ריב, משטמה היא משטמה, טוטאלית וסופית, שואפת לסופניות; למכה הסופית, לניתוק הסופי. לא כך הידידות, היא רבת פנים. ולעיתים משפט או מלים יכולים לכזב, ומאחורי חזות הסבתא החביבה מסתתר בעצם זאב צמא דם. כיפה אדומה כמובן, מלאת תמימות ואמונה בטבע הסבתאי של הבריות. זאבים עבורה הם רק עוברי אורח ששואלים אותה שאלות תמימות. ולעולם לא יעלה בדעתה לחשוד בסבתא החביבה, שכל שנותר ממנה היא תחפושת שמסתירה הוא שלום; בנווים השלווים ביותר, ובמשפחות הכי בורגניות, יכולה לשכון התככניות והעוינות כמו תולעת בתפוח עץ רענן. שהרי שם היא הכי אוהבת לשכון, בבורגנות השלווה והמצועצעת. מלחמה בשדה הקרב של ההתמודדות הגלויה – קצרים ימיה. אך ההתמודדות והקרב בנווה השליו של הבינוניות השאננה – היא מקום מרבץ ומסתור אידאלי למשכנה של העוינות הכבושה, ובעיקר למאבקי כוח

טריטוריאליים. כפי שאומר שרלוק הולמס לידידו ווטסון: "אתה יודע, ווסטון, הוא אמר, שאחת מקללותיו של מוח כשלי, היא שאני בוחן כל דבר כאילו הוא נוגע לנושא המיוחד המעסיק אותי. אתה מביט בבתים הפזורים האלה ומתרשם מיופיים. אני מביט בהם והמחשבה היחידה העולה בי למראם היא ההכרה עד כמה הם מבודדים והקלות שמתבצעים בה פשעים". "אלוהים אדירים", קראתי, "מי היה מקשר פשעים עם אחוזות אהובות אלו"? "הן תמיד מעוררות בי אימה מסויימת". אמר הולמס. "על סמך הנסיון, ווטסון, אני מאמין שהסימטאות המצחינות והמרושעות ביותר בלונדון לא זוכרות פשעים נוראים יותר משזוכרים שבילי הכפר השלווים והמרהיבים".

טקסט מופלא זה הנו שרלוק הולמס קלאסי; מקלף את פרטי היוםיום השלווים, את הכיסוי הבורגני השלו ומגלה מאחוריו מפלצות. מסיר, אם תרצו, את מעטה התרבות הדקיק, כדי לגלות מאחוריו את הדמונים שהדחקנו לתת ההכרה או שהסתרנו מעיני החברה. והנה טקסט נוסף של דויל: "ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן מאליו".

איזה טקסט צלול ומופלא. דווקא האנשים שמתארחים במעון המכניס אורחים ביותר, ושיש להם מנהגים לבביים, הם הראשונים לרוב, שיכתימו בבוץ את המפה

הצחורה. תמיד זה לא בכוונה, תמיד זה במקרה. זה במקרה נאמר. ואם מחזיקים זאת נגד אותו אדם זה עשוי להיתפס כקטנוניות מצידו. אך אותם מטילי רפש מיקרי, עושים זאת אמנם באקראיות, אך גם בעקיבות והתמדה. תמיד יצא להם מהפה משהו ששם את המארח או הידיד בעמדה של נחיתות, של פחות. בדרך כלל הוא נאלץ מיד לנקות את הרפש, ולהעמיד פנים שכלום לא קרה, סך הכל מפה, למה לעשות עניין? ומכאן ממשיכים הלאה. עד לפעם הבאה.

חלק ב'. לאלף את הכלבלב

לפעמים כדי להבין יחסים יותר לעומק, ובצורה יותר מורכבת יש צורך במטאפורה. ההבדל בין השוואה מטאפורית והשוואה של תוויות הוא בכך שהשוואה של תוויות שני גברים, שני אנשים בני חמישים ושש, שני עורכי דין, שתי מכוניות אלף ששמאות סמ"ק וכו' לא מלמדת ולא חושפת מאום, רק מראה הבדלים לא משמעותיים. אך השוואה מטאפורית חושפת משהו דומה בשניהם, משהו שמצביע על תבניות עומק, ממד נסתר, שעד לזמן ההשוואה המטאפורית היה חסוי.

המטאפורה הבאה עוסקת בכלבים. ומדוע? ובכן כלב הוא יצור ידידותי, ויחסים בין בני אדם הם במידה זו או אחרת, 'יחסים כלביים'; משתעשעים ביחד, נותנים האחד לשני תמיכה, חום חיבה ויש נאמנות. כל זה יוצר ביטחון ריגשי שהוא חיוני לחיי הרגש של כל אחד מאיתנו. אם יחסי יריבות בין בני אדם הם: 'אדם לאדם – זאב', הרי שיחסי ידידות ביניהם הם: 'אדם לאדם – כלב'. ועל כן שווה לבדוק יחסים בין בני אדם דרך המטאפורה של יחסי כלבים בני אדם. כי אם אדם תוקפני אז הוא יהיה 'זאב' מלכתחילה ולא תהיה בעיה, כי הוא לא רוצה ידידות הוא רוצה שליטה ואם הוא מצליח אז זה עובד. הדברים בקטע ה'זאבי' הם מאוד גלויים  ופשוטים. אך אם האדם ידידותי – זה פחות פשוט; הם לא יראו רצון בשליטה בדרכים תוקפניות, הם יעשו זאת בדרך אגב, בצורה יותר ערמומית. בצורה שיהיה קשה לכעוס עליהם, אך בכל זאת הם יציבו עובדות אודות 'מי כאן הבוס'.

ובכן, ראשית, יש צורך לזכור כי כלבים הם יצורי בר במקור, אך חיים עמנו כיצורים מבוייתים, )כלומר, הם ידידותיים אך מתחת לכל זה יש בהם משהו פראי וקשה לאילוף(. לכאורה חוץ מהשרת שערות ונשיכה של חפצי בית אין כמעט בעיות עמם, הם ידידותיים מאוד, ולכאורה הכלב הוא ידידו הטוב של האדם. למעט בעיה אחת; אילוף לעשיית צרכים. אם הכלב לא למד זאת בינקותו, הוא ימשיך לעשות זאת בדירה. זו איזושהי צומת שאם לא עוברים אותה, תמיד סובלים ממנה.

"…חשיבותו של הריח מתבטאת בין היתר ברצונו של הכלב הזכר להשתין לעתים קרובות )גם כלבות עושות זאת, אך לא בצורה כה בולטת(. באמצעות השתן מותיר הכלב את ריחו ומסמן את מה שהוא רואה, או מנסה לתבוע לעצמו, כטריטוריה שלו. )בדומה לכך, מפריש הכלב הפרשה עזת ריח מבלוטות החלב בפי הטבעת שלו, כדי להותיר את ריחו על צואתו. הכלב משתין לעתים כה קרובות מפני שהוא מתחרה עם כל הכלבים האחרים שבסביבה, ומנסה להסתיר את הריח שהם הותירו אחריהם".

מתוך: "הכלב" מאת דיוויד טיילור, הוצאת כתר, 0002, עמ' 211

כך שעל פניו זו רק עשיית צרכים, אך כאן מתחילה תבנית העומק; כלב או אפילו כלבלב( לא עושה צרכים במלונה שלו, בחדר בו הוא דר, ואם קושרים אותו הוא לא יעשה צרכים היכן שהוא קשור. אך הוא יעשה צרכיו בדירה )אם הוא לא מאולף, הוא רץ לפינה שבה לא רואים אותו ושם עושה זאת בחשאי. כל מאלף כלבים יודה שעשיית צרכים אצל כלב היא בפירוש לא רק צורך ביולוגי, כי אם גם גישה נפשית. כאמור, מבחינה פסיכולוגית הכלב עושה צרכים כדי לסמן טריטוריה. כלומר עשיית צרכים של כלבלב בחדר צדדי בדירה משדרת לבעל הדירה שהבוס כאן הוא בעצם הכלב. ולמה 'בעצם'? כי לכאורה הכל נחמד ומשחקים ביחד והכלבלב תלוי בבעליו למזון וכו', אך על ידי עשיית הצרכים בפינה נידחת הוא בכל זאת משדר לו מי כאן בעצם הבוס.

ומכאן לאנאלוגיה, גם ביחסים בין בני אדם השאלה בקשר לידיד או מכר חדש היא: האם הוא יעשה את צרכיו על הרצפה הנקיה בחדרנו? דהיינו יטיל בנו דופי, יחלוק עלינו, יגמד אותנו, יעקוץ אותנו, יוריד מערכנו, יציג אותנו כפחות ממה שאנחנו – בדרך כלשהי בזמן כלשהו במערכת היחסים? מי שעושה זאת, ראשית עושה זאת מיד בהתחלה כמו כלבלב בדירה חדשה וזאת כדי לקבוע אצל הידיד החדש עובדה; מי כאן הבוס. וכך יוצא שתפקיד הבוס שייך לזה שמרשה לעצמו ל'עשות צרכיו' בתחום חייו הפרטיים של הזולת. ובמלה 'צרכים' הכוונה להפרשות; ליציאות בעלות ריח לא נעים, לאמירות שמותירות תחושה קשה, ש'מלכלכות' את האזור הטריטוריאלי הנפשי של זה שעושים זאת אצלו. וכמו אצל הכלבלב, אף פעם זה לא יוצג על ידי 'המפריש' כמשהו שנעשה בכוונה תחילה, או משהו עם

כוונה רעה, אלא תמיד יש נימוק; ביקורת בונה על משהו, מחלוקת על הדרך בה מנסחים משפט מסויים, הערה מתקנת, חוסר הסכמה עם משהו שנאמר שמטיל דופי בכושר השיפוט או רמת האינטליגנציה של הזולת ועוד ועוד. מעל פני השטח זה תמים; הכלבלב בסך הכל לא שולט בסוגריו, זה ביולוגי. בלשון בני אדם: טעות טכנית, אך מתחת לפני השטח הכלבלב יכול גם יכול לא לעשות זאת, עובדה שהוא לא עושה זאת כל עוד הוא קשור במקום אחד, אך יעשה זאת בטריטוריה של בעל הבית. ממעל היחסים תקינים, אך מתחת לפני השטח בתת ההכרה( גועשים אינטרסים מתוחכמים הרבה יותר. ועד

שבעל הבית במקרה של הכלבלב או הידיד במקרה האנלוגי לא ישים גבולות, דהיינו יקשור את הכלב לרגל המיטה, או ישים אותו במלונה, זה לא יפתר. הכלבלב חייב להבין שכל עוד הוא מנצל את החופש ומרחב התנועה שניתן לו לשם קביעת עובדות טריטוריאליות שמנצלות לרעה את החופש האישי שבעל הבית או הידיד, במקרה האנאלוגי נותן לו – לא יהיה לו, ולא יכול להיות לו, חופש. וזה קשה, כי בעל הבית סך הכל רוצה לשחק עם הכלב, ולקבל ממנו חיבה, מה שהוא לא יכול לעשות כל עוד הכלב קשור או במלונה, אך אם הוא לא רוצה שהכלבלב יחרבן אצלו בחדרים צדדיים, לא תהיה לו מנוחה. וכאן אנו מגיעים למשפט מפתח באנאלוגיה הזו; מערכת יחסים בין בני אדם אינה מוכרעת על ידי מדידה של מידת החיבה או האהבה, או ההערכה המוענקים, או שהאחד חש או לא חש כלפי השני. אלא בשאלה:

מי 'מחרבן 'אצל מי? כמה? באיזה תכיפות? ואיך מגיב 'המחורבן' על עצם 'החירבון'?

בדרך כלל ברוב יחסי הידידות, האחד מעניק אהבה והשני גם מעניק אהבה אך גם 'מחרבן' אצל הראשון. חודשים הוא יכול לנהל יחסים נורמליים עד שיום אחד חתיכת צואה ענקית מתגלה באמצע הסלון. או שבכל כמה ימים ישנה ערימה קטנה ומצחינה באחד החדרים הצדדיים. תבנית החירבון שונה ממחרבן למחרבן.

והידיד שמחרבנים אצלו לא רוצה לקלקל את הידידות, רוצה להמשיך ולהנות מן המשחקים ומן החיבה, ולא רוצה 'לעשות עניין', הרבה יותר פשוט לטאטא, לשטוף ולקוות שבפעם הבאה זה לא יקרה. אבל זה יקרה ועוד איך. כי אחרת, איך הידיד יבהיר לעצמו ולידידו מי כאן השליט?

וכאן יכולה להישאל השאלה, לגבי בני אדם, 'אז מה? האם זה אומר שצריך לאלף, או לאמן את הידידים שלך? ובכן השאלה היא האם הם ידידים מאולפים או לא. כלומר האם הם מודעים לעובדה שאצל ידידים – 'לא מחרבנים'?. השימוש במילה 'אילוף' משונה כשזה נוגע לבני אדם, הכוונה במילה 'אילוף' – ברצה הכח בסיסית

וראשונית הוא: לא לחרבן בשטח הפרטי של ידידיך!

והנה מה שאמר על האילוף של ידידים אנטואן דה סנט אקזופרי הגדול:

– מי אתה? שאל הנסיך הקטן, – אתה חמוד!

– אני שועל – ענה השועל.

– בוא לשחק עמי, בקש הנסיך הקטן – אני עצוב כל כך…

– לא אוכל לשחק אתך, – אמר השועל – כי אינני מאולף,

– אה, סליחה! – אמר הנסיך הקטן, הרהר רגע ושאל:

– מה זה, "מאולף"?

)…(- זה עניין שהזניחוהו יתר על המידה, – הסביר השועל –

ופרושו: לקשור קשרים…

– לקשור קשרים?..

– -אמת , נכון הדבר, – ענה השועל – בעיני הנך עדיין נער קטן,

שאינו שונה ממאה אלף נעירם קטנים אחרים; אין לי צורך בך. אף

אתה אינך זקוק לי: בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף

שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה

בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם

כולו…

)…( אם תאלפני, יאורו חיי כאלו זרחה לי השמש. או אז אכיר את

קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם ובין כל הצעדים האחרים.)…(

)…( אנא… אלפני נא! התחנן השועל לפניו.

– בחפץ לב, – אמר הנסיך הקטן – אך אין זמני פנוי ביותר. אץ

ליד הדרך. עלי למצוא לי ידידים ולהבין דברים הרבה.

– אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף, – המשיך השועל – אין שעתם

של בני האדם פנויה עוד להבנת עניינים כלשהם. הם קונים אצל

הסוחרים דברים מוכנים ומזומנים. וכיון שאין בעולם שום בית

מסחר לידידות, אין עוד לבני האדם, שום רעים וידידים. אם חשקה

נפשך בידיד – אלפני נא אלף!

בני אדם הם יצורים מורכבים למדי ואילוף, או שימת גבולות, הוא

לא רק דבר שמתרחש רק בתחילת היחסים, אלא יש צורך 'לשלוף' אותו

מדי פעם, למשל אדם חביב שמתחיל לפתע לקנא בידיד שהצליח מאוד

בתחום כלשהו, במצבים כאלה ניתן לצפות כי הידיד יתחיל לפתע

להתנהג בצורה 'לא מאולפת', יהיו לו פליטות פה לא נעימות ביחס

לאופיו או התנהגותו של הידיד. לעתים, בצורה הידידותית ביותר

כמובן, הוא יתחיל להעיר לו, לבקר אותו וכו'.

מכאן, המונח העממי, 'לא לתת לו לחרבן לך על הראש', הנו די

קולע.

הבעיות ביחסים אינן מתרחשות לגבי הקטעים ששני הידידים צורכים

או אוהבים, ולא לגבי טעמם ביחס לדברים שהם אוהבים או לא

אוהבים )בלשון הכלבים: אוכל ושעשועים(, אלא לגבי ההפרשות;

דברים לא נעימים שיוצאים מהם, דהיינו לגבי מה יוצא מהם בלשון

התנגדות ומחאה, כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם.

אילוף מתרחש בכל התחלה של יחסים ובכל פעם שהחוזה הבסיסי בין

השניים מתרופף או נשכח. והבסיס הראשוני לכל אילוף שהוא, הוא

ההתחלה וההתחלה של כל אילוף היא שליטה בסוגרים. שליטה על

ההפרשות. כי כל עוד הידידות לא תכובד כמקדש מעט, אלא כהזדמנות

למצוא מישהו לחרבן עליו, שום דבר לא בטוח, ) כל כל רגע הידיד

יכול לחרבן עליך( ואם יש דבר אחד בעולם שצריך לסמוך עליו

בעיניים עצומות ותמיד, זו הידידות, אחרת בשביל מה היא שם

בכלל?