ציטוטים, פרגמנטים ואמרות של גבריאל רעם -2021.

קוראים רבים אוהבים ומעריצים את פרידריך ניטשה, אלבר קאמי, סורן קירגרגרד וג’יי די סלינגר – קשה לאהוב ולהעריץ אותם מבלי להיות אאוטסיידר ו/או מורד. אבל רוב האנשים פ/וט ממשיכים איכשהו בחייהם…

*

אין מקום שהשטן היה רוצה לחיות בו מאשר במנזר.

*

הרמה הגבוהה ביותר עבור ישות רוחנית היא נביא אבל חייו וגורלו – לעתים קרובות כאילו הם תחת קללה.

*

אם אתה רוצה להגיע לצד הבהיר אתה צריך לעבור קודם דרך הצד האפל.

*

כשקוראים על החיים של אנשים מלפני 4000 שנה ועד ימינו – ברור שהם היו תקועים ואבודים כמונו. כל דור משוכנע בקידומו, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית וההשתלטות על האקדמיה. אבל בקנה מידה כללי; זה בין זה לזה, ובחיינו – אנחנו אבודים ותקועים כתמיד. אם יש מוצא כלשהו, ​​הוא מוסתר, בקטן, יש לחפש אותו, ולא ברחוב הראשי או במקומות הפופולריים. זה אף פעם לא עושה הרבה רעש, אתה חייב להיות עם האוזן.

*

דיכאון הוא לא מחלה, זה קריסה של המערכת הרגשית, או אי יכולת להחזיק את משקל החיים והחיים. פריצת דיסק היא דיכאון של הגב.

*

הדואליות של אהבה היא בכך שאם מישהו אוהב אותך, אתה מרגיש שכל העולם אוהב אותך.

אבל אם מישהו לא אוהב אותך זה מרגיש שכל העולם לא אוהב אותך.

*

גבר שלא מכבד אישה ומתייחס אליה בצורה הרבה פחות ממה שמגיע לה – הוא הרבה פחות מגבר.

*

ברמת התודעה הנוכחית היכולת ליצור דיאלוג לא באמת אפשרית, היא אפשרית רק מרמה מסוימת של תודעה ואילך.

*

בעיות פסיכולוגיות הן הבסיס של צליפת שוט של קונפורמיות נגד אלה שלא יכלו להתאים לנורמות השולטות, בעיקר בגלל שיש בהם משהו מיוחד.

*

תקווה ואופטימיות הם צ’קים דחויים שאין להם כמעט מלאי פיננסי לגיבוי בבוא העת.

*

אנשים יודעים באופן אינסטינקטיבי איך להיות ילדים, אבל הם לא יודעים איך להיות זקנים.

*

משקיע תמיד מחכה לתמורה עבור השקעתו. בכל הנוגע להשקעה של אהבה בילדים – אין מצדם כמעט חזרה להורים, היא ממשיכה בעיקר לדור הבא.

*

איך זה להיות מאוהב בטירוף במישהו בלי שום אהבה בתמורה?

השאלה הזו חייבת להישאר רטורית, שכן המצב הזה מטלטל והרסני מדי עבור מי שאוהב.

*

אנשים שונאים כל צורה של מודעות עצמית כי היא מפרקת הדחקות ישנות ובכך מכניסה אותם להתנגשות ראש בראש עם עצמם.

כך שאם אתה נותן למישהו מודעות עצמית הוא לעולם לא יסלח לך.

https://consciousnessway.org/the-great-delusion-of-self-consciousness

*

בדתות גדולות המאמינים מתפללים לאלוהים: ישות אבסטרקטית, כנראה לא קיימת: מדברים, מתחננים ומספרים על קשייהם הפנימיים ביותר, לשווא, שכן מדובר במונולוג. בעוד שסביבם יש בני אדם החיים חיים אמיתיים, שאפשר לתקשר איתם, ואיתם יכול להתפתח דיאלוג אמיתי, ובשיח הזה יש מקום לכל התפילות. סוג זה של דיאלוג אמיתי מתואר מצוין בספרו של מרטין בובר: “אני ואתה“.

*

רגישות היא חרב פיפיות (חרב פיפיות היא חרב שיש לה שני קצוות מושחזים), בקצה אחד אתה רגיש ליפה, לנשגב, למיוחד, למשמעות הנסתרת ולאמת הנדירה. אבל הקצה השני של החרב רגיש לא פחות לבריונות על החלשים, לאי צדק, להשפלה, לקורבנות, להשפלת השונה, לניכור, להתעללות, לשליטה ולמאבקי כוח. ושוב, זה מופנה תמיד רק כנגד חלשים בחברה.

*

הביטלס הם כמו כוס קפה; ג’ון הוא גרגירי הקפה או הקפסולה, התמצית והמהות של המשקה. פול הוא הסוכר, הוא מביא את המתיקות. ג’ורג’ הריסון הוא החלב שמכניס למשקה עושר ועדינות. ורינגו פשוט מוסיף עוד כמות, לכן הוא המים.

*

כאשר רווקים ורווקות מחפשים בן זוג להתאהב בו – הם מאמינים שהם צריכים לפגוש את האדם המתאים והמושך ביותר (בהיבטים שונים) כדי לאהוב. אבל האמת היא אחרת, אנחנו לא צריכים את מקסימום האיכויות והמראה החיצוני אצל המועמד כדי להתאהב, למעשה מה שאנחנו צריכים זה המינימום התכונות החיצוניות והפנימיות. היכולת שלנו להתאהב היא הרבה יותר גמישה ופחות תחת צרכים ודרישות קפדניים ומוגדרים – ממה שאנחנו חושבים. אנחנו בודדים, ולכן – התאהבות היא כמיהה כה עמוקה, שאיננו צריכים את הטוב שבטוב עבורנו, כל מה שאנחנו צריכים זה שהוא או היא יענה על דרישות המינימום- ואז מתאהבים…

אבל, אבל, זה נכון לציבור הרחב, מה שאפשר לקרוא לו: אנשים רגילים, אבל כשמדובר במיוחד, רגיש, נושא ניצוץ, או אאוטסיידר – הם חייבים למצוא מישהו עם תדר שונה, כמה שיותר דומה לשלהם, וזה לא קל.

*

כשקוראים פילוסופים יווניים ורומיים עתיקים – עצוב להבין שבכל הנוגע למצב האנושי – שום דבר לא השתנה, אותן בעיות, אותה בלבול, ואותה רמת תודעה.

*

אנשים קוראים וסוגדים לטקסטים דתיים ישנים, כמו הקוראן, התנ”ך, אבל האמת צריכה להיוולד מחדש, בכל פעם, להתגלות בכל פעם מתוך חיים. יש לגלות את האמת מהחיים ולחיות כאילו שום דבר לא נכתב עליה קודם.

*

האדם הוא יצור לא רציונלי, מגיב אוטומטית ומכנית, שמשוכנע שמה שחסר לו זה יותר עובדות ויותר רציונליות, אבל הוא חי כך, וכך, זה מהווה עלה תאנה שמסתיר ומעסה את החיים האוטומטיים והמכניים שלו..

*

המוות הוא האירוע הצפוי ביותר בחיינו, אך כאשר הוא מתרחש סביבנו, או בדרך אלינו אישית – הוא תמיד מכניס אותנו להלם.

*

ככל שתהיו יותר ייחודיים ומיוחדים כך ייקח לכם יותר זמן למצוא את התחום בו תמצאו את עצמכם.

*

אם לא חיית את חייך כדי ליצור או לצמח מתוכך משהו ששווה לחיות עבורו, משהו גדול ממך, משהו שנותן לחייך מטרה ומשמעות שגדולים ממך – אז כשתגיע לגיל 70 לא יהיה לך בעבור מה לחיות מלבד להמשיך להתקיים.

*

כדי להשתלב בארגון או במערכת – אתה חייב להיות ממוצע ולא יוצא דופן בדרך כלשהי, אחרת אתה לא מתאים.

*

הזיהום מחפש רק את המקומות הנקיים ביותר, משם הוא מקבל את ה’זימון’ להיכנס.

*

כפי שהשלד מחזיק את הגוף מפני קריסה – כך גם אהבה לחיינו.

*

הרמה הנמוכה ביותר שהפילוסופיה עלולה להתדרדר אליה היא בניית מתכונים לחיים טובי יותר.

*

כשאתה חלק מזוג אוהבים – ערוצים אמתיים בעלי תנועה כבדה של אהבה נבנים בינכם. ערוצים שמתעבים ונעשים כמעט מוצקים, כך שהם יכולים לאחד את שני הלבבות כמעט ליחידה אחת. ואז כאשר אדם חותך עצמו החוצה מקשר האהבה – זה שנותר לבדו נותר עם לב שבור באמת.

*

קל להתאהב כשאתה כמו השאר (“קופסאות קטנות“), אבל כשאתה ייחודי או מיוחד זו משימה כבדה, לוקחת זמן ולא פשוטה בכלל.

*

אחת המחלות הקשות בחיינו היא חוסר חמלה כלפי כל יצור חי שאיתו יש או הייתה לנו אינטראקציה כלשהי, מלבד הילדים שלנו. (אפילו האינטראקציה הקצרה בין רופא למטופל סובל – כל כך חסרה כל סוג של חמלה…).

*

אנחנו לא מבינים כלום; בטהובן הוא גאון, אבל כל ההסברים על מה גורם למוזיקה שלו להיות מה שהיא – הם נתיחה שלאחר המוות לגבי תעלומה בלתי פתורה.

*

ההבדל בין להיות פשוט נחמדים אחד לשני לבין להיות באותו תדר ודינמיקה – הוא כמו ההבדל בין דאודורנט לסבון ומקלחת.

*

אנוכיות ותובענות נהוגה על ידי ילדים (בכל גיל כמעט) כלפי הוריהם, ואין לכך השפעה כלל על האהבה הבלתי מופחתת והמוחלטת של הוריהם כלפיהם.

*

אם אתה אדם רגיש מאוד, או מצטיין ושונה בתכונות הפנימיות שלך – אתה תינטש תסבול מסטיגמה, תהפוך לאאוטסיידר – אבל אם הגעת למדרגה של מאסטר רוחני שהוא גם אאוטסיידר ומורד – הנטישה שלו, האנטגוניזם והאנטגוניזם כלפיו והחסימה המוחלטת כלפיו וכלפי כתביו ותורותו – תהיה הרבה יותר קיצוני ומתעלמת.

*

המוות הוא עובדה שאין להכחישה, אנחנו מתעלמים ממנה וחיים כאילו הוא לא הולך לקרות, וכשהוא מתקרב אנחנו בהלם. אבל לחיות למרות הידע המלא על ההתרחשות הבלתי נמנעת – זו הדרך היחידה לחיות בלי אשליות: להיות לוחם נואש. נלחם לא בגלל, אלא למרות.

https://poets.org/poem/do-not-go-gentle-good-night

*

החיים עצמם, מנקודת מבט קיומית, הם אבסורדיים, מלאי חרדה (Angst), ואנו נזרקים אל המוות (בדרך כלל לאחר ניוון פיזי או קוגניטיבי). האדם הממוצע מדחיק את 3 אלו, בעוד שאדם בעל מודעות מעל לממוצעה- לא יכול לעשות זאת, ולכן הוא סובל מאמת הקיום.

*

אנו אסירי תודה לאלוהים או לכוחות אוניברסליים שהעניקו לנו חיים, אותם כוחות שיהרגו אותנו בשלב מסוים.

*

הלא יציבים פסיכולוגית ו’הבלתי שפויים’ סובלים מחוסר האנושיות של מי שנקראים: ‘שפויים’.

*

אם השפעה גבוהה או ישות גבוהה נוגעת בך – אתה חייב להיות מדוכא, כי אז אתה מבין באיזה עולם אתה חי.

*

אתה לא צריך לגשת לנושאים או אירועים טראגיים או טראומטיים עם הרגשות שלך, רק עם התודעה שלך. הרגשות שמורות לאהבה, יחסים, בני אדם וחייהם, הכל בהקשרים אינטימיים בלבד.

*

מה שהוא רעל לרגשות עשוי להיות מזון לתודעה.

*

כיצד נבחנת אהבת אמת? שלא במשיכה, באהבה -אתה אוהב אותו/ה – לא דרך מה שמושך, יפה ואטרקטיבי בהם, אלא דרך מה שכל כך חלש וחסר אונים שבהם..

*

איך כל כך הרבה מחפשים רוחניים שלא הגיעו להארה (או לרמה גבוהה של תודעה) ובמקום זאת הפכו איכשהו לסוג של מאסטרים רוחניים שמלמדים או מאמנים מחפשים?

*

הכי קשה להיות שוליה של שף 3 כוכבים, הרבה יותר מאשר להיות שוליה של כל שף טוב. אותו דבר עם מאסטר רוחני שמלמד מחפשי רוח – הרבה יותר קשה ללמוד ממאסטר רוחני שהתעורר מאשר ממורה רוחני שלא התעורר.

*

מדוע מורים רוחניים פופולריים מרגישים צורך לתת תקווה כל הזמן? כאילו זה התפקיד שלהם? כי הם יודעים שבחסות החיפוש אחר התפתחות רוחנית- מה שהחסידים שלהם באמת מחפשים זה או אושר שמימי כאן ועכשיו, או בהעדרם הריאלי – לפחות ההבטחה שעם התאמה קלה וגן עדן בדרך.

*

רוב האנשים מקיימים במוחם יחסי מין רוב היום. וכשהם בחברה מעורבת הם לא יכולים לחשוב על שום דבר אחר…

*

כמעט שום דבר לא תלוי בנו, הכול פשוט קורה.

*

השם: אדם רגיש הוא באמת סטיגמה (“את רגישה מדי” אומר הגבר לחברתנו לה זה עתה הכאיב רגשית…), השם הנכון לאדם רגיש הוא: קורבן.

*

הסבל אינו מתחלק שווה בשווה; חלק מבני האדם לוקח פחות, וחלק מהם לוקח יותר. רגישות היא המדד; הרגישים והייחודיים לוקחים את רוב הסבל, בעוד שמי שמשתלבים בקלות בכל מערכת – סובלים הרבה פחות.

*

יותר משני אנשים זה יותר מדי, פחות משני אנשים זה פחות מדי, שניים הם בדיוק המספר הנכון לדיאלוג טרנספורמטיבי.

*

רוב האנשים לא באמת רוצים להתפתח רוחנית, מה שהם רוצים זה פתרון לבעיות הפסיכולוגיות שלהם.

*

ככל שאתה יותר מיוחד – ייקח לך יותר זמן למצוא היכן ליישם את המיוחדות שלך.

*

עליך להסיר את החסימות שחוסמות את הזרימה בתוכך, לפני שתוכל לעלות גבוה יותר.

*

אנשים מתמודדים עם מה שלא טוב או נכון בחייהם – בכך שהם מרעיפים על עצמם כמה שיותר טוב. אבל אם תביא רהיטים נחמדים, האם הלכלוך על הרצפה – יעבור?

*

אני לא מבין את כל הרעיון של כתיבה וקריאה של סיפורת. הרי החיים עצמם מלאים בסיפורים מדהימים ועוצרי נשימה אך אנו רק עפים רק מעל פני השטח השטוח שלהם. אבל במקום לצלול לתוך החיים המדהימים הרגילים – כדי למצוא בהם משמעות ומורכבות – הרבה יותר מאשר ברומן טוב, אנחנו בורחים לרומנים מוזמנים.

זה טוב אולי לילדים, אבל עבור מבוגרים זה בעיקר בריחה מהחיים שלהם. מה שמבוגרים צריכים זו כתיבה ישירה על החיים: הגות אקסיסטנציאלית ולא אסקפיזם.

*

ילדים מבינים אינסטינקטיבית, כבר בגיל צעיר שיש צנזורה מצד המבוגרים לא להראות סימני עצב, בדידות, אובדן נפש, פחד וכו’ – הם מרגישים שמה שמצפים מהם הוא להתנהג בשמחה, להיות שובב. ומלאים בשמחת חיים, וכשהם מראים סימנים של קושי להסתגל לחלק מההיבטים הקשים יותר של החיים – הם לא מקבלים חמלה – אלא ביטוי שהם לא מתנהגים נכון.

*

עולם ללא חמלה הוא גיהנום, יותר מכך עבור אנשי הנשמה.

*

להיות רופא ללא חמלה זה רע, אבל להיות פסיכותרפיסט ללא חמלה זה בזבוז זמן במקרה הטוב או חטא כלפי הלקוח במקרה הרע.

*

כשאתה נולד מטפלים בך באהבה, כשאתה מת מזקנה מטפלים בך מתוך חובה.

*

יש דבר אחד שאין עליו סליחה – היכן שיש זעקה לחמלה – ואף אחד בסביבה לא חושב על מתן חמלה.

*

נטישה, הטרדות ואי צדק – נעשים רק לחלשים, (שאפילו מרגישים אשמה ולא קורבנות, כמו שצריך), לעולם נגד החזקים ולעומדים על זכויותיהם.

*

הרבה אנשים רגישים מאוד סובלים מאשמה עצמית במקום לצאת נגד אלה שהפכו אותם לקורבן.

*

רוב היצירות הכתובות יכולות להיות פופולריות יותר או פחות, אבל יצירות גדולות באמת – או שמעמידים אותם מעל לשאר (ניטשה, דוסטויבסקי) – או שמתעלמים מהן לגמרי.