ספר: בקצרה ולעומק. הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף.

{להשגה בחנויות ספרים אלקטרוניות – מנדלי ועברית.}

הוצאת ניסן. ינואר, 2015

פתח דבר

ספר זה מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאי החיים של כולנו דרך שבילי גישה

של תודעה, מודעות והגות. לאורך הספר עובר כחוט השני המאמץ להיות מודע

לחלקים שנמצאים בשולי התודעה שלנו, לא בגלל שהם שוליים, אלא בעיקר

בגלל שהתודעה שלנו עלולה להצטמצם בהגיעה לנושאים שמסבים לנו מורת רוח

רגשית, אלא אם אנו עושים מאמצים מודעים להרחיבה.

הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים

ואחרים. על לשון הפסוק מהתנ”ך: “הידיים ידי עשו והקול קול יעקב” – הכלים

הם כלי מודעות, התכנים הם החיים של כולנו.

בחרתי בז’אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, משני טעמים: האחד

– כדי לא ליפול לבור של ”תפסת מרובה – לא תפסת”, ניסיון ללכת עם “סוד –

הצמצום”. השני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון,

היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב, על ידי תרומה של “בשר” מתוך

החוויות של חייו הוא.

הספר הוא דואלי מבחינת הז’אנרים אליהם הוא משתייך. “הורה” אחד הוא

הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מבית מדרשם של אלבר קאמי, ז’אן פול סארטר,

מרטין היידגר, רולו מיי, יעקב גולומב וסרן קירקגור. “הורה” שני הם פילוסופים

מרדנים, רוחניים או שניהם כמו ר. ד. ליינג, קן וילבר, גורדייף ואוספנסקי, אויגן

הריגל, לאו טסה, הרמן הסה ופרידריך ניטשה.

אני מודע לכך שתפיסת העולם כפי שהיא מופיעה בספר, תהא אולי קשה לעיכול

לחלק מהקוראים. אם אני צריך להיתלות באילנות גבוהים, הייתי אומר שהספר

הוא יותר ברוח ”קהלת” מאשר ברוח ”שיר השירים” או ”משלי”. מבחינה זו )של

רוח קהלת( זהו ספר “אנטי אשלייתי”. אם קיימות אשליות ביחס לחיים, ספר זה

אולי יתקע בהן סיכה קטנה, אך בסופו של דבר יוביל את הקורא לראייה צלולה

ובהירה יותר של החיים בלי שהסובייקטיביות האישית שלנו תערפל ואולי תעוות

את מה שישנו כדי לעשות את חיינו יותר נעימים ונוחים.

אין תחליף לאמת, ואני משוכנע שאחרי שמתרגלים לטעם המר של האמת

ורואים את המציאות כהווייתה, לא יהיה שום רצון בקרב הקוראים לחזור

לראיית העולם המעורפלת והסובייקטיבית שלנו, כשאנו ואושרנו הם מרכז.

שלושה פרקים מתוך הספר

ארוטיקה נשית

ארוטיקה היא חשמל מיני באוויר. כוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות

גלויה. מבחינה זאת היא כמו תרופה הומיאופתית – ככל שאתה מדלל יותר היא

אמורה להיות בעלת עוצמה יותר גדולה. כאשר גבר שוכב עם אישה עירומה

במיטה אין שם הרבה ארוטיקה. בתור בבנק או באוטובוס – קיימת הארוטיקה

החזקה ביותר. ברגע שמגיעים לחוף הים הארוטיקה יורדת דרסטית. בתקופה

הוויקטוריאנית אם אפשר היה לראות קרסול של אישה, זה היה שיא הארוטיקה.

ארוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים, היא עובדת על

הבלתי מודע.

לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא כמעט נכנס לשיתוק כי

זה מעביר את השליטה לאישה. כי בכל הקשור לארוטיקה – זאת ממלכה נשית

ושם היא יותר שולטת. גבר רגיל לשלוט וכשהוא פוגש ארוטיקה שבה שולטת

האישה – הוא כמעט יוצא מאיפוס. גבר רגיל לכך שהוא היוזם, ואז הוא מנתב

את הדברים בהתאם למיניות שלו והאישה הופכת לסבילה, אך ברגע שנשים שהן

יותר ארוטיות, נותנות מבע לארוטיקה שלהן – הגבר שוב, כמעט יוצא מאיפוס

ושליטה כי זה לא נמצא בזירה שלו.

מכאן שבעולם שלנו אין כמעט מקום לארוטיקה נשית אמיתית. הגברים לא

כל כך מאפשרים זאת. לתרבות שלנו קשה להכיל ארוטיקה נשית. ועל הנשים

לכבוש את הארוטיקה שלהן מרבית הזמן כי אם הן תבענה את הארוטיקה

שבתוכן, לגבר, כאמור, יהיה קשה להכיל זאת.

ארוטיקה במילים אחרות זהו מתח מיני.

הבעיה של הגבר עם הארוטיקה הנשית, כאמור, היא שהשליטה נמצאת בידיים

של האישה. גבר מפחד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לארוטיקה

הנשית את המרחב שהן ראויות לו, ובכלל המיניות הנשית חזקה ובעלת עוצמה

יותר גדולה מהמיניות הגברית. לרוב הגברים אין מושג מהי מיניות נשית. בקיום

יחסי מין לפי הגרסה הגברית – הנשים הופכות להיות בובות שהגבר כמו “מאונן”

בהן.

האישה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך כמלכה. היא המובילה ועל הגבר לרקוד

איתה יחדיו. מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסוים – הוא זה שצריך

להוביל, ובתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה.

לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאישה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר

אין את זה, הוא זרוע של ביצוע מבחינה מינית. מה שגבר בעיקר רוצה בעולם

המין הוא כיבוש ופורקן. הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת כמו

האישה. כשאישה חווה חוויה מינית היא בכל המערכת שלה.

הבעיה היא שכ 95% מהנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי

המין הראשוניים שלהן. אישה לרוב אינה מודעת כלל לתהומות הארוטיקה

שנמצאות בתוכה, וזאת בגלל דיכוי גברי. הגברים מאוד לא מעוניינים שהאישה

תגלה את הכוח המיני שלה. הכוח המיני של האישה איים תמיד על הגבריות.

אמפטיה

אמפטיה בהגדרה הפסיכולוגית היא היכולת להבין את עולמו הפנימי של האדם

האחר מתוך נקודת הראות שלו, כלומר להכיר באופן ספציפי ומדויק את נקודת

ראותו הסובייקטיבית האישית של האחר ולבטא זאת באופן שהוא ירגיש שלא

רק הבינו אותו, אלא קלטו אותו.

ההגדרה המקובלת היא משהו כמו: להזדהות עם סבלו של הזולת מבלי לאבד

את זהותך שלך תוך כדי כך.

בהקשר זה ברצוני לספר סיפור זן: יום אחד אחד מהתלמידים נפל לארץ ולא

רצה לקום. ניסו התלמידים להקימו על רגליו, לפחות להושיבו על כסא, אך

בכל פעם שניסו הוא נפל ארצה ושכב ללא תזוזה. ניסו לשמח את ליבו בפרחים,

במוסיקה, אבל הוא שכב שם אפאטי וחסר תנועה. אובדי עצות באו למאסטר

וסיפרו לו על הנזיר המדוכא. יצא המאסטר למקום משכבו של התלמיד, נשכב

לידו ולא זז כשהבעה אפאטית על פניו. כך שכבו שעות, אף אחד לא זז עד שברגע

אחד קם הנזיר על רגליו, מלא שמחה ועזוז וחזר להיות אדם צעיר ופעיל.

סיפור זה ידוע בגרסה אחרת בחסידות גם כסיפור האינדיק*.

מהו מוסר ההשכל? אדם שנמצא בצרה, סובל, נפל לדיכאון, יש לו קושי והוא

מראה חולשה כלפי חוץ. הדבר האחרון שהוא זקוק לו הוא עזרה לחזור למצב

הבריא הקודם או עצה איך להתגבר )שזה יותר גרוע…(. הוא זקוק לאמפטיה,

למישהו שיפגין בפניו חולשה משלו, שיראה לו דבר שגם הוא מתקשה בו על ידי

חשיפה של חולשה משלו. כאשר בעל החולשה פוגש אדם אחר שבתגובה מראה

לו חולשה משלו, פירושו שהוא מקבל אמפטיה מהזולת. אין דבר מבריא ומחזק

מאשר אמפטיה אמיתית לסבל שלך – לעיתים שום דבר אחר לא יעזור, אבל

לרוב קשה מאוד לקבל אמפטיה לסבל שלך. רוב האנשים לא יידעו איך לנהוג

וינסו, כאמור לתת עצות, דבר שעלול להיתפס על ידי האדם בעל החולשה

כהתנשאות.

על דינאמיקה שלילית בין שני בני אדם

מידי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. מישהו נפגע, מישהו מטיח האשמות

וכדומה, ואז עולות טענות שנדמה כי הן ענייניות. הנקודה היא שכל הטענות

הענייניות האלה הן אף פעם לא הדבר עצמו. אף פעם לא בהן הבעיה. אם הבעיה

היא רק עניינית ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט.

אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של פגיעה

רגשית, סכסוך, עוינות או כעס. במקרה כזה הופכת הבעיה הקטנה ביותר עילה

למלחמת עולם שלישית. ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת בעיקר בגלל

שצד זה או אחר מוכן “לרדת מהעץ” – פתאום הכול בסדר. בעיה שנראתה אך

לפני רגע בוערת, נוראה ואיומה יכולה להראות עתה אפילו מגוחכת. לפתע הבעיה

הטכנית עצמה נעדרת את העוקץ או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה

שלילית.

על כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות ושיש מאחוריהן פגיעה רגשית

זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו

מזרם החשמל. בנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מהדינאמיקה

השלילית, וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה

חיובית. מעניין שאין צורך ליצור דינאמיקה חיובית – היא תמיד שם. כל שצריך

לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית,

ואז כשנמצאים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית אפשר לבחון את

כל הבעיות, אבל אז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שיעשה שהזולת בריב או בסכסוך – יזכה

לביקורת ולהיפך, והנה מעשה פלא – ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא

מעוררים את אותה תרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים

שכה הכעיסו קודם.

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אחד עושה, או מה בן אדם שני לא עושה.

הדבר הכי הרסני היא דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית נתפס הזולת תמיד כשטן בהתגלמותו.

איך מעבירים מדינאמיקה שלילית לחיובית? כמו במכת חשמל – מבודדים את

הנפגע ממקור הפגיעה – זרם החשמל, על ידי מתווך שלא מעביר זרם כמו כפיס עץ,

ובנמשל מתווך שלא מעביר זרם זה לראות את הדברים במבט לא סובייקטיבי,

בלתי תלוי ובלתי משוחד, במבט ניטראלי ככל האפשר. כאילו שאתה עומד מעבר

לכתף של עצמך ובמתבונן בבן אדם כועס או מתייסר במבט צלול, ולא מזדהה

או מעורב. הגישה הניטראלית והתודעתית לנפגע רגשית, תבודד אותו מהפגיעה

הרגשית ותאפשר לו לחזור חזרה לדינאמיקה חיובית. בהתייחס להגיג הקודם,

גם אמפטיה לא תזיק. לכאורה נראה שאמפטיה וניטראליות הם הפכים שלא

יכולים לחיות יחד, נהפוך הוא: רק מיזוג נכון של שניהם יכול להציל יחסים

מדינאמיקה שלילית. אין ניגוד בין ניטראליות לאמפטיה – אמפטיה אמיתית

יכולה להתרחש רק על רקע של ניטראליות.

גבריאל רעם.