"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר

——————————————————————————–

"Look and Listen" זה הסלוגן של שיעורי האנגלית של הטלויזיה החינוכית של פעם. אך כמה נכון.

קל להסתכל, קשה להתבונן. אך גם אם נתבונן זה לא אומר שנבין. כי להבין זה עוד יותר קשה מלהתבונן.

בעולם הסרטים והטלויזיה חוסכים לנו את המאמץ שבהתבוננות ואת החפירה הפרשנית שבנסיון להבין. שם רוקחים את הכל עבורנו, כולל ההבנות, כל שנשאר לנו זה להביע דעה, במקרה הטוב, או להגיד אם נהנינו במקרה היותר שטחי.

כולנו רואים בני אדם, אך רק ברמה של הסתכלות, המאמץ של תשומת לב מודעת מופנה כלפי המלים. כל שקשור למסר לא מילולי נתפש כסתמי, מקרי, עניין של נוחיות. בקיצור, נטול משמעות. המשמעות היא במה שאומרים לא במה שרואים. אך מה שאומרים נותן עצמו יותר בקלות למניפולציה, בעוד ששפת הגוף שלנו יותר ספונטנית ופחות ניתנת, על כן, לשליטה. אז לא פלא שאנחנו לא רוצים שיקראו אותנו כמות שאנו באמת (מה? יש לנו מה להסתיר?…), ומעדיפים שיבינו אותנו דרך המדיום שעליו יש לנו שליטה; המלים. אז התרגלנו ליחס משמעות לאספק המילולי ולהתעלם מן הצד הלא מילולי.

למה הדבר דומה? לאדם שאיבד כספו בצד החשוך של הרחוב, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי שם יש אור.

התבוננות אמורה תמיד להיות מופנית כלפי הצד החשוך, כי שם בדרך כלל האמת. (כ'שופכים אור' על משהו מיד נסוגה האמת אל הצללים, שם היא אוהבת לשכון). הצד החשוך שלנו הוא הגוף, המלים הן הצד המואר. ועל כן האמת מצויה יותר בגוף מאשר במלים שלנו. אך, כאמור, יש הסכמה שבשתיקה, שהגוף זה 'סתם', או עניין של נוחיות גרידה, וכי המלים זה הדבר האמיתי. עולם הפוך; שהרי אנו יודעים כי תמונה שווה אלף מילים, אך חיים בעולם בו: "החיים והמוות ביד הלשון".

אנו משתמשים בגוף יותר כדי להסתיר מאשר לגלות, (שלא כמו ילדים), ועוד אנו לובשים בגדים. פעם להיות חכם השבט היה לקרוא בשפת הפנים, לשים לב לתנועות שחמקו מבקרה מודעת, היום זה עניין שולי. הגוף לא חשוב, רק כשהוא עושה בעיות…

וכשאנו כבר מנסים להבין משהו מן הגוף של האדם שמולנו, היות ואין לנו נסיון, אנו נופלים בדרך כלל לכל פח אפשרי. וזה מוזר, כי למרות חוסר המיומנות שלנו בפרשנות מודעת, באופן תת הכרתי אנו מושפעים ממסרים ויזואליים ואף מגיבים להם. אך, כאמור, למרות שאנשים מושפעים משפת הגוף, קשה לומר שהם רואים אותה או שמים לב למסרים שמשדר הגוף, והתרשמותם היא בדרך כלל בלתי מודעת. וכשהם מנסים להגיע באופן מודע להערכה ולהתרשמות על סמך התבוננות בזולת, התוצאות הן בדרך כלל קטסטרופליות: רובנו פשוט לא יודעים לפענח ולפרש איתותים בלתי מילוליים – אם כי יש לנו התרשמות אמורפית בלתי מודעת.

כשאנו מנסים להסיק מסקנות אנחנו נופלים לסטריאוטיפים, הכללות, ופירושים לא מדוייקים. למשל, כסיסת צפרנים: זו עצבנות. ידיים בכיסים – מעיד על זלזול. זה לא ממש שגוי אך איבדנו את הקשר עם האמת של המחוות הללו.

האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא דווקא במה שלא נאמר. מה שלא נאמר במילים דולף החוצה באמצעות איתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים 'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. כבוגרים אנו כבר מאומנים למדי בלעטות את המסכה החברתית על פנינו ורק שרידים בודדים של תמסורת רגשית-גופנית אותנטית נותרו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק במובן מאליו או ביוצא דופן, או כשכבר סערת רגשות לא מאפשרת לדברים להיכלא בפנים יותר. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מיחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.

אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות.

אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.

כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ'בעל הבית' לאדם אחר, מסרים שלו 'בעל הבית' היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מן הקולט והוא לא יודע מה הוא משדר, – יכולים לעבור דרכו דברים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו' אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל'אמא הכרה' 'אמא קוגניציה', והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הווליום והאימפקט התקשרותי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. אלה פירושים של נוחיות שהתערמו במהלך החיים, טלאי פה טלאי שם, וחלקם הוא אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות.

ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו' אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: "חיים והמוות ביד הלשון", אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו', אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – הוא פשוט שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בת"נך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.

——————————————————————————–

מבוסס (תוך עיבוד ותוספות) על : "שפת הגוף ותקשורת אל מילולית" הוצאת פרולוג, גבריאל רעם.

——————————————————————————–

המין האנושי לא אוהב פרדוכסים. נכון שלכל דבר בטבע שני קטבים. וכי גבר ואישה הם פרדוכס האחד לשני, ועם זאת המשך המין האנושי בא דרך איחוד של פרדוכסים. אך זה לא עוזר. המין האנושי מנסה מאז ומעולם להראות כי העולם הוא נטול פרדורכסים, ואם הם ישנם מנסים מיד לבטל את מה שסותר, ולהראות שאין סתירה. גישה זו היא גישה שלא מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר. וכי אם מבטלים את הקוטב הנגדי – נותרים לעד במעצר בתוך הרמה הנוכחית.

המעבר מרמה לרמה הוא רק דרך התיידדות עם הסתירה, ורק אם נכיל את הסתירה נוכל להגיע לרמה הבאה.

המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דיעה. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברםי מעבר לחשיבה הפופלרית. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטיראוטיפים חשיבתיים.

פרדודכסים קיימים בעיקר בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוכס, שר מקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ועם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוכס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: ''זן באמנות הקשת''. שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.

הזן גם דוגל בהצגה של פרדוקסים לשואף אלי הארה. מעל פני השטח מציג סיטואציה של או, או, שלא ניתן לפתור. כשאנו פוגשים פרדוקס אנו מודעים לקונפליקט הדיכוטומי ולעתים קרובות בוחרים צד זה או אחר. בהבנה של רמת תודעה גובהה מבינים כי שההפכים משלימים זה את זה. ברמת הבנה גבוהה מבינים שהפרדוקס אינו חומות אבן אלא צורת הבעה שחופנת בחובה שער נסתר. את הפרדוקס ניתן לפתור בעזרת הרציונליזם, אך אז ממוטטים את החומה כביכול, ומחמיצים את השער.

מודעות לפרדוקס היא או תוצר של תודעה גבוהה או הדרך להגיע אליה.

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.

יוצרים גדולים למיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדינסונאס או במרחק מן העולם אלא חלק ממנו כל הזמן רואה את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: ''הכובד והחסד'' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: ''למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה''? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: ''הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה''. כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: ''שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון''.

הדוגמה הטוטלית לכך היא בתורת הזן, ''בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש''). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. ''גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים'' (משפט זן מתוך ''ספר הסמוראי''.)

בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו. אין היפוך ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה להיות מחוצה להם ולהיות מחוץ למה שישנו – זה להיות במה שאיננו; בחלל, בריק. להיות בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.

נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).

גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו'.

וכך גם בהתבוננות; צריך לחפש פרדוקסים ולפענח אותם, אך לא בדרך הקשה, המאומצת, אלא בדרך של דרך אגב. זו אותה קלילות קטלנית של מוחמד עלי. או אותה קלילות של תפיסת המוזה שמדבר עליה אריך קסטנר בהקדמה לאחד מספריו; הוא עושה עצמו משועמם או ישן, המוזה מכניסה ראש חרד דרך הדלת, רואה שהוא לא מעוניין, ואז היא מעיזה עוד ועוד, וכשהיא כבר לידו הוא ממש מאבד עניין, וכשהיא מרפה ערנות לגמרי הוא תופס אותה בעורף ואז יש לו את כל מבנה הספר שהוא רוצה לכתוב.
 

"הוא לימד אותי אז תרגיל שנועד להביא למה שהוא כינה "היפוך המרחב". עליך לשבת מאוד בשקט, כשכל שימת לבך ממוקדת במרכז החזה, ואט אט להיכנע ולהיווכח כי במקום להסתכל, מסתכלים עליך; במקום לשמוע, אתה נשמע; במקום לגעת, נוגעים בך; במקום לטעום הנך מזון לאלוהים וטועמים אותך"

חמיד, מתוך "המחסום האחרון", פראג, 1995, עמ' 91

***

ישנן שאלות רבות לגבי ראיה והמציאות,

האם אנו רואים את מה שישנו, אל כל שישנו, חלק ממה שישנו, את מה שקיים בנו לגבי מה שישנו, ועוד ועוד. אז הבה ונתחיל בשאלה הראשונה;

השאלה הראשונה עוסקת בסוגיה של ההתניה המנטלית לגבי פעולת הראיה, כלומר: האם אנו רואים את מה שישנו או את מה שקיים במוחנו לגבי מה שישנו? למשל אדם שרוצה לקנות רכב מסויים, יוצא לכביש ורואה כמות עצומה של אותו הרכב. למה עכשיו הוא מבחין בהם. כי עכשיו המיקום היחסי שלהם במוחו גדל.

השאלה השניה היא לגבי השיגרה; מה קורה לראייה כשהיא חלק משיגרה? ובכן השיגרה פוגמת בחדות הראיה; המוח העמוס לעייפה מסנן אותו החוצה. ישנו סיפור אודות עורך דין ידוע מתחילת המאה באמריקה, סמואל ליבוביץ,שהרצה (כבר בהיותו שופט) בפני סטודנטים למשפטים ושאל את אלה מביניהם המעשנים סיגריות קמל האם הגמל המצויר על העטיפה מוחזק באפסר או שיש עליו רוכב? רובם בחרו באחת משתי האופציות, בשעה שהתשובה הנכונה הייתה שאין איש על הגמל. רק גמל לבדו. אך לא צריך להרחיק לכת עד שם. גם בחיי היום יום יש לנו עדויות למכביר על כך שבחיי היום יום אנו מחמיצים פרטים רבים. למשל רובנו אוחזים בשטר כסף בידינו יום יום כמעט, ואנו אכן רואים אותו, אך האמנם? האם אנו יודעים מה מצויר שם? למשל: איזו דמות מצוירת על שטר של 50 שקל? (ש"י עגנון). כלומר אפשר להסתכל על משהו ולא לראות אותו.

השאלה הבאה עוסקת ביכולת האיכסון של המוח לגבי מידע ויזואלי; כשאנו מסתכלים, לכמה פרטים ניתן בכלל לשים לב, לפני שהמוח הופך לעמוס מדי.

ובכן בפסיכולוגיה שימושית אומרים כי מתוך אלפי פיסות של אינפורמציה ויזואלית אנו שמים לב רק בין שלושה לשבעה פריטי מידע (היתר נקלטים באופן בלתי מודע). גם בספקטרום הצבעים, אנו רואים רק רצועה צרה מתוך הספקטרום, (אחד חלקי ששים), כשבשני הצדדים משתרעים חלקים נרחבים שבעלי חיים ורמשים יוכלים לראות אך לא אנחנו (חרקים יכולים לראות את הצד האולטרא סגול, בעוד נחשים יולים לראות את הצד האינפרא אדום). כך שאנו ממש רחוקים מלקלוט את כל המציאות, למרות יש לנו תחושה שמה שאנו רואים זה מה שישנו. ועל כן כל שיטה שבאה להרחיב ולהעמיק את שדה הראיה חייבת להבהיר נקודה זו: מה שאנו רואים הוא חלק, ובדרך כלל החלק הפחות חשוב, של מה שקיים. הדבר אינו חדש, כבר במיתולוגיה ההודית קיים הסיפור על חמשת העיוורים שממששים פיל וכל אחד מממשש חלק אחר, וכל אחד בטוח שמה שהוא ממשש הוא הדבר האמיתי, ובהתאם לחלק שבידו הוא בונו את ההפיתוזה שבה הוא מאמין.

ואכן ביחס למה שקיים – ראייתנו מוגבלת ולא שלמה. אך הבעיה היא פחות בזה, ויותר בכך שאנו משוכנעים שאו שאנו רואים את מה שקיים או שהטכניקה המדעית תובילנו לשם. (למשל למשש את חדק הפיל בעזרת משושים אולטרא אלקטרוניים שגם יכולים לצלם את תוך החדק של הפיל). וזאת במקום לפתח שיטות להקצת הראיה, או לפחות לתקשורת כלשהי עם העיוורים האחרים…

אז מהם הדרכים שעומדים לרשותנו כדי לראות דברים שבדרך כלל נסתרים מאיתנו?

ובכן דרך אחת טמונה אכן בהגדלה המיקוד ו'צלילה' לתוך פרט מסויים, וממנו ללמוד על הכלל. זה מה שנעשה גם בפיזיקת הקוואנטים, שם 'צללו' לתוך האטום ובחלקיקים הסאב אטומיים, גילו עולם שונה לגמרי, שמטיל אור על העולם הרגיל של היום יום. (רולאן בארת' קורא לזה: 'פונקטום').

וישנה עוד דרך והיא על ידי בחינה של חוסר הרמוניה. ניגודים, סתירות ופרדוכסים. הפרדוכס כדלת כניסה אל מציאות חבויה, ולא כתמרור עצור.

בתוך כל מראה שאנו רואים חבוי ממד אחר, וכדי להגיע אליו יש להתכוונן לזיק שדווקא מצוי בחסר השלמות של מה שנראה, ורק דרך מפגש עם חסר השלמות הזו – יכול הזיק הזה להבליח מבעד לאטימות הראשונית של המפגש אם האדם או עם מראה של החדר, או כל דבר שאנו רואים.

המעבר אל 'המראה הפנימי', אל ה'מה שרואים בתוך מה שרואים', אל 'הישות הפנימית של המציאות החיצונית – היא תהליך נדיר שיש בו משום 'קפיצה קוואנטית'. דווקא בנקודות של חסר השלמות של מה שאנו רואים – מצויים פתחים דרכים ניתן להגיע לרמת המטא. כל שאנו רואים, בין אם זה מראה של משרד, לבוש שאדם לובש, פנים המכונית שלו, הבעת פניו, ברכת השלום שלו וכו'. כל אלה מנסים להראות משטח שהוא נוצץ, שלם, שליו, אפילו הייתי אומר בורגני. אך ככל שהוא אכן מלוטש יותר כך יש בו פחות פתחי איוורור אל הישות הפנימית שלו עצמו. כי פני השטח הנוצצים רק מקבעים אותנו סופית ברמה הטכנית של מה שרואים וחוסמים את הדרך בפני מה שמצוי מאחורי מה שרואים – ברמת העומק החבויה.

האפשרות שקיימת בהתבוננות שלנו במציאות כשלהי או באדם, להמריא מעבר למוגבלות של הראיה הסתמית– טמונה דווקא במעבר דרך חסר השלמות, ולא בהפיכת חסר השלמות לשלמות. כי שלמות ברמה הטכנית היא מחסום, בעוד ששימוש בחסר השלמות של הרמה הטכנית כמקפצה או דרך מעבר -לרמה הבאה, או לרמה החבויה – היא גשר. חסר השלמות של כאן ועכשיו אינה מחסום, היא צופן סודי בעזרתו ניתן להגיע לרמת המטא, לדינמיקה התת קרקעית.

לדוגמא: כלי רכב על הכביש, אינו מושלם, בגלל החיכוך של הכביש, המהירות המוגבלת, רכבים אחרים על הכביש, וכו' – כל עבודה לשיפור הכביש או כלי הרכב – ככלי רכב, רק תצמיד ותכבול אותנו לכלי רכב יבשתי, (שממילא הוא מוגבל להיותו כלי רכב יבשתי) -במקום לראות בכלי הרכב שעל הכביש את הפוטנציאל להפוך לכלי טייס, ואז אנו כבר מדברים על תחבורה ברמה אחרת. (ולו הייתה המכונית מושלמת, ללא בעיות, לא היינו מחפשים את פריצת הדרך שלה מעבר לכביש, פריצת הדרך שנמצאת בשמיים).

'המוגבלות היא שמשמשת קרש קפיצה – לרמה הבאה'.

כלומר, בכל התבוננות במשהו, יהא זה מפת שולחן בבית כלשהו או באדם, קיים ממד-על, ממד הבנת הממד הפנימי, ממד שבו מה שאנו רואים הופך ממעטה חד ממדי – לערוץ תיקשורת דיאלוגי. וכדי להגיע לאותו ממד בתמונה, עלינו דווקא לחפש מה חורג, מה לא מסתדר, מה יוצר דיסונאנס עם מה. בדרך כלל אנו רגילים להביט ולחפש הרמוניה. זה מקל על קשיי הקיום. הבטה בשיח וורדים היא סוג של תרפיה לדיסונאנסים הפנמיים. אך אם אנו רוצים להגיע לאמת החבויה עלינו לחפש אחר דיסונאנסים. דווקא בהם טמון הסוד, או הדלק עמו ניתן להגיע לממד של הבנת עומק של מה שאנו מתבוננים בו.

יצירות האמנות הגדולות ביותר –נולדו מתוך החיכוך של היוצר עצמו עם חסר האפשרות להביא את מה שטמון בו לכלל ביטוי הולם ואותנטי. הדרמטורגיה והמחזאות הגדולה ביותר נולדה – מתוך צירוף מקרים שחייב להיגמר רע, ועם זאת דרך הקשיים הנוראים של הטרגדיה של שכספיר או תיאטרון האבסורד של יונסקו ובקט, או תיאטרון הייאוש של חנוך לוין – לאיזה פסגות של התעלות יצירתית (מצד המחזאי) ותודעתית (מצד הצופה) ניתן להגיע.

המראה הזעיר בורגני, או זה המציית לקונוונציה החברתית השלטת, יוצר מראית עין נעימה לעין, אך הנשמה זקוקה למשהו אחר, היא זקוקה דווקא לחסר השלמות של ולמצוקה– כדי שיווצר החיכוך שיגרום לזיק, שיביא להתלקחות שכבת החיים הדינמית שבתוך כל מראית עין חיצונית. רק דרך הקושי, רק דרך התמודדות על מה שלא מסתדר במה שאנו רואים- ניתן להגיע למטא-לבל.

אי לכך, אמנות ההתבוננות, כשהיא יוצאת מן הכוח אל הפועל, היא הפנינג, מאורע שכמעט ניתן להגיד עליו שהוא: טראנסאדנטי, דומה למאורעות אחרים שמתרחשת בהן מעין קפיצה קוואנטית, כמו התאהבות או יצירה של אמנות כלשהי. או ברמה פחותה יותר, הבזק אינטואיציה. היא מתרחשת לא בגלל אלא למרות. היא בעצם כמו קואן זן, שמחדד את האבסורד הקיומי, שמקפיץ להארה.

ומדוע בעצם זה כך? מדוע הפרדוכס הוא דלת הכניסה אל הממד הפנימי? ובכן התיחסות לפרדוכס הטמון במה שאנו מתבוננים בו – מגביר את המודעות למרוכבויות שמסתתרות מאחורי הדמות או המראה בו אנו מתבוננים. ניתן אף להגיד כי ככל שמראה מסויים יהא מלא יותר בפרדוכסים כן הוא עשיר במשמעויות.

למוח נטיה ליצור עולם שלם והרמוני. ידוע הניסוי שבו מראים לאדם שלש זויות בשלושה קודקודים שונים ושואלים אותו מה הוא רואה והוא אומר: משולש. אנו משלימים במוחנו חלקים חסרים, וגם מעלימים פרטים שיכולים להפריע לנו לקלוט תמונה הרמונית ושלמה של המציאות. אנו גם עושים רציונליזציות, אנו אומרים: 'לא זה סתם במקרה', או 'אין לה משמעות', 'אל תתן לפרט הזה להפריע לך'. אך ממדי העומק שומרים על קשר עם המציאות רק דרך הפרטים הדיסהרמוניים. הרמוניה ושלמות מקבעת את האדם ברמה הנוכחית של הדברים, הדיסהרמוניה מובילה לרמה שנקברה תחת האשליה שהמציאות הנוכחית יוצרת.

אנו רוצים מציאות מאושרת וטובה. ומה שלא מתאים לתמונת העולם שאנו רוצים לברוא, אנו מדחיקים, מכחישים, בוחרים באופן לא מודע – להתעלם מהם.

שלעיתים קרובות הרמוניה היא לא בהכרח סימן שהכל בסדר, אלא לכך שהדיסהרמוניה זכתה להדחקה חזקה ואז שומה על מחפש האמת לחפש אחר סימנים של דיסהרמוניה, למשל בין בני זוג בשעת מפגש חברתי, דרך לגלות מה באמת מערך היחסים ביניהם. את זה לא יגלה על ידי הסתנוורות מן הבוהק ההרמוני, אלא דרך מה שחמק מן ההרמוניה, למשל הוא מביט בה ובדיוק באותו הרגע היא מסבה במקרה את מבטה, רק שזה קרה כך שבע פעמים במהלך שעתיים. או בזמן שהיא מדברת הוא מרכין את ראשו. וכו'. וכך הרמוניה יכולה לכסות על משהו פחות הרמוני, ואילו הרמוניה נוצצת מידי יכולה לכסות על ההיפך בדיוק, תופעה זו ידועה בפסיכולוגיה בשם Reaction formation והיא פרי של הדחקות רבות. וניתן לראות זאת בתופעה שידועה בשמה העממי: 'להיות פולני'.

ןכך, דרך עיניים אלו, דווקא מה שנראה מלוטש ונוצץ אמור לעורר חשד במוחו של מחפש האמת.

ישנה איזשהי זיקה בין סתירות ובין עומק; עומק מתגלה דרך סתירות, וכך ישנה גם זיקה בין שטחיות ובין שלמות. השלמות היא לעתים קרובות חיפוי על חוסר עומק. התדמית בדרך כלל מלוטשת, בעוד העצמי האותנטי הרבה פחות אטרקטיבי, ויש בו יותר פגמים. הליטוש התדמיתי מפריע, כמו מראה בוהקת שמחזירה למי שמתבונן בה את עצמו, אך לא מוסרת מאום ממה שיש מאחוריה. ואם נדחוף את מה שכתוב כאן עוד יותר לכיוון הרמה הפילוסופית, נמצא כי האמת בדרך כלל חבויה וחסרת אטרקטיביות, בעוד השקר תמיד יותר פוטוגני והוא מה שפוגשים ראשון. האמת בדרך כלל יותר דיסהרמונית מן השקר. וכך גם היחס בין התדמית ובין העצמי. התדמית מקרינה יותר הרמוניה מאשר האמת הפנימית של האדם. ומטרת ההתבוננות האמיתית היא למצוא את אותם סדקים, את אותן סתירות, את אותם דברים פחות הרמוניים, דרכם האמת של המצולמים – מביטה החוצה. גישה שטחית ותדמית למציאות, פותרת את הסימנים הדיסהרמוניםי, בחוסר סבלנות, הם מטרד. בעוד שהגישה האונטולוגית דווקא מחפשת אותם ויודעת שכל סימן כזה היא דרך חזרה לאמת שהלכה לאיבוד בתוך המשטח הנוצץ של מה שנראה כאמיתי
 

"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר

——————————————————————————–

המדור 'במבט קוואנטי' מורכב מסידרה של מסות העוסקות בדרך בה אנו רואים, את העולם ומכאן גם בהשפעה שיש לראיה זו על הדרך בה אנו קולטים אותו.

חוט השני העובר דרך המסות היא התפיסה כי כולנו חיים עם אשליית האובייקטיביות. דהיינו שכלי הקליטה שלנו הנם 'שקופים', וכי המציאות שאנו קולטים, בסופו של דבר, זהה (פחות או יותר) למציאות שקיימת בפני עצמה.

נושא זה היה בדיון אצל פילוסופים מזה שנים, ובסופו של דבר 'המדיום אינו המסר', בפאראפרזה על הביטוי הידוע של מרשל מקלוהן. אנו חושבים שזה זה, אך זו גירסה שהיא גם מוחלשת וגם מעוותת של הדבר האמיתי.

ואז ניתן למצוא מצב פרדוכסלי שבו הראיה הרגילה היא מוחלשת ומעוותת, וכשלוקחים סמים כמו ל.ס.ד – המשנים את הדרך בה אנו רואים אתה מציאות – אתה לא יודע אם הל.ס.ד. שינה את דרך הראיה שלך למשהו שהוא אבנורמלי, או שעכשיו התחברת לראיה אמיתית ומהממת של המציאות האמיתית.

בסידרת מסות זו אני עושה הפרדה בין להביט, להסתכל, להתבונן ולראות. זה מתחיל במבט שמופנה לאובייקט או כיוון כלשהו, אחר כך המבט מתמשך ומתחילים לזרום רשמים – זו ההסתכלות. בהסתכלות המבט הוא כלי קיבול שמאכלס כמות מסויימת של רשמי ראייה, ברמה זו זה דומה לסל שממלאים בו מוצרים מן הסופר. ברמה הבאה באה התבוננות; מה יש בסל? אילו מוצרים? מאילו חמרים הם עשויים? וכשהמבט מעמיק ומתרחב, הוא הופך להסתכלות, וכשהוא מעמיק ומתרחב עוד, זה הופך להתבוננות. ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראייה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנכי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה היא גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.

אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של המבט (להביט, להסתכל, להתבונן ולראות). קיימת גם ראייה נוספת והיא ראייה קוואנטית, וזה אולי משהו שיצוף, יעלה ויקרום מעבד לסידרת המסות הזו. כך שאת זה אשאיר עם דוק של מיסתורין כלשהו.

—

בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"

ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק

"אם למראית עין אתה טועה"

(1601-1658) באלטאסר גרסיאן

סופר ופילוסוף ספרדי

אחת מיצירות ההגות שניסו לגעת ולבדוק את הדרך בה אנו מביטים במציאות, הייתה יצירה של אפלטון: "משל המערה" מתוך "פוליטאה" שלו. בקטע הזה מצוייה אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם. והיות ושפתו של אפלטון (בתרגומו של ליבס מעט מסורבל, אני מביא זאת בלשונו היותר פשוטה של סופר בן זמננו.

וכך מתאר את אותו המשל יוסטיין גורדאר בסיפרו: 'עולמה של סופי'.

"..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.

תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.

שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.

"עולמה של סופי", הוצאת שוקן, עמ' 81-82

היות והיצירה של אפלטון באמת קשה מעט, אז נוסף להסבר של גורדר הנה הסבר נוסף שלי: ובכן מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי שנולדים וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים צלליהם של החפצים שמאחורינו. מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה האש) והיא נמצאת מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.

אפלטון אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו – הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שראייתו את המציאות יסודה בשקר, באשליה. חזונו של סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם רואים את המציאות כמות שהיא כלל. ולא זו בלבד אלא שאין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.

גם ההוגה ההודי פטנג'לי מביע רעיון דומה ב'יוגה סוטרה' שלו: "אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות".

השאלה הנשאלת היא, האם אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר' עקיבא).

ההודים (ההינדים) מדברים על העין השלישית, שרק ברמת תודעה מסויימת היא נפקחת. ואז האדם רואה את המציאות בעיני רוחו, הוא רואה מעבר למאיה (האשליה) של איך שהמציאות מופיעה לעיני בשר ודם. כי עיני הבשר מפריעות לאדם לראות את מה שקיים מעבר לבשר; את הרוח שהיא המציאות האמיתית. עד שהעין השלישית מופיעה האדם חושב שהוא רואה, כשהיא מופיעה הוא יודע שהוא רואה. בשלב של ראייה בשתי העיניים התחתונות, או ראיית הצללים, בלשונו של אפלטון, אנו רואים דרך מיזוג של קטבים (עין שמאל ועין ימין), אש וקיר עליו מוטלות הצללים. ורק במצב של התעוררות התודעה (עין שלישית, מפגש ישיר עם האש) אנו יכולים לראות את המקור ולא את הנסיבתיות או הקוטביות שלו.

ובחזרה לאפלטון.

הוא מציג כאן שתי עולמות, זה שמחוץ למערה וזה שבתוך המערה:

– בפנים החשכה, רמת התודעה נמוכה ומוגבלת. בחוץ רמת תודעה ערה, רואים אור.

– בפנים חושבים שרואים, אך רואים רק את התדמית הכהה של מה שבאמת ישנו. בעוד שבחוץ מתקשרים ישירות עם מה שישנו.

– בפנים כבולים על ידי התיווך של הקיר והצללים, בחוץ זה בלתי אמצעי, התקשרות ישירה למה שבאמת קיים.

– בתוך המערה הדברים משתנים, מתכלים, מחוץ למערה דברים קיימים באמת, קבועים, בלתי משתנים.

– בתוך המערה חשוך, ועל כן הראייה מעורפלת, לא יכולים לראות טוב. מחוץ למערה אור בוהק. רואים בחדות עין, את כל מה שנמצא לפנינו.

– מחוץ למערה הכל נצחי, בלתי משתנה. בתוך המערה כל מוגבל ונתון לשינו.

– מחוץ למערה הכל הגיוני ומובן , ואילו בתוך המערה כשרואים השתקפויות, אין לנו יכולת להבין את העולם באופן הגיוני, ועל כן העולם לא הגיוני.

– בתוך המערה אנו כבולים, המבט לא יכול להיות מוסט לשום כיוון, רואים מה שחייבים לראות. מחוץ למערה חופשיים להסית את המבט.

– מחוץ למערה – מצויה הסיבה לאיך הדברים נראים בתוך המערה, אבל בתוך המערה אין סיבה לאיך שדברים נראים מחוץ למערה.

– מחוץ המערה מקור הידע. בפנים – דברים רק העתקים, תלויים במקור, אין עצמאות, לא נובעים מתוך עצמם.

כשאפלטון מדבר על: 'מחוץ למערה' ו'בתוך המערה', המדובר על מצבי תודעה שונים. הראיה במצב תודעה של המערה הוא מצב תודעה מעורפל, מוכתם, צבוע על ידי מיגבלות התודעה שלנו. בעוד שלראות דרך חוץ המערה, זה לראות באופן נקי. מצב התודעה הגבוה לא מעניק דרך ראיה מיוחדת, הוא רק 'מנקה' את היבלית שצמחה על הדרך הצלולה בה אנו אמורים לראות את העולם.

כל אלה מזכירים את הדרך בא גורדייף רואה את העולם. הוא רואה אותו באנאלוגיה אחת כבית כלא, ובאנלוגיה שניה כמרתף בבית קומות. בשני המקרים אנו כלואים בראיית עולם צרה, נמוכה וחשוכה. והצרה היא שאנו חושבים שמה שרואים מן המרתף או הכלא זו המציאות. הוא טוען שרק בריחה מן הכלא, או טיפוס לקומות העליונות בבית הדירות, יראו לנו את המציאות כמות שהיא. (ושוב, הבריחה, או הטיפוס שתיהן אלגוריות לשיבה לראיית המציאות במצב תודעה ער ומפוכח).

הבעיה כאן היא שלא מדובר על לראות חזיונות, וגם לא לראות דברים אחרים שלא ראינו קודם. אלא לראות את אותם הדברים מן הרמה של רמת תודעה אחרת. ומשם זה אותו הדבר אך לגמרי הפוך. וקשה מאוד להסביר זאת למי שרואה את הצללים מתוך המערה. ואחת הדוגמאות לכך היא שפת הגוף: כשאני בא להסביר לאנשים על שפת הגוף, אני מדבר על כך שהם רואים גוף ואני רואה גוף, זה אותו הגוף, רק שאני רואה את גוף כמות שהוא; מדיום תיקשורתי שמעביר דרכו מצבים פסיכולוגיים ואמוציונליים, אך הראיה המשועבדת הרגילה התרגלה לראות את הגוף דרך אילוצים טכניים והסברים של נוחיות או דרך מסכים של סתמיות (אין לזה סיבה, אומרים לי, הוא היה יכול לשבת כך, ובמקרה הוא ישב כך, הוא היה יכול לשבת בדיוק אחרת. דרך ראיה רווחת זו של הגוף, מלבישה עליו נוחיות וסתמיות כדי לא לפגוש את האמת הפשוטה הקורנת דרכו, והיא שכל מה שהגוף עושה ולא מסוגל אחרת הוא להביעת את ההשתקפות של הנפש). עבורם הוא תריס, עבורי חלון.

(בהקשר הזה של 'שפת הגוף' אני מזמין את הקורא/ת לעיין בטור קודם שכתבתי כאן, בשם: "להתבונן ולהבין את הגוף", שם אני מרחיב בנושא זה).

לראות את הגוף דרך שפת הגוף, הוא לא ללמוד דברים חדשים על הגוף, אלא להשיל את הראייה הקונונציונלית שעושה מהגוף משהו סתמי ולראות אותו כישות חיה ודינמית מתוך עצמה. ראיה של הגוף דרך 'שפת הגוף' היא ראיה שהיא משוחררת מן הכבלים והאילוצים של 'ראיית המערה'.

כך שלראות צללית, בלשונו של אפלטון, זה לראות את הצד החשוך של הדבר אותו רואים. לראות באמת לא אומר לראות את הצד המואר, אלא את הדבר עצמו כמות שהוא ולא דרך תיווך רציונלי או תיווך של החשיבה הקולטקטיבית קונוונציונלית; לראות ללא תיווך.

כלומר לראות ברמת תודעה ערה, זה לא להגיע למקום בו לא היינו אלא לחזור לראיית המציאות הראשונית של ילד, (יחד עם נסיון החיים והתובנה של מבוגר). לראות באופן ראשוני. לפני שהלבשנו עליו את דרך הראייה שלנו שחוסמת את מה שהוא משדר לנו בזכות עצמו.

אך על כך בפוסט: "לראות את העולם מתוך המח הימני
 

תשעים אחוז מן האנשים בעולם מפעילים בעיקר חצי אחד של המח, החצי השמאלי ומתעלמים מן השני. העשרה אחוז הנותרים מפעילים את הצד הימני של המח. צד זה אינו פופולרי, אין לו כמעט שימוש בעולם שלנו. הצד הימני עוסק ביצירה של שפה ותובנה כדי שתתאים לחוויות חדשות. וזאת לעומת הצד השמאלי של המח שעובד על התאמה שטאנצית של תוויות מן העבר דרכן אנו 'רואים' את החוויה החדשה. המח השמאלי עובד כמו ארכיון, כל שרואים, רואים דרך הקלסר הרלוונטי בארכיון. הדברים שאנו רואים אין להם קיום אותנטי, אלא רק בכח הקטגוריה שאליה הם שייכים בארכיון, ואם אין קטגוריה, כאילו לא ראינו כלל. המח השמאלי רואה לפי קטגוריות: זה כך וזה כזה, וזה שייך לפה. אין תהיה: 'מה זה'? התהיה שייכת למח הימני.

המח השמאלי לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית, הוא לא יכול להתייחס למשהו אם אין לו קטגוריה. זה סוג של אינוואלידיות, מוגבלות, נכות – כמו אדם שלא יכול ללכת אם אין לו קביים, או לא יכול לראות אם אין לו משקפיים, כך הצד השמאלי של המח לא יכול לגשת למציאות אם אין לו תבנית לוגית שמסבירה את שרואים בהתאם לתאים ולתוויות שכבר קיימות במח.

הצד הימני של המח יוצר בכל פעם מחדש מודלים חדשים כדי שיתאימו למה שפוגשים או רואים עכשיו.

הצד השמאלי של המח בעצם לא פוגש את המציאות כי הוא לא יוצר עבורה את התובנה שתתאים רק לה. זה אומר שרוב האוכלוסיה (תשעים אחוז) לא פוגשים, קולטים, מפנימים או חווים חוויות חדשות, אלא 'צדים' אותם כמו בעזרת רשת של צייד פרפרים. ואז החוויה החדשה מקוטלגת בתוך קופסא שבה טמונות חווויות שהתווית עליה מתייחסת אליהם בצורה זו או אחרת.

כאן כדאי לעשות הפסקה קצרה, כי נראה מן הכתוב כי אנשי האונה הימנית (של המח) פוגשים את המציאות כמו שהיא, בעוד שהיתר חיים בארכיון ופוגשים את המציאות רק דרך צנצנת הפורמלין בה הם שמים אותה. ובכן זה היה נכון אילו הרוב לא היה משליט את הראיה הטיראנית שלו, דרך חינוך והקנית השכלה ומוסכמות חברתיות – גם על העשירית השולית הזו. כך שאמנם יש להם את המיכשור לראות את הדברים שלא דרך ההתניה הפורמליסטית, אך הם נאלצים להיכנע לדרך הראיה של האונה השמאלית, למרות שיש להם את הכישורים לראות אחרת.

ובחזרה לענייננו: אז מה בעצם נאמר כאן? ובכן כדי 'לראות' משהו באמת, אנו צריכים ליצור תובנה לגביו, ורק דרך המעטה של ההסבר שאנו מעניקים לו אנו מסוגלים 'לראות' אותו. הכיצד? ובכן אין למהות של משהו יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה כלשהי אלא אם כן היא מקבלת לבוש כלשהו. זה כמו שלא ניתן לשוחח ממרחק ללא טלפון, למשל, קווי הטלפון הן מעין לבוש שמאפשר למשוחחים להיפגש. או עצם מעשה הדיבור: הוא נותן למחשבות ולתחושות את המדיום דרכן הוא נעשה נגיש וקומוניקטיבי. כך גם לגבי חוויות חדשות הן צריכות מדיום דרכו להגיע לתודעה שלנו. וישנם שני מדיומים; האחד מדיום של האונה הימנית והשני של השמאלית.

ההבדל בין הלבוש של האונה הימנית לשמאלית הוא בכך שהאונה הימנית לא מעניקה לבוש אינסטנט, מוכן מראש, היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, תוהה על קנקנו, ודרך חוסר הידיעה, המבוכה והבלבול, מחפשת וטווה לבוש חדש דרך חומרים גולמיים. ואם אין לאונה הימנית חומרי גלם הרלוונטיים לאובייקט החדש, אז או נותרים בחוסר ידיעה, או הולכים לחפש חומרי גלם רלוונטיים. כך או כך רוקמים לבוש חדש, מחומרי גלם ראשוניים, שהוא רלוונטי רק לאובייקט ולאובייקט לבדו וחוץ ממנו אין לו שימוש. והיות והלבוש הזה נתפר במיוחד עבורו, הוא קשור למהות שלו ולא לתדמית שלו.

האונה השמאלית עובדת אחרת. היא מעניקה מדיום מוכן מראש, מדיום שלא קשור למהות הפנימית והייחודית של מה שאנו פוגשים, אלא לצורת ראיית העולם הרציונלית והמפורקת של האונה השמאלית. זו ראייה של תוויות, איננו רואים את האובייקט, אלא את התווית ששמנו עליו.

אנשי האונה השמאלית לא מסוגלים לראות משהו בעירום, הם מיד חייבים להלביש עליו משהו מן המחסן. לא חשוב להם אם התווית שייכת למה שרואים או לא. הם פשוט לא יכולים לבהות בגוף עירום וחסר לבוש, זה מכניס אותנו לתחושה של חוסר שליטה. התחושה של הידיעה, נותנת לנו תחושה כוזבת על שליטה במצב. האדם הראשון קרא לחיות בשם וכך היה כביכול מעליהם. ברגע שאנו נותנים שם למשהו זה מעניק לנו תחושה כוזבת שאנו מכירים אותו ויודעים מהו. (כאן יש חזרה על הכתוב בטור: "ראיה צלולה' אך הקונטכסט שונה).

לימוד בבתי הספר אינו לימוד שמאפשר מפגש איכותי עם המהות של משהו, דהיינו, להבין משהו לעומק. במקום זה פוגשים שם כמות אדירה של תוויות. ואז הכל בסדר. זה עולם של וודאויות, עולם שנשמע לי, אני מכיר אותו ושולט עליו. אך למעשה, 'לראות' משהו דרך התוויות הוא דבר יותר גרוע מלא לפגוש אותו כלל, כי אז הפיספוס הוא מושלם, כי בגלל התוויות אתה בטוח שאתה מכיר את האובייקט. בשעה שאתה לא מכיר אותו כלל. וזה שנדמה לך שאתה מכיר – לא נותן לך מוטיבציה לנסות ולרצות ולהכיר אותו באמת.

רב ראיית המציאות שלנו נמשלת על ידי תוויות ותדמיות, יש לנו מספר מלבושים (תוויות) כלליים וכל דבר שאנו פוגשים, אנו מלבישים עליו מלבוש שכבר קיים במלתחה שיש לנו בארון. וכל הזמן דברים חדשים, חוויות חדשות, מיישרות קו עם התויות שכבר יש לנו בראש.

למשל ברפואה: התווית השכיחה היא: וירוס. כשלא יודעים מה פשר המחלה או התלונה מאשימים את הוירוס.

זו ראית עולם של בית חרושת: קיים שטאנץ וכל חומר גלם חדש שנכנס לבית החרושת מתאים עצמו ויוצא כמו השטאנץ. למשל בית חרושת לנקניק, כל בשר ולא משנה איזה בשר שנכנס פנימה יוצא בצורה של נקניק. כי השטאנץ שם הוא של נקניק. כך במח שלנו; לא משנה מה אנו רואים בהתחלה, מה שנראה בסוף תמיד יהיה נקניק. המח השמאלי לא מוכשר לראות בשרים, ולמיין אותם לבשר של פרה, חזיר. או בשר שוק, ירך וכו'. אלא לפי השטאנץ שכבר קיים. הוא מוכשר לראות את הבשרים דרך המדיום של נקניק, אם הם עדיין לא נקניקים הם לא קיימים עבורו, הם גוש סתמי בלתי מזוהה. ולא ראוי להתייחסות.

הצד הימני של המוח הוא לא בית חרושת, הוא יותר מעבדת מחקר או משרד של בלש פרטי; דרכו רואים את העולם כחידה, כבליל חסר פשר. ההמספירה הימנית מעדיפה את המבוכה והטמטום כדרך גישה יחידה למשהו חדש שפוגשים. הטמטום כמורה דרך. אם אנו לא באים למשהו חדש עם חוסר ידיעה, לא נוכל ליצור את הידיעה. וידיעה אמיתית נוצרת רק מחוסר ידיעה, רק מאובדן, רק מבלבול. ואם חומרי הגלם של האונה השמאלית הם הידיעה וההשכלה, התשובות והידע. הרי שחומרי הגלם של האונה השמאלית של המוח הוא הטיפשות, חוסר הוודאות והבלבול. הבלבול הוא הידיד הטוב ביותר של זה הרואה את המציאות דרך האונה הימנית, כי רק אז הוא מסוגל ליצור עבורה הבנה שמתאימה רק לה. כי אחרת (דרך האונה השמאלית) אנו רואים כל פעם מחדש את מה שכבר ראינו (או חשבנו שראינו) פעם.

ואם האונה השמאלית היא כמו בית חרושת, נגיד שהפעם זה בית חרושת לבגדים, הרי שהאונה הימנית היא כמו החייט של פעם, שתופר עבור כל אדם בגד שמתאים רק למידות היחודיות של גופו ורק לו.

ראיית העולם היצירתית (אונה ימנית) מכריחה אותנו לעבוד קשה. בכל פעם להתחיל מחדש מחוסר הידיעה, מהתהייה, מהליכה לאיבוד, ודרך החשכה הזו לגשש דרכנו כל פעם מחדש וליצור מתוך הכלום משהו שמתאים לזה שאנו פוגשים עכשיו. ולא כמו הצד הימני של המח שרק ממחזר תובנות ישנות שהיו אולי נכונות לגבי דברים שפעם פגשנו.

אי הידיעה לגבי משהו חדש מפחידה אותנו. כמו שתיקה בין בני אדם, כמו להיות בחברת עצמנו; אנו נבלעים בואקום. כמו החלום הזה שחלמנו כילדים שאנו נופלים ונופלים ונופלים, ואין אחיזה.

אנו אוהבים לחשוב שעכשיו אנו משכילים וכי פעם הייתה בערות. אך ראיית התוויות של האונה השמאלית ממשיכה את הבערות כי מאחורי התוויות אין לנו מושג.

הערך האמיתי של לחיות בעולם של תוויות הוא ערך ריגשי, כי החיים עם תוויות מעניק לנו ולאחרים וודאות כוזבת שהכל בסדר, הכל ידוע, הכל תחת שליטה.

קשה לנו עם הערפל הזה שמקיף דבר חדש, אדם חדש, אנו חייבים את הזוית הטכנית ואז אישיותו והתנהגותו מסתגלים באופן קונפורמי, במוחנו, למספר מסויים של הסברים טכניים שמחמיצים את מהות האדם, אך מאפשרים לנו לחיות עם התנהגותו בצורה יותר נסבלת. כי זה מתאים לאיך שאנו רוצים להביט על המציאות. למשל פוגשים אדם שאנו מכירים שהוא עצבני, במקום לנסות להבין את העצבנות הזו אנו מסבירים זאת בעומס בעבודה ועוברים הלאה. או רואים שהוא חיוור ומייחסים זאת לתאורה, במקום לשאול אותו מה הבעיה, או לנסות להבין למה הוא נראה לא טוב.

האונה הימנית היא כמו אומן, צייר – הוא לא יכול לשבת מול אדם שמדגמן מולו ובמקום ליצור ציור חדש הוא שולף ציור מהבוידם, ציור שדומה לו ואומר לו: "כך אני רואה אותך".

ראיית התוויות הזו היא לא רק פועל יוצא של אונה דומיננטית, היא גם ממשיכה לעבוד דרך החינוך והשיחות החברתיות, שתיהן ממשיכות לחזק את שלטון התוויות. שתיהן באות לגאול אותנו מן המצוקה של להבין באמת מהו זה שאנו מתבוננים בו עכשיו. מן הצורך להתאים תובנה למהות. הלהג החברתי עוסק בחיזוק של תוויות קיימות ובהחלפה של תוויות, כמו עקרות בית המחליפות מרשמים לעוגה.

(הראיה היצירתית (של אונה הימנית) לא רק רואה את המהות של משהו דרך התדמית שלו ודרך התוית שלמלבישים עליו אחרים, אלא היא בדרך כלל הפוכה למה ש'רואה' התווית. הרחבה של הראיה ההפוכה שלה מציאות בטור: "להתבונן דרך דיסהרמוניה וסתירות" 11.12.2002).

לסיכום: הבעיה של ראיית התוויות היא בכך שהיא לא מודה שאין לה עניין לתהות על קנקנה של המציאות, היא מתחזה כאילו התווית היא ראיית מציאות אמיתית, מפוכחת וצלולה. היא מספקת הסבר טכני שאין לו ולא כלום עם המהות של מה שאנו רואים וההסבר הטכני הזה מתחזה לראיה אל תוך המהות של הדבר. לו ההסבר הטכני, של התוויות, היה מודה שאין לו עניין בהבנה של מהויות, ניחא, הבעיה היא שהגישה הטכנית והשבלונית של האונה השמאלית מתיימרת להיות גישה מהותית וכאן הבעיה. כי אם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות אין דרך בעולם שנוכל אי פעם להתחיל ולראות את המציאות באמת.

19.1.2003

——————————————————————————–

ההמיספרה השמאלית יחודית לכל אחד מאתנו, ואילו הימנית היא חלק מהנואוספירה, תודעת העל. בזמן הערות כביכול ההמיספרה השמאלית במוחנו דומיננטית, והיא אחראית על יצירת ה-dokos או המאיה. אולם בעת שההמיספרה השמאלית נחה, נוטלת ההמיספרה הימנית פיקוד, ומקשרת בין ההכרה ''האחרת'', או תת ההכרה, של כל אחד מאתנו לבין תודעת העל. ההמיספרה השמאלית מתנהגת כחלקיק, נפרד וייחודי לכל פרט, והימנית דומה לגל שהוא חלק משדה או רשת של תודעות משותפות, המרכיבות את תודעת העל.

מאיר יגר מתוך ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס.

http://www.sf-f.org.il/story_789

"צריך להניח את התבוני במובנו הקרטיזיאני – כלומר, המכניזם, ההכרח בר- ההצגה על ידי האדם – בכל מקום שנוכל להניח אותו, כדי להוציא לאור את מה שאינו נעתר לו.

השימוש בתבונה עושה את הדברים שקופים למחשבה. אבל את השקוף לא רואים. רואים את האטום מבעד לשקו, האטום שהסתתר כאשר השקוף לא היה שקוף. אנחנו רואים את האבק על זגוגית החלון, או את הנוף מאחורי הזגוגית, אבל לעולם לא את הזגוגית עצמה. ניקוי האבק משרת רק כוונה אחת: לראות את הנוף. התבונה צריכה לעשות את מלאכתה רק כדי שנוכל להגיע למסתורין האמיתיים, אל הבלתי ניתן להוכחה באמת, שהוא הממשי. הבלתי מובן מסתיר את הבלתי ניתן להבנה, ומסיבה זו צריך לסלקו".

סימון וייל, "הכובד והחסד". הוצ. כרמל, עמ' 161

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.

הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.

ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש'אונסת' את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.

איננו רואים מציאות עירומה. אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.

כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש'הלבשנו' עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.

יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.

אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו') חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.

לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו 'להלביש' עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו – הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו'. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא – פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.

אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט 'לא נדבק'. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. 'אין מה לראות', אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.

כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.

וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.

אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.

כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.

18.1.‏2003–01–17

בשני הטורים האחרונים ("בראיה צלולה" ו"לראות דרך המח הימני") עסקתי בראיה ללא תוויות, או ראיה יצירתית, זו שמסוגלת לראות דברים בפעם הראשונה וללא התניות, ובפעמים הבאות – כל פעם מחדש. זו ראיה של מהויות, בניגוד לראיה הרווחת שהיא ראיה של הלבוש, ראיה של מסכות; לבוש שאנו מלבישים, מסכות שאחרים לובשים.

הראיה שכה חסרה בדרך כלל היא ראיה ללא התניות, ראיה שיוצרת בכל פעם מחדש תובנה 'טריה' שרק היא מתאימה למצבו העדכני והמהותי של זה שאנו פוגשים בזמן נתון. ראיה, שבכל פעם מחדש, תוהה על קנקנו של מה שאנו רואים, כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא ראינו זאת מעולם. ואם באמת לא ראינו זאת מעולם, אז לעמוד מול זה ולהישאר עם אי הידיעה, ולסרב 'להלביש' על זה תובנות לעוסות מן העבר ולחכות עד שנוכל ליצור באופן בלעדי תובנה שמתאימה לזה שאנו פוגשים עתה, רק לו, וברמת עומק שעושה צדק למהותו ולא לאיך שאנו קולטים אותו במקרה באותו הרגע, או איך שהוא רוצה להציג עצמו.

התובנה העיקרית בשני הטורים הללו הייתה שהקרבנו את 'הראיה העירומה' (שמזמינה ראיה יצירתית, כדי 'להלביש' אותה בתובנה שמתאימה רק לה ורק לסיטואציה זו) לטובת ראיה מלומדת, ראיה היודעת מראש, ראיה מוטה, שאולי אף ניתן לקרוא לה: ראיה שיפוטית.

כמו כן כתבתי כי למעשה מקורה של ראיה זו הוא הרובד הרגשי ולאוו דווקא הרובד האינטלקטואלי. והצורך שעליו עונה הראיה היודעת מראש הזו, היא צורך בבטחון ריגשי; לחיות בעולם של וודאות ריגשית. וזה עובד פחות או יותר כך: אם אני כבר יודע מראש מה הוא הדבר שאני פוגש, ואם הוא כבר מראש מתאים לעולם הוודאויות שבניתי לעצמי – אז איני יכול להיות מופתע והכל בסדר, כי הכל מתאים לאיך שאני כבר מראש רואה את העולם. וזה מה שיוצר את הבטחון הריגשי: שום דבר לא יכול לפגוע בי כי מראש הכל הוא כמו שאני רוצה בהתאם לתמונת עולם שתומכת במצב הריגשי שלי כמות שהוא. (ובכלל לדעתי תמונת העולם שאנשים טווים לעצמם עונה יותר על צרכים רגשיים מאשר צרכים מנטליים של רצון להבין וכו').

עד כאן על שני הטורים הקודמים.

הסיבה מדוע חשתי צורך לצרף טור השלמה לשניהם היא בגלל משפט שהוזכר בסוף 'בראיה צלולה', על ראיה סינרגטית, זו שמשלבת ראיה של המח הימני עם המח השמאלי. ואכן היה ניתן להתרשם משני טורים אלו כי מומלץ להביט על העולם דרך האונה הימנית וזה לא בדיוק מדויק. כי ראיה דרך כל אחת מהן בנפרד היא ראיה חד צדדית. ורק שתיהן ביחד (סינרגיה) מהוות ראיה שלמה. השאלה היא רק שאלה של פרופורציה. מה שקיים כיום היא שליטה בלעדית אצל תשעים אחוז מבני האדם של האונה השמאלית, על חשבון הימנית. (ראיה שכמעט מבטלת לחלוטין את השימוש באונה הימנית). ראיה זו היא לא רק ראיה לא מאוזנת, היא גם לא מאוזנת לכיוון הלא נכון. האונה שצריכה להיות המובילה היא הימנית, אך זאת בשילוב עם האונה השמאלית. ניתן להגיד שהשילוב אמור להיות של שני שליש ראיה יצירתית (אונה ימנית) ושליש תוויות וקיטלוגים (אונה שמאלית).

איזון זה הוא איזון דינמי שמאפשר צמיחה ויצירתיות. האונה הימנית היא הצד הניקבי של המח, זה שיכול "להיכנס להריון" להוליד, והוא גם מחובר לנשמה. האונה השמאלית היא הצד הזיכרי, המארגן, המנהל, המקטלג, היוצר סידרי עדיפויות. אם נשווה זאת להוצאת ספרים, אז האונה השמאלית היא מנהל ההוצאה שעוסק בתעריפים, שיווק, פירסום, חוזים, מגיהים, מביאים לדפוס, כריכיות, הפצה לחנויות וכו'. בעוד שהאונה הימנית היא המחברים, הסופרים והמשוררים – שיוצרים יצירות שאותם המנהל צריך לנהל.

הבעיה אצלנו היא שהמנהל (אונה שמאלית) מדכא את היוצר (אונה ימנית). ותפיסת המציאות שלנו לא מתחדשת ולא יורדת לעומק המהות, אלא רק משכפלת הבנות קיימות. כמו מנהל הוצאה שכל הסופרים שלו נעשו פקידים בהוצאה וכל שנותר לו זה להוציא מחדש ספרים קיימים במהדרות מחודשות. ולחשוב על רעיונות שיווקיים.

ואם נחזור לשליטה הבלעדית של האונה השמאלית, אז צריך לזכור שהאונה השמאלית בהיותה זיכרית בטבעה, 'מתנהגת' כמו כל זכר מצוי: לא אוהבת להתחלק בשליטה, שהרי זכרים לא אוהבים להתחלק בשילטון. כך כשגבר שולט הוא בדרך דוחק את האישה למצב שבו לא תוכל להשתתף בהנהגה בכלל. זה מה שקורה גם עם הדומיננטיות של האונה השמאלית. היא מדכאת לחלוטין את האונה הימנית. אך אם האונה הימנית הייתה מובילה היא הייתה משתפת את האונה השמאלית כדי שתארגן את היצירתיות שלה כך שתהא נגישה ופרודוקטיבית. (נשים שהן בעצם מקור החיים יודעות שהן לא יכולות להסתדר בלי גברים, גברים שבסך הכל תלויים כמעט לחלוטין במקור החיים שהוא האישה – חושבים שהם יכולים להסתדר בלי האישה…).

אז מה קורה ואיך זה נראה כשמתקיימת סירנגיה כזאת? ובכן אז ראית המציאות שלנו נעשית לא רק ראיה של מהויות במקום של תוויות ומסכות, אלא גם ראיה צומחת: ראיה שגורמת לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם מרמה קצת יותר גבוהה, וכך מבינים עוד נדבך או רמת עומק שלו. (במקום מיחזור של הבנות עבשות).

ראייה חד קוטבית מאפיינת, כאמור, שליטה של הקוטב הזיכרי (שלא אוהב שותפים בשלטון), והיא גם ראיה שתקועה ברמה מסויימת ולא מסוגלת להתרומם מעליה. וזאת לעומת הראיה הנשית שתמיד דוגלת בדו קוטביות, תמיד שואפת לשתף את הצד הזיכרי בתמונה. והיות וכך, היא כל הזמן עולה מרמה לרמה וכל הזמן משדרגת את הרמה של ראיית המציאות שלה. כי השילוב של עדיפות נשית וסינרגיה בין נקודת מבט גברית לנשית – נותן הפריה מה שמביא לצמיחה. מה שאומר שבכל פעם נראה את העולם אחרת ומרמה יותר גבוהה.

במצב כזה לא צריך לשאוף כל הזמן לחוויות חדשות, כי המנגנון הפנימי במח יגלה לנו בכל פעם מחדש מציאות חדשה ומרתקת בתוך אותם הדברים שכבר ראינו, אך לא ראינו בהם את מה שאנו רואים בהם עכשיו

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך 'פחות רואים אותו'. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – 'לא נראה אותו'. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, 'לא תראה אותו' יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: 'שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא'. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש'נדבקת' לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: "זה שלי".

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.