ארכיון הקטגוריה: הרגשות שלנו

לקחת דברים באופן אישי .

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר 'לבלוע', להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

לקיחת דברים באופן אישי זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל 'מכה קלה בכנף'… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור תחת לקיחת משהו באופן אישי . זה כל העולם עבורך.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה אתה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא לקחו שום דבר באופן אישי, אנשים לא מודעים לזה כלל. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

דוגמה אחת:

מלצרית במסעדה שלחה הזמנת משלוח, האדם שקיבל את המנה לא היה מרוצה, הוא התקשר למלצרית והתלונן, (הוא לא רוצה את המנה), במקום להתנצל ולהציע תחליף או פיצוי, היא לקחה את זה באופן אישי, כאילו היא אשמה, והיא האשימה את הלקוח שהניח את המנה בחוץ יותר מדי זמן, ועל כן היא מקולקלת… (וזו הייתה האשמה שגויה, כי המנה נאכלה בסמוך לקבלתה אבל זה לא שינה למלצרית) תגובתה הייתה: סירוב להחזיר, ויכוח, היא תקפה ושמה את זה  על הלקוח, (כל זה בניגוד מוחלט לאיך שהבוס שלה היה רוצה שהצוות שלו ייתן שירות) וכל זה בגלל שהיא לקחה את הלקוח הלא מרוצה באופן אישי (כאשר למעשה למנה לא היה שום קשר איתה, [היא לא בישלה אותה …]).

דוגמה נוספת:

בתחילת המאה ועשרים התקבצו קבוצות של צעירים יהודים במרכז ומזרח אירופה והחליטו להקים קומונות שיתופיות לחלוטין בישראל שכל אחת נקראה בשם: קיבוץ. והם עשו זאת והקימו מקומות משגשגים שיש בהם הכל, אף אחד אינו במעמד יותר גבוה או מכובד מהשני. אין לאף אחד מה שאין לשני , אין כסף לאחד יותר מלשני, שוויון מוחלט, הכל הוחלט באספות קיבוץ, היה נפלא. הילדים היו שייכים לכולם. והם האמינו שכך ייעלמו הבעיות שבין אדם לאדם, והם יקימו גן עדן שוויוני של עזרה הדדית ואחווה.

כך היה במשך עשרות שנים. פאר הגאוה לעם היהודי כולו, עד שבשנות השמונים הכל קרס. והיום לכל חבר יש בית פרטי, מכונית פרטית, מקום עבודה פרטי משלו, אין חדר אוכל משותף, חדר תרבות משותף, הכל פרטי , הכל מופרט. איש איש לעצמו ולחייו. רעיון השיתופיות והכל בשביל כולם וכולם בשביל הכלל – פינה מקומו לאגוצנטריות הרגילה שבעיר.

מה קרה?

ובכן, לקחו 200 צעירים נלהבים המאמינים באחווה הבסיסית שבין בני האדם וביכולתם לחיות ביחד בהרמוניה, ושמו אותם במקום סגור, זה הכל

רק לא לקחו בחשבון וירוס זעיר אחד בשם: לקיחת דברים באופן אישי, והוא חדר, והוא שגשג, וגרם מגפה איומה ביחסי האנוש שהרסה את כל מרקם היחסים עד היסוד, עד שלא נותר כל אמון, כל רצון מינימלי לשיתוף פעולה. הכול הורעל עד היסוד! וירוס אחד קטן.

שאלות עצמיות למעבר ממעורבות רגשית למצב תודעה.

אדם ששרוי במעורבות רגשית,  בעצם לכוד בתוך מערבולת, מעין שיבולת בים, שהוא לא יכול להיחלץ ממנה. יש לו חלק כואב ברגשותיו והוא כל הזמן צריך להלום בו. ושוב הוא יורד על עצמו, באותו קטע שמכווץ את הדימוי העצמי שלו, ואז זה יוצר אפקט דומינו לגבי חלקים אחרים לא טובים כביכול באישיותו, והוא שוטף עצמו בשירותים שלו עצמו.

המאפיין למצב זה הם שאלות כביכול, שהמעורב רגשית שואל את עצמו. ולא יכול להפסיק בהן.

שאלות שמקבעות אותך בתוך מצב המעורבות הרגשית:

  • למה זה קורה לי?
  • למה אני כזה?

אני לא בסדר, לא שווה.-

–   מתי אני אלמד? –

מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי?-

– מה יהיה איתי?

– למה אני תמיד מפשל?

למה אני לא כמו כולם? –

אלה שאלות הרסניות, שכולאות את המעורב רגשית בתוך עצמו, ושמות אותו על נתיב של הרס עצמי.

ואז האדם כל הזמן חוזר אל המקום, המצב, שגרם למעורבות הרגשית. כמו תקליט שרוט, כמו ציפור שמנקרת בתוך הראש. כמו לשון שכל הזמן חוזרת לחפור בחור בשן. הוא אולי רוצה להפסיק אבל הלשון כל הזמן הולכת לשם. כמו פצע שאתה לא יכול להפסיק לחטט בו, אפילו שזה כואב.

החפירה היא מאפיין של מעורבות רגשית. כל עוד הלשון חופרת – האדם עדיין בפנים.

יש להעביר את מרכז הכובד מן המצב הרגשי – למצב תודעה. כי כשאתה במצב תודעה המתקפה הרטובה והפרועה שמתנהלת עליך מכיוון משברי הרגש – לא יכולה להשיג אותך, כי אתה כבר מצוי בממד היבש והמוגן של התודעה. אתה אולי חש את זה מעבר לקיר אבל זה כבר לא נוגע לך, ברגע שהתאהבת בחוכמה ובתובנה שמאחרי מה שקורה, אתה כבר לא קורבן של מה שקורה.

ועל כן חשוב וכדאי לשאול עצמך שאלות חליפיות לשאלות שמקבעות אותך במצב הרגשי האובססיבי הזה. אפשר להגיד שאלה 'שאלות טובות'. והמטרה ב'שאלות הטובות' הללו –  היא להעביר את המיקוד משאלות 'פסיכולוגיות' לשאלות תודעתיות.

הניסיון להבין אינו המטרה, המטרה היא לצאת מהמעורבות הרגשית. הניסיון לדעת ולהבין הוא כלי ליציאה מן המעורבות הרגשית. כי ברגע שהצלחת להתעניין יותר בסיבות ובמניעים, אתה כבר מצוי ברמה תודעתית. ואז אתה מחוץ לכוח ההשפעה של המעורבות הרגשית.

שאלות שמעבירות ממעורבות רגשית למצב תודעה:

1. מה קורה בי עכשיו מבחינה רגשית? (מה אני בדיוק מרגיש? מה העוצמה של מה שאני מרגיש? איך זה מרגיש? כמו מה? למה ניתן לדמות את זה?)

2. מהם הכוחות , מאחורי הקלעים שמשחקים בסיטואציה הזאת? (למה אני מרגיש כך? מה הביא אותי להרגיש כך? מה מאחורי הסיבה למצב הרגשי הנוכחי שלי? למה כל כך אכפת לי? מה הייתי מוציא מן הסיבות ועדיין היה אכפת לי? מה שורש הסיבה לתגובה החריפה הזו שלי?).

3. מה החוקים ששולטים על המצב הזה?

4. מה בעצם האינטרס הסמוי שלי להתנהג בצורה כזאת?

5. מה בעצם קורה כאן מתחת לפני השטח?

6. מה באמת אני רוצה בסיטואציה הזאת?

7. מה התבנית שחוזרת על עצמה בסיטואציה הזאת? איך אני מגיב ? האם אני יורד על עצמי?

איך אני יורד על עצמי? מה אני מעולל לעצמי?

אלה אינן  שאלות על מנת לקבל תשובות, אלא עצם השאלות מרחיבות את התודעה ביחס למצב הרגשי.  אלה שאלות שבאות ליצור מרחק, פרספקטיבה. הן מצויות מחוץ לכלא הרגשי ההומה שבו אתה כלוא עכשיו.

השאלות שלמעלה הן שאלות טובות, הן נועדו  להוציא את המעורב רגשית  מן המצב הרגשי הזה (עיין בדף ששלחתי שנקרא: 'מעורבות רגשית') ולהעביר אותו למצב תודעה. ברגע שהוא מצליח להתמסר להבנת האמת של מה שקורה, הוא  כבר לא קורבן של המתקפה הרגשית הזו שבה הוא תוקף את עצמו.

השאלות התודעתיות הללו נועדו לאפשר לו להימלט מן הדומיננטיות והאובססיביות ההיסטרית הזאת.

ועם זאת צריך לזכור כי למעורבות רגשית יש תמיד תאריך תפוגה. וגם בלי השאלות הללו, זה יעבור מתי שהוא. אבל ייקח הרבה זמן. ובינתיים אתה מחוץ לזרימת החיים, והכי גרוע, כל עוד אתה במצב מעורבות רגשית, אתה הורס את מה שנבנה מאז המעורבות הרגשית האחרונה.

גבריאל רעם

(כדאי לשאת דף זה איתכם, כדי שתשלפו אותו ברגע שהמעורבות הרגשית הבאה תשיג אתכם).

(דף זה הוא רלוונטי יחד עם הדף שכתבתי שנקרא פשוט: 'מעורבות רגשית).

מעורבות רגשית כללי

מעורבות רגשית א

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

מעורבות אישית ב'

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

קטעים שונים על מעורבות רגשית

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

*

 מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית? 

ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.

אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.

כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.

בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.

במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).

חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.

כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  

————————————————-

הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.

במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.

זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.

בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.

מעורבות רגשית 2

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

תמלול מתוך פגישה:


  1. מעורבות רגשית.

ג: אני רוצה להגיד שמבחינתי יש קשר ישיר בין עוצמת המעורבות הרגשית לבין המשך שלה. כלומר קשה לקבל שהייתה מעורבות רגשית חזקה מאוד שהמשך שלה היה קצר. בדרך כלל זה לא הולך ככה.  בדרך כלל ככול שזה חזק יותר כך זה ארוך יותר. דומה למחלות;  אם אתה מאוד חולה זה בדרך כלל לוקח יותר זמן להבריא מאשר מחלה רגילה.

הנקודה היא שמה שמכניס אדם למעורבות רגשית, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, אלא המצב הפנימי של זה שנשאב לתוך המעורבות רגשית. כדי להכנס לזה אתה צריך להיות במצב שאתה מוצף מבחינה רגשית, מחלים מפגיעה רגשית כלשהי, או נמצא בחוסר יציבות רגשית. ואז אתה ניכנס למעורבות רגשית. והייתי מדמה זאת לאדי דלק כשאתה מביא גפרור – זה נידלק.

. מעורבות רגשית 3

באיזה שהוא מקום כשאתה במעורבות רגשית הדימוי העצמי שלך נמצא בשפל המדרגה. אתה תמיד רואה את עצמך גרוע. ומה שיפה הוא שברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחר המעורבות הרגשית , היא ממש כמו מזג אויר. היא לא משאירה כלום.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, כשאתה בחוץ, כאילו זה לא קרה. כשאתה נמצא במזג אויר קודר נראה לך שכל העולם אבוד, ברגע שאתה יוצא ממנו כלום לא קרה.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך ואתה נמצא בכלא רגשי, אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה רואה את הכל שחור. זוית הראיה שלך על העולם היא זוית ראיה של אדם שלכוד בתא של חרא. זה לא מצב מהותי, אלא מה שקורה לך באופן רגשי , זה לא מצב אמיתי .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. ההבדל בין להרגיש חרא לבין מעורבות רגשית זה שמעורבות רגשית זה דבר הרבה יותר אקוטי, הרמטי וטוטלי. זה מעין כלא מהודק שלא מאפשר לך לנשום. 

כשאתה רק מרגיש חרא, אתה יכול להרגיש חרא אך יחד עם זה יש עולם. במעורבות רגשית אין עולם. אתה כל כולך מעורבות רגשית אחת גדולה . כל העולם זה הכאב שלך באותו הרגע.

הכל מצטמצם לאותה נק זעירה שבה אתה כואב את הכאב שלך, הכאב שלך הוא הכל.

רואי נכנס למעורבות רגשית, הצלחתי להראות לו בעדינות היכן הוא נתקע והוא הצליח לצאת מן המעורבות הרגשית שלו. אך לבד  מאוד קשה לצאת מזה.

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה (שלך, בדרך כלל, לא שלהם) על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית.  אחת הבעיות הגדולות ביותר ביחס לזה היא להיות מודע לזה שאתה במעורבות רגשית.

כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

הדומיננטיות העצומה של חיי הרגש שלנו.

היחס לרגש בתרבותנו וחברתנו הוא דואלי ואפשר להגיד: דו פרצופי. כלפי חוץ אין לנו רגשות ואנו מושלים בהם. ולא זו בלבד, אלא ככל שהסטאטוס של האדם גבוה יותר כך הוא נדרש להתנהג כאילו אין לו בכלל רגשות או שהוא שולט עליהם כהוגן. אך בתוך האדם המצב הפוך בתכלית.  
כאן הרגש מואדר ומושם מעל כל שאר הדברים. אנו חיים עבור הרגש והרגש בעצם שולט מבפנים ובחשאי ומפעיל את רוב השיקולים הכביכול רציונליים שלנו. וכך, כלפי חוץ, ברמה הפורמלית, רמת המסכה החברתית – אנחנו מצטיירים כשליטים גמורים של עולם הרגשות, כמי שפועלים משיקולים עיניניים, שכליים וכו'. אך  ברמה האמיתית, זו שבין האדם לבין נפשו- המצב שונה לגמרי, כאן האדם חי סביב הרגש של עצמו ו'חיים' עבור האדם בימינו, זה להיות רגשי, כי אז, ובעיקר  אז הוא חש שהוא חי. וככל שהרגשות עזים יותר כן האדם חש שהוא יותר חי. וכשהרגש מתפרע, אז בכלל… כאן כבר חגיגה ריגשית שלמה. אבל התפרעות רגשית אינה אלא חלום, שהחולם חווה בעוצמה כאילו והיה אמיתי, וכשהוא מקיץ הוא אומר: "זה היה רק חלום".למשל מישהו תוקף מילולית אדם מסוים, והמותקף מצוי כמה ימים בתחושה קשה ביותר. אך מה עם המציאות, בימים האלה החמיץ אדם את המציאות, כי הרגש הפגוע  גנב את הזירה. כמו ילד מתפרע שלא נותן להורים לשוחח ביניהם. הרגש מתפרע והתגובות אינן עומדות ביחס ישיר לגירוי.אנשים מטיחים טענות מנומקות האחד כנגד השני, אך הסיבה לעולם לא שכלית, אלא פגיעה ריגשית, אך בזאת לרוב לא נודה.בחיים אלו  הרגש הוא שדה מוקשים, – הרגש שלנו מודחק אמנם, אך בה בעת כה חשוף, רגיש ופגיע. עד שמלה מסוימת יכולה לשתק אותנו לכמה ימים. והרגישים והמיוחדים שבו הם שנפגעים ונפצעים רגשית ראשונים וכל הזמן. עד שכעבור זמן מה כל מה שאנו עושים מוכתב על ידי שיקול של להימנע ממקומות או אנשים שיכולים לפגוע בנו באופן ריגשי.וזה  גם המקום של הסטוצים, פלירטים, רומנים. לאחר שאדם הגיע למשהו בגיל +30 – כמו: משפחה עבודה וכ' אז הוא אומר לעצמו, מתי חוויתי רגש אמיתי, כזה מטלטל וסוחף, שנותן לי להרגיש שאני באמת חי לאחרונה? וזאת חוץ מסרטים וטלויזיה. ואז מחפשים להתאהב, מחפשים פלירט, סטוץ. וברגע שמתאהבים מרגישים שעכשיו חיים.וכך אפשר גם להשתכר מרגשות (כמו באהבה); מה שקורה אז הוא שהם עולים על גדותיהם ותוססים וזה מעניק לנו תחושת חיים. אין אנו חיים את החיים כי הרגשות שלנו כל כך חזקים שהם גונבים אותנו מן החיים ויוצרים עבורנו את המציאות הפרטית שלנו. אבל הרגשות הם לא החיים.וכך, בשעה שאנו משתדלים כלפי חוץ להתעלם מכך שיש לנו רגשות, ולהייחס בעיקר למעשים ולשיקולים ענייניים, מבפנים אנו יכולים להיות מוצפים ריגשית, לכאוב ריגשית, לדמם ריגשית. ודווקא ההתעלמות החברתית מן המקום העצום שהרגש תופס בחיינו, גורמת לכך שבפנים הם שולטים עלינו ללא מצרים.מצב זה, של רגשות- מתלהמים- הבאים -במקום- מרכז -כובד-ריאלי, ( או באים במקום הריקנות) מבוטא היטב בציטוט הבא מדברי ג'ידו קרישנמורטי:" נראה כי לפעמים אנו בהחלט נדבקים לאמוציות בצורה די נואשת, ונראה כי אנו מבלבלים בין מצבנו הפסיכולוגי לבין החיים עצמם. כך שאם איננו 'מעורבים' או לא מרגישים רגש ספציפי, אנו בכלל מטילים ספק, אם אנחנו חיים בכלל? אנו אפילו מסוגלים לדבוק בסבל שלנו כמעניק לחיים סוג מסוים של משמעות, אולי בגלל הריקנות שתתגלה אם נפסיק לדבוק". ((KRISHNAMURTI/TALKS IN EUROPE 1956. P. 62*חומר קריאה מומלץ בהקשר זה: 'אינטליגנציה ריגשית' דניאל גולמן, הוצאת מטר.

בגרות רגשית לעומת אינפנטיליות רגשית

חלק א'

במאמרים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות ריגשית' ו'אינפנטיליות ריגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של אירגון פנימי ותיפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמה של אינפנטיליות ריגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספיציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הריגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש ל ו בחירה, לאינפנטילי ריגשית אין ברירה. הקיטוב הריגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר ריגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה ריגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר ריגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי ריגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את ההמוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם  כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו.  והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, זה תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות ריגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסידרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטאמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת  אך זו באותה המידה מתכת אחרת. אך כך או כך, זו יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; בראשונה זו מתכת זולה שכיחה, בשניה זו מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבלת תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה  של הפיכת העופרת הריגשית לזהב ריגשי?  ובכן הבוגר ריגשית  לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים.  התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון:   "מגיע  לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר ריגשית, לעומת זאת, מבין שהוא  בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות  הבוגר ריגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים -ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

חלק ב':

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של  חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים " וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות.  אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות.  והבוגר ריגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את העוצמה של הפנטזיות.

עד כאן זה נשמע  די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות ריגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו שהרגשות שלהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל ריגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע ריגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע ריגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי ריגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק ריגשי. זה נקרא: מעורבות ריגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטלים ריגשית נפגעים נורא, כי מבחינה ריגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל ריגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים ריגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי ריגשית הוא הדרך בה הוא  מתקשר עם אחרים; האינפנטיל ריגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעיסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה ריגשית הוא לתת כמה שפחות משוב,  להגיב כמה שפחות כלפי הזולת  ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים שמאפיינים ביותר את הבוגר ריגשית בתקשורת הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל העניין של בגרות ריגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים ריגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטות עליהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, ריגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר ריגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות")  כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות ריגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות  והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלו.

אצל אדם בוגר ריגשית החשיבה הרציונלית מנוווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה ריגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת או מן הרגש הנמוך (אינפנטיל ריגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר ריגשית).

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי ריגשית היא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הריגשית, או לחץ ריגשי. כל אלה זרים לבוגר ריגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות  היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר ריגשית התרגשות ולחץ ריגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר ריגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט ריגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל ריגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור,  או בריקנות ושיממון רגשי.  אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה ריגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בינהם;  בורח מן השקט אל ההיסטריה הריגשית (כי הוא פוחד מן השקט עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק ריגשי.  

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את ריגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה ריגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים ריגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הריגשי  הגואה לעבור רמה מסויימת של התרגשות. כאשר גירוי ריגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר  אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הריגשי הוא מצליח  לא הופך קורבן לגירוי הזה;  ואז הוא  לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסויים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות –  זה אומר שכנראה  יש להם את פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים לו להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות ריגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר ריגשית שהוויה –הרוחניות שלו  לא נחסמת על  ידי הרגשות הילדותיים הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפות את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים).  אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז  הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

 ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל ריגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש,  למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי ריגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפטיל ריגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים ריגשית יש את  עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן ריגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן ריגשי משל עצמם ועוצמה ריגשית אמיתית. לבוגר ריגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה ריגשית.

התמודדות עם חסימות רגשיות

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.
ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט בו דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם הוא נמצא בתהליך של  צמיחה, או של ניוון? 
ולשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כי כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?אם נמשיך את ההקבלה הזו בין  הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?או שמא הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, דהיינו, המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- היא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?חלק ב':הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צינור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.עפ"י התיאוריה הזו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת.  אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל"הידלק" בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצואר.באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.צומת האגן חסומה בעיקר ע"י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצוואר חסומה בד"כ ע"י בעיות ריגשיות.כשהצומת הריגשית נחסמת –  מצביע דבר על הדחקות ריגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות, הדבר מתבטא באחד משני התנהגויות קוטביות: אימפולסביות או עצלות. (או התנדנדות בין שניהם לסירוגין).כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח כך שהחשיבה הופכת לרציונלית קרה חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם; הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצוואר, האמוציות נמצאות ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים:  הדחקה ריגשית והתפרעות ריגשית. שתי סטיות אלו נגרמות בד"כ כלל ע"י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, ריגשי נחיתות ועוד (ובהיותן רגשות חוסמים הם שוקעים כלפי  המרכז וכלפי מטה, זאת בהשוואה לזרימת האנרגיה ה סדירה שהיא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי. אך  ככל שהן  עולות מעלה -לכיוון הראש- הן למעשה "מתבגרות"… צוברות ניסיון.  הצואר הוא המקום בו האמוציות 'צריכות' לוותר… על החלק הגלמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה'תושבים' של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור " סידרת חינוך" אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשרים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתיפקוד צריכים להיות ללא דופי). -כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.אך בינתיים הותרנו את הרגשות שלפני הצואר, במצב גלמי, פרימיטבי ואינפנטלי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) -כך גם הרגשות ש'נתקעו' לפני הצואר…(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.צומת הרגש מובילה לבגרות ריגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה. צומת זו היא כמו בחינות בגרות בבית הספר; כי כפי שבחינת בגרות  מובילה  לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החפשיים – כך המעבר דרך צומת הצואר יוביל לבגרות ריגשית  וליכולת תפקוד בעולם המציאות.וכאן אמורה להישאל שאל ה קשה: אז איך מטפלים בחסימה הריגשית? איך מונעים אותה?איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצואר?ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר. או בז'רגון הפסיכולוגי -הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).(רק שכאן האדם מחנך, או חונך, את עצמו).הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! -לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.מי שלא יודע להגיד 'לא' לרגשותיו, או לדחות סיפוק ריגשי, לא יעבור בשער זה.זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.הגישה האימהית  -לעומת זאת- מציעה את גזר העידוד:  לשדר אמפטיה, ולתמוך -בקושי, בכאב, בבדידות בסבל, בחסר המשמעות.שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. -הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.ובצומת הריגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.מטרת החינוך הריגשי -להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר ע"י המרות האינפנטלית ועל ידי הפרימיטביות של חיי האגו שלו. שהרי  אגו הרוצה כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד"כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.כך שאילוף ריגשי עצמי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הריגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.אילוף ריגשי נכון אמור להביא לבשלות ולבגרות ריגשית, עד לקטע הזה האדם הוא בעצם קרבן לחסר האיזון וחסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. במצב כזה  ברוב המקרים  יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).האחד יתפס ע"י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.לסיכום:הצומת האמוציונלית היא פרוזדור, ואסור לחסום אותו. כי זה ימנע כל  אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.דהיינו: חוסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושני סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.——————————————————–*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות). הערות:
– הרחבה נוספת של הכתוב כאן, בחלק ח'  ניתן למצוא בסיפרי: "משמעותן של תנוחות הגוף, מסרים מבפנים", הוצאת ניסן, 1996

הקוטביות הרגשית

כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.

למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.

כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.

'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").

החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.

אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.

השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.

על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.

כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.

עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.

מה שמהותי זה  לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם הוא: מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?  

רגשות מזווית של ההוויה הבוגרת.

ת:

"הדרך הנעלה אינה קשה

לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

הכול נעשה ברור וגלוי".

 סנגצאן, הסין הסין מינג.

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                                                          ו. אלכסנדר

אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.

ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הן מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.

הרגשות לא נועדו בכלל  ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל  ישירות לההוויה.

הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.

כך ברוחניות, וכך גם בין בני אדם.

וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר, כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.

הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – הוא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.

הרגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם -כבתולין של אישה, או להבדיל -כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים ריגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.

ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגשות. אנשים  מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה ריגשית, ואינטראקציה ריגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרי ם. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים  באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק ריגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקוב הרוחני מסתתר עשיו הריגשי.

בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר ולאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורה לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.

עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלה מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.

האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטרגלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.

אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת, כי  נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו האדם יהפוך לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, רק אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז האדם יהפוך באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם לאנושי, אלא לאגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים – האדם נעשה ללא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

ניהול נכון של הרגשות

סידרה אודות אימון הרגשות, מדברת בעיקר אל האדם השואף לעבודה עצמית, תיקון עצמית ו/או מודעות עצמית. אך למעשה כל אדם יכול לצאת נשכר ממודעות רבה יותר למצב רגשותיו. למעשה לרוב בני האדם חסרה אינטיליגנציה רגשית; היכולת להיות מודע, להבין ולדעת את רגשותיו ואת רגשות הזולת. חסרים אנו גם את היכולת לנהל  אותם.  
כלפי צורך זה, של ניהול הרגשות, תפקוד נכון שלהם – אני מביא את הדברים הבאים.  הפסיכולוג האמריקאי סאלוביי בהסתמכו על עובדותיו של גארדנר מונה חמש קטגוריות לאיפיון אדם שמתפקד ריגשית נכון. ככל שהוא רחוק מתפקוד שלם של כל החמישה – כך רחוק אותו אדם מהרמוניה ומיצוי ריגשי:1. ידיעת רגשותיך,  מודעות עצמית – ההכרה בהרגשה  בעת שהיא מתרחשת -היא אבן-היסוד לאינטליגנציה הרגשית. ליכולת לנטר הרגשות מרגע לרגע יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לראייה פסיכולוגית ולהבנה עצמית. אי- יכולת להבחין ברגשותינו האמתיים מפקירה אותנו  לחסדיהם. אנשים בעלי וודאות גדולה יותר לגבי רגשותיהם הם נווטים טובים יותר של חייהם, משום שהם נהנים מתחושה בטוחה יותר של הרגשתם לגבי החלטות אישיות, החל בקביעה עם מי להתחתן וכלה בקביעה איזו עובדה לקבל.2. ניהול רגשות. טיפול ברגשות כך שיהיו נכונים ונאותים היא יכולת הנבנית על מודעות עצמית. אנשים שיכולתם זו גרועה נאבקים ללא הרף ברגשות של מצוקה, ואילו אלה שמצטיינים בה יכולים להתאושש במהירות רבה מתהפוכות ומתבוסות המתגלות במהלך החיים.3. יצירת מוטיבציה עצמית, גיוס רגשות לשירותו של יעד הוא חיוני למתן תשומת לב, ליצירת מוטיבציה עצמית ושליטה על  המצב, וליצירתיות. שליטה עצמית ורגישית- עיכוב סיפוקים ובלימת אימפולסיביות -נמצאת ביסודו של כל הישג,, מכל סוג שהוא. היכולת להיכנס למצב של 'זרימה' מאפשרת ביצועים יוצאים מן הכלל מכל הסוגים. אנשים שניחנו במיומנות זו נוטים להיות פוריים ויעלים יותר בכל משימה שהם מקבלים כל עצמם.4. הכרת רגשות אצל אחרים. אמפתיה, כיולת נוספת והבניית על מודעות עצמית רגשית, היא 'מיומנות האנשים' הבסיסית והעיקרית. אנשים אמפתיים מכווננים טוב יותר לאותות החברתיים הסובטיליים, המרמזים על מה שאחרים צריכים או רוצים. הדבר עושה אותם לטובים יותר בייעודים כגון מקצועות טיפוליים, הוראה, מכירות וניהול.5. טיפול במערכות יחסים. אמנות מערכות היחסים היא, במידה רבה, מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים. אלה הן היכולות המחזקות פופולריות, מנהיגות ויעילות בין אישית. אנשים המצטיינים בכישורים אלה מצליחים בכל דבר התלוי בפעולת גומלין חלקה עם אנשים אחרים, הם 'כוכבים חברתיים'.(מתוך: "אינטליגנציה ריגשית". מאת דני גולדמן, מטר, 1997. עמ' 58-59).