ארכיון הקטגוריה: מאבק ולוחמה

מלחמת בני אור בבני חושך (או: ידה הקשה של האנטיתיזה).

 

If you are going through hell, keep walking


***
שבחי מעוז
"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי".

נעמי שמר

כדי לשמוע את השיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד דרום:
http://www.youtube.com/watch?v=lXSr4UQwHaE&eurl

***
חלק א': בחירה בעולם הפנימי או בחיצוני
"כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.
אולם האנושות לא היתה תמד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם.
הם אפילו לא יכל למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. [תדות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.
האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה.
האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.
היא השליכה אותם כמו אבנים.
סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.
היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.
האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי.
רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת.
זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.
איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?"
קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: "הסירנות של טיטאן", 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.
***
לכולנו שני עולמות. עולם פנימי ועולם חיצוני. ועל כל אדם לבחור, באיזה עולם הוא חי, לאיזה עולם הוא מצהיר נאמנות. הוא חייב לבחור. והיה ובחר בעולם אחד, הוא הפך לחלש בעולם האחר. אין לאדם יכולת להיות חזק בשני העולמות: החיצוני והפנימי. הוא חייב נאמנות לאחד מהם, אם הוא נאמן לעולם הפנימי, אזי העולם החיצוני  תוקף אותו. ואם יהיה נאמן לעולם החיצוני, אזי העולם שבתוכו יתייפח וישדר אותות של מצוקה. (מהם בוחר זה שבחר בעולם החיצון להתעלם).
מלחמה קשה ניטשת בין העולם החיצון, עולם החברה ובין העולם הפנימי, עולם הנפש. מלחמה בה מנצח בדרך כלל עולם החוץ,  את עולם הפנים.
בעולם החוץ שולטת בינוניות, האדם מציית לנורמות חברתיות, וציות זה משתק את הפעילות הפנימית. וחייו הפנימיים, חיי הנפש, הופכים ל-
שדה בר בו פורחים חרולים וברקנים.
לכביש סואן, בו שועטות מכוניות במהירות אדירה.
לבית חרושת הומה ורועש.
ולבית נטוש בו שוררת ריקנות ועזובה. ובו נכנסים ויוצאים רמשים וזוחלים.
-כך אדם השם יהבו בעולם החיצון, משתית אמונו על הסדר החברתי ונוטש את העוגן של נפשו. כך האדם שהפך ליחידה תפקודית  בעולם החוץ, מוותר על חייו הפנימיים, לטובת התרחשות והתגמולים החיצוניים. לרוב, המין האנושי שכבר בחר, בחר להתכחש לממלכה הפנימית, האישית, האינטימית והשקטה. ולהאדיר את החיצוניות הקולקטיבית החירשת.
במין האנושי חיי הנפש התאיידו לטובת חיי הכלל הרציונאליים והביצועיים, שם גוזרים קופון של טובות הנאה כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות. שם האדם חש בטחון כוזב בקרב ההמון הזהה, מחוק הפרצוף.
כך בדרך כלל. אך לו מעיז אדם להפוך את הסדר ולחיות ולהשקיע בשדה הפנימי הנטוש – מיד מתחילות חיות טרף לילל מחוץ לביתו, בליסטראות נזרקות על חלונותיו ומידי יום מתייצבים על דלתו שליחים לבשר לו בשורות איוב.
וכאן צריך להסביר; המצב הגולמי והראשוני של אנשי הפנים, הוא מצב נפשי, זהו מצב של רגישות בפנים וחולשה כלפי חוץ. במצב זה הנפש כל הזמן נפגעת ומתכווצת במפגש עם החוץ הגס והאגרסיבי.
אם עדין הנפש נותר במצב זה, הוא חסר ישע, מעין זרע שנרמס כל כמה זמן על ידי עדר של פרות…
וכך הוא מוצא עצמו חי במלחמה, ואת עצמו חייל  בקרב בו לא ביקש לקחת חלק, וזאת רק משום שבחר בממלכה הפנימית.
לוקח חלק במלחמה בה הכול תוקף אותו ועל כן הכול בחייו מתחיל לקרוס.
אך מה משמע: 'לקרוס'? ובכן, מנקודת מבטו, לא הולך לו, שום דבר לא מסתדר ואם מסתדר, זה מיד מתקלקל..
אך לא כל מי שמוצא עצמו בשדה קרב (חייל) הוא גם לוחם. לוחם הוא מי שמוצא עצמו במלחמה, ומחליט לא רק להשאר, אלא להלחם. ולהלחם אומר לשים על הכף את כל שיש לו. לוחם יודע למה הוא נלחם, הוא עושה זאת כי הוא מגן על העורף, על הבית. והבית עבורו היא הנפש והשלווה שאופפת אותה, וזו יכולה להתערער דרך הפגיעות של רגשותיו. ורק תודעתו יכולה לעמוד מול העולם החיצון וליצור מגננה ולצאת לקרב להגן על הרגשות הפגיעים (ערי השדה והספר) מפני פלישה והריסה. התודעה היא מה שמצוי בחזית שבין החיים הפנימיים והעולם. וכך הוא הופך ללוחם התודעה.
אך איך הופך עדין הנפש ללוחם תודעה? ובכן תודעה היא משהו שצריך להתפתח, לצמוח. נפש היא נתון, אצל מיוחדי ועדיני נפש, היא גדולה ופוטנציאלית, אצל אחרים, היא פחות. אך תודעה היא משהו שאפשר לפתח, להצמיח. התודעה היא האספקט הזיכרי והיא יכולה לצאת לקרב, ולהלחם. והיא עושה זאת על ידי קריאת המפה ונקיטת איסטרטגיות אינטליגנטיות. לוחמה בעזרת תבונה ולא בעזרת כוח. עד שעדין הנפש לא מצרף אליו את חייל  התודעה, אין לו תקווה במלחמה בין אנשי החוץ לאנשי הפנים.
אם המלחמה הרגילה היא מלחמה בין טנקים, תותחים, מרגמות ורובים, הרי המלחמה בה התודעה יוצאת לקרב, משולה למלחמה עם מטוסים. בדרך כלל מה שנלחם זה הדם והרגש, וכשהן פוגשות את הנפש – הן מנצחות בקלות. אך אם עדין הנפש מצליח לרכוש מטוס קרב, יש לו עדיפות ברורה.
עד כאן, דובר על עדין הנפש, האדם שבחר להיות נאמן לנפשו, על פני הצטרפות לכלל המהביל שבחוץ. על עדין הנפש להפוך לחייל התודעה. רק כך יש לו סיכוי במלחמה הזאת שבין הנפש לעדר הנורמטיבי.
אך לא כל לוחם תודעה הוא לוחם מן המדרגה העליונה. כי יש לוחם שלוחם בריפיון, בלית ברירה, ויש לוחם שלוחם עם כל כולו, יודע על מה הוא נלחם, כי תודעתו ערה. ואז אם הוא יודע בכל הוויתו – לערך של זה שהוא מגן עליו, תודעתו נדלקת כמו אוחזת בה אש הקרב.
אך ישנה אש חמה ואש קרה. האש החמה שייכת ללוחם הלא מחושל, והאש הקרה ללוחם המחושל. הלוחם המחושל בוער באש הקרה של נפשו ואילו הלוחם הלא מחושל בוער באש החמה של רגשותיו.
הלוחם הלא מחושל משול לברזל, הלוחם המחושל משול לפלדה. ואם במשלים עסקינן, אזי אם התחמושת שסופג הלוחם היא זרמי מים, אזי לוחם הברזל מחליד, בעוד לוחם הפלדה רק יוצא ממנה מבהיק ונוצץ. 
וברוב המקרים מדובר על לוחם לא מחושל. במקרה כזה המתקפה מבהילה את הלוחם, הוא כמו נתפס עם המכנסיים למטה. ואז הוא מזדהה עם המצוקה שהמתקפה יוצרת. ומה משמע: 'להזדהות'? ובכן, להזדהות זה לקחת באופן אישי את הכעס, הפגיעה והעלבון שמתעוררים בעקבות הקושי שהוא פוגש. .
ומשלקח את הקושי או הבעיה באופן אישי, הוא מתחיל לפקפק בעצמו.  מעשה זה מאפשר חריץ, פתח כניסה, לכוחות התוקפים. וברגע שהמתקפה חדרה פנימה היא  מוחקת את כל שהצליח להתקיים בהיכל חייו הפנימיים, עד כה. והם קורסים.
כך, הלוחם הלא מחושל. אך אצל הלוחם המחושל קורה בדיוק להיפך. לא רק שהוא לא קורס, אלא שהמתקפה דווקא מחזקת אותו. וככל שהכול בחייו מזדעזע תחת מכות הגורל, כך הוא הולך ומתחזק.
וכאן זה לא נגמר. התעצמותו הפנימית  רק מחזקת את תהליך המיתקפה מבחוץ ואת הזעזוע שמזדעזעים חייו תחת המתקפה. וגם כאן זה לא נגמר, כי כל זה דווקא גורם לתודעתו להתלקח ולבעור באש גדולה.  וחוזר חלילה. יש כאן פעולת גומלין הדדית, שמזינה את עצמה. (כמו במלחמה הקרה; כל צד מתעצם ביחס ישיר להתעצמות המעצמה היריבה).
וכך, הוא חי בפרדוקס מתמיד ומתעצם; זה שחי בו, קורא תיגר על הסדר הקיים, והסדר הקיים קורא תיגר על חייו הפנימיים ועל תודעתו הערה, ואלה רק מתחזקים בקריאת תגר על הסדר הקיים. משל לאדם המוביל להבה חשופה  בתיבת עץ, וככל שהוא ממשיך לשאתה כך התיבה מתחממת ומתאכלת. והעץ המתאכל של התיבה, מזין את הלהבה והיא מתעצמת עוד יותר, מה שמאיץ את התפוררות התיבה וחוזר חלילה. כך מצבו של זה החי כשמרכז חייו מצוי בתוכו.
ולוחם התודעה המחושל (או המגובש), מצליח לא להזדהות ולא לקחת את קשייו ומפלותיו באופן אישי, כי כל הזמן הוא קשוב פנימה, משגיח על רגשותיו הפגיעים ושבירים. דואג לכך שהם יישארו שקטים, קרים ויבשים. מבחוץ הומה הסער, אך בתוכו שקט ושלווה. אוי לו אם הסער חדר לתוכו, לרגשותיו. אוי לו ואבוי לאש הלוחם שבתודעתו, אוי לו אם ייתן לזה להשפיע  על שלוות רוחו ולו כהוא זה. והיה ויאפשר למכה הקלה ביותר, במערך חייו החיצון – ליצר ולו רטט קטן על פני משטח האגם השקט של רגשותיו – הוא יהפוך לשמשון לאחר שגזרו את מחלפותיו.
ולאחר שיחלש יניחו לו כוחות האופל, ורק אז תהא לו רווחה. (אך אז זו כמובן כבר רווחה חיצונית, על חשבון רווחתו הפנימית).
אך לו יעמוד איתן מול גדודי בני החושך, ויסרב לצאת נגד עצמו ונגד מה שחי בו, תלך השלוה הפנימית ותיגבר, והאש בתודעתו תילך ותיתעצם. אך, כאמור, עימה יתחזקו כוחות האופל שבחוץ, שוב ושוב ושוב, מחפשים את הסדק הקטן בחומת הגיבוי העצמי הטוטלי שחייב לוחם התודעה להעניק לעצמו

על לוחם בני האור (המגן על עולם הנפש) לזכור כל הזמן את הזירה האמיתית של חייו; עולמות התודעה והנפש. והיה וישכח זאת לפרק זמן ויאמין כי הזירה האמיתית היא הטלנובלה של האושר של חייו האישיים, או הזירה החיצונית של הצלחה בחיים החברתיים – אזי יבוא הקושי הראשון ומיד יכניסו להזדהות עם מה שקרה לו, למעורבות רגשית עימה, מה שיוביל לסערה פנימית. ואז נפשו תתכווץ, תאלם ותעלם, ותודעתו תהפוך לכאוטית, מפוזרת ומבולבלת. או במקרה היותר גרוע – למחוקה.
הוא חייב להבין כי המתקפות והקשיים בחייו האישיים נובעים מכך שהוא בחר בעולם הפנימי, והעדיף את הקשר עם נפשו ואת תודעתו הבהירה והממוקדת על פני שלום עם עולם התדמיות והתוויות של הבינוניות החברתית. ועליו להיות שלם עם גורלו.
אך זהו גורל קשה, והוא קשה בהרבה מובנים, למשל מבחינת אספקט הזמן; ככל שאדם צעיר יותר כך הוא חסין כלפי מתקפת  בני החושך החיצוניים. השנים רק מחלישות את החסינות שלו ומה שלא מוטט אותו בעבר יכול למוטט אותו אחר כך.

חלק ב': חיי לוחם התודעה
ובכן, בין העולם כמות שהוא, ובין נפשו של לוחם התודעה, (אדם שבחר להלחם בכוחות הקוראים תגר על שלמות עולמו הפנימי), מתקיימים יחסי גומלין מוזרים למדי; החוץ מנסה להשמיד את פנימו של לוחם התודעה ולוחם התודעה קורא תגר על המערך הקיים כמות שהוא: חברה ועולם כאחד. עקרונות חייו יוצאים נגד המערכות גדולות, נגד האפקט המייבש והבינוני שלהן על נפשו של האדם.
ובתגובה, אלה, מחשבות להשמידו. ככל שעולמו הפנימי מאוכלס יותר ותודעתו דלוקה יותר, כך תתחזק מתקפת בני החושך.ואילו הוא עומד מולם בתנוחה של מורד, דהיינו, משדר חוסר נחת מתעצם כלפי הבינוניות, המכאניות והישנוניות התודעתית והנפשית של עולם החיים והחברה.
מתקיים כאן יחס דיאלקטי של הפכים המחזקים זה את זה. כל דבר מושך אליו את ניגודו, להשמידו, תיזה ואנטיתיזה.
תודעה  קטנה קוראת לאנטיתיזה קטנה, ותודעה גדולה קוראת לאנטיתיזה גדולה.
אנשים גדולים מצוייים במצב של שבו כמעט הכל מתנגד להם ואילו אנשים קטנים אין מה שיתנגד להם.
בכל עניין הקונפליקט בין אדם תודעתי-נפשי, ובין החיים הבינוניים קיימות שתי רמות קושי. ברמה הנמוכה, כל העניין מסב לו אי נחת וקושי עצום. אך ברמה שמעל, רמת התודעה, כל ההתנגדות הזו, דווקא 'מדליקה' את תודעתו ביתר שאת. כי אין דבר שתודעה דלוקה 'אוהבת' יותר, מאשר פיצפוצי הקרב הקוראים להשמידה, שם ואז היא בשיאה ומיטבה.
הנטיה הטבעית של האדם – כאדם, לברוח משדה הקרב המאיים של החיים, אך והיה ואין לו אפשרות לברוח, והוא שלם עם הבחירה הפנימית – מגלה בעל התודעה הדלוקה, לתדהמתו, כי לא רק שהלהבות לא שוככות, הן מתעצמות.
יש משהו בלוחם התודעה שדווקא מתעורר, בכל פעם שבאים להשמידו. ככל שמערך חייו הולך וקורס. אך זאת, שוב, רק במידה והוא שלם לגמרי עם עצמו, דהיינו עם הידיעה הפנימית שעדיפה תודעה דלוקה ונפש משוחררת מן האינטרס האישי שלו לאושר ולחיים נטולי צרות. כי והיה והוא מרשה לעצמו חולשה, (בגין עומס הצרות שנופלות עליו כל הזמן, בגלל הקריסה המתמדת על הסביבה הקרובה של חייו האישיים, או גרוע מזה, פקפוק לגבי יושרו, והדרך בה הוא הולך)  מיד כל עולמו הפנימי מתחיל לקרוס.
הקריסה מתרחשת בגלל שהאנטיתיזה (כוחות החושך של עולם החברה) הצליחה סוף סוף (מבחינתה)  לחדור לתיזה (על ידי הפתח שפערו הפקפוק וחולשת הדעת). (הרחבה על כל עניין התיזה והאנטתיזה, בקטע שלאחר הקטע הבא).
ומי הם כוחות החושך? אלה הכוחות שסוגדים לפגאניות של מה שנראה ומה שנמדד, על חשבון התוכן הסודי והעלום של חיי הנפש. אלה שמפיצים רציונאליות, ניכור ומקצוענות, על חשבון אנושיות, אינטימיות ואמפטיה.  ואלה גוברים בגדול, על מתי המעט הנושאים בחובם את זיק הנפש כפוטנציאל ההתלקחות של תודעתם. והם מצליחים לשרוד- כל עוד הם חיים כאנוסים בספרד. מחופשים לחלק מן הרוב הדומם.  וזאת כדי לשמר את הניצוץ הפנימי ופוטנציאל התודעה. כי כל עוד יהיו מחופשים לחברי הכת השלטת, כת הבינוניות הקולקטיבית – יצליחו לשרוד, ובגדול.
וכך, כדי לשרוד, עליהם לעמול בשני מישורים: במישור החיצוני עליהם להפוך לסוכני חרש, לאמץ זהות בדויה, שנראית כמו הזהויות שמקיפות אותו. בעוד שבפנים, עליהם לתת לעצמם גיבוי מלא, לא לאפשר בשום אופן, לפקפוק עצמי או יאוש לחדור פנימה – ואז שום דבר לא יכול להחליש אותם.

חלק ג': היכן הזירה האמיתית?
המתקפות החוזרות ונישנות, מצד החיים הרגילים (קשיי פרנסה, קשיי משפחה, קשיי ידידים ועוד) מסבים את תשומת הלב של חייל התודעה אל הזירה החיצונית, ואז הוא יכול להיסחף ולהאמין שהזירה האמיתית קיימת בעליות והמורדות של מעמדו במקום העבודה, או במיצוב הפופולריות שלו בקרב האנשים סביבו, במידת הצלחתו בקרב המין השני, או באושר האישי שלו או של הקרובים לו.  וכה קשה לזכור כל הזמן כי הזירה החשובה באמת היא זירת התודעה והנפש של היחיד ביחידותו.
והיה וישכח (היכן הזירה האמיתית) וירשה לעצמו ליפול ברוחו בכל פעם שדברים אישיים לא מסתדרים בחייו, (וכאמור, ככל שהוא מתקדם יותר ברמת התודעה שלו – זה יקרה יותר ולעיתים קרובות יותר) – הכל בתוכו יקרוס ויהרס.
על כן, בכל פעם שחייו מותקפים על ידי כוחות האנטיתיזה, עליו להזכיר לעצמו היכן הזירה האמיתית.
ועתה לגבי המונחים: תיזה ואנטתיזה.

חלק ד': תיזה ואנטיתיזה:
לכל דבר –  היפוכו, או הקוטב הנגדי לו. לכל פלוס – מינוס, ולכל מינוס – פלוס.
ישנם שני מערכים של יחסיות בין הפלוס למינוס. במערך הראשון הפלוס והמינוס נמצאים במרחק האחד מן השני. ובמערך השני האחד נמצא בתוך השני.
במנח, או במערך הכוחות הראשון, הם מצויים בשני צידי הרמה בה הם שוכנים, כאן הקוטב החזק תוקף את החלש כדי לנכס לעצמו כמה שיותר מרחב שליטה. וככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר, ובדרך כלל זה הקוטב הזיכרי, שעובד על לחץ, דחף, פריצה וכוח. דבר זה יוצר מצב של דינאמיקה שלילית ודסטרוקטיביות: – מלחמה.
במנח השני, הם מצויים האחד בתוך השני, זה מצב של הדדיות משלימה; הקוטב האחד מפרה  את הקוטב הנגדי מבפנים. מהווה עבורו 'עזר כנגדו'. האמנות באירגון וניהול שני הקטבים, בדינמיקה חיובית, היא בהפנמת  חלק מן הקוטב הנגדי, לא להדוף את כול כולו אל מחוץ לתחום. כי שם הוא רק יתחזק ביחס ישיר לכוח של הקוטב הנגדי, וינסה כל הזמן לתקוף אותו.
במנח של האחד בתוך השני, תתקיים לא רק הפריה,  אלא גם חיסון. ההפנמה של (חלק מן) הניגוד, תהווה חיסון כנגד מיתקפה עתידית של האנטיתיזה. ואילו דחייה של כל הקוטב הנגדי, תהווה הדחקה או דיכוי.
למעשה, החיסון לא מונע מיתקפה של האנטיתיזה, אך הוא מחזק את המערכת בעומדה מול כוחות האנטיתיזה.
ואיך זה עובד?
כאן יש שתי רמות, רמת הנגלה, או הסמי נגלה, ורמת הנסתר או רמת הנסתר המוחלט.
ברמה הראשונה אנשי הפנים באים כל הזמן במגע עם אנשי החוץ, ואנשי החוץ הם אנשים רגילים וטובים, רק שלא מדעת הם משמשים סוכנים לכוחות שרודפים ומתנגדים לנציגי הנפש והתודעה. (זהו מערך סמי אוטומטי, שפועל  באופן בלתי מודע לחלוטין, והרחבה על איך זה עובד, בחלק ד'). כשאלה פוגשים את בני האור, הם יפעילו התנגדות כלפיהם, הם לא ידעו מדוע הם מתנגדים, הם יתנו לזה הסברים שונים, אך האמת היא שהם מתנגדים (תוקפים) כי הם מעבירים דרכם את התדרים של כוחות האנטתיזה החברתיים. כוחות האנטתיזה של הקונצנזוס החברתי. (ושוב, הרחבה על קונספט זה בחלק ד').
כלומר, אנשים השייכים לקונצנזוס החברתי השולט, יגיבו אינסטינקטיבית, נגד האדם שנושא את התדר שמייצג את ממלכת הנפש הדחויה. בין אם ביחסים או אפילו בנהיגה בכביש , חסימת חניה וכו'.
כל אלה יעשו אותו לאאוטסיידר נפשי, ואת חייו כאאוטסיידר, לקשים  מנשוא.
ברמה השניה, דברים סמויים לגמרי, והרבה יותר קשים לזיהוי ופיענוח, וזה כבר שייך לגמרי לרמה ה', כאן הוא יפגוש קושי והתנגדות לא רק דרך בני אדם, אלא בכלל. רמה זו היא הרמה של תדרים טהורים. (ושוב, נא להעזר בחלק ד'), כאן התדר שלו יפגוש חסימות וקשיים, מצד התדרים השכיחים והשולטים.
מנקודת מבט שטחית וחיצונית, ניתן לראות את זה כחוסר מזל, או שדברים סתם לא מסתדרים לו, או שהוא לא מאורגן דיו, אך ברמה נסתרת, דברים לא עובדים בעדו. הוא משדר שהוא 'זר בשטח', הוא לא זורם עם מה שקורה, הוא מייצג הפרעה.
אז מה עושים? מה הפתרון? האם יש בכלל?
ובכן, הוא צריך לאמץ גישה של סוכן חרש בארץ עוינת. אסור לו לחשוף את עצמו. הוא צריך לאמץ חלק מן ההתנהגות השולטת. גם כסוג של תחפושת וגם כסוג של התנהגות. ואז קשה יהיה לפגוע בו. כוחות האנטיתיזה יזהו את התדר, אך כשהם יפגשו את עצמם (בתחפושת) בתוך התיזה, הם יבלמו ודבר זה יוריד מכוחם (כמו מפגש של מחלה עם האנטיביוטיקה).
כך שניתן להתחסן מפני כוחות בני החושך (להכניס חלק מן המחלה לתוך הגוף הבריא). וזה נקרא גם: להתיידד עם האויב. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשלב בין הקצוות. אדם פוחד שאם הוא מתיידד עם הקצה המנוגד, אזי זה ישתלט עליו והוא יסחף לקוטב הנגדי ויבלע בו. ובמלים מפורשות,  האאוטסיידר הנפשי, או בן האור, פוחד שאם יאמץ חלק מן האנטיתיזה, תבוא זו ותיבלע אותו. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. רק מיזוג בין הקטבים על ידי השכנה של האחד בתוך השני –  יביא לניטרול של ההשתלטות של האחד על השני.
לא הפרדה וניטרול של הקוטב המנוגד, אלא התיידדות עימו. הזמנה שלו לבוא ולשכון בפנים. (לא בדיוק בפנים, יותר כמסכה, לבוש).
כך שלפי שורות אלו מצבם של נזירים ונזירות הוא בכי רע, הם ינטרלו את כל כוחות הפיתוי של תאוה ותשוקה וידחו אותם אל מחוץ לתחום. וזה אומר שככל  שהבידוד והבידול שלהם מכוחות החושך – גדול יותר, כך יתקבצו הכוחות הללו ויחפשו את החריץ והחריר הקטן ביותר כדי לשעוט פנימה. וברגע שמצאו פתח כניסה, הם ישתוללו בפנים ויחריבו מבפנים את עולמו הקדוש של הנזיר.
אז מה מומלץ לנזירים? ללכת אחת לכמה זמן לשפת הים, לצפות בנערות ולבדוק אם האנטיתיזה חורגת מגדר של חיסון ולוודא  שהיא נותרת כלבוש ולא הפכה לשוכן פנימי. אך כמובן שאם הנזיר לא סומך על כוחו לבלום את האנטיתיזה ברגע שהיא עוברת ממצב חיסוני למצב של מחלה – אזי מוטב לו שישאיר את כוחות האנטיתיזה מחוץ לתחום, אבל אז עליו להיות אטום לחלוטין בפני מחשבות התאווה, לחלוטין, כי אם ירשה מחשבות אלו, הכל יחדור פנימה.
אז כאמור, דרך אחת להתחזק מפני ממתקפות האנטיתיזה, היא לקחת קצת ממנה פנימה. לקחת קצת מן החושך לתוך האור, קצת מן הגסות לתוך העידון, קצת מן הבינוניות לתוך המיוחדות. כהכנה, כחזרה גנרלית לקראת המיתקפה, (שבוא תבוא, למעשה היא כבר פה, ממש מעבר לפינה). 
ואם זה נכון לגבי אנטיתזות שבדרך, אז על אחת כמה וכמה הדבר נכון, לגבי האנטיתיזה הגדולה מכולן: המוות; לקחת קצת מן המוות לתוך החיים, להזמינו פנימה, לחיות מתוך ידיעה אודות המתקפה הגדולה והניצחת, להיות נכון ומוכן כל הזמן.


חלק ד', ענני כוח ואנרגיה

ועתה להסבר לחלק מן הרעיונות שהועלו בחלק הקודם., הרעיון המוצג בחיבור זה הנו מוזר, חריג ולמעשה נשמע בידיוני. שהרי מה כתוב כאן? שישנם כוחות ערטילאיים שרוצים ברעתנו. וכי ככל שאדם מתקדם במסלול מסויים, כך הכוחות הללו 'מחפשים' אותו יותר??
האם חיבור זה מבטא פרנויה חולנית? פרי דמיון קודח? או אולי יש כאן חשיפת טפח של מציאות עלומה וסמויה.
האם באמת יכול להיות שישנם כוחות שמתבייתים על בן אדם רק בגלל שמה שחי בו מצוי על תדר מנוגד לתדר של הקונצנזוס?
האמנם קיימת אנטיתיזה שגדלה סביב התיזה? וביחס ישיר לעוצמתה? מחפשת להשמידה?
אני מניח שאדם שסובר כי המציאות זה כל שקיים בתחום הנגלה והמוחש, וזה הנופל בתחום השכל הרציונלי – ימצא את הכתוב כאן כמופרך לגמרי.
ועל כן יש צורך להבין את עניין העננים האנרגטיים:
אפשר לנסות להבין ולראות בני האדם בשתי צורות,  דרך העולם הגלוי או העולם הסמוי.
השכל הרגיל והראיה הרגילה מחפשים את הסיבתיות של הדברים בתחום הגלוי והמוחש, זה שנופל בתחום התפיסה הרגילה והשכל הקונוונציונלי. אך בדרך כלל רק התוצאה מצויה באור, התהליך (לקראת התוצאה) כבר נמצא באור הדמדומים, ואילו הסיבתיות מסתתרת בחשכה. אך אנחנו לא אוהבים חושך, כי שם לא רואים.. משל לאותו אדם שמחפש את כספו שאבד בערב, לא היכן שאבד, בחושך, אלא מתחת לפנס הרחוב, כי שם יש אור.
והיכן יש אור? במה שאנו כבר יודעים, בסברה הקיימת והשולטת, אין דבר שאי אפשר להסביר, והיות וכך, רוב ההסברים נלקחים מן התחום הטכני. דהיינו, משתמשים בסיבות טכניות. או לפחות ראציונליות.
וכך עובדת החשיבה השלטת: "פעם חשבו שיש כוחות בטבע, רוחות, שהאדם צריך לפייסם ולסגוד להם, וכי אם הם כועסים אז כלום לא יצלח. היום כולנו יודעים שהכל תלוי באדם, ושליטה של האדם בחייו, בעולמו ובגורלו, תלויים רק בו. אנו גם מנסים להבין את עצמנו לפי השכל, לפי מחקרים מדעיים לפי מה שידוע. מדע הפסיכולוגיה עוסק בנסיון להבין התנהגויות של בני אדם, לפי החינוך, השפעה סביביתית, יחס של ההורים וכו'". כך הראיה הרגילה, זו מחפשת את הסיבה לדברים בתחום הנתפס.
אנו מנסים להסביר תופעות אנושיות בהשענות על רציונאליות, ועובדות גלויות ומדידות. מחפשים את הסיבות בתחום הגלוי וזאת משום שבתחום הגלוי יש לנו יותר שליטה ומידע ולא בגלל שזה מסביר תופעות כמו השואה. כי עד לשורשים האפלים ממנה פרצה השואה, השכל הרגיל לא יכול להגיע. הדרך הרציונלית של המאה העשרים ואחת, לא מכירה בכוחות אפלים שמניעים בני אדם.
הסברה השלטת טוענת כי יש לאדם שליטה על חייו, והוא מחליט, על ידי השכל הישר, התנסויות העבר ומחקרים מדעיים, מה לעשות ואיך להניע את חייו. אך כשבודקים הנחה זו לעומק, רואים כי הרבה מפעילויות בני אדם, אין להם הסבר רציונלי. אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשולטים ומנווטים את חיינו, בשעה שישנם כוחות שלהם אנו מצייתים, תוך כדי שאנו משוכנעים כי ההגה מצוי בידיים שלנו.
אחת הדוגמאות לתחושת השליטה הלא ריאלית שיש לנו על  חיינו, מצויה במחקרים של פרופ' דניאל כהנמן הישראלי, שקיבל על כך פרס נובל, ובו הוא קובע כי הבסיס לרוב ההחלטות הכלכליות, אינם כלל מחקר שווקים, או שיקול דעת הגיוני, אלא הבסיס הרגשי. ומדוע זה שייך לעניינו? כי האדם שמחליט את ההחלטה הכלכלית, משוכנע שהוא עושה זאת על סמך סיבות רציונליות ובדוקות. לא מודע כלל כי מה שבעצם המניע אותו הם רגשות  כגון, חמדנות, פחד, תאווה, רצון בניחומים וכו'. העולם הגלוי במקרה זה, הוא עולם השכל, העולם הסמוי – עולם הרגש, והוא שולט על עולם השכל, בה בשעה שאנו מאמינים כי אנו מחליטים רק על סמך השכל. למשל מחלות: אפשר לתלות את המחלות בתחום הנגלה והמדיד, של חיידקים, זיהום, מפגע סביבתי, דרך חיים לא בריאה. כלומר, סיבות טכניות, כמו תנאים סביבתיים, וכו', אך כנראה שהאמת היא שעה שחלק גדול מן המחלות נובע ממקור ריגשי עלום, כמו מתח, יגון, רגשי אשמה וכו'. מחלות פסיכוסומטיות.
השליטה של תחום הנסתר בחיינו מופיעה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתחום הגלובלי על כלכלה עולמית. זו מנותבת על ידי מספר קטן של אנשים בעלי ממון ושררה, שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים. הכוח האמיתי, מצוי, בדרך כלל, מאחורי הקלעים, שם הוא אוהב להיות, סמוי. ושם הוא יכול להניע בצורה האפקטיבית ביותר, את העולם הגלוי. מאחורי כל מה שנגלה לשכל הרגיל ולראיה הרגיל, ישנו משהו עלום שמניע אותו.
אך אנו משולים לאותם ארבעה עיוורים הממששים פיל, וכל אחד חושב שזה משהו אחר, קשה להסביר לעיוור שבטוח שזה עמוד, שזה בעצם חלק מחיה גדולה.
כולנו עיוורים, קולטים רק את מה שנופל בשדה המודעות הצר, המוגבל שלנו.
למשל במשחק כדורגל: לא הקבוצה המיומנת, המאומנת ובעלת השחקנים הטובים היא זו המנצחת, אלא זו שמחוברת לכוחות החזקים ביותר, כוחות שנוצרים על ידי מיזוג של הלהט של האוהדים והדבק  של הליכוד הקבוצתי.
כול קבוצה מחוברת למעין בטריה, שכמו נטענת בכוח ההתלהבות של האוהדים. ואוהדי כל קבוצה מטעינים את הבטריה הזו בין שבת לשבת, ובדרך כלל, ככל שהבטריה טעונה יותר, כך גדלים הסיכויים של הקבוצה – לנצח.
כך זה לא רק לגבי קבוצות כדורגל; כל אדם, כל קבוצה, כל מדינה – מחוברים למאגר אנרגיה, שנוצר מן השדרים הקולקטיביים של כלל האנשים שמחוברים לתדר של המאגר המסויים הזה. והמחשבות והרגשות שלהם, טוענות את הבטריה, או הענן, שאחר כך מזין ונותן לכל אחד מהם את כלל האנרגיות של כולם ביחד.
כל מי שנמצא על תדר מסויים, מושך אליו את כל שנמצא על אותו התדר.
ישנה תופעה מאוד משונה בפיזיקה. למוזיקאים ישנו מכשיר כזה שנראה כמו מזלג, Tuning fork
והוא נקרא, קולן, או מזלג קול. הנה מה שכתוב על כך בויקיפדיה: קולן הוא כלי פשוט שנועד לעזור בכיוונון כלי נגינה. בדרך כלל הוא מיוצר ממתכת וצורתו כצורת מזלג בעל שתי שיניים מאורכות. הקולן מתוכנן להשמיע צליל טהור, כלומר בתדר אחד בולט הנקבע מראש בעת יצורו. כדי להפיק את הצליל מהקולן יש להכות בעזרתו על חפץ קשה כלשהו ולהמתין מספר שניות להתייצבות הצליל(דעיכת תדרים אחרים). מכיוון שהצליל המופק הוא בעוצמה יחסית נמוכה, נהוג לעתים להצמיד את הקולן לאחר יצירת הצליל לאוזן או למשטח כדוגמת שולחן עץ המשמש כתיבת תהודה לצורך הגברת הצליל. הקולן הומצא ב-1711 על ידי האנגלי ג'ון שור שהיה נגן חצוצרה מלכותי בחצרו של ג'ורג' הראשון מלך בריטניה, שם הוא ניגן בהנחיית המלחין גאורג פרידריך הנדל. הקולן שהוא יצר היה מכוון לתדר של 423.5 הרץ. ניתן אמנם לייצר קולן עבור כל תדר (ועל כן, עבור תו מוזיקלי), אך הסוג הנפוץ ביותר הוא קולן המכוון להשמיע את התו 'לה' באוקטבה הרביעית של פסנתר. סוג זה מכונה 'A-440' על שם התו 'לה' (המכונה באנגלית 'A') שהתדר שלו הוא 440 הרץ. התקן של 440 הרץ נקבע ב-1939 על ידי ועדה בינלאומית ואושר על ידי ארגון התקינה הבינלאומי ב-1955. השימוש בתו 'לה' לכיוון כלי מיתר ופסנתרים רווח בתזמורות זמן רב ומכיוון שבעבר השתמשו במספר תדרים באזור ה-440 הרץ כדי לייצג את התו 'לה', נועד התקן לוודא אחידות צליל בין התזמורות השונות. על כל פנים, לא כל התזמורות מנגנות ב-A-440; תזמורות בצפון אמריקה בדרך כלל מנגנות מעט גבוה יותר (כדי לקבל צליל מבריק יותר), ואילו תזמורות של מוזיקה עתיקה מנגנות במגוון כוונונים רחב, לרוב נמוך יותר.
כלומר, הם מכים בו כדי לאפס את כלי הנגינה על התדר של הקולן או מזלג קול. ואם מכים במזלג הזה הוא משמיע צליל, מעין זמזום.  ואם ישנם שני מזלגות בחדרים שונים, ואדם נותן מכה על האחד, אז אם השני מאופס על אותו התדר, השני יתחיל גם הוא להשמיע צליל או לזמזם.
הנה שתי תמונות של 'טיונינג פורק':
  
Tuning forks                                             

קישור לאתר של ויקיפדיה באנגלית, בנושא הקולן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Tuning_fork

כלומר אם קורה משהו במאגר האנרגיה (הוא מקבל אנרגיות חדשות או מתדלדל) זה מיד ישפיע על כל אדם שמצוי על אותו התדר.
ואם אדם נמצא על תדר של קבוצת כדורגל מסויימת, או של יחידה בצבא, אז הוא גם משדר וגם קולט, אל המאגר שהתדר הזה מאכלס אותו – וממנו. אם הוא מלא בהתלהבות וטעון בתדר של הקבוצה, הוא ישדר למאגר הרבה אנרגיה. אך אם הוא נמצא במצב של חוסר, ושל ירידת התלהבות והוא חושב על הקבוצה, המאגר ישלח אליו הרבה אנרגיה, דרך התדר המשותף.
דברים המצויים על אותו התדר, משדרים את אותה המנגינה.
בני אדם במהלך ההיסטוריה התאגדו ויצרו קבוצות ששידרו סוג מסויים של אנרגיה שהצטבר וחיזק את סוג הקבוצה שאותם אנשים השתייכו אליה.
ונגיד שיש ארבע מאות מליון קתוליים… אז הם משדרים לחלל האוויר קתוליות, תדר של קתוליות, וזה אומר שיש ענן ענק של קתוליות שכל 400 המיליון הקתולים מתחזקים ומחזקים.
וזה אולי מסביר מדוע  הכנסייה הקתולית רוצה כמה שיותר אנשים. ולמה היא מזינה ומחזקת את הדבקות הדתית שלהם. כי ככל שיש יותר אנשים, והם מלאי דבקות דתית – כך הם מזינים את הענן הזה של קתוליות. אך אם האמונה שלהם לא רצינית, אין די ב- 400 מיליון מאמינים, ואז הכמות צריכה לחפות על העדר האיכות. ורק אם הם מאמינים  בכל ליבם ונפשם – הענן באמת נעשה טעון. אם כך, צריך כאן גם כמות (40 מיליון מאמינים) וגם איכות (מידת הדבקות והאמונה).  כי כשנבחר אפיפיור והוא צריך להשפיע על העולם ולחזק אינטרסים של הוותיקן או הכנסיה הקתולית – יש לרשותו מאגר כוח עצום של הענן הזה, שהוא מחובר אליו ושואב ממנו.
וזו דרך להבין מיסיונריות; כמעט כל תנועה, כת ודת – רוצים כמה שיותר אנשים שיחזקו את המאגר. והשלב הבא הוא, כאמור, לחזק אצלם את האמונה והדבקות הדתית. ושני אלה; כמות האנשים ורמת הדבקות שלהם, מחזקים את הענן בצורה משמעותית. כך במאבק בין  איסלם לבין קתוליות, בין רפובליקנים לדמוקרטים , בין הקומוניזם לקפיטליזם. בכל המאבקים הללו, מה שעומד על הפרק זה ניסיון להגדיל את החוזק והאיכות של מאגרי האנרגיה של כל אחד משני המחנות הניצים הללו.
קומוניסט אמור כל הזמן לשלוח כח למאגר של הקומוניזם, אך  ברגע שאנשים התחילו לבגוד במשימה, ובמקום לשלוח כח למאגר, הם פינטזו על רכוש פרטי –  מאגר הכח של הקומוניזם הלך והתדלדל, ואז כשבאו מנהיגים לקחת כח מן המאגר, הם לא הצליחו להטען מן המאגר הקומוניסטי והקומוניזם קרס. אותו הדבר קרה לקיבוצים.
אם דרך חדשה רוצה להתפתח, זה תלוי בשני מרכיבים: האחד הצטרפות של חברים חדשים והשניה, האם החברים הקיימים באמת מזינים במחשבותיהם את ענן האנרגיה של הדרך החדשה, או שהם חושבים על החיים האישיים שלהם, ולוקחים את החברות שלהם במפלגה או בדת, כדי לפנטז על המשברים והפסגות של חייהם האישיים. במידה ומספיק חברים יעשו את זה, יה יחליש משמעותית, את המפלגה או התנועה הדתית המסויימת.
וחוץ מצירוף אנשים חדשים וחיזוק הדבקות שלהם בקבוצה, ישנה עוד דרך לחזק את המאגר  המסויים, והוא, להשמיץ אנשים המצויים במפלגות או חברות דומות, ואת אותם אנשים בתוך הקבוצה שנמצאים בשוליים שלה, כי אם יש משהו בשוליים של איזו שהיא חברה, הוא מכניס ספק לאנשים שנמצאים בפנים, והם מחלישים למעשה את מאגר הכח.
אפשר לקחת כדוגמא את השמאלנים והימנים שנמצאים בארץ.ובארצות אחרות. מאגרי האנרגיה של השמאל והימין תוקפים זה את זה.  אך מי שינצח במלחמה זה מי שטעון באנרגיה יותר חזקה. היום מאות מיליוני מוסלמים יושבים בעולם משדרים דבקות ושנאה אל מאגר הכוח שלהם, וכל מי שעולה על התדר האיסלמי, מתחבר למאגר הכוח הזה, ושואב משם הרבה כוח.

למעשה, כל ההתאגדויות של בני האדם ביחד, זה על מנת ליצור מאגר כח  שיזין את הפעילות והתנועה של בני האדם שניזונים מן המאגר המסויים הזה. אם בן אדם אומר: 'אני שייך לגולני', הוא מתחבר למאגר כח שהמון המון חיילים מזינים אותו, ובכל פעם שיש עצרת, או שרים שירים של גולני, המאגר הולך וגדל. וגם בכל פעם שמישהו רואה אותו עונד את הסמל ומתפעל  מכך שהוא שייך לגולני, המאגר הולך ומתחזק.
כך בתנועות גדולות, אך אותו עקרון עובד גם בחייו האישיים של האדם: אדם לא יכול באמת לשנות את חייו, או להתפתח, כי יש לו רק את הכוח של עצמו. וכדי לשנות משהו צריך כוח שהוא חזק מן הכוח שלו בלבד, כי שום דבר לא יכול להזיז את עצמו.
בן אדם לא יכול לשאת בתוכו כח אנרגטי, הוא צינור, לא מחסן, כל מה שהוא נושא בתוכו- מתעפש אם הוא לא עובר הלאה.
אבל יש לו יכולת להתחבר כמעט לכל תדר ולכל רמה אנרגטית. ובמידה והוא לא סתום, כלומר, לא מלא בעצמו, לא מלא במעצורים, או מחסומים, לא מעורב רגשית- או אז הוא יכול להעביר דרכו כח שהוא יותר עוצמתי ממנו.
אף בן אדם לא יכול להיות עוצמתי ואפקטיבי מתוקף מה שחי בו, אלה רק בתוקף היכולת שלו להתכוונן למאגר אנרגיה.
הבן אדם לא יכול להיות מטרה לעצמו, הבן אדם הוא מכונת תדרים שיכולה להתכוונן למשהו.

ובחזרה לעניין מלחמת בני אור בבני חושך או לעניין התיזה והאנטתיזה;
יש עננים שטעונים באנרגיה של פלוס ואחרים באנרגיה של מינוס, ומלחמה ניטשת בין סוגי האנרגיה הקוטביים. למשל בין סוג האנרגיה הנשית לגברית. או, כאמור,  בין מפלגה ימנית לשמאלית. בין תעשיינים והירוקים .
ובין אנשי הנפש מכונים כאן בני האור ואנשי הרוב השקט – המכונים כאן: בני החושך.
איך נוצר כל העניין של בני אור ובני חושך?
המטרה הראשונית של האדם היא לממש את הפוטנציאל הנפשי והתודעתי הקיים בו. לשון אחר, להוליד עצמו מחדש ברמת התודעה.
אך באופן כללי המין האנושי איבד  את הקשר עם החזון האישי של להוליד את עצמו ברמה תודעתית. ומאז החלו בני אדם להתאגד בקבוצות. קבוצה יכולה לבוא  כחיפוי על העדר נתיב דרך אישי שהוא לא אגוצנטרי,
היום הקיום של בני אדם הוא קיום עדרי, לא קיום אינדיבידואלי כלפי מטרה,
ואז משנוצרו הקבוצות הם החלו לרצות להתחזק על חשבון קבוצות אחרות.  וככול שקבוצה אחת מחלישה קבוצה אחרת, היא יותר מתחזקת. וזה לא משנה אם קבוצה מסויימת היא בעד משהו או נגד משהו, זה לא רלוונטי,
לכל קבוצה, לכל עדר,  מאגר אנרגיה שמזין אותו.
היחידים, ואלה שחרגו מן הרוב,  משקפים לקבוצות הרוב את הבינוניות וקשר השתיקה שאופף אותם, על ידי עצם העובדה שהם אחרים ויחידים. היחיד בעצם זה שהוא לא עבד של העדר, משדר לרוב שהם תקועים בבינוניות וסוגדים להנאה ולכוחנות.
ואז היחיד, האאוטסיידר הנפשי – סופג מיתקפה מענן האנרגיה של הרוב, שמזהה אותו כלא שייך, כבעל תדר שונה. זה גם מה שקורה באנטישמיות, או באפליה של קבוצות שוליים.

חלק ה': ביחד ולחוד
ועל כן בני האור, האאוטסיידרים של הנפש, חייבים להתאגד, כי רק בקבוצה הם יצליחו להקים מאגר של כח- שיצליח לבלום את המיתקפות של בני החושך.
להתלכד, ביחד עם מופגזים אחרים, ולתת האחד לשני: גבוי חיזוק, תמיכה ואמפטיה.
על בן האור, זה שמרכז הכובד שלו הוא חייו הפנימיים, להיות חלק מגוף מלוכד. כל עוד האדם נותר יחיד ומבודד, קל להכניע אותו. כשטיפת נוזל מבודדת מטיפות אחרות, קל לגל החום הקטן ביותר – להכניע אותה. ותוך שניה היא מתאדה. אך כשהיא חוברת לאחיותיה הטיפות, והיא חלק משלולית, או אפילו חלק מאגם, האנטיתיזה תתקשה להצליח במתקפתה.
סיפור שמאייר ומדגיש נושא זה הינו סיפור הזקן שנטה למות וכינס את בניו, הוא ידע שמלחמות הירושה כבר החלו. הוא ביקש שיביאו לו מטאטא קש, עשוי מזרדים. וביקש להתיר את החוט שמאגד את הזרדים. ואז הוא ביקש מן החלש ביותר לקחת קנה קש ולכופף אותו, וזה נשבר בקלות. ואז ביקש מן החזק שבהם, לאגד חבילה של כמה קני קש, זרדים, ביחד, ואז  לנסות ולשבור, והוא לא הצליח. ואז אמר להם: "ראו, כשכל אחד מכם עומד בפני עצמו, והוא לא חלק מגוף אחד של היתר, קל לשבור אותו, אבל כשכולכם ביחד, לא ניתן לשבור אתכם".
כך גם במלחמות כנגד האנטיתיזה: כשאדם לא מקבל תמיכה וחיזוק משום מקום והוא עומד נגד מיתקפות האנטיתיזה כשהוא נשען רק על כוחו הוא, ועל הגיבוי שרק הוא נותן לעצמו – אין הוא יכול לשרוד. כי הכוחות יגרמו לו לשחיקה ובסופו של דבר הוא יתערער מבפנים.
כל זאת בתנאי שהוא משולל תמיכה רגשית וחברתית. אך והיה וימצא מישהו שתומך בו, מקרין לו חיזוקים – אזי השחיקה שלו נבלמת.
ואם איתרא לו מזלו, והוא כבר חלק מחבורה מלוכדת, שבה כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם – אזי יוכל לעמוד במתקפה, בכל מתקפה, כי הגל שיסתער עליו לא ימצא קרש בודד תקוע בקרקע, אלא קרש הוא חלק מגדר, ובתוקף היותה כזו (חלק מגוף גדול) היא מצליחה לבלום את הסחף שיוצר הגל.

חלק ו': סיכום
זה הלקח: אם אתה אדם מיוחד, שנאמן לנפש שלו יותר מאשר לנורמות חברתיות, נכונו לך צרות. דברים לא טובים הולכים לקרות לך, לכאורה בלי סיבה. מאמר זה טוען שאנשים מיוחדים חווים חיים קשים, וזאת כי ענן האנרגיה של הרוב מזהה את השוני, והיות והם מבודדים, קל יותר לתקוף אותם מאשר לו היו שייכים למאגר גדול יותר. אבל החדשות הטובות הן, שלו אדם היה שלם עם עצמו, ומהווה חלק מקבוצה תומכת –  לא רק שהמתקפות הללו לא יפגעו בו, אלא שלהבה שחיה בנשמתו ובתודעתו רק תתחזק כתוצאה מן הקשיים של החיים.
קושי לא מכבה את אורה של הנפש ולא את הבערה של התודעה. זו דווקא מתלקחת ביתר שאת. כל שהוא צריך לדאוג לו זה לא לתת לקשיים להפוך לפקפוק עצמי ומעורבות ריגשית. ואז הקשיים רק יגרמו לו לטפס מעלה מעלה, במעלה סולם התודעה.
גבריאל בן יהודה,16.4.2007
ulin8882001@yahoo.com


קישורים:
קישור למאמר אודות אמנות הלחימה: זאן שין: http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_7

***
קישור למאמר של אלי אשד על משה קרוי, בנושא מלחמת בני אור בבני חושך:
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/kroy2.html

 


 

שוד היחסים הגדול

(על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה)

 

חלק א': איתותים טריטוריאליים:

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי – יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

אנו רגילים לראות את העניין הטריטוריאלי ולזהות אותו בכביש, במלחמה בין נהגים, או במלחמות בין אומות, ומדינות. וכמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב ומנצחת ומספחת אליה קרקעות – כך המצב הכלכלי והחברתי שלה משתפר בעקבות הכיבוש. בעוד שהמדינה שגזלו ממנה את השטח – האימפליקציות של זה לגבי התפקוד הפנימי שלה – תהיינה מאוד שליליות.

אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה. אך איך מתרחבת טריטוריה אישית של אדם בשיחה או בתקשורת? ובכן אם לתפוס שטח פיסי זה אומר הרשאה להתרחב פיסית, הרי שבשיחה רגילה, או שיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיסי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים, המועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר. אך האפקטיביות שלהם במישורי הנפש – אינה ניתנת לעירעור.

המרחב הטריטוריאלי שמדובר בו כאן, הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיסית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישייים. שם הוא לא רק מוחשי וממשי, אלא שכוחו והשפעתו זהים למכבש המוחק גבעה, או טרקטור המסוגל להקים אותה. ועצם חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו 'מכבש' או 'טרקטור' אינם גורעים כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.

נקודה חשובה: כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה'מומחיות' הגברית. נשים מחפשות ביחסים את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הנו צורך כלל אנושי. אך גברים יוצאים לקרב מסיבות טריטוריאליות – ביתר קלות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד מרה ונחרצת יותר.

ההבדל בין גברים לנשים בנושא זה, אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות. אפשר להגיד כי לגבי גברים הנושא הטריטוריאלי ביחסי אנוש הוא כמעט בגדר של יהרג ובל יעבור, לגבי נשים, זו אופציה שאליה לרוב הן נגררות, בעיקר על ידי גברים…

 

חלק ב': איך זה מרגיש?

אדם שמקבל פחות מרחב מחיה חש פחות טוב, יש לו פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע את מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, או מנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק, או מכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, או כשמהירות הגלישה במחשב נעשית איטית יותר, או אולי הדוגמא הטובה מכולם היא של טוסטוס שממשיך לנסוע רק בכוח הנעת הפדאלים (הדוושות) ולא בכוח המנוע; המאמץ מתגבר, והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של האדם מתקטנת או נעשית מוגבלת.

אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, או מצד הזולת, או אנשים אחרים – חש: אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד (להבהיר נקודה). להיות חלק מן הדינמיקה או הזרימה התקשורתית שמסביב.

הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה – כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש -תקשורתית- את מלא פוטנציאל העצמיות שטמון בו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.

ברמה זו (הרמה הנפשית והתקשורתית) הדבר משול לאדם המנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים, המאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.

חלק גדול מן התקשורת האנושית מורכב, במידה רבה, מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם והנקודה היא שתמיד זה נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים.

מרחב נפשי ותקשורתי הנו משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע, שיש לאדם אחד יותר מאחרים, מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו, זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם אחרים היכולת שלו להשתלט על משאבי מרחב של אנשים אחרים- מגדילה את שלו. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו (או לאבד חלק ממנו) כשהוא לבד. המעבר הזה – ממצב נפשי מצומצם ל מורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל – מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים. אפשר להגיד שהמרחב הנפשי והתקשורתי של האדם מצוי במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש – כל הזמן ועם כל אדם ואדם שהוא פוגש. כל אדם עלול לקחת ממנו חלקים מן הטריטוריה הנפשית, פסיכולוגית ותקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.

ביחסים קבועים עם אנשים שיש לנו עמם יחסים ברי קיימא, בדרך כלל המערך הטריטוראלי נתון בסד של הרגלי שיחה ותקשורת וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים של הפעמים הקודמות. ואוי לאדם בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע בשיחה הנוכחית ינסה להגדיל, ולו במעט, את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.

 

חלק ג': החיים באספקט הטריטוריאלי

בעולם החברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד, ומתקיים בהם קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה. וכאמור, מי שמקבל יותר מרחב –נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר, דברים באים אליו והוא יכול לקרות ולהתרחש.

הרחבת השטח הרוחני, נפשי ופסיכולוגי – אינם נתפסים או נראים כאלה, הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים. למשל, תוך כדי פגישה או דיון – אדם מסוים יתעקש ולא מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסויים בדיון, לכאורה בגלל סיבות מאוד חזקות הגיונית, בשעה שהסיבה האמתית טמונה בכך שאם יצליח לכופף את הדעה של לאחרים לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושלהם יקטן.

יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה ככל שאדם אחד לא יסכים עם דעתו של אדם אחר וזה מוכן לוותר על דעתו המקוריתית – ולקבל את חוסר ההסכמה כך מתרחבת הטריטוריה של זה שלא הסכים.

ואז כאמור, הוא הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.

אנשים נפגשים מכל מיני סיבות, אישיות, מקצועיות וכו', אבל מה שקובע את משך הפגישה, את ההרגשה עמה כל צד יצא מן הפגישה, מה יצא בסוף, ואם תהיה פגישה נוספת – הם לא הנושאים הנדונים בפגישה או בשיחה אלא מי מצליח להגדיל טריטוריה שלו ומי נאלץ לצמצם ולאבד חלק משלו.

וזו אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה; כשאדם עולה בדרגה – תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם של שלו; להגיד לו דברים, לחלוק עליו לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול יותר בו הוא יכול לטעות. כמו כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.

וחשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שהאדם שואב מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו – אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו עתה לעשות יותר. אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהישנות שלו, שהמסוגלות שלו, שהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.

ואיזה חיים חיים האנשים בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן אנשים בעלי הטריטוריה הפסיכולוגית והתקשורתית הרחבה יותר, הם האנשים יש להם את איכות החיים הפנימית והתקשורתית הגבוהה יותר. הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, 'צודקים יותר'. אפשר אפילו להגיד שהמזל כאילו משחק להם יותר; אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה והזרימה שלו חופשית וחזקה מתוכו ויש לו איפשור יותר גדול – דברים קורים לו באופן יותר ממוזל, זה סוג של דינמיקה. ניתן להמשיל זאת לאדם בים; כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט רחבה יותר הוא שוחה עמם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב – הוא צף עליהם וכהשטריטוריה רחבה עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים. הוא מתאזן על גל גדול, הוא מצוי עליו גבוה ומגיע עמו רחוק. וכשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שזה בא לביטוי ביחס לאחרים.

בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את שלהם ומוכנים לאפשר הרחבה טריטוריאלית של אדם אחר, בדרך כלל רק כשאין להם ברירה. למדנו מן החיים להלחם על כל סנטימטר.

נושא זה מעצב את חיינו עם בני אדם כמעט בכל תחום, זה הגורם הדומיננטי והמשפיע ביותר ביחסים שבין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידים וכו'. בסופו של דבר אם משפחה נשארת ביחד, אם ילדים עוזבים את הבית, עם בני זוג או ידידים נשארים ביחד – כל זה נקבע בעיקר על ידי היכולת שלהם להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, דהיינו, האם האדם שמגדיל את הטריטוריה שלו על חשבון האחר, יעשה זאת כך שהאחר עדיין יחוש שכדאי לו (למרות הצמצום הטריטוריאלי) להשאר איתו. ברגע שהוא ירגיש שאין תמורה ראויה שהוא מקבל לצמצום הטריטוריאלי שהוא נדרש תדיר לבצע – או אז הוא יעזוב את היחסים.

חלק ד', איפיונים ודוגמאות:

כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש צורך להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוראלית הם: גימוד של הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין ממושכת יותר, הגבלת מספר המלים שאדם אחר אומר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני. , ההרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שבן אדם נותן ומקבל (ככל שאדם מקבל יותר מחמאות – המרחב שלו הולך ומתרחב, ואילו אם האדם שנתן אותם לא מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה – הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש). – לכל אלה נודעת משמעות הטמונה מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. משמעותו אינה טמונה בו אלא במה שהוא מייצג (כמו כל סימבול) ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכון הוא פוגע שם.

ישנם דרכים סמויות (לא פיסית, אלא תודעתית) רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, והמשותף לכולם הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.

המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר; הוא יקבל יותר מקום, ובעיקר יותר הרשאה. יהיה מותר לו כל מיני דברים שלא מותר לאנשים אחרים. אנשים אחרים יעבירו בקורת על מישהו בחדר, זה לא יעבור בשלום, אם הוא מעביר אותה – זה עובר. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים. מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות את שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס (דה פאקטו) רק אם אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.

דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו, מתווכחים, עסוקים בקשקוש על המחברת, מביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ, שואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות התלמידים מדברים אותה כמות של מלים, ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אך באחת הוא מקבל מרווח מצומצם, בשניה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השניה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.

דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות, או הכל נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכו'. ובכן ההסבר כאן הוא שהוא מגיב כך הוא חי בספייס פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי, אין לו את החופש לנוע בחופשיות, אין לו את המרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. ואיך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי, ככל שלאדם מרחב גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות כושר שיפוט ויכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.

דוגמא נוספת; שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה זה לשסע אותו באמצע משפט, ככל שעושים לו את זה יותר פעמים – כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני זה מי שיש לו משהו חשבו להגיד ועל כן לא יכול לחכות, אך אם נבחן תבניות שיחה קבועות עם בני שיח קבועים, נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות – משסע גם בבאות. כלומר זה פרי של צורך להגיד משהו חשוב אלא זה מצוי בצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה, כשהשיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.

דוגמה נוספת היא משך הדיבור, ככל שאדם לוקח לעצמו יתר זמן דיבור ומוציא יותר מלים כך הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה, יכולה להאמר כמות מלים מסויימת. ומנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא זה שאומר יותר ומי אומר פחות. וכמה יותר וכמה פחות. וככל שפער המלים גדול יותר כך יגדלו פערי השליטה בין השניים.

הבה ונתמקד באיתות רווח מסויים לשלילת, או לצמצום, הטריטוריה של אחר; מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה (זאת אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, כי אחרת זו ביקרות בונה ואין לה אפקט של צמצום טריטוריאלי) יכולה לגרום לאדם להתבלבל, לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, וזאת לא בגלל שהוא רואה שמעביר הבקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל שהאיתות שהביקורת מגלמת, מצמצם את המרחב הנפשי והתודעתי שבתוכו הוא מתפקד. הביקורת (המגמדת) באה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שזה שמעבירים עליו ביקורת – תופס. כלומר הביקורת, במקרים רבים, כלל וכלל אינה עניינית, וכל קיומה בא בגלל הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שמבוקר. והמחאה או העלבון של זה שמבוקר, אינם יוצאים כל כך כנגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהמבוקר אמר או עשה, או כנגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא כנגד צמצום המרחב הבינאישי שלו, (במידה ולא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה).

ולא רק ביקורת כמובן. זה יכול להיות משך המבט ומי מסיט אותו קודם, זה יכול להיות הקול של מי יותר חזק, או מי תופס נפח יותר רחב בכסא, או שטח יותר גדול מן השולחן. מי מוציא יותר מלים מן הפה, למי מותר לשסע את הזולת באמצע המשפט- יותר פעמים, למי ישנם משפטים ארוכים יותר, מי הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת. מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה ('אוקיי, אז, זהו, אז אני צריך ללכת) וכו'. לגבי האיתות האחרון – אפשר לראות את הסיבה לרצונו של המאותת לסיים שיחה – כנעוצה או נובעת ממשהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו וכו'. אך אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות – נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. (דרך אגב, ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית – כך הטריטוריה של השני –קטנה בהתאם). ואכן, ברוב המקרים, למתרחבים טריטוריאלית ישנה נטיה (קבועה וחוזרת על עצמה) להיות אלה שקובעים מתי השיחה הסתיימה, בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, וזאת מכיון שעצם ההרשאה להחליט מתי השיחה הסתיימה – היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה, או כל אחד מן האיתותים שהוזכרו כאן- לא מצוי בסיבה טכנית כלשהי, כמו 'אני חייב לזוז', או 'לא נוח לי בכסא הזה – לכן אני נשען על השולחן', 'אני לא רואה כל כך טוב – לכן אני נועץ בך מבט', או 'אתה יושב רחוק ולכן אני צריך להרים את הקול', וכו'. ברב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים הללו, הוא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. (כוונה שאם אינה מביאה לכך שהזולת ישיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו – היא תאשר כי הוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו).

דוגמא נוספת; שני אנשים מדברים, ככל שצד אחד מביע יותר חוסר סבלנות וחוסר סובלנות והשני לא יחזיר לו במורת רוח או התנגדות בעוצמה שווה – כך הטריטוריה של זה שמפנים כלפיו את חוסר הסבלנות יסבול ממצב של טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית מכווצת.

ועם זאת לפעמים ההפך הוא הנכון. ולמה הכוונה? כל הכתוב לעיל נכון ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשהאדם ששולח את המסר מצוי ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות והוא רוצה להגיע קצת יותר למעלה. לרמה זו ניתן לקרא בשם: רמת הרס"ר, דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים, או רמת פקיד בחברה. ברמה סטאטוס גבוהה, האדם משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד', הוא דווקא ממעיט בהם יותר מאשר אדם ממוצע. רמת זו היא רמת האלוף, או המנכ'ל הבכיר. למשל הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט שלא יזוז, יתן לזולת לדבר כמעט מבלי להכנס לדבריו, לא יצור כמעט קשר עין, ידבר בקול שקט מאוד. בקיצור יעשה ההפך מאדם ברמת רס"ר. כאן, על ידי כך שהוא גוזל משוב מן הזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא 'מייבש' אותו על ידי חוסר התייחסות. ואכן, התעלמות, או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה הגבוהה יותר.

כלומר, במעבר מרמה לרמה, זה מתהפך, במקום לצמצם מרחב על ידי עשיה רבה יותר מן הזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.

סיכום:

סך הכל יש לנו ארבעה מצבים שניתן להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי;

1. צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.

2. הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.

3. אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי לגרום להפחדה והחלשה של הצד השני כדי שיסכים לוותר על עוד טריטוריה.

4. נתק. הצד המנצח כבר לא יכול לקבל עוד טריטוריה, הוא לקחת מה שאפשר והוא צריך עוד. או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל הוא יודע שלא יקבל זאת עם הפרטנר הנוכחי.

מסה זו הנה מסה מקוממת למדי מבחינות רבות. כי היא מראה שהמרקם הפנימי, או האחורי, בתוך או מאחרי מה שנראה כמערכות יחסים או תקשורת בין בני אדם – הוא גורם או אלמנט אפל, לא נעים ואפילו אפשר להגיד כמעט מפלצתי.

האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו, מעל פני השטח מולכת הנאורות והתחשבות והמוסריות, האופטימיות, הקידמה, האהבה והתמיכה ביחסים. נאורות זו הנה מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים, ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של היחסים.

מכאן, שככל שאדם חי בטריטוריה צפופה יותר בבני אדם – כך המאבקים שלו עם בני אדם יהיו חריפים יותר והרבה מן האיכות התקשורתית שלו עמם – יוכרע על ידי האלמנט הטריטוריאלי.

מבחינה זו איננו שונים מבעלי חיים, רק שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיסי וחד משמעי. אצלנו, בני האדם, האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא מצוי בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינמיקה שמאחרי היחסים שאנשים חיו.

האספקט הנדון במסה זו הנו אמנם הצד האפל של יחסי אנוש. אך עם זאת הדרך להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אינה בהתעלמות מן הצד האפל, כי בסופו של דבר ההתעלמות מובילה להתחזקות כוחו, אלא על ידי הפנית אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודע לקיומו ובכך לרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו. לעבוד איתו ולא נגדו. כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. אך בדרך כלל אנו מפנים רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונלי האפל, זה של מאבקי כוח, שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.

לכאורה אנו אנשי שלום, באים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו נטשת כל הזמן המלחמה; יחסים מתחילים במלות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם. אך כמעט תמיד לאחר זמן, החרב יוצאת מנדנה וכשיחסים נגמרים זה פחות אולי בגלל שהאהבה כמשה, ויותר בגלל שהחרב נצחה את האהבה.

אי אפשר לבוא ולהגיד: בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו ונהיה חיוביים ובכך נאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מכיוון שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. מפלצות גדלות בחושך. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי הוא להבין שהוא חלק מן החיים שלנו וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה – כך גם הנפש, הנשמה והתודעה – זקוקות למרחב זה. זו לא מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו דווקא מביאה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזו של השאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיינו – אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.

אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו לקרא להם אלינו , להזמין אותם הביתה. הדרך היחידה לחיות היא לחיות עמם בשלום, וכך הכוח שלהם לא ילך נגדנו אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתיזה תחבור לתיזה וכך היא תצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחם ויתחזק. והוא ילחם בנו מבלי שאנו נדע מה זה הנלחם בנו.

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

————————————————————————————————————————————————————————-

 

תגובה מקורא:

גבריאל בוקר טוב,

ראשית עליי להודות לך על המאמרים הטבולים בחוכמה פנימית ובהחלט מצליחים לגעת באופן מדויק מבפנים לבפנים.

קראתי את המאמר בנוגע לטריטוריה,הזדהיתי עם תחושת הטריטוריה, עם האופן שבו אתה שופך אור על הנושא, אך עוררת אצלי שאלה שמדי פעם צפה ומטרידה את מנוחתי ; האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל).

שאלה זו מעסיקה אותי לא מעט, כאשר אני מרצה או מעביר סדנאות, כאשר החופש הטריטוריאלי שלי גדול ואני במרכז העניינים אני יכול לחוש את הזרימה ,את העוצמה, את המרחב הטריטוריאלי, אך האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת? האם לא נוכל למצוא דרך קבועה להתרומם מעל כל זה ולהתחבר למקורות אנרגיה בלתי נדלים, למרחבים מוריקים ורעננים שמהם נרחיב את הטריטוריה שלנו, ולא על חשבון בני אדם אחרים ?

אולי ככל שנחבור אליהם הם רק ילכו ויתפשטו ויעצימו את המין האנושי?

האם אתה חושב שזה אפשרי? האם אתה עושה עם זה משהו ? האם אתה חושב שקיימים מרחבים שכאלה או שזוהי רק אשליה?

אני מצטער שאני שם אותך במקום של בר סמכא, אם שאלות שאולי אין עליהם מענה חד משמעי – אך אני מאמין כי חשתי אותך נכון ואשמח לשמוע את דעתך

אלי.

 

לאלי שלום רב

תודה על מכתבך הבהיר והמנוסח בדייקנות. אשתדל להתייחס לשאלותיך אחת לאחת, הן טובות וראויות.

אתה כותב: "האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל".

ובכן, איני חושב שנועדנו למלחמה, התדרדרנו אליה.

חלל וזמן הנם משאבים מוגבלים. אין מספיק זמן ואין מספיק חלל. ואני מדבר לא על חלל פיסי (שגם עליו נשפך רוב הדם על הפלנטה) אלא על חלל רוחני. חלל חומרי עשוי מאטומים, וחלל רוחני מרשמים.

וגם אם החלל הפיסי לא מוגבל והוא מספיק לכולם, עדיין, מי שאוחז בחלל רוחני רב יותר, חש וחי את חייו ביתר עוצמה ומסוגלות. ועל כן, אם לא קיימת כאן מנטליות ותרבות חיים של איפשור ופירגון, אז כל אחד מרגיש שאם הוא לא יקח כמה שיותר חלל, אף אחד לא יתן לו אותו, והוא ישאר עם איכות חיים ממשית – אפסית. (כאן בארץ עושים זאת בברוטליות, באנגליה עושים זאת בעורמה ובחלקלקות).

עכשיו, ישנן שתי דרכים להגיע לחלל, או להרחיב את החלל שלך: לקבל אותו מאחרים בגירסה ג'נטלמנית, נוסח: 'אני אפרגן לך ואתה תפרגן לי', או להשיג אותו בעזרת מסרים סמויים (ועל כך נסוב כל המאמר שלי) או בכוחנות. לצערי, איננו מגישים את החלל לזולת על מגש של כסף, כשאנו נוכחים שמגיע לו מבחינת האיכויות הפנימיות שלו. כך שהטוב יותר, או העדין יותר או המשובח יותר מאכלס אותו, לבסוף. (מתוך משוכנעות שאם נהיה איכותיים מספיק, אחרים יעשו עבורנו את אותו הדבר). אנו יודעים שעלינו לגזול אותו בצורה זו או אחרת, אחרת לא נקבל אותו. שיקולי איכות לא מספיקים. ומדוע המצב הוא כזה? ובכן העולם שלנו יכול להתנהל באחת משתי דרכים: או בדרך השלום או בדרך המאבק. דרך השלום היא דרך של איפשור, ופירגון. דרך המאבק היא דרך מיקח או ממכר, משא ומתן עיקש ולא נגמר על עוד גרגיר של טריטוריה ועוד אחד. לצערי, אנו מצויים עמוק בתוך עולם של מאבקי כוח. שהבעיה בקשר אליהם היא בכך, שהם לא נראים כאלה. מבחוץ זה נראה מתחשב, אך מבפנים רוחשות סכינים. זו פולניות במירעה.

הנקודה הבאה שאתה מעלה היא זו: "האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת?"

ובכן,קודם כל עוצמה אמיתית תמיד באה מבפנים ולא מאנשים אחרים, עוצמה מזוייפת נקנית על ידי תפקיד רם דרג, דרגה וכו', אך מאחרי זה לא חייב להיות משהו אמיתי. זה יכול להיות רק חיצוני. אך אם יש לאדם אכן עוצמה שבאה למשל מהשראה, כדבריך,עדיין הוא תלוי באחרים שיתנו לו את החלל שבו יוכל להביא את ההשראה הזו לידי מימוש. החלל מצוי בידי האחרים, לא העוצמה. וכך יכולה להיות לך עוצמה, אך אם אחרים לא נותנים לך חלל כדי לבטא אותה, אתה נותר חלש, תקוע עם העוצמה שלך בגרון, ונחנק איתה.

העוצמה היא שלנו, אפשרות הביטוי וההגשמה שלה, מצויים בידי אחרים, שיכולים לפרגן לנו, או לחסום אותנו. ואתה ודאי מרגיש את חוסר האיפשור ואת צמצום היכולת שלך להיות במלא עוצמתך והיכולת שלך, כשאתה מרצה בפני קהל לא ידידותי.

לסיכום: הפוטנציאל שלנו נתון בידינו, אנו יכולים לנסות לממש אותו או לשגות באשליות וללבוש מעליו מסכות. אך גם אם אנו אותנטיים ומתחברים לאני האמתי שלנו, עדיין גורלנו הממשי נתון בידי האחרים, בכך שהם יכולים לתת לנו או לא, את ה Spaceשבתוכו נוכל לתת לחיים שלנו אפשרות להיות באמת.

האקולוגיה האנושית במצבה הקיים היא שהביאה את האנושות למצב אותו אני מתאר במאמר. היה יכול להיות אחרת, כמו אותם שני ג'נטלמנים קשישים המתעקשים שהשני יעבור בדלת קודם. אך כיום ובמיוחד בארץ: אם יש מגש מאכלים על מזנון פתוח, ושני אנשים מגישים מזלג לקחת מנה, אף אחד מהם לא יסיג ידו לאחור ויגיד לשני: בבקשה. וזה מאפיין את כל המצב כולו.

שאלותיך מצויינות. ועל כן אני מבקש רשותך להכליל את השאלה והתשובה בתוך המאמר עצמו .

 

גבריאל

שבחי מעוז

"מעוז צור ישועתי

לך נאה לשבח

הרחק הרחק ליד ביתי

הפרדסים נתנו ריח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

מבצר עיקש וקישח

עצי שקד ליד ביתי

עומדים בלובן פורח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

בקרב אין קץ ינצח

אלי אילת אחותי

חיוך עייף תשלח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

אורב בי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי

אבוי למבקש נפשי"

נעמי שמר, מתוך: "שבחי מעוז" שרה להקת פיקוד דרום.

 

חלק א:

זהו. אלו המלים. "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש נפשי".

בעיניים נורמליות ונורמטיביות, אלו מלים שמדיפות ריח עז של פאראנויה. הן אולי אכן מתאימות לחייל המוצב בתעלת סואץ בשנת 27, שכן לכך כיוונה נעמי שמר במלותיה אלו, או אולי לנוסע בלילה בדרך לחברון. אך מה לזה ולחיינו הפשוטים והרגילים? מה לאינתיפדה המפוצצת בני אדם בכל מקום כמעט; מסעדות, קניונים,

תחנות אוטבוסים, אוטובוסים, בתים פרטיים ועוד – ולחיינו ביום יום? שהרי אנו חיים אותם כשהם קרובים הרבה יותר לסנסט בולברד מצד אחד, ולפרבר שקט של עיר בדרום פורטוגל, מצד שני; האקולוגיה שיצרנו לחיינו כוללת עולמות של היי טק, קניונים, ו`סקס בעיר `הלודגה סנסט בובלבד. ופרברים שקטים ונעמים,

מושבים, קיבוצים – בהם החיים שלווים ונעימים עיר בדרום פורטוגל. כל אלה קרובים לנו הרבה יותר מאשר אותו אחד שבלב הלילה, אורב כביכול לנפשנו, דרוך וחרישי.

בשנות השמונים עשיתי מילואים בממשל בשכם. מסביב הצטופפו והיתמרו בתים של תושבים, ראינו לתוך הסלון שלהם, שמענו את שיחות הבית שלהם, והם יכלו להביט לנו לתוך האוהל. ואילו הבנים והבנות הצהליים הסתובבו בחוצות הבסיס עם קולה ביד אחת, באפלה ביד השניה, צוחקים ומפלרטטים כאילו היו בדינזגוף.

ולא רק הם בשטחים וגם לא רק הישראלים במאי 2003 מועד חתימת שורות אלו, החיים בין פיגוע לפגוע. בכלל, כולם, ובכל מקום בעולם – נוסעים דרך חייהם כמו דרך פארק שעשועים אחד גדול, שבו כל נדנדת גבהים חוזרת בסופו של דבר לקרקע הבטוחה. או כמו כבתוך ספארי שבו חיות מפחידות ניבטות בנו דרך זגוגיות הג`יפ המשוריינות. או כמשתתף בתכנית `פיספוסים`, כשבקטע הנורא והמביך מכל יצוץ לפתע מבעד לדלת צדדית איש עבה וחייכן עם סיגר, ירביץ צ`פחה קולנית ויצפה מאיתנו שנצחק יחד איתו על הפחדים שעדיין ממשיכים לפעם בנו.

כל שלושת הדוגמאות הללו הם למעשה משלים סימבוליים לחיינו; כך אנו חיים אותם, כך אנו רואים אותם. ולא רק מתוך עצמנו, גם הקונוונציה החברתית אוכפת תפיסת חיים כזאת באופן לא פורמלי כמובן, שהרי מי שחי חייו מתוך חשש, פסימיות או חוסר בטחון כלפי העתיד – נתפס ונחשב למטומטם. הכל מסביב מזכיר ומטיף לנו לחיות מתוך תחושה שגם אם הכל קורס, הרי שבכל רגע תיפתח הדלת ויחד עם הפנים השמנמנות המוכרות תישמע המוסיקה המוכרת של התכנית. ובכלל, "למה לעשות דרמה מכל דבר"?

נראה כי ברמה עמוקה יותר, המטרה של תכניות הבידור הללו היא לא להראות לנו שצחוק והנאה וכיף הם חלק מן החיים, אלא לגרום לנו לחשוב שהחיים הם חלק מן הצחוק וההנאה של תכנית בידור גדולה ורחבה יותר. ובסוף החיים ודאי נגלה שמה שחשבנו שהוא חיינו הוא בעצם תכנית בידור או לפחות סרט הולווידי עם הפי אנד….

כך מטיפים לנו, באופן סמוי ותת הכרתי, להביט על החיים; כך רצוי, כך כדאי. אימוץ של כל דרך אחרת על ידינו, בהיותה לא מקובלת, גורמת לאנשים להתרחק מאיתנו. אך עם זאת, אפשר גם אפשר להביט על החיים לגמרי אחרת. ניתן לראות אותם כמו ג`ונגל בוויטנאם, תוך כדי המלחמה בשנות הששים והשבעים, כשמאחורי כל עץ שליו מסתתר לוחם של הוייטקונג. ומתחת לכל פיסת קרקע מוצקה טמונה מלכודת שבתחתיתה שיפודים הפונים כלפי מעלה.

נכון ששתי הגישות גם יחד, הנן קיצוניות וקל להגיד כי כל אחת מהן ושתיהן יחדיו – הן פסיכוזות; תבשיל פנימי אותו רקחנו אודות המציאות. שהרי החיים הם בהחלט לא תכנית בידור או לונה פרק, אך מצד שני הם גם לא ביצות וייטנאם, והדרך הנכונה לראות את החיים ולחיותם היא דרך הביניים, שביל זהב מפוכח ושליו.

אך זו בדיוק הבעיה, האם אלה החיים? משהו שיש לחיות אותו מתוך שלווה והרמוניה? או משהו שדווקא תגובה פסיכוטית תתאים לו יותר? שאלה מוזרה, אך הבה ונבחן, ראשית לכל, את ההגדרה של המושג הזה: פסיכוזה.

ובכן, בקרב החוגים המקצועיים מקובל לחשוב ש; `פסיכוזה היא מצב אודיוסינקרטי שבו העולם הפנימי מתנתק מן החיצוני ומכתיב באופן בלעדי התנהגות וחשיבה`. אך מן בהקשר שח נסה זו כדאי לציין כי ישנה הגדרה נוספת והיא של הוגים וכותבים מתחום האנטיפסיכיאטריה כמו ג`יי היילי, דייויד קופר, גרגורי

בייטסון, ר. ד. לייאנג, תומס סאס, ואולי גם ג`פרי מייסון, שאם להמשיך את גישתם, הם היו אומרים על הפסיכוזה משהו כמו: `פסיכוזה הינה תגובה הסתגלותית פנימית קיצונית, של אישיות רגישה באופן קיצוני, למציאות חיצונית קיצונית במיוחד. ואם נרחיב זאת מעט, הרי מה שהגדרה זו אומרת הוא שפסיכוזה

מתפתחת כתוצאה מהסתגלות פנימית של יחיד רגיש במיוחד למציאות קיצונית. וככל שהמציאות החיצונית קיצונית יותר, כך תעשה ההסתגלות הפנימית קיצונית אף היא, בהתאם. מה שקורה בדרך כלל הוא שהתגובה של הרגישים שבנו למציאות קיצונית הנה חריפה וקיצונית במיוחד, ובהתאם לכך גם המחיר הנפשי שהם צריכים לשלם. מחיר שיבוא לידי ביטוי בחריגה התנהגותית ותפקודית פרופורציונלית. וכל רגיש ישלם בהתאם לרמת הרגישות שלו מחד והמבנה הנפשי שלו מאידך התאבדות, אמנות, עבריינות, או פסיכוזה(. ואי אפשר לדבר על פסיכוזה, או על תגובה קיצונית לכאן או לכאן מבלי לקחת בחשבון קודם כל את העובדה כי

מציאות חיינו, באופן כללי, הנה קיצונית ביותר. קיצונית מן הבחינה שהיא מפחידה, מאיימת ומדכאת: זו מציאות בה אתה נולד כדי למות, מתבגר כדי להזדקן, נרגע כדי להיכנס למתח, מתחתן כדי לריב או לחזות בשחיקת האהבה ויוצר ידידות רק כדי לגלות ניכור, אגואיזם ומאבקי כוח.

החיים, כפי שהם באמת, מצייתים יותר לחוק מרפי מאשר לתסריט הוליוודי משנות השלושים, שנגמר תמיד בהפי אנד. חוק מרפי הוא חוק שבאופן כללי מתוך כלל האפשרויות המחכות לאדם בחייו – רב הסיכויים שהגרועה מביניהם היא שתתגשם.

התסריט שמכתיב חוק מרפי הוא תסריט שמעצם מהותו הוא אבסורדי יוג`ין יונסקו, אלבר קאמי, מלא באימה וחרדה סרן קירקגור, או בניכור וסתמיות מרטין היידגר, ז`אן פול סארטר. ונוכח מציאות קיצונית זו שבמהלכה האדם חווה דיסאוריינטציה ביחס לערכים בסיסיים, בלבול ושחיקה ביחס ליחסים בין בני אדם

וביחס לתקווה ולמוטיבציה שלו.  שלא לדבר על הייאוש הזוחל של גיל העמידה וההופעה הוודאית של מחלות הזדקנות ומוות – נוכח המציאות הקיצונית הזו, יכול כאמור האדם לעשות אחת מן השתיים; לחוות פסיכוזת לונה פארק או פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. כל אחת משתי תגובות אלו תהא שפויה יותר, למרבית הפתיעה, מאשר התגובה הבורגנית השלווה והרגילה. נוכח אבסורד, ניכור ואימה אלה – דווקא התגובה הבורגנית תהא תגובה יותר פסיכוטית, בעוד ששתי התגובות הקיצוניות, תהנה שפויות למדי. אך מה גורם לאדם להגיב בתגובה פסיכוטית של לונה פארק או זו של וייטנאם? התשובה היא: המבנה הנפשי של המגיב; המבנה הנפשי של זה המגיב בתסמונת וייטנאם, יהא מבנה נפשי של תודעה ערנית וסף רגישות נפשי גבוה. בכוח רגישותו, תודעתו וחוסר יכולת ההדחקה

שלו, הוא יראה את המציאות כמות שהיא ואז הפסיכוזה שיפתח תהא פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. בקוטב השני אנו מוצאים תגובה פסיכוטית של המדחיקים והמפנטזים. הם רגישים פחות, בעלי תודעה פחות ערה ויכולות הדחקה ופינטוז משופרים יותר; הם יעבדו את מציאות האימה והאבסורד, למציאות שבה מככבים מלים כמו: קידמה, אמונה, חשיבה חיובית, אושר, אידאלים וכו`. ניתן למצוא אותם בקרב פוליטיקאים כמו בקרב צעירים בגואה שבהודו, כמו בקרב חוזרים בתשובה וכו`. ואלה הרוב; הרוב בוחר בפסיכוזת הלונה פארק.

ואז נותרנו עם שתי קצוות, אלה המגיבים בתגובה קיצונית לכיוון הלונה פארק, ואלה המגיבים לכיוון הביצות של וויטנאם. אלה בטוחים שאושר וההנאה מחכים להם מעבר לפינה, ואלה בטוחים ש`בלב הלילה עלום וחרישי אורב לי מבקש נפשי`… הפסיכוטיים של דת האושר והאמונה מובילים את ההמון השקט אל התקווה התורנית הבאה תהא זו תנועה פוליטית חדשה, עידן חדש או ספר והצגה חדשים( בעוד שהמיעוט חווה באופן אינדווידואלי מאוד וכואב מאוד – פראנויה שקטה.

ומבין השתיים, המין האנושי, כאמור, בחר בלונה פארק כסימבול לתפיסת העולם שלו. זה לא משנה שאנשים נופלים כל הזמן קורבנות לסרטן, מחלות לב, וכו`, גוררים מחלות קשות כמו דלקת פרקים, פרקינסון, סכרת וכו`, כל זה בשוליים, לא מדברים על זה. למה להשבית את השמחה? `ההצגה חייבת להימשך`. הרי גם כשנפטר מישהו קרוב, מתאבלים, אבל באיזשהו שלב חייבים לחזור לחגיגה. אחרת זה לא כל כך מקובל. אם המתאבל יתמיד באבלו, עד כדי התגרשות מתענגות החיים, בתום תקופה כלשהי – יעירו לאיש, בעדינות אמנם( וינסו להחזיר אותו/ה למעגל הבילוי וההנאה.

אך מהו המעגל לו נולדנו? לא נולדנו לנירוונה. נולדנו לכאב, סבל, אבסורד, אימה וניכור. ואת כל אלה עוטים ומסתירים נעורים הצוהלים והמתארכים להם עוד ועוד. כיום אנשים בגיל חמישים נראים יותר כפי שנראו פעם נערים, מאשר אנשים בגיל העמידה. ממעל חוגגת תרבות ההדוניזם של `אכול ושתה כי מחר תמות`.

ומיצהלות המישתה משתיקות כל המיית עצב. העיקר `לא לפחד כלל`. `לא בריא לדאוג`, אומרים לנו, `לא לפחד או לחשוש`, מייעצים לנו. המוסכמה המקובלת רואה בדאגה ובחרדה עיסוק מיותר, קבעוני וניאורוטי משהו, עיסוק שאין בו טעם, שאין לו תכלית וכנראה שאין לו גם שום סיבה.

בתרבות ההנאה הזו הגישה האקזיסטנציאליסטית, שחווה אבסורד, אימה וניכור הנה בעלת רייטינג נמוך במיוחד; נדחקת עמוק פנימה – מוסתרת עמוק עמוק בתוככי היחיד הער והרגיש או הדפוק והסובל ומהפרעות נפשיות; לנו לא יקלקלו את השמחה עם עובדות החיים הקיומיות. ועל כן כה נדיר למצוא בתרבות זו את האדם החי את חייו כמו בשירה של נעמי שמר. הוא נחשב כאדם שזקוק לטיפול, במקרה הרע, או כסתם אדם שלא כיף להיות במחיצתו, במקרה הטוב. אדם כזה הופך לנדיר; אדם החי את חייו כאילו הרגע הבא יבשיל קטסטטרופה ומאחורי כל שיח מסתתר אויב מבקש נפשו – כמעט ולא קיים. אין בנמצא כמעט אדם החי מתוך תנוחה פנימית של לוחם;

בפנים עין הסערה ובחוץ כל הזמן פונה לצדדים, מחפש מהיכן תיפתח הרעה. ממתין לאויב שיגיח מן הצללים. כמעט ולא קיים אדם החי בתוך עצמו כ: `במנהרות, במצדות, ובמערות ובניקרות צורים ובמחילות `רפע כמו חייו הם מבצר מפני המכה הבאה, כל נשימה שהוא נושם היא פסק זמן לפני הפורענות הבאה.

ואכן זה קשה. הרבה יותר קל לסגור את שולי התודעה, להשפיל עפעפיים, להדליק בפנים או בטלויזיה עצמה את אחד מערוצי הבידור והכיף- להחזיר לשפתיים את החיוך וללחיים את הסומק ולהותיר את הצללים האורבים מחוץ לתחום. לטמון את ראש היען שלנו עמוק בתוך חרושת הפנטסיה הבידור. אך משך כל הזמן הזה, האנטיתיזה צוברת תאוצה וכוח, מתבשלת על אש קטנה. בשעה שאנו מתמסרים להנאה התורנית. מסרבים לידיעה הזוחלת מן השוליים. ידיעה שנושאת עמה את התחושה כי מסביב ומכל הצדדים מתרחשת מלחמה, ניטש קרב ועוד מעט הוא במחוזותינו.

חלק ב:

אמנם לכאורה, הקרב אינו ניטש במחוזותינו. על פניו, הקרב, למעט איזו התלקחות מקומית מפעם לפעם – נראה רחוק מתמיד; למרות הדי פיצוצים של פיגועים בטלויזיה בערב, תמונות ההרוגים בעיתון הבקר ועדיין זה לא מגיע אלינו, לא נוגע בנו. עדיין אלה קרבות אחרים. פנטסיות מן הסרטים שאנו רואים בטלויזיה מאוחר בלילה. כל זה לא קורה כאן ועכשיו, לי ולך כל הזמן, לכל היותר אלה תאונות מצערות שנמשכות זמן רב מדי. והן ממש לא שייכות לשיגרת יומנו. 'שהרי כאן אצלנו עולם כמנהגו נוהג, וברוך השם, די שקט. אפילו המאבטחים, בפתח החנויות, בתי הקפה וקניונים – נראים כל כך חלק מן השיגרה המבורכת. האימהות בשכונה מובילות את ילדיהן לגן, הקשישים על הספסל בגינה הציבורית מתחממים לאיטם בקרני השמש הבוקרית ובעל החנות שוב מסדר את הארגזים בפתח.

נראה כי השלווה הברוכה היא נצחית וקיימת כל הזמן. וכל דור מתפתח בשקט לקראת העתיד הבטוח והוורוד שמחכה לו בשקט. והמלחמה? והקרב? והאויב החרישי? ובכן, למעשה הם בכל מקום, בי ובך ובינינו ובין הירקן וארגזיו. בשרירי האם הדוחפת את עגלת התינוק ובחילפי הדברים שיתקיימו בין הבעל לאשתו היום אחר הצהריים. הקרב מתנהל במבטים שמחליפים נהגים בכביש, בלחיצת רגלם על דוושת הגז. בתחושות החרדה והאיבה המפעפעות בחלל המעלית עמוסת הנוסעים.

הקרב הוא בכל. ובכל מקום- יד איש באחיו וניבים שלוחים אלי גרון. והכל בלי חצוצרות, ללא קריאות קרב והכרזות מלחמה, ביומיום השקט והמזדחל הזה. בשיחות החולין ובפטפוטי הסרק – שם הוא שוכן, כפנתר חרש, כקפיץ בחשיכה, כגחל עומם בין נשיבת רוח אחת לאחרת. בשל ומלא עד להתפקע הוא הקרב, שרוי בהריון תמידי של החודש העשירי. בכל רגע נמנע עוד קרב ברגע האחרון, עוד מוקש הושלך אל הבור שמתחת לשטיח, למצבור המאיים שבתת מודע הקולקטיבי והאישי.

העויינות באוויר, הטינה בנחיריים והאלימות שוכנת לבטח בכל `שלום` ובכל `מה `נשמע ובכל `אהלן`.

ושפלי הרוח הם בשר התותחים. גסי הרוח מפעילים את המרעום. וכולנו מתבשלים על אש קטנה. על אש קטנטנה ומתמדת, לקראת המלחמה שתהיה הגדולה מכולן, לקראת המלחמה הבאה'. [1]

חלק ג'

וכך ממשיכים אנו בשלוות יומינו. העובדות הרצחניות לא יקלקלו לנו את זכותנו לכיף. ואנו אכן כל הזמן מופתעים: מה? הערבים עוד רוצים להרוג אותנו? לא התרגלו, מה? עוד לא מצאו תרופה לסרטן? עדיין לא פתרו עוד את בעיית תאונות הדרכים? מי זה עוד מקלקל לנו את הוליווד שלנו? את הטבע הלא נחמד הגלנו אל מחוץ לתחום השפיות הזעיר בורגנית. ועל עצמנו המלכנו וודאות מנירוסטה ואושר מפלסטיק. והאויב? והמלחמה? והאבסורד? והניכור. והאימה? על כך בשבוע הבא כשיהיה לנו כוח. ובינתיים, הגבירו את המוסיקה הדליקו את כל האורות. שתהיה שמחה אצל כולם. לא להפסיק לרקוד, לא להפסיק לשיר.

ואכן, מסביב 'אנשים שרים, אנשים רוקדים. אנשים מבלים, מעבירים ימיהם בנעימים. רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים, נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ. הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון השוקק של מנעמי החיים. העין רוצה לגמוע, היד לחפון את כל היופי, הלב לפעום את כל הקצבים. העיקר לא לדעת. לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין בחומת הניכור המתגבהת, בשחיקה הזוחלת, במתח הגואה, במוטיבציה המתדלדלת. במחוגי הזמן

הרצים, בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, התגשם למרות גילנו המתקדם. לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות. להניח לערפול המתוק, לקסם המתמשך של הסרט הבא, השיר הזה, הסטוץ שעוד יבוא – לעגל את הזוויות החדות והפוצעות. להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על הריקנות, הקונפליקט והאימה. שוב לשקוע, שוב להניח לקסם התענוג – את הממלכה והממשל. להתמכר לו, ולא לחדול עוד לעולם'. [2]

חלק ד'

ועם זאת, יבואו אנשי הלונה פארק, 'המתמכרים לקסם התענוג' ויגידו משהו כמו: 'אז אם לא בעבור התענוג ההנאה והאושר, בעבור מה כן כדאי לחיות את החיים'? ועוד יכולים הם לבוא ולהקשות: 'ונגיד שנקבל את מה שכתוב למעלה, לגבי פרצופם האמיתי של החיים, אז מה זה אומר על הדרך בה עלינו לחיות? האם עלינו כל הזמן להיות בתנוחת הלוחם'? לוותר על הציפיה להנאה הבאה, ולצפות רק למכה שעוד תבוא'? '. 'האם עלינו לחיות בתנוחה של: 'תילחם עד שתיפול''?

ואכן אם אלה פני הדברים, עשוי הקורא שורות אלו לחוש שבזאת ניטל מן החיים טעמם. 'מה הטעם'? יגיד לעצמו הקורא, 'הרי אפילו אני בודה מציאות של כיף ומתעלם מן הביצות ו'מבקשי נפשי', 'לפחות אני נהנה. אז אולי זה לא בהתאם למציאות, מה זה משנה, העיקר שאני נהנה, לא'? שהרי ללא ההנאה מה הטעם בחיים? מה הטעם לחיות 'בנקרות ובמערות ובמחילות העפר' מתוך תחושה שכל רגע תצוץ הפורענות הבאה, בלי כיף בלי כלום? אז זהו, זה לא ממש מדויק שזה 'בלי כלום', כי גם בחיים שהם מעוז מפני הפורענות הבאה וציפיה לגרוע מכל – יש טעם ואפילו טעם רב, ואלה מקצת מן הטעמים או הסיבות לחיים שכאלה: אמפטיה, אנושיות, חום אנושי, תמיכה, התעניינות כנה בזולת ועוד.

הכיצד? איך זה מיתקשר? ובכן אנו חיים חיינו בדרך כלל כשהם מתוחים בצורה מאומצת, בין שני קטבים רחוקים, האחד קוטב התחרותיות וההשגיות והשני הוא זה שנכתב עליו בחלק הראשון של המסה; קוטב של הנאה וחיפוש אחר האושר. ובין שני הקטבים משתרע לו מדבר, ישימון של חום אנושי ויחסי אנוש. ובשממה הזו שבין שני הקטבים אנו מפספסים את הזולת, את האחר!

בחיים המוכתבים על ידי אחד מן הקטבים הללו בכל זמן נתון, היחס לאחר מוגדר על ידי: מה יצא לי ממנו קוטב ההשגיות והתחרותיות, או האם יהיה לי כיף איתו קוטב ההנאה והאושר. אך מה שכמעט איננו הוא יחס של איכפתיות אמיתית כלפי האחר. האחר אף פעם לא נמצא באמת במיקוד שלי, לא ממש איכפת לי איך

הוא מרגיש ומה חי בו כאדם. אני קולט אותו מתוך סתמיות – במקרה הטוב, או מתוך ניכור וזרות – במקרה הפחות טוב. האינטימיות שלי שמורה לכל מי שקשור באגו שלי בין אם מחמת שותפות להנאה או להשגיות. בחיים שכאלה הזולת הוא בדרך כלל צללית חסרת פרצוף וייחוד פנימי. עם הזולת מבלים או מתאהבים ומקיימים יחסי מין. עם הזולת עובדים או מנהלים איתו משא ומתן, אך לא באמת מנסים לגלות אותו כישות בעלת ייחוד פנימי משל עצמה. רק הצער והמכאוב, הסבל ותלאות הקיום – עשויים באמת לקרבנו זה לזה. רק ההבנה כי גורל רע ומר הזדקנת ומוות נכון לכולנו – יכולה להביא לאיזשהי אמפטיה כלפי אחינו להתעללות הגורל בנו.

לכך שנולדנו כדי למות ונעורינו מבשילים אותנו לקראת הזיקנה. אי לזאת, רק התחושה של שותפות לגורל אכזר זה תוליד בנו את החמלה, האחד כלפי השני, שכולנו כה זקוקים לה. רק אז נוכל לגלות את נפלאות החיים; את אמנות השיחה, זו שהופכת פטפוט סתמי בין שני בני אדם לאורטוריה מהממת של משמעויות ותחושות. [3] את אש האמפטיה המחממת. רק אז יכול להיווצר מצב שאם אנו זרוקים בודדים ואבודים במקום ובזמן כלשהו, יבוא מישהו ויאות להיות עמנו בשיברנו. ואם זה יקרה, באותו הרגע, עבורנו הוא יותר ממשיח, יותר מגואל, עבור רגע זה היה שווה לחיות.

כן, רק תחושת האויב שאורב לנו מאחורי כל עציץ פלסטיק – תאפשר לנו להבין שהביחד של 'אני ואתה' הבוברי הוא אחת הנחמות היחידות. שהרי למרות הקשיים, המפלות והאכזבות שבדרך, ולמרות שגורלנו נגזר מראש – עדיין בין פורענות לקטסטרופה, בין משבר לאובדן – נוכל לחמם האחד לשני את הלב ואת הימים ובמיוחד הלילות הקרים. הקרים והכל כך בודדים, לעזאזל, כן, בודדים. כל כך בודדים, שהרי זו הקללה הגדולה ביותר של החיים; שמאחורי כל מסלולי ההישגים וגני השעשועים של ההנאה – שוכנת תולעת הבדידות והיא אוכלת את כולנו, כולנו, מבפנים. כי כששוככות ההמולה השוקקת של העבודה והשאון הצרחני של ההנאה והכיף, ניתן לשמוע בפנים את ביכיה של 'ליסה העצובה' של קאט סטיבנס, 4] ליסה שלנו שבוכה ממבדידות , שהרי בפנים אנו יודעים כי בשוך מיצהלות

החברים ולאחר שעות העבודה הארוכות, ומעבר לברית הנישואין ומטלת ההורות, מעבר לכל אלה – אין לנו בעצם אף אחד. למעשה בודדים אנו עד כדי אימה.

ואחד הדברים ששווה לחיות בגינם היא הידיעה הפנימית שכשיקרה הגרוע מכל, כשיפרוץ מבקש נפשנו אל מחילות העפר, כשתתרחש הקטסטרופה, כשנחוש שחומות האבסורד והאימה סוגרים אלינו – יהיה מישהו שנוכל לפנות אליו והוא יהיה איתנו, יחבור אלינו ויעניק לנו אמפטיה של אמת. החום והאמפטיה קיימים אצל בעלי חיים ואצל תינוקות אומרים שכבר לתינוקות בני כמה שעות יש יכולת לחקות הבעות פנים, שזה הוכחה ליכולת אמפטית(, ולאנשים צריכה להיות כזו אמפטיה שהם יחושו אותה לא רק כלפי בני אדם, אלא כלפי כל יצור חי. למשל ניטשה הגדול, נביא המלחמה והאכזריות, הנה זה הסיפור על סופו: בינואר 1889 הלך ברחוב בעיר טורינו שבאיטליה, והוא היה אז בתקופה של מצוקה איומה בחייו, והנה ראה עגלון עומד ומצליף בסוס עייף שסירב לזוז. ניטשה ניגש אל הסוס, חיבק אותו, פרץ בבכי, התעלף, ומאותה שעה לא חזרה אליו יותר צלילות-הדעת עד יום מותו כעבור 11 שנים. כך שיש קשר ישיר בין רמת מודעות גבוהה לאלמנט של כאב, סבל, אבסורד ואימה בחיים – ובין היכולת לחוש אמפטיה כלפי יצור חי. זה ממש לא חייב להיות אדם שאנו מכירים, מישהו שמחוייב לנו בתוקף ברית כלשהי, של ידידות או נישואין, או הורות. אלא דווקא לזר הכי גמור, לאדם שבמקרה עבר בסביבה, והוא, בתוקף היותו אדם ושותף לגורל האנושי – יענה לפנייתנו ויעניק לנו חום אנושי, אמפטיה והזדהות עם מה שעובר עלינו. ורק אם נחווה את החום האנושי והאמפטיה הללו, מצד זרים גמורים, רק אז נדע שלמרות מבקשי נפשנו, והחיים במחילות והעפר ודווקא בגללם – פגשנו את אחת הגאולות המופלאות ביותר שיכולים חיים ארורים אלו לזמן לנו; הגאולה האנושית.

"יש מאבק מהותי בעולם. לא אני, ולא שום איש, יודעים מה מהותו. זאת ניסו להבין מאז ימות-עולם כל נביאי הדת, המשוררים, הפילוסופים, המיסטיקאים. הירקליטוס הגדיר זאת בפשטות באמרו ש"המאבק הוא אבי הכל". אני אישית אכן מגיש זאת, באופן טוטאלי, בעצם החיים, זה מומחש לי בכל שעה משעות היום. המאבק הוא מוחלט! זה יכול להתבטא בדם ואש ואני איני מוציא גם מלחמות מכלל המאבק הזה, למרות שהן נוראות, יש משמעות בקיומן, ויכול להתבטא בכתיבה, בשירה, באמנות, במוסיקה. בכל יש מלחמה, מלחמה למען איזושהי גאולה של היקום, של האדם, של החיים. אנו נתונים במלחמה עצומה, והקרבנות הם רוב בני-האדם, ברשותך אצטט שורה משיר שלי שקראתי פה קודם, ובה נאמר כי לאנשים "שם אשר הם חיים אבל הם מתים". )אכן עלי להודות שהתבססתי בפסוק זה על פסוק מתוך חזון יוחנן שבברית-החדשה.( הכתיבה, ושאר סוגי האמנות, הם חלק מאותו מאבק, והם מוכרחים להתייחס אליו". …"שאנחנו חייבים במודעות מוחלטת לסבל, לסבלו של האחר, לסבל העצמי, לא לברוח ממנו. בהקשר זה קשה לי שלא לומר מלה על הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, תופעה מתועבת זו שאנשים בורחים מסבלם במקום לחיות אותו, להיאבק עמו, ולהפיק מן השורשים השחורים האלה את הפרי. ייתכן שגם לעץ ולצמח קשה מאוד, קשה מאוד לצמוח ולתת פרי: להיות באדמה, בחושך, בקור של החורף, בלחץ האדמה, קשה מאוד. אבל, הוא אינו פונה אל איזה פסיכיאטר שיקצוץ את שורשיו אחת ולתמיד, הוא חי. אלה החיים, זה הטבע, זה צו האלוהים. וכך חייב להיות גם בחיי האדם… ….ולעצם ענין הסבל )ואני קצת התרחקתי בדברי מזה(, ובכן, זה חלק מהותי, לא בלבדי, של החיים, שצריך לחיות אותו, ובמידת האפשר אך אינני רוצה להישמע כלועג לרש( לחיות אותו בשמחה ובאושר, לקבל אותו כפי שאשה מקבלת את צירי-הלידה, שאמנם לא התנסיתי בהם אך אני יודע שהם קשים."

דברים בפגישה של פנחס שדה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית

בירושלים, שהתקיימה באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה:

פרופ' עזרא פליישר

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו' באייר תשל"ו, 6.5.1976

*

הערה 1: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', מאת גבריאל בן

יהודה, מפיץ: בית עלים, עמ' 198

 

הערה 2: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', עמ' 188

 

הערה 3: הרחבה של כל נושא 'אמנות השיחה' ויכולת ההידברות בין

בני אדם – בסיפרי בשם זה: "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות

אחרונות, מרס 2003

 

הערה 4: כשם שירו של קאט סטיבנס: LISA SAD מתוך אלבומו שיצא

בתחילת שנות השבעים של המאה ועשרים, בשם: TEALERMEN THE FOR

TEA

 

סודו של אחינו הפרש הבודד

חלק א`: אחינו:

עיניו של הפרש הבודד עצומות למחצה. הוא נראה רדום, אך רואה הכל.

שקט הוא ושתקן. כמעט צללית על רקע הסביבה בה הוא שרוי.

חלון הראווה שלו סגור ושומם.

אך קיפאונו החיצוני וחזותו השקטה מוליכים שולל.

ואכן, רבים ולא טובים שילמו ומשלמים מחיר כבד; טועים לחשוב כי החזות המחוקה אינה אלא חולשה. אך איטיותו החיצונית עומדת ביחס הפוך למהירותו הפנימית.

חזותו החיצונית רפויה, נינוחה ואיטית. איטית, כלהבי מדחף של מסוק או מאוורר:

ככל שלהבים מסתובבים מהר יותר, כך הם נראים כלא מסתובבים כלל.

וכל אלה הדוחפים אצבע חוקרת או תוקפת, לתוך להבי חייו של הפרש הבודד יגלו לפתע בהלם ובזוועה – כי ידם חסרה אצבע.

חלק ב`: האנלוגיה

אחינו דומה למשדר רדיו שמבחוץ נראה כמקלט רדיו רגיל, אפילו מוזנח במקצת;

אך תוך המכשיר מיזוג של רמה קוואנטית, אנרגיה רדיואקטיבית ודינמיקה ביונית.

רוב הזמן הוא מאזין פנימה, לרחש הטעינה בקווים הפנימיים.

בפנים הוא דרוך, בחוץ נראה רדום.

חלק ג`: הסוד

מהו סודו? מהו הסוד של הפרש הבודד?

(ונתחיל במה הוא אינו);

ראשית, אין הוא גיבור. (הילת הגיבור הולבשה עליו בסרטים ההוליוודיים).

שנית אין הוא גם יצור עצמאי, חופשי ובעל בחירה חופשית ובלתי תלויה;

הוא כלוא, אסיר, שבוי.

מצוי במצב של כניעה מלאה לכוח שמפעיל אותו, כוח שעובר דרכו, עתה, שהאגו שלו פינה מקומו.

וזה סודו.

סודו הוא שהוא אינו הוא, הוא לא קיים, רק מה שמפעיל אותו,.

הוא כמו היה מריונטה, בובה על חוט.

מלא הוא בחיוניות, אך ריק מעצמו.

חלק ד`: סודו של הסוד

לאחינו סוד בתוך סוד: סוכן סמוי הוא, סוכן חשאי, חייזר ושגריר עלום של מציאות אחרת (תודעה אחרת).

היכן הוא?

אחינו מצוי בסביבה, קרוב.

העיפו מבט מתבונן נוסף,

חפשו שוב,

חפשו את העיניים.

* * *

"לוחם הוא יצור מאגי וקשוח, חופשי ומשולח לנפשו, בעל טעם והליכים מעודנים מאוד, ותפקידו בעולם להשחיז את להביו, אך גם לכסתום, למען לא ידע אדם (אחר) עד כמה הוא קשוח".

קרלוס קאסטנדה, כוח השקט, הוצאת זב"מ

"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".

שם.

"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם

"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם

"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

 

אנשי לונה-פארק ואנשי חדר-מיון

כשמתבוננים בבני אדם ומנסים להבין התנהגותם, ישנם בדרך כלל שיטות טיפולוגיות שונות, אך כאן ברצוני לאבחן בין שני טיפוסי בני אדם, או יותר נכון בין שתי גישות לחיים, גישה אחת נפוצה יותר, האחרת יותר נדירה, הכוונה לאבחנה שבין אנשי הלונה פארק לאנשי חדר מיון. אבחנה זו היא הבחנה בין שני סגנונות החיים הנובעים מן השוני המהותי בגישה.

אנשי הלונה פארק הם צרכני הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים. הם חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את ההנאות שיש בהם. בהתאם לתפישה זו אנשי הלונה פארק רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים. אם כי הם בהחלט עשויים להפיק סיפוק מעבודתם, אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה הרי זה מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף.

חייהם של אנשי חדר מיון הם מצב חירום מתמיד. הם תופשים את החיים כשדה קרב מדמם בו כל רגע יכול להשיג אותך כדור. הם חדורים תחושה מתמדת של דחיפות, לחץ וצורך בשליטה ומנהלים את חייהם על פי מתכונת אינטנסיבית של לוחם קומנדו דרוך המוכן לקדם כל רע.

אנשי חדר מיון מאמינים שנחת והנאה הם רק הפוגה זמנית ומקרית בין מצב החירום שהיה לבין זה שעומד או-טו-טו להתרחש ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם להרגע באמת. אנשי חדר מיון נמצאים עם היד על הדופק – של עצמם, של אחרים ושל החיים – תמיד מוכנים עם מסכת החמצן ועם זריקת ההחייאה. הם כל הזמן באים לבדוק – את עצמם, את הסובבים אותם. אלף פעמים ישאלו למצבך, איך אתה באמת מרגיש, מה קורה. קשובים ועירניים לכל סימפטום, לכל סימן מבשר רעות, אנשי חדר מיון כל הזמן עושים אנאליזות, ביופסיות וניתוחים של המצב.

אנשי חדר מיון הם בעלי חושים מפותחים ורגישות גבוהה – מיומנות הכרחית לשורדנים מקצועיים. הם יודעים שבעוד רגע תשמע הסירנה של האמבולנס המביא את נפגעי התאונה של הגלגל הענק בלונה פארק למפגש חד וקשה עם מציאות חדר המיון, המציאות שלהם.

עיון בשתי גישות אלו מוביל, בהכרח, לשאלה: אילו מהן צודקת, או ריאלית, או ממולצת יותר? מה עדיף?

ובכן כדי לקבל אולי מושג על כך, כדאי לקרא את שירה של נעמי שמר: שבחי מעוז.

שבחי מעוז
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי.

 

 

הקריאה לצאת לקרב: פרשנות לשני סיפורי עם

"I would rather be ashes – then dust"

ג'ק לונדון

 

סיפור א': הנמר והאיילה

– מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר

הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,

יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר

ולא – יגווע ברעב.

– מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,

היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר

ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה

נמר או איילה

כאשר השחר מתחיל להפציע

כדאי שתתחיל לרוץ.

*

ביאור ופרשנות:

רמה א':

החיים הם מאבק. המאבק מתקיים לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים למפסידים. לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח. כדי שהנמר ישרוד הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח האיילה צריכה להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"?), אנו מעדיפים את המלה 'השגיות'. אך זה לא יעזור: הניצחון של אחד הוא המפלה של אחר וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.

אנו, בני האדם טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג ומת זה הנפש, לא הגוף. אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות. האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק.

רמה ב':

עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר להבין את המשל הזה.

שניהם צריכים לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר, אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש ירצח על ידי החזק הרעב.

אם לא יתעוררו, שניהם בסכנה. והתעוררות משמע להקיץ את התודעה! לשאול את עצמם: מה באמת קורה כאן? לא לקבל הסברי תוויות שטחיים. אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר זה לראות את פני הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.

החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש וזאת במידה והם נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף בפסיוויות אשלייתית. לכל הישנים גורל אחד: מוות, היבלעות.

רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין ישן לער. והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו (ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים כמו ברמה א') אך גם שהאויב הגדול של האדם זו השינה; לקיחת החיים כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.

אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך, כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל לחיות בחרדה בלחץ נפשי מתמיד, לא להתרפות לעוד סרט, לעוד סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות, למצוא מטרה ולהתחיל לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית, כל הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?

לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את המציאות שלנו כל פעם מחדש, הרי שהנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.

כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות. בראשון מפנטזים בשני לא מתאמצים ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.

להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך בתוך חייו בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות במקום לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.

כך שהסכנה של החיים היא לא המוות שמחוץ לחיים, שבסופם – אלא המוות שאורב להם בתוכם: לישון תוך כדי הערות.

הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.

 

סיפור ב': שני צפרדעים *

http://tinyurl.com/cambf

 

שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי של שמנת וקפצו פנימה כדי לשתות. השמנת עלתה להם מעל לראש, אך מכיון שהם היו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו די צרכם הם מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר ותוך שהוא שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכל לאפשר לעצמו לוותר ולטבוע, הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו השוקע אמר לו 'למה אתה מתאמץ, ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין לפחות בשלווה, ואולי אף טעם מעט מן השמנת לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול היה, נאבק, התנגד לכל מה שסבב אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.

חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע שבא אל קירבה, אך הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה על ידי תנועות גפיים נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש, ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל העולם.

ביאור ופרשנות:

ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; חובצים בה וחובצים בשמנת, עד שהיא מתקשה, כך מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים הנוזליים הופכים למוקשים.

הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא התנגד לו.

מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר עם מה שיש', – כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מן הליקוק לפני ששוקעים בו) הדבר מזכיר סיפור נוסף:

אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא גווע בצמא, מגיע מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר, למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים, בדרך הוא נאחז בשיח שצומח מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש על העלים של השיח והוא מלקק אותם.

זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים שמנסים להסתדר ולהמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם, מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות, סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד, גם אם ימות באפיסת כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא. ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.

בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או למרוד. ותוך כדי המרידה המורד לא רק משנה את המציאות בה הוא חי בתוכה הוא מורד, הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים) בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.

האטרופיה, הניוון והזיקנה והמוות שבתוך החיים – יגיעו למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי החיים כפי שהם – אכן מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.

חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הקיים הבולע את החיים ועל כן היא מובילה למוות (מוות נפשי, מוות רוחני). חמאה זה מה שאנו עושים עם החיים, מהחיים, על ידי כך שאיננו מקבלים את המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.

כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר להגיע לדברים – אסור להפסיק להאבק.

כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה – הוכרה גדולתו. כך שלחיות באמת, להוציא מתוך עצמך את הפוטציאל האמיתי של החיים שבך – לא די לשרוד, צריך להגיד לא לשמנת כדי להגיע לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו אפשר להתחיל).

בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה. רק מרידה במצב הצבירה של השמנת יכול להוביל לבסיס חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי הנוכחי בדרך את עתיד וחלל רחב יותר.

 

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:

בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות. וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות באמצע החיים (מוות של הנפש, של הרוח). מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים. שני הסיפורים מזהירים על סכנת המוות שאורב בתוך החיים.

בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות; הסכנה של שקיעה פנימית; לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים). לשקוע בפנטסיה בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם ג'ונגל שמזמין בריחה על ידי שינה, ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה היא מוות. בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים ישרדו. בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר גרוע?

ושוב, ברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה שעשועים.

בשני הסיפורים המסר זועק: לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.

להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות"? כן, אבל הם מתו כבר לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה, ברמת הנפש והחיים הפנימיים. בעוד שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי תודעה חיי נפש.

הם לא רק חיו הם גם היו בחיים: משהו גם חי בהם.

* סיפור עם. עיבוד ופרשנות: גבריאל רעם.

להאבק ולהלחם- בגישת הסמוראי

''דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים. ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי''

**

''אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה''.

''וגם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת''.

''רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן עם דרכו שלו''.

''כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות, עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר''.

''כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה''.

''קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע ההוייה לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור''.

''יכול אדם ללמוד דברים מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המידה. הבנה זו חלה על כל הדברים''.

''אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את העולם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור''.

מתוך הסרט: ''גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי. במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש.

(הסרט גוסטדוג: בשנת 99 יצא למסכים סרט מופלא שמנסה לתאר את גישת הסמוראי כמשהו מודרני, כגישה שמנוגדת לגישה הערמומית של המאפיה, כמשהו עם כבוד והדר. הנה כמה תמונות מתוך הסרט הזה).

———————————————————————————————————————————-

מבוא:

לכאורה, אין דבר יותר מנוגד למנטליות ולתרבות הישראלית מאשר זו היפנית. ועם זאת ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו, אולי הרבה פחות נעים.

אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי ומאות רבות בשנים היא חידת הסמוראי. מסתבר כי דמות לוחם אפלה ושקטה זו קוסמת לרבים. בעברית יצאו לא מעט ספרים בנושא. ושיטות ניהול מתחילות להעביר קורסים ברוח של הסמוראים.

האם יש לסמוראי העתיק, הרחוק והמרוחק הזה, להציע משהו גם לישראלי המיוזע והמום הפיגועים של 2003? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ונוראים. אך מה שיפה בהם שנוסף לכך הם גם היו תרבותיים ומשכילים. ואולי יש בשילוב הזה כדי לקסום לא רק לישראלי המתמודד בשצף קצף, אלא גם לאוכלוסיה צמאת חוכמה שלא רוצה רק לעשות דברים כי 'כך זה טוב'.

אז מה ניתן לשאוב מדמות הסמוראי, עבור האדם המתקדם, הפתוח, המשכיל והנאבק יום יום שעה שעה באיספור איומים ואויבים?

ההיסטוריה של הסמוראי

במאה ה- 14 הוקמות בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה'אייקידו', דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, התנאים והתרבות של הסמוראי עברו שינוי.

שלטונו של טוקואווה מכניס שינויים דרמטיים במעמד הסמוראי. בלב העניין נמצאת העובדה שאין עוד יריבים, אין עוד מלחמות. יש לך מעמד שהוא למראית עין מעמד של לוחמים, ומשום שהם לוחמים שמגנים על המדינה יש להם זכויות. הם במעמד שליט אך למעשה הם לא נלחמים. לסמוראים רבים היה עתה זמן רב להתאמן ולשפץ טכניקות לחימה.

ומבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם, הם התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.

המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נישמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא נמצא בלעדיה.

השימוש בחרב הייתה האומנות של הסמוראי. וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת היה יכול לקחת חודשים רבים.

את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראית; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאין ספור רבדים דקים של פלדה. ואז לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של הברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.

החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שכמו החרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר.

הסמוראי גם ראה בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בי הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. כמובן שקיים גם צד גלוי ונמוך לסמוראי וזה החייל שנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, הצד הזה מתרחש בשדה קטל תודעתי, לא פיסי, כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. ולשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא גם מלוטשת וחדה, אך גם נובועת ומתימרת מתוך ישום של שלווה פנימית.

עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל שלום, צדק, התקדמות ואנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זן שבא לעזור לו בנתיב אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי שעצור בה, אזי יהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.

התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם, מאיה, אשליה. והיא יכולה לעצור התקדמת מנטלית וזאת בגלל המשכות בחבלי קסם אחר בורות.

פילוסופית הזן של הסמוראי

ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, דבר זה היה תהליך שהתרחש בין 1933 –1192. וכך כיום, חייו של הסמוראי מתבססים על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.

אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים והוא מבשיל דרך שנים של משמעת דרך הדרכה ותירגול.

אך עבור הסמוראי שאינו רק לוחם פיסי, אלא מגויס ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, אך גם אינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום, בעת ובעונה אחת. והלימוד הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.

כדי להחל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שיקח אותו וילמד אותו, והלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, איך הוא מתעטש, איך הוא כותב מכתב, בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר, על התלמיד לגלותו, ואז זה שווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינקטלקטואלי מנותק.

דבר נוסף לגבי הזן הוא שהוא חייב להיות מועבר באופן חידתי, ( קואן), או חידה. הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פיתרונות. למשל הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא, (כמו העובדה שהוא כלום והכל).

למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית. הזן עצמו לא עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו'. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאות האלהים שבפנים וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.

את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, אך זה באופן כללי, באופן אישי, כלפיו כסמוראי, כלוחם התודעה, הוא למד ישירות, פשטות, הסתמכות עצמית והכחשה עצמית. זן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. תמיד אל התקדמות. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, זה בא לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.

החרב בידו של הסמוראי הוא המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב מתרחשת בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מוות, אך אם לסמוראי חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק.

פילוסופית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות על ידי כיבוש הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת רעיון ה'אני'.

בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לנצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הנצחון בידי היריב לכלים למפלתו הוא.

הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. ועבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.

זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. זה אומר: לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע… זו האמנות של עשיה מבלי הצורך לחשוב על לעשות אותה.

לסמוראי אסור להכין משהו מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו. (ואת התלות הזו שלו בתכנית, היריב יכול לנצל בקלות. ועם זאת, בעת ובעונה אחת אל לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות. ובהקשר לכך האימרה הבאה: ''אל תתן לתודעתך 'להעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. על תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות''.

הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מואד לסמוראי בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים).

השלוה הזו הנה האם הפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן.

השלווה הזו אמרה לסמוראי מי הוא ומה מקומות ביקום. השלווה הייתה בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי הזה, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חיים חייב היה יותר להיות מיודד עם ים השקט הנשי שבפנימו.

וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים…

ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: ''מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין''.

מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.

השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). והם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

ציטוטים ואימרות כנף על סמוראי:

Strategy is the craft of the warrior. Commanders must enact the craft, and troopers should know this Way. There is no warrior in the world today who really understands the Way of strategy…. It is said the warrior's is the twofold Way of pen and sword, and he should have a taste for both Ways.

Students of the Ichi school Way of strategy should train from the start with the sword and long sword in either hand. This is a truth: when you sacrifice your life, you must make fullest use of your weaponry. It is false not to do so, and to die with a weapon yet undrawn.

In strategy your spiritual bearing must not be any different from normal. Both in fighting and in everday life you should be determined though calm. Meet the situation without tenseness yet not recklessly, your spirit settled yet unbiased.

If the enemy thinks of the mountains, attack like the sea; and if he thinks of the sea, attack like the mountains.

If we watch men of other schools discussing theory, and concentrating on techniques with the hands, even though they seem skillfull to watch, they have not the slightest true spirit.

Miyamoto Musashi (1584-1645)

A Book of Five Rings (pg. 37, 45, 53, 80, 83

 

Because of some business, Morooka Hikoemon was called upon to swear before the gods concerning the truth of a certain matter. But he said, ''A samurai's word is harder that metal. Since I have impressed this fact upon myself, what more can the gods and Buddhas do?'' and the swearing was cancelled.

It is bad when one thing becomes two. One should not look for anything else in the Way of the Samurai. It is the same for anything that is called a Way. Therefore, it is inconsistent to hear something of the Way of Confucius or the Way of the Buddha, and say that this is the Way of the Samurai. If one understands things in this manner, he should be able to hear about all Ways and be more and more in accord with his own.

A person who is said to be proficient at the arts is like a fool. Because of his foolishness in concerning himself with just one thing, he thinks of nothing else and thus becomes proficient. He is a worthless person.

Tsunetomo Yamamoto (1659-1719)

Hagakure (pg. 43, 50, 51)

*

ביוגרפיה

Bottomley and Hopson – Arms and Armor of the Samurai

Musashi, Miyamoto – A Book of Five Rings

Nitobe, Inazo – Bushido: The Warrior's Code

Turnbull, Stephen – The Book of the Samurai – The Warrior Class of Japan

Wilson, William Scott – Ideals of the Samurai

Rati, Oscar and Westbrook, Adele – Secrets of the Samurai

הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.

סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים – מולי אלדר, צ'ריקובר

אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.

ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג

 

 

מאבק ולוחמה

''אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק''.

ג'ק לונדון

*

''בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח.''

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

——————————————————————————————————————————

ישנן דרכים רבות להביט על החיים; כריקוד, משחק שח, טיפוס במעלה תלול, בית ספר, מגרש משחקים,לונה פארק, שדה בור או שדה מאבק, זירת איגרוף או שדה מלחמה.

מעניין כי גישות רוחניות לא מעטות, ראו את החיים כמלחמה, ואת האדם במיטבו – כלוחם.

גישות אלו לא ראו סתירה בין הנפש, הרוח ואף שלווה פנימית ובין מה שהם כינו כ'אמנות הלוחמה'.

ואם מדובר על לוחמה כדרך חיים, או על הלוחם כאמן החיים, מי ידמה ומי ישווה ללוחם הסמוראי.

 

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas

 תרגום:

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב

זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,

כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם

אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו יכולים מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,

ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור

עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,

קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם.

 

אנו אומרים כי:

אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד) בפעולת גופו של היריב, התודעה תיתפס על ידי פעולת גופו של היריב.

אם נשים את התודעה בחרבו של היריב, התודעה תיתפס על ידי החרב.

אם נשים את התודעה במחשבות על כוונתו של היריב להכות בנו, התודעה תיתפס על ידי מחשבותינו על כוונתו של היריב להכות בנו.

אם נשים את התודעה בחרבנו שלנו, תודעתנו תיתפס על ידי חרבנו שלנו.

אם נשים את התודעה בכוונתנו לא לקבל מכה, התודעה תיתפס על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.

אם נשים את התודעה בעמדתו של היריב, אזי התודעה תיתפס על ידי העמדה של היריב.

פירוש הדבר הוא כי אין כל מקום שבו ניתן לשים את התודעה.

* * *

כאשר אתה מבחין לראשונה

בחרב הנעה לעברך להכותך,

אזי, אם אתה מתכוון לפגוש

את החרב הזו בדיוק כפי שהיא,

התודעה שלך תעצור בחרב

בדיוק בתנוחה זו,

תנועותיך שלך תתבטלנה,

ואתה תשוסף על ידי יריבך.

זה מה שקרוי לעצור.

אם, ברגע שתראה את החרב המתהפכת,

תודעתך לא תעוכב ולו במעט,

אלא תנוע ישר קדימה

ותסיט מיריבך את החרב,

אזי החרב שעמדה להכותך תהפוך לשלך,

ובאופן פרדוקסלי היא תהפוך

לחרב שתכה את יריבך.

אולם אם התודעה שלך

עוצרת בפני אחד מהאנשים הללו,

אזי, אף אם תהדוף את החרב

המונחתת עליך,

הרי עד שיגיע הבא,

הפעולה הנכונה תחמוק ותיעלם.

אף שהתודעה פועלת

עשר פעמים כנגד עשרה אנשים,

אם אין היא עוצרת אף לא באחד מהם

ואתה מגיב להם אחד אחרי השני,

האם תחסר לך פעולה נכונה?

כאשר התודעה נמסה

ומשתמשים בה כמו מים,

כך שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו,

ניתן לשלוח אותה לכל מקום

לשם רוצים לשלוח אותה.

זוהי התודעה הנכונה.

אם התודעה נקרשת במקום אחד

ונשארת בדבר אחד,

היא כמו מים קפואים

ולא ניתן לעשות בה שימוש חופשי:

קרח אינו יכול לשטוף

לא ידיים ולא כפות רגליים.

כאשר אין חושבים ''היכן אשים אותה?'',

התודעה מתפשטת על פני הגוף כולו

ונעה לכל מקום שהוא.

אם מגיעים לנקודה העמוקה ביותר,

אזי זרועות, רגליים וגוף זוכרים מה לעשות,

אולם התודעה לא נכנסת לכך בכלל.

(טקואן סוהו, התודעה הבלתי כבולה)