וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.–

– סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).– 

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

– מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

– מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

– מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

• מה קורה? מה לא קורה?

• מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

• כמה זמן נשאר לי לתגובה?

• מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

• מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

• מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

• אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

• אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

• עד כמה המצב רציני?

• האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

•  

  ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

   

  הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

  כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

   

  ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

 

אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות.

אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה אל מתחת לשטיח תודעתנו.

אנו ביחס לשנאה כמו מובלעת טריטוריאלית בתוך אויב הפרוש ב360 מעלות מסביב. ותושבי אותה מובלעת חיים כאילו האויב לא שואף בכל מאודו  לפרוץ פנימה ולהאביד את כל יושביה של המובלעת.

לפני הסכם אוסלו כשישראל הייתה בכל הגדה, היה בניין הממשל בשכם נטוע באמצע העיר, בתוך ביקעה ומסביב היתמרו בתי התושבים, כה קל היה פשוט לגלגל רימון אל תוך חצר הבסיס. והחיילים והחיילות הילכו בשבילי הבסיס כאילו הם בשינקין.

וזה לא חדש. כל שנות הגלות, בכל פעם שהיה פוגרום – הופתענו. שהרי אנו חשבנו  שכבר התקבלנו. חיינו בתחושה שכבר הוכחנו את נאמנותנו למדינה, הרי המגנה כארטה הוענקה לנו כבר ב1215.

וככל שהאנטישמיות הלכה וגאתה – כך הלכנו והכחשנו אותה.

זה הגיע לשיא ב1938 בין ה-9 ל-10 בנובמבר, בליל הבדולח הנורא, בגרמניה, ואפילו לאחריו, יהודים סירבו להאמין שהגרמנים רוחשים אליהם תחושה אחרת מאשר קבלה והערכה, הרי היהודים תורמים כל כך לכלכלה של גרמניה, לחמו במלחמת העולם הראשונה. והיהודים כלפי עצמם (לפחות חלק ניכר מהם) היו יכולים אפילו לראות עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים.

ואז הידיעות הראשונות על מחנות הריכוז, בתחילה חוסר האמונה בכך, ואחר כך השוק, ההלם מול צונאמי השנאה שקרם עור וגידים והפעם היה נחוש למצות את גל השנאה עד תום (וכמעט הצליח).

ועכשיו, שוב; האם יש לנו צל של מושג עד כמה הפלשתינאים שונאים אותנו? עד כמה השנאה נוראה ונרחבת. ומה הם היו רוצים לעשות לנו לו היו יכולים?

הם כה ספוגים בה ואנו כה לא מודעים לעוצמתה והיקפה ולמה שיקרה כאן כשתשתחרר. (מן הסתם, כעת היא לפותה עדיין בקורים אחרונים ודקים של איפוק רופף).

ועתה גלי השנאה גואים אל מחוץ לעזה ולגדה, ומגיעים למדינות אירופה ולאקדמיות באמריקה – ומתחילות חרמות על סחורות ישראליות ועל חוקרים ישראלים. וזה הולך ומתעצם שם וצובר כוח, משנה לשנה מחודש לחודש. והחרמות והנידויים הללו הן רק דליפות זעומות של גלי השנאה ההולכים וגובהים.

ואנו? אותנו לא יפחידו ועלינו לא יאיימו. איננו מתפשרים, נהפוך הוא, אנו נגביר את הבניה בשטחים.

אטומים אנו להתעצמות הגוברת של השנאה. איננו מודעים לה כפי שלא היינו מודעים לפני מלחמת יום כיפור לגל הטינה והעוינות מצד המצרים ביחס להשפלה במלחמת ששת הימים.

איך אפשר בכלל לכעוס עלינו? אנו העם הנבחר. אלוהים אוהב אותנו; עם בחירה, עם סגולה. הוא לא יתן לזה לקרות.

אנו מוגנים, אנו בטוחים. הכול בסדר.

**

גבריאל רעם. 27.1.14

**

מאמרים נוספים ב: www.hagut.net

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

גבריאל רעם,

6.5.13

לכאורה, אין דבר מנוגד יותר למנטליות ולתרבות הישראלית מזו היפנית. ויחד עם זאת, ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו, אולי הרבה פחות נעים.
אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי מזה מאות רבות בשנים היא חידת הסמוראי.

מפעם לפעם מגיע אלינו ספר או סרט אודות דמות הסמוראי, וכמעט תמיד יוצר זה גל של התפעלות והיקסמות. לפני כשנתיים היה זה סרטו של ג'ים ג'רמוש: 'גוסט דוג', על סמוראי כושי. לא מזמן הוקרן בארץ הסרט: 'הסמוראי האחרון'. או הספרים: 'הסמוראי הלבן', 'סמוראים בחליפות', או 'ספר הסמוראי'. שיטות ניהול מתחילות לכלול בתוכן קורסים ברוח הסמוראים.
יש משהו בדמות הסמוראי המהלך קסם על קוראים רבים.

מסתבר כי דמות לוחם אפלה ושקטה זו קוסמת לרבים. האם יש לסמוראי העתיק, הרחוק והמרוחק הזה, להציע משהו גם לישראלי המיוזע והמום הפיגועים של 2004? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להיאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ונוראים. אך היפה בהם, שנוסף לכך הם היו גם תרבותיים ומשכילים. ואולי יש בשילוב הזה כדי לקסום לא רק לישראלי המתמודד בשצף קצף, אלא גם לאוכלוסיה צמאת חוכמה שלא רוצה לעשות דברים רק משום ש 'כך זה טוב'.
אז מה יכול האדם המתקדם, הפתוח, המשכיל והנאבק יום יום ושעה שעה באינספור איומים ואויבים לשאוב מדמות הסמוראי?

                   

הסרט גוסטדוג: בשנת 99 יצא למסכים סרט מופלא שמנסה לתאר את גישת הסמוראי כמשהו מודרני, כגישה שמנוגדת לגישה הערמומית של המאפיה, כמשהו עם כבוד והדר.

                   

"דרכו של הסמוראי במוות יסודה.
חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי"

"אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".

"גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת".

"רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן עם דרכו שלו".
"כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות. עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר".
"כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה".
"קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע, ההוויה, לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור".
"יכול אדם ללמוד דברים מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המידה. הבנה זו חלה על כל הדברים".
"אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור".
מתוך הסרט: "גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי" במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש.

 

ההיסטוריה של הסמוראי

במאה ה- 14 הוקמו בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה'אייקידו', דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, עברו התנאים והתרבות של הסמוראי שינוי.
שלטונו של טוקואווה מכניס שינויים דרמטיים במעמד הסמוראי. בלב העניין נמצאת העובדה שאין עוד יריבים, אין עוד מלחמות. מעמדם הוא, למראית עין, מעמד של לוחמים, ומשום שהם לוחמים שמגנים על המדינה יש להם זכויות. הם במעמד שליט אך למעשה הם לא נלחמים. לסמוראים רבים היה עתה זמן רב להתאמן ולשפץ טכניקות לחימה.
מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.
המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה.
השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים.
את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.
החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר.
הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.

כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית.
עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.
התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם "מאיה", אשליה. זו יכולה לעצור התקדמות מנטלית, וזאת עקב ההימשכות בחבלי קסם אחר בורות.

 

פילוסופית הזן של הסמוראי

ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, תהליך שהתרחש בין 1933 –1192. וכך, כיום, מבוססים חייו של הסמוראי על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.
אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים, המבשיל דרך שנים של משמעת המוקנית באמצעות הדרכה ותרגול.
אך עבור הסמוראי, שאינו רק לוחם פיסי אלא מגויס גם ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, ואינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת.

לימוד הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.
כדי להחל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שייקח אותו תחת חסותו וילמד אותו. הלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, כיצד הוא מתעטש, כיצד הוא כותב מכתב – בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר.

על התלמיד לגלותו, ואז הוא זוכה בדבר מה השווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינטלקטואלי מנותק.
פרט נוסף הנוגע לזן הינו שזה חייב להיות מועבר באופן חידתי, ("קוואן"), או חידה.

הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פתרונות. לדוגמא, הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שיסביר שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא (בדומה לעובדה שהוא כלום והכל).
למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית, הזן עצמו אינו עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו'. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאת האלוהים שבפנים, וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.

את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, אך כל זה מתייחס לאופן הכללי.

באופן אישי, כלפיו, כסמוראי, כלוחם התודעה, הוא לומד ישירות, פשטות, הסתמכות עצמית והכחשה עצמית. הזן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. תמיד אל התקדמות. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, הבאה לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.
החרב בידו של הסמוראי הינה המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב מתרחשת בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מוות, אך אם לסמוראי חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק.
פילוסופית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות על ידי כיבוש הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת רעיון ה'אני'.

בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לניצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הניצחון הנמצאים בידי היריב לכלים שישמשו למפלתו הוא.
הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. עבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.
זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. זה אומר: לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע… זו האמנות של עשייה מבלי הצורך לחשוב על לעשות אותה.
לסמוראי אסור להכין משהו מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו. (ואת התלות הזו שלו בתכנית, היריב יכול לנצל בקלות).

ועם זאת, בעת ובעונה אחת אל לו לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות.

ובהקשר לכך האימרה הבאה: "אל תיתן לתודעתך 'להיעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. אל תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות".
הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מאוד לסמוראי בעמדו בפני אינספור האיומים של העולם החיצוני (בני האדם) והאיומים הרבים הבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלוה הזו הנה האם המפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, היה הסמוראי מתפרק מזמן.
השלווה הזו אמרה לסמוראי מי הוא ומה מקומו ביקום. השלווה הייתה בית שאליו חוזרים עייפים,רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נרגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי הזה, יבוא יום ובו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) ייערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבפנימו.
וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים…

ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.
השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). 

הם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, ובישם את עצמו למען העלם את הריחות הקשים שלאחר המוות. 

עוד תמונות של סמוראים:

http://www.kiku.com/electric_samurai/cobweb_castle/samurai_gallery.html

 

 

ציטוטים ואימרות כנף על סמוראים::

Strategy is the craft of the warrior. Commanders must enact the craft, and troopers should know this Way. There is no warrior in the world today who really understands the Way of strategy…. It is said the warrior's is the twofold Way of pen and sword, and he should have a taste for both Ways.

Students of the Ichi school Way of strategy should train from the start with the sword and long sword in either hand. This is a truth: when you sacrifice your life, you must make fullest use of your weaponry. It is false not to do so, and to die with a weapon yet undrawn.

In strategy your spiritual bearing must not be any different from normal. Both in fighting and in everday life you should be determined though calm. Meet the situation without tenseness yet not recklessly, your spirit settled yet unbiased.
If the enemy thinks of the mountains, attack like the sea; and if he thinks of the sea, attack like the mountains.
If we watch men of other schools discussing theory, and concentrating on techniques with the hands, even though they seem skillfull to watch, they have not the slightest true spirit.
Miyamoto Musashi (1584-1645)
A Book of Five Rings (pg. 37, 45, 53, 80, 83)

Because of some business, Morooka Hikoemon was called upon to swear before the gods concerning the truth of a certain matter. But he said, "A samurai's word is harder that metal. Since I have impressed this fact upon myself, what more can the gods and Buddhas do?" and the swearing was cancelled.
It is bad when one thing becomes two. One should not look for anything else in the Way of the Samurai. It is the same for anything that is called a Way. Therefore, it is inconsistent to hear something of the Way of Confucius or the Way of the Buddha, and say that this is the Way of the Samurai. If one understands things in this manner, he should be able to hear about all Ways and be more and more in accord with his own.
A person who is said to be proficient at the arts is like a fool. Because of his foolishness in concerning himself with just one thing, he thinks of nothing else and thus becomes proficient. He is a worthless person.
Tsunetomo Yamamoto (1659-1719)
Hagakure (pg. 43, 50, 51)

ביבליוגרפיה

Bottomley and Hopson – Arms and Armor of the Samurai
Musashi, Miyamoto – A Book of Five Rings
Nitobe, Inazo – Bushido: The Warrior's Code
Turnbull, Stephen – The Book of the Samurai – The Warrior Class of Japan
Wilson, William Scott – Ideals of the Samurai
Rati, Oscar and Westbrook, Adele – Secrets of the Samurai

 

הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.
סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים – מולי אלדר, צ'ריקובר
אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.
ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג