– התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים

Total
0
Shares

———————————–

המעבר  מדינאמיקה שלילית לחיובית, אינו פשוט כלל ועיקר, וגם אם יצא אדם בדינאמיקה שלילית, יקח לו זמן ומאמץ להגיע משלב הבדידים של הדינאמיקה החיובית, לשלב הדינאמיקה (הסבר מפורט –בנספח, בסוף הפרק).

וצריך להבין כי אדם ‘יכנס’ לדינאמיקה שלילית לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. במיוחד אדם עם דימוי עצמי נמוך, או ביקורת עצמית גבוהה – הוא נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו.  למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו’ וכו’.

בדרך כלל כל הרגשות הללו ‘מרימים ראש’ ומתחילים ‘מתקפות טרור מבפנים’ – לאחר שהפרטנר ביחסים פצע את ‘בעל הבית’, ואז נוצר פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את ‘הדמונים’ הללו (ספק עצמי וכו’) והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרך כלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק, או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של בן הזוג הנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היא תהיה?  כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו, הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד, נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר על מלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחו לחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכל אחד מהם סוג של יצר הישרדות,  כמו ה’גן האנוכי’ של ריצ’רד דוקינס. ואז השאלה תמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמת התמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מכובסת למדי, היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומות מן הזוג בזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל, ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים: התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות… ).

אך גם אם נסכים שאכן יש פה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד במערכה הבינזוגית.

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנו זה רק מתחזק. (ראה נספח בסוף הפרק, אודות הסבא האינדיאני ושני הזאבים הפנימיים).

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגש ולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולת הרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מיד זה מכניס אותנו לעולם בו הוא השולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנט שלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצם ההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לבין הרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילה תחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן’האויב’ (העלבון או הפגישה הרגשית) רוצה שנשאב לתחום השליטה שלו, כי הישארותו בזירה האישית שלנו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגם גורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא ‘בעל הבית’ השולט.

 כלל ראשון, לא להישאב לזירה של האויב, כי שם, ב’מגרש הביתי שלו’, הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדות כ’מילה מכובסת’, ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמון המשתולל והמתקיף שבתוכנו – שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הוא החזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריך כוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעלים לשמש ולאוויר – מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיה מן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעה רגשית, במהלך היחסים הזוגיים, את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מה מזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה – שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היא שנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהם שואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות. (שוב, הקורא מופנה בזאת לנספח בסוף הפרק, על הסבא האינדיאני ושני הנכדים).

וכאן אני מגיע לתובנה הראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים של בן הזוג פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב (של הפגיעה הרגשית)  וכך להתגבר עליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לא להתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת של התעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מיני משבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם, תוקף אותו, מבקר אותו וכו’.

הבעיה היא שכשאנו מותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודד או להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכן כשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלק וישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינות וקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות. כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחק סקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחות של הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזו שככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאב יותר.

וכפי שחוסר התייחסות למשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשית במקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה, איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריה עוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלם מגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוח כדי להתעלם,  הרבה יותר קל לעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלת בעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנע מעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשה להוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ”ל בגמילה מהתמכרות; הקושי של ‘לא לעשות’.

כדי לעשות כל שהאדם צריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטה עצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת, השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחות לעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות – כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית, זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוח מודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישיר ליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסים לעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו, הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדברים בעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובה המיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאים לפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו. כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הם תמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים של ספק עצמי, רגשות אשמה וכו’. 

התעלמות היא תגובה לא טבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיב בהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמו כדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגו השליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובה הראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאת למשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיו לתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקא אז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותר ממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלש בגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאיין בגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמו חזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קיר ההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשות ועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אם אתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אז בסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ו לרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאת מהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחת למזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוי של המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית, לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורק כשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ולהתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבוד על עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אז אולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים על שלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנות שמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי – “איזהו הגיבור הכובש את יצרו”).

על האדם לאמן את שרירי ההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם ‘כוחות החושך’ (הספקות העצמיים, רגשות האשמה, חוסר האונים וכו’) שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדם שלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר ‘כן’.

 -כוח ב’, או מר ‘לא’.

 -כוח גימל לא אומר, הוא אינו מתייחס.

 -הכוח הראשון זכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה (הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד ‘לא’, למנוע, לבלום להפנות את הגב. כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהם הוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כי הקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא. 

הכח הנייטרלי אינו מעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק של האלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוך ההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

 -השנייה מצליחה לבלום אותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה’לא’ מחזקת את הכוחות המערערים, מעצם ההתייחסות.

 -ורק השלישית מצליחה לא להיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, ‘לא להיות שם’ עבור ההשפעה השלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

(ולסיום, עצה: קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובה ביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושא ההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק…)?

————————————————————————————————-

נספח:

סיפור קטן

אינדיאני זקן משבט צ’ירוקי לימד את נכדיו על החיים. “בתוכי מתקיים קרב כל הזמן”, הוא סיפר לנכדיו, “זהו קרב קשה ומר בין שני זאבים”.

“זאב אחד הוא רע – הוא מלא זעם, קנאה עצבות, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, רגשות אשמה, עלבון, דימוי עצמי נמוך, שקרים, גאווה, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב – הוא שמח, שליו, אוהב, מלא תקווה, בטוח בעצמו, עניו, ידידותי, בעל רצון טוב, אמפטי, נותן, אמיתי, רחום ומאמין.

בתוככם מתחולל גם כן קרב דומה, כפי שזה מתקיים בכל בני האדם”.

אחד הנכדים חשב רגע ואז שאל את הסב:

“איזה מבין הזאבים ינצח בקרב?”

הזקן חייך וענה בפשטות:

“אותו אחד שתדאג להאכיל”.

wolf2

***

מאמרים ומסות נוספות של גבריאל רעם

באתר ‘הגות במבט קוואנטי’ – https://xah.zbi.mybluehost.me/hagut-net2/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

האמת כמשטח זכוכית ענק

אמת היא כמו משטח זכוכית ענק שנשבר לחתיכות רבות ולא שוות, שמצויות גם כך מחוץ לתחום הקליטה של מרבית בני האדם, הם חיים עם תחליפים, אך מיעוטם מחפש את שברי…
View Post

Video – The Tao teh ching,

Gabriel Raam Tao Te Ching להפעלת כל הסרטונים Gabriel Raam Tao Te Ching 8 סרטונים99 צפיותעודכן לאחרונה ב-5 בספט׳ 2015 P. A. S. הרשמה למינוי 1 24:36פועל עכשיו The book of…
View Post

עידון מול גסות

חלק א’: זה מול זה, באספקט היסטורי תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל…
View Post

זה קרה במקרה

חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו. כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות:…
View Post