א נ ג ס ט, חרדה.

מהי ההגדרה החמקמקה לתחושה האופפת כל מי שחי בישראל בחצי השנה האחרונה, ואם נותר לו הלוקסוס לכך – גם משקיף כיום על שאר העולם? “מועקה”? “חרדה”? “מתח”? “אימה”? “חלחלה”? “מצברוח”? אולי רק הביטוי “נאחס” מסוגל להעביר ללשוננו משהו מכובד משקלה של המלה הגרמנית “אנגסט” (ANGST), המתאימה לענייננו יותר מכל: “תחושה חריפה – אך לא מוגדרת – של חרדה, מתח, עגמומיות, אבלות, אומללות, מצוקה”.

הוגים כמו קירקגור, היידגר ואקזיסטנציאליסטים אחרים דיברו על ה”חיל-ורעדה” נוכח “הלא-כלום הגדול והסוחף של הקיום”; על ה”אנגסט” של האדם הנושא לבדו באחריות להחלטותיו; הפסיכולוגים מדברים על “אנגסט” רגשי. “אנגסט אמיתי” נובע מהתחושה שהחיים הם ביסודם חסרי משמעות ואבסורדיים, ושקיומנו האומלל אינו נכלל באיזו תוכנית גדולה של היקום. היידגר ראה הלך רוח דראוני זה בחיוב, כהתייצבות האדם מול “עצמו האותנטי”. אבל למה להתפלסף יותר מדי? הלך רוח של מועקה וגם יראה סתומה, רגשית והגיונית כאחת, “חריפה אך לא מוגדרת”, אופף כיום, כמעט לפתע, את העולם כולו – ואותנו במיוחד.

כדי לעמוד על עומקו, פתאומיותו ומוזרותו של ה”אנגסט” הזה, די להשוותו עם מצב הרוח ששרר במחוזותינו ובעולם למשל לפני כשנה, בהפציע שנת 2000: זוכרים את הזיקוקים והחגיגות בכל בירות העולם? את תחושת הנחת והשפע? את “הכלכלה החדשה” שנראתה כמזנקת בחדווה? את הגאות במניות הנאסד”ק, את תענוגות האינטרנט, הסטארט-אפ, ההיי-טק, התעשרויות הפתע, משרות הפלא, קיצורי הדרך, ה”גאדג’טים” וההמצאות האין סופיות? זוכרים את עלייתו לשלטון של אהוד (“זהו תחילתו של שחר חדש”) ברק? זוכרים את התחושה שגם הבעיות הפוליטיות הכרוניות ביותר של העולם – מצפון-אירלנד דרך הבלקן ועד המזרח התיכון – עומדות אחרי או לפני פתרונן הסביר, הרציונלי, הבלתי-נמנע?

לאן כל זה התפוגג פתאום? ומדוע?

אתר אינטרנט שהקימו עובדי חברת סטארט-אפ “העובדים קשה אך באווירה קשה של אי-ודאות”, הציע לא מכבר משהו הקרוי “אנגסטומטר” – “מכשיר למדידת האנגסט העולמי”. זהו מעין “מד-נאחס גלובלי”, המורכב משקלול דירוג ה”אנגסט” האישי ששולח כל גולש לאתר (www.angst-o-meter.com). “אנחנו בחברה משוחחים בינינו הרבה על רמת האנגסט שלנו”, כותבים המייסדים, “ומצאנו שרק לעתים רחוקות היא יורדת. לאחר השנה שעברה עלינו – עם המצב בשוק המניות, עם הבחירות לבית הלבן – אין ספק שכמעט כל אחד מאתנו זקוק לאנגסטומטר. גם כדי לבדוק את מצב האנגסט האישי, וגם כדי לקבל מידה מדויקת של האנגסט העולמי”.

על פי ה”אנגסטומטר” הזה, מדד הנאחס העולמי ה”מדויק” עומד “כרגע” על 6.4 מתוך 10. זוהי אולי תוצאה אופטימית מהצפוי, כאשר לא ברור לפני כמה נקודות בנאסד”ק סוכמו הממצאים, ובוודאי בהשוואה ל”אנגסט” המקומי המשוער שלנו. שהרי הרושם הוא שכל יום חולף – בבורסות, בפוליטיקה העולמית, באסונות הטבע, במגיפות, בסכסוכים הבינלאומיים ואפילו ביחסים הבין-גושיים – רק מעלה את המחט באנגסטומטר, רק מצניח את הלב. שהרי מה לא משתבש? מה לא קורס? איזו מפלצת לא קמה מן האפר?

נדמה כאילו כישוף שחור הוטל לפתע על העולם בכלל, ועלינו בפרט: מניות הטכנולוגיה וההיי-טק צנחו לתהומות לא ישוערו, כאשר הפסיכוזות והפוליטיקה, הכלכלה והאלימות, כמו משתרגות ומלבות זו את ההיסטריה של זו; העושר הפרטי והכללי (מלבד של פקידי בנק ישראל ואי-אלה מצילים מוניציפליים בחופי הים התיכון) התכווץ ועוד יתכווץ פלאים; רמצי המלחמה בבלקן, שכובתה בדי-עמל, מתעוררים פתאום מחדש במקדוניה; כך גם בצפון אירלנד; רוסיה נראית כחוזרת והופכת למדינת ק-ג-ב אפלה; אירופה עוברת מ”מגיפת הפרה המשוגעת” היישר להיסטריית “הפה והטלפיים”; איראן, עיראק וצפון קוריאה מרימות ראש ברוב עזוז; אקלים כדור הארץ נראה כמתעוות, החור באוזון מתרחב, הקטבים מפשירים בדיוק כפי שחזו האקולוגים האפוקליפטיים ביותר; המתיחות הבין-גושית, אם לא המלחמה הקרה – לא רק בין אמריקה ורוסיה, אלא גם בין אמריקה לסין – נראית כחוזרת בגדול; שלא לדבר על המצב באזורנו, הנראה כתרכיז מזוקק של ה”אנגסט” העולמי כולו: עם תחושת הגלישה לאחור, עם הצניחה הכמעט סוריאליסטית במעלית-הזמן; עם המעבר המוזר והפתאומי מהתקווה המכונפת אל היאוש הגמור – מעבר שקשה להבין מדוע הוא נעשה בשקיקה או בהשלמה כזאת, למרות שאיש בעצם אינו רוצה בו.

יש האומרים: הכל בגלל ההתפרצויות שבשמש. מין עווית כזאת. יש האומרים: עונש משמים בגלל איזה חטא יוהרה לא ברור. יש האומרים: סתם מחזוריות, גלגל כזה שבו “שנים שמנות” מתחלפות ב”שנים רזות”, ולו למען הגיוון. ויש האומרים שהתשובה אינה בכוכבים ובגורל, ואף לא בזרמי מעמקים של חילופי מילניום – אלא פשוט באישיותם הפרטית בהחלט של קומץ ברנשים שהזדמנו לצמתי החלטות: הרצפטורים במוחו של ג’ורג’ וו. בוש, שנבחר על אלפית-חודו-של קול, האונות במוחו של פוטין, העוויתות בנפשו המסוכסכת של יאסר ערפאת, הרפלקסים באישיותו של אהוד (“אין פרטנר”) ברק – הם-הם החורצים את מצב הנאחס הארצי, האזורי והעולמי, לעתים באופן בלתי הפיך.

ואמנם, תחושת התעתוע המתלווה ל”אנגסט” הנוכחי נובעת בדיוק מחשד זה: שאין מדובר רק בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, אלא גם בהשפעה של האישיות, השקפת עולמה וראיית המציאות שלה – על העולם והמציאות עצמם. למשל: כפי שאצלנו ניתן לתהות במה תרמו לא רק ערפאת הבלתי אפשרי, אלא גם אישיותו והתנהגותו של ברק לקבורת תהליך השלום (הגישה המשברית, עם הנפנוף ב”תאריכי יעד” דרקוניים; היעדר כישורי המיקוח; הששון-אלי-עימות; החיפזון להקצין מצבים; הרצון לסדר ולהכשיל אויב יותר מאשר ליצור בן-שיח) – כך תוהים יותר ויותר פרשנים אמריקאים על הקשר שבין אישיותו הפסימית והלוחמנית של נשיאם החדש, ג’ורג’ וו. בוש, ובין ההידרדרות הלא-תאומן ב”אנגסטומטר” העולמי. אמנם איש אינו תולה בו את המפולת בבורסות, אך ביטול הסכמי קיוטו, שנועדו להציל את כדור הארץ מהתחממות, הניכוש השיטתי – הכמעט זדוני – של כל ההישגים החברתיים והאקולוגיים של ממשל קלינטון, החייאת כל הפראנויות האנטי-רוסיות והאנטי-סיניות – האם כל אלה הם באמת כורח היסטורי בלתי נמנע, או השלכה של האישיות? האם כל העולם היה נראה אחרת אילו – על חודו של אחוז – היה נבחר אל גור? או אזורנו היה שונה כיום אילו – על חודו של חצי אחוז – היה נבחר בשעתו פרס ולא נתניהו? האם העולם לא רק נראה טוב יותר – אלא גם נעשה טוב יותר – כאשר “מודבק עליו חיוך של סמיילי” (כפי שהגדיר ה”ואשינגטון פוסט” את האופטימיות המאומצת אך האפקטיווית של עידן קלינטון)?

כך או כך, התבטאויותיהם של ראשי הממשל החדש באמריקה כלפי הרוסים והסינים מזכירות להפליא את ההתבטאויות של נבחרינו החדשים-ישנים כלפי הפלשתינאים: “הם מהווים איום” (בוש); “היחס אליהם לא צריך להיות שונה בהרבה מהיחס שגילינו כלפי הסובייטים בשנות ה-80” (מזכיר המדינה קולין פאואל); “אני משוכנעת בכל לבי שרוסיה מהווה איום על המערב בכלל ואמריקה בפרט” (היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס); והשוו זאת עם “ערפאת אינו פרטנר”, “כולם טרוריסטים”, “צריך לחזור למה שעשינו בעזה בשנות ה-70” וכו’ וכו’. האם זוהי ראייה חדה ומפוכחת של המציאות, או גישה היוצרת מציאות? האם העולם באמת גולש ונסוג לאחור, או שהוא מובל לשם על ידי אנשים החיים בעבר – אי שם בין שנות ה-50 וה-80 של המאה שעברה – ושואפים לחזור אליו?

ואמנם, זוהי ייחודיותו של ה”אנגסט” הישראלי הנוכחי: עם התנפצות תקוות השלום אנו עומדים לא מול הלא נודע והלא מוגדר – אלא דווקא מול הנודע והמוגדר מאוד. בעצם מול עתיד המורכב כל-כולו ממיחזור העבר הבלתי-נסבל: הפיגועים, הפדאיון, הקרב על ירושלים, פעולות התגמול, האינתיפאדה, מתנחלי-הפרא, המיתון, הגזירות, ימי המילואים, ימי המרדפים, ימי הפילבוקסים המנדטוריים, ימי חומה ומגדל, ימי השיירות, האנכרוניזם של ימי שרון – מומחה ההסלמה מספר אחת…

יש המתרפקים על כך בנוסטלגיה-א-פריורי, ויש הרואים זאת בזוועה וביאוש: מילא זמנים רעים. קורה. אבל ממוחזרים עד כדי כך? בדיוק כה נמרץ, ועם אותם האנשים? ואולי את טיבו המיוחד של ה”אנגסט” הישראלי העכשווי היטיב להגדיר (בפרפראזה קלה) החכם סנקה: “מי שהתקווה מעולם לא חייכה אליו – מאושר יותר ממי שהתקווה נטשה אותו”.