תולעי האהבה.


"הגיהנום הוא הזולת"

ז'אן פול סארטר, מתוך 'בדלתיים סגורות"


——————————————————————————–

מבחוץ אנו שפויים, נורמליים; עובדים, מתחברים, ולרוב גם יוצרים -מערכות יחסים זוגית. אך מה קורה? מה קורה שם ביחסים הזוגיים הללו? שהרי כשנוצר החיבור, כולם שמחים, הזוג בשמחתו הוא והיתר בשמחת הזוג. אך מה קורה שם בפנים, ביניהם, בחדרי חדרים, ולא מיד, אלא לאחר זמן? מה קורה?

ובכן לאור היום ובשחרית היחסים, הם עוטים את פניו הנקיות של ד"ר ג'קיל, אך בתחומי האינטימיות הצרה, החסויה ובעיקר, המאוחרת – היחסיים (הזוגיים והמשפחתיים) כבר מתחילים להדיף את ריח הזיעה הלא נעים של מיסטר הייד.

בתחילה, כשפוסעים את תוך חורש היחסים – מקיפים את הזוג איילות, סנאים ויונות הבר. אך לאחר שתעו מעט ביער היחסים האפל, מתחילים לשים לב לרחש התולעים.

לא תמיד, אך לעיתים נדמה כי יחסים הם בית גידול לשרצים, רמשים, זוחלים, אך בעיקר תולעים.

בתחילה מכניסים את היחסים לתנור האהבה, מעלים את דרגת החום, נועלים את הדלת ומצפים לעוגה, כמו זו המצולמת בספרי הבישול. אך פותחים את התנור, חודשים או שנים מאוחר יותר … אויה, מה רואות עינינו? תולעים. מהיכן באו אלה? שהרי תולעים רק מופיעות לאחר תום החיים, רק עם נפול צינת המוות. והרי כאן חום אדיר של חיבוק משותף: 'את לי ואני לך, לתמיד'. 'אהבתנו תקיף את כל העולם', 'לעולם נישאר ביחד'. ופתאום תולעים?

והם כאן, אך הרי כאן אמורות חרציות ללבלב, מרגניות לתת ריחן. החיים אמורים לפרוח כאן במלא עוזם ופתאום תולעים?

אמנם מנסים לתת סיבה מדוע הופיעו; ('הוא לא מבין אות', 'עסוק בעבודה', 'היא כל הזמן עם החברות'), אך באמת? אין סיבה לתולעים, כאלה הם יחסים. (ושוב צריך להגיד: לא תמיד); לאחר זמן בישול כלשהו הם יוצרים אותם, את התולעים.

וישנם כל מיני, זנים מזנים שונים; תולעי המריבה וחוסר האמון, ותולעי הבוגדנות והולכת השולל, ותולעי העוינות והכעס, ותולעי המשטמה והטינה, ותולעי החשד והשקרים הקטנים. עולם שלם של תולעים, והן צצות אחת אחת, אחת לאחת מתוך החשכה שהצטברה לה בין חגיגה אחת לשניה, חיבוק אחד למישנהו, נשיקה אחת לרעותה. בין מתנה שנתנו למתנה שקיבלנו, בין כוונות נהדרות לבין כוונות נאצלות – הם מצטברים, התולעים, בשקט ולאט לאט. כחיילי קומנדו הזוחלים חרש בינות החפירות שנדמות לזוג השליו כטירות מרהיבות. והן זוחלות ומתרבות בסידקי החשכה המתרחבים להם בתוך ומתחת לנווה החמים.

בתחילה מנסים לגרש אותם, לרסס, לדרוך. אבל לא הולך. הן נעלמות לרגע ושוב צצות: פה החשד המוכר, פה חוסר האמון הידוע, פה השקרים הקטנים. פה העצבים וחוסר הסבלנות, פה הטענות והמענות. והזוג מתחיל להיווכח כי זה משכנן ופה ביתן. וכי בני הזוג הפכו בכלל לגולים, לזרים גמורים בביתם שלהם, בקן היחסים החמים והמוגן. שעתה הפך למשכן לאורחים שהפכו אותו למשכנן, משכן שהיה פעם ביקתת הרים קסומה, בה זוג שילב ידיים והביט בזריחה. והיום הוא ארון מתים רוחש תולעים.


נ.ב.

ביחסים קיצרי טווח התולעים קטנות וחלשות. ביחסים ארוכי טווח התולעים גדולות וחסונות.


——————————————————————————–

29.10.2003


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>