ארכיון הקטגוריה: האמת

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

האמת והרגשות, חיבור מסוכן.

 פיסיקה עוסקת באמת אודות חלקיקים, היסטוריה באמת אודות העבר, אסטרונומיה באמת אודות הכוכבים והיקום. ספרות אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, מדוללת על ידי המוזר והמעניין שעשוי להתרחש לאדם בחייו.

ופילוסופיה – במהותה האונטולוגית, אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, באופן נייטרלי, מרוכז ותמציתי.

ומהי האמת? אמת היא המניע הראשוני והכוח המרכזי בקיום של כל דבר, מן המיקרוקוסמוס הקטן ביותר ועד המקרוקוסמוס הגדול ביותר.

אך יש כאן בעיה; כי מה שעושה ברכה במצב צבירה אחד בתוכנו, גורם לאסון במידה והוא דר במצב צבירה אחר.

אז כיצד ניתן לעסוק במשהו ברמה אחת (תודעה) מבלי שזה יגיע לרמות האחרות (רגש למשל). אמת פילוסופית ברגשות יכולה להכניס אותם למשבר עמוק ואפילו לדיכאון קשה. וזאת מכיון שהרגשות נעים על ציר שבין מהנה ללא מהנה. ואמת ברובה הגדול אינה נעימה לרגשות, אבל היא מזון בריא לתודעה.

אנו רואים איך זה מתרחש ברמה הפיסיולוגית; אויר צריך לזרום דרך הריאות, אבל אסור לו להיכנס למחזור הדם. כי שם יגרום לנזק. (לכן מוציאים את האוויר מן המזרק לפני שמזריקים תרופה כלשהי לורידים, די בבועית קטנה של אויר במחזור הדם, כדי לגרום להתקף לב, או שבץ מוחין. הסוד הוא ההפרדה, כיצד לעסוק באמת באופן נייטרלי, מבלי שזה יזלוג לרגשות.

וזו אכן בעיה, כי בזמן שהאדם קולט אמת בתודעה – גם הרגשות שלו, שם, קולטים את זה.

ואכן התודעה נועדה לעסוק באמיתות, וככל שהיא עוסקת יותר באמיתות, כך היא מתחזקת.

ואילו הרגשות אמורים לעסוק בהנאה, וככל שהם עוסקים בזה יותר, הם מתחזקים.

וכדי למנוע מן הרגשות את שיכול להכניס אותן למשבר, צריך אם כן לפתח שליטה עצמית פנימית. איזהו גיבור הכובש את יצרו… ואיזהו גיבור חכם, המצליח להפריד את יצרו או רגשותיו – ממחשבותיו… ולהיפך.

החוכמה היא לדעת את האמת הקשה בתודעה, ולהתעלם ממנה ברגשות.

להפריד את החיים האישיים עם כל הסערות בכוס תה שהן כל הזמן מכילות, מן האמת ולעגן את האמת רק בתודעה, מבלי שתהיה לה איזושהי נגיעה בחיים האישיים של האדם העוסק באמת, או הלומד אותה וכו'. כי אז נוצרת זליגה שמפילה את הנפש למשבר.

אל לתודעה ולרגשות או לתודעה ולחיים הפסיכולוגיים של האדם – מלהיפגש.

האדם העוסק באמת חייב להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו במידה כזו, שאם הוא מחליט, רגשותיו נותרים קרים, גם אם הוא עוסק בדברים מאוד פרובוקטיביים מבחינת הרגשות, עליהם לא לזוע או לנוע. זה בעיקר עניין של אימון פנימי. אילוף הרגשות לבל יתרגשו, או בכלל  יושפעו ממחשבה כלשהי. כמו כלב שהורגל לא לקפוץ על השולחן על מנת לחטוף ביס. גם אם הוא מדיף ריח משגע וזה מונח לו ממש מתחת לאף.

כך שהתודעה חייבת להיות נפרדת ואז ורק אז צריך להיות מותר לה לעסוק באמת.

כשעוסקים באמת יש להיות זהירים ולא לתת לרגשות לעסוק באמת. אלא לנקוט בעקרון חשוב לכל מנהל מערכת: הפרד ומשול.

האמת היא חומר דלק משובח עבור רכב התודעה, בעזרתו היא נדלקת או רוכשת לעצמה כנפיים.

אך אותה אמת, הפוגשת את חייו הקטנים של האדם, מכניסה אותם לייאוש עמוק.


אז במה צריכים לעסוק הרגשות והחיים האישיים של האדם?

עליהם לעסוק באושר ובו בלבד. למצוא את המיזוג הנכון בין הנאה ומשמעות, שביחד מרכיבים את האושר. ועליהם לעסוק רק ברגשות חיוביים, ולעשות צום מוחלט לגבי רגשות שליליים כגון:רוגז, חרדה, עלבון. נטירת טינה, ייאוש, ושליליות מכל סוג שהוא. עליהן לאכלס כל הזמן רק רגשות טובים וחיוביים, ולהימנע מרגשות שליליים.

האתגר הגדול בעבודה עצמית לקראת פיתוח, או הקצת התודעה, הוא ביכולת לרסן את הרגשות ולתת להם להיות רק במסגרת מגבלות שמטיל עליהם האדם עצמו. האסון לרגשות זה: אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוק, ריגוש יתר, וללכת עם הריגוש עד לקצה. הרגשות הן כמו סוס אציל, שאם אינו מציית למושכות, לרסן ולשוט, יכול לרסק את הכרכרה, או להשליך את הרוכב לתהום.

מילוי הרגשות רק ברגשות חיוביים, של תמיכה, אמפטיה, נדיבות, וכו', מבריא אותם ומחזק אותם. ויחד עם חיפוש אחר רגשות חיוביים ולהשאיר אותם כמה שיותר זמן, על האדם לשמור על רגשותיו פן יגררו לאיכסון רגשות שליליים. ריסון וניתוב הרגשות נכון ויפה לכל אדם, ובמיוחד למי שחפץ לעסוק באמת אודות הקיום האנושי. כי האמת אודות הקיום האנושי היא די פסימית.

ופסימיות אם היא מחלחלת לרגשות, עלולה לזרוק אותם למשבר ואף לדיכאון.

דוגמא לשליטה רגשית בעת עיסוק באמת. נגיד שנערה לומדת על מצב הנשים בחברה שלנו, שהוא עדיין עגום למדי. עליה לא לחסוך ולא לצנזר מפני עצמה  את העובדות הקשות. אך מצד שני היא צריכה במשך כל הזמן הזה, להיות קשובה פנימה, פן יצוצו רגשות שליליים, של רוגז, או עלבון כלפי גברים, או בכלל.

וכך, האדם העוסק באמת, במיוחד לאדם העוסק באמת, חשובה היכולת לשמור את רגשותיו קרים ולא לתת לאמיתות הללו להכניס שמץ של רגשות שליליים. רגשות שליליים מרעילים את המערכת, בשעה שרגשות חיוביים מבריאים ומחזקים אותם.

וזה אומר שלא רק שליטה פנימית ברגשות חשובה, אלא גם במי אנו מקיפים עצמנו? באנשים חמוצים, מרירים ורואי שחורות? או באנשים מלאי שמחת חיים ותקווה. כי כפי שייאוש מרעיל את הרגשות, תקווה היא המזון האציל בעזרתו הרגשות משתבחים ומתחזקים.

גבריאל רעם, 9.3.12

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה (פרגמנטים).

– כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

– כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

– כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

– הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

– הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

– כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

– אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

– כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

– אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

– אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

– אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

– הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

– אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

– חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

– החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

– הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

– ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

– חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

– האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

– האלים 'קוטפים' את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

– אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

– אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

– אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

– אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

– חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

– חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

– חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

– כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

– ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

– וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

18.10.2005

 

על החוכמה.(פרגמנטים).


1. חוכמה היא השילוב בין היכולת לראות מעבר ולראות פנימה:

2. חוכמה היא היכולת לראות מבעד ומעבר למה שמקובל, ומובן מאליו.

3. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לצאת אל מחוץ למוסכמות ולחשיבה השבלונית. אל המרחב הפתוח והפראי של המציאות כמות שהיא.

4. חוכמה היא היכולת להגיע לתמונה הרחבה.

5. חוכמה היא גם היכולת לראות ולהבחין במה שקורה מתחת ובתוך זה שמנסה להסתיר אותה.

6. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לחדור מבעד למסכות, ולהגיע למהות הסמויה.

7. חוכמה מנפה את מה שגלוי כדי לנסות ולמצוא בו את הסמוי.

8. מה שסמוי היום, היה פעם גלוי, והוא הפך לסמוי בגלל הקושי של בני האדם להתמודד עם המשמעות שלו.

9. החכם יודע כי כדי להגיע למציאות האמיתית, עליו להתייחס אל מה שקיים ונחווה כמציאות, כאל חומר גלם אותו הוא יכול לזקק וממנו להפיק, את המציאות האמיתית.

10. החכם מזקק ומעבד את מה שקיים ומתמיר אותו (עושה סובלימציה) למה שהיה אמור להיות.

11. חוכמה היא שמן הזית, פיקחות היא זיתים כבושים וטיפשות זה לאכול אותם ללא עיבוד כלשהו.

12. החכם מעבד את חומרי הגלם של החיים ומפיק מהם תובנה ומשמעות. הטיפש לוקח את החיים כמות שהם, מתייחס לחומר הגלם כאילו שהוא מוצר מוגמר.

13. החיים הפכו לחומר גלם עבור החוכמה, מכיוון שהאמת והמהות של הקיום האנושי פינו מקומם לעטיפות הנוחות, והסיפורים שאנו מעדיפים לספר לעצמנו, אודות עצמנו והקיום. ואז על השואף לחוכמה לעבד את שהוא פוגש ברמה החיצונית, כדי להפיק ממנה את הרמה הפנימית.

14. החוכמה היא חוכמה רק במקום בו המשמעות המקורית הלכה לאיבוד מפני התווית ומראית העין. במקום בו המהות קורנת בפני עצמה, ללא מחסום, אין צורך בחוכמה והיא לא תהיה קיימת. יש לה קיום רק במקום בו האמת מצויה בגלות.

15. חכם יודע שהאמת היא חיה בסכנת הכחדה. הוא שייך ל'ירוקים' של עולם התודעה, מנסה להציל ולשמר אודים מוצלים מאש.

16. החכם הוא סוכן זר בארץ הטיפשות. אוי לו אם יתגלה, שהרי הטיפשים לא יודעים שהם כאלה. מתן פומבי לשליחותו יחשוף את ערוותם.

17. החכם עובד בחשאי, לאט ובעיקר בסבלנות; מסנן אלפי טונות של עפר בעבור גרגר זהב אחד.

18. עיניו של החכם פקוחות והוא מבין את המציאות. "החכם עינו בראשו, והכסיל בחשך הולך…" קוהלת, ב, י"ד.

19. מה שעושה את החכם לכזה, זה שהוא רואה ושם לב לאשר הרוב לוקח כמובן מאליו.

20. החכם מתבונן (תבונה), הפיקח מביט (זווית מסוימת), הטיפש מסתכל (סכלות). .

21. החכם רואה, מכיוון שהוא מתבונן, הטיפש לא רואה מכיוון שהוא רק מסתכל. והמשכיל מבין רק את מה שהוא יכול לבדוק בתוקף הידע שיש לו, והידע מאיר רק זווית מסוימת, (הידע תמיד מוגבל, החוכמה תמיד אינסופית.) ועל כן הוא מביט. עמנואל קאנט אמר: Science is organized knowledge. Wisdom is organized life

22. ההבדל בין חכם לטיפש, שהטיפש 'כבר יודע', והחכם מתאמץ כל הזמן לדעת. ("אני יודע שאיני יודע, יש כאלה שגם את זה לא יודעים". סוקרטס).

23. חוכמה נוצרת כתוצאה מנואשות ומפחד. החכם מפחד ממה שיכול להתרחש עליו מן הכיוון של הלא ידוע, ועל כן מנסה להרחיב את תחום הידוע על חשבון הלא ידוע. הטיפש שאנן, מבוצר בתחומי מה שהוא יודע, בטוח שזה כל העולם.

24. החכם הוא יחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים כאן ועכשיו.

25. הטיפשות עוסקת בתשובות, ומנסה לאסוף ולצרוך עוד ועוד תשובות (על שאלות שאף פעם לא צצו). החכם עוסק בשאלות ובמקום לסתום אותם בתשובות הוא תמיד מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום ועומק השאלה עצמה. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות).

26. החכם מטיל כל הזמן ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. יודע כי הבנה מיידית, זמינה וקולקטיבית – בדרך כלל מסתירה מאחוריה חוסר הבנה ביחס לתהליכים עמוקים.

27. הטיפש נותר כזה, מתוך נוחיות ומתוך חשש להתמודד עם אמת שהמערכת הפסיכולוגית שלו לא מסוגלת לעכל.

28. החסם הגדול בפני האמת היא חיי הפנטסיה. ואנו חיים בפנטסיה כדי לשמר דימוי עצמי גבוה ומחמיא. חשיפת האמת, תמיד תקטין את הדימוי העצמי, שתמיד מתנפח כתוצאה מן הסיפורים הנוחים שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים. (מעדיפים אותם על פני האמת הנוקבת).

29. החכם, אוהב יותר את האמת מאשר את התחושה הטובה שלו מעצמו ולגבי עצמו.

30. איזהו חכם? זה המסוגל לצהול מאושר גם כאשר האמת שהוא מגלה מכאיבה לו.

31. החכם הוא זה המסוגל לשלם עבור החוכמה במחיר נוחות והרמוניה אישיים. אם אינו מסוגל לעשות זאת – לעולם לא יהיה חכם באמת.

32. החוכמה האמיתית תמיד נבלמת ונעצרת בנקודת הגבול שבין האמת אודות האדם עצמו, כמות שהוא ובין הרגשות המנופחים של אותו אדם.

33. הטיפש נותר בטיפשותו כי אינו יודע. אך הוא לא יודע, לא כי אף אחד לא לימד אותו (או שהוא לא למד). הוא לא למד כי הוא לא רוצה לדעת. כי אם ידע זה יכער ויפגע בתמונת העולם והעצמי שצייר לעצמו.

34. האמת, תמיד תכווץ את גבולות האני ותצמצם את תחושת השאננות הנוכחיים. אם היא לא עושה זאת, זו אמת לא מרשימה במיוחד.

35. החכם הוא סוחר, והאמת היא אבני חן. והתשלום הוא ברגשות כוזבים, שאין להם מקום מבחינת המציאות. ככל שהאדם אותנטי יותר והוא מוכן לשלם, יותר, כך יהיו ברשותו יותר אמיתות, וכך יעשה חכם יותר.

36. החכם רואה את שאחרים לא רואים, כי הוא מוכן להתעמת עם אמיתות קשות יותר.

37. מרחבי התודעה של החכם, נקנו ביזע ועמל. תוך כדי ייבוש ביצות הרגש הבולעניות והדביקות.

38. אדם שנותן לרגשותיו לגדול פרא לעולם לא יהיה חכם.

39. האויב הגדול של החוכמה הם רגשות שגדלו פרא, ובגלל שהם כה חזקים ופרועים הם משתלטים על המרחב הנקי של התודעה.

40. נקודת ההיפוך בין טיפשות לחכמה, אם כן, מצויה לא בתודעה, אלא בביצות הרגש. מי שלא מוכן לייבש את ביצות הרגש, כלומר להקריב את הסיפורים שהוא מספר לעצמו (אודות עצמו והעולם) – לטובת המציאות כמות שהיא – לעולם לא יהיה חכם.

41. חכם הוא זה שרואה ומוכן לראות את המציאות כמות שהיא.

42. החכם בדרך כלל יותר פסימי ממי שחכם פחות ממנו.(ולראיה ספר קוהלת. ("הבל הבלים הכל הבל…") מלים הנגזרות מן השרש ח.כ.ם, מופיעות בו חמישים ואחת פעם) אך בהיותו חכם, הפסימיות הזו מרגשת אותו יותר מן האופטימיות את הטיפש.

43. חכם הוא אדם שאמת העירומה עושה לו את זה, יותר מן הפנטסיות הנעימות והמחמיאות ביותר.

44. החוכמה היא אנטי אופנתית. החוכמה היא תמיד קלאסית. כי האמת אף פעם לא מתיישנת. וערכה עולה ככל שאדם והמין האנושי שוגים בסיפורים מומצאים אודות העולם, מאשר בעולם עצמו.

45. פעם, זו לא הייתה חוכמה גדולה להיות חכם, כיום כל פרור חוכמה קורן ובוהק באור יקרות. מכיוון שכיום העולם נשלט על ידי תדמיות במקום על ידי מהויות.

46. התדמית היא מה שמסתיר את האמת, ובא במקומה. (רעיון הסימולקרה של בודריאר).

47. התדמית תמיד מחמיאה למה שקיים, החוכמה תמיד מקוננת על מהות שנקברה תחת עולם התדמיות.

48. החוכמה היא חוכמה רק על רקע כיסוי האמת על ידי תדמיות ועל ידי ההתעלמות ממנה.

49. במקום בו האמת מולכת – אין צורך ומקום לחוכמה.

50. החוכמה היא אור. במקום חשוך (בורות, בערות, טפשות, שינה) – היא קורנת ומאירה את הדרך והמציאות. במקום שהוא ממילא מואר (תודעה ערה) – רישומה מועט, אם בכלל.

 

האמת כמחלה אלרגית.

יש לנו שאיפה לא מודעת לא לדעת את האמת. במיוחד בנקודות בהן זה מתנגש או בדימוי העצמי שלנו או בציפיות הורודות שלנו מן העתיד.

ברגע שהאמת תשדר לנו שאנו לא כל כך מוצלחים כמו שחשבנו, או שהעתיד צופן לנו פחות חדווה. מיד, אנו דוחים את האמת הזו.

עכשיו, דחייה זו, עושה שני דברים:

א. היא בולמת את האמת.

ב. היא קוטעת אותה.

במעשה הראשון אנו מקפיאים את האמת, ובמעשה השני, אנו קוטעים אותה.

במעשה הראשון בלמת את הזרימה הדינמית שלה כלפיך. ובמעשה השני עיוותת את המורפולוגיה שלה.

כי שני דברים חשובים לגבי האמת: האחד שתהא לה זרימה דינאמית בלתי מופרעת, והשנייה שהיא תובא בשלמותה.

כדי שהאמת תוכל להגיע אלינו, אנו צריכים לא לבלום ולהקפיא אותה – מחד, ולא לחלק ולקטוע אותה – מאידך..

ואלה בדיוק שתי הפעולות שאנו עושים ברגע שהאמת אודות משהו מתנגשת בדימוי העצמי שלנו, או מורידה את היכולת שלנו לחוות אושר. וכך, אנחנו כל הזמן בולמים ומקפיאים את האמת. וקוטעים ממנה את החלקים שלא מתאימים לנו. וכך היא מגיעה אלינו חסרת דינאמיקה מחד, וקרועה ומקוטעת מאידך.

מה שמביא לכך שהיכולת שלנו להבין מה באמת קורה – תמיד מחמיצה את הדינאמיות התת-קרקעית ואת האחדות והשלמות של התמונה כולה. כי תמיד האמת תתנגש בסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות חיינו.

אנו כה חרדים שמא לא נרגיש טוב לגבי חיינו, שאנו עסוקים יותר בלעצב את תמונת העולם שתתאים להרגשתנו הטובה ביחס לעצמנו וחיינו, מאשר בלקבל את המציאות כמות שהיא ואז או לעשות משהו לגביה, או לקבל אותה.

וכך רוב ימינו אנו עסוקים בהתרחקות מאנשים ואירועים שמסכנים את הדימוי העצמי שלנו ו/או את תחושת האושר שאנו חשים שהיינו רוצים שתהיה לנו.

וכך אנו חיים (באופן בלתי מודע) בצנזורה חזקה מאוד לגבי החיים ואנשים. והכול נופל תחת הקריטריון של 'האם זה גורם לי להרגשה טובה או לא'. וההרגשה הטובה היא בעיקר פועל יוצא של הדימוי העצמי שלנו. כולנו שואפים לדימוי עצמי כמה שיותר גבוה, וברגע שחל פיחות בדימוי העצמי שלנו (כי פגשנו אמת כלשהי) מיד חרב עלינו עולמנו. אין בנו חוסן פנימי אמיתי. רק מגננות מפני אמת שתפחית לנו את הדימוי העצמי.

אדם יכול להקדיש אפילו חייו לחיפוש אחר האמת, רוחנית או אחרת. אך ברגע שהוא באמת פוגש אותה, לגבי עצמו. הוא בדרך כלל עושה 'אחורה פנה', ובורח ממנה כמה שיותר מהר.

ולא זו בלבד, אנו גם מקיפים עצמנו באנשים שיחזקו את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים.

המין האנושי מתרחק מן האמת. וכך האמת חיה בגלות. וזאת כי היא בדרך כלל לא מחמיאה.

אך עם זאת, אי אפשר להגיד שאנו שונאים את האמת, אך אפשר בהחלט להגיד שאנו אלרגיים אליה. היא גורמת לנו לפריחה קשה. ועל כן לרוב אנו כבר לא פוגשים אותה. בעיקר כי למדנו להחביא אותה במפגשינו עם האנשים הקרובים לנו. וכך מפגש בין אנשים קרובים הופך לאמנות החבאת האמת אודות הזולת. ('לא אתה לא נראה מבוגר, לא אין בך שום גסות רוח, לא זאת לא אימפולסיביות, אתה פשוט נישא בגלי ההתלהבות של עצמך').

וכך אנו בורחים ממנה כשרואים אותה מרחוק, מקפיאים אותה כשהיא מתקרבת, אם זה לא עוזר אנו תולשים את החלקים הקשים שבה, ואז אם זה בכל זאת נכנס פנימה – אנו מנסים להדחיק אותה כמה שאפשר, ואם זה לא עוזר – אנחנו נכנסים למשבר נפשי עמוק.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

30.11.2004


——————————————————————————–

הערה ממרחק זמן:
מי שבוחר באמת חייב לשלם את מחיר הנוחות והשלמות שחשב שיש לו.

האם המחיר כדאי? האם הוא לא גבוה מדי? ממש לא.

כי עם האמת ואצלה אנו מוגנים ממש. באמת בבית, אבל זה לא הבית הסובייקטיבי שלי. זה לא קשור לחיים האישיים שלי.

וכך בדרך אל האמת קודם כל צריך לוותר על הנוחיות האישית, ואחר כך על רכשונות של האמת כך שהיא מחמיאה לאני האישי שלי.

שתי תחנות קשות. חלק מבני האדם נושר בתחנה הראשונה, חלקם בתחנה השניה.

וכך יוצא שהתחנה הסופית של האמת, נותרת לרוב ללא נוסעים שיורדים בה.

ג.ר.

13.4.2006

 

שפת הסתרים של האמת.


כשהאמת בגלות,

היא כמו האנוסים בספרד, או אזרחים בארצם הכבושה,

שהפכו לפתע לסוכני חרש במולדתם-מכורתם.

הם חיים במחתרת. מתקשרים דרך צפנים.

צופן אינו הדבר עצמו, הוא סימן וסימבול למשהו המצוי מעבר ומחוצה לו. הוא רמז, איתות וסימן למציאות אחרת.

מציאות שאינה כפויה,


במציאות הכפויה, האמת נעלמת ונאלמת.

הפיות היחידים הן המטאפורה, הסימבול, האנלוגיה והמשל.

הן כל שנותר לתמסר עמו את האמת האנוסה, הכבושה, המדוכאת.

זה כל שנותר; הפה המטאפורי, זה שניתן להבין אותו כפשוטו, אך גם כשולח שדר מוצפן אודות המציאות הכבושה.

כל שנותר זו השפה המטאפורית. זו שברמת הפשט היא פני הדברים עצמם; עץ הוא עץ, עט הוא עט, שיניים הם שיניים, ורק ברמת הדרש, הפשט והסוד היא משהו אחר: עץ יכול לסמל את הקשר בין מציאות לחזון, עט – סמל פאלי, ושיניים – ייצוג לתוקפנות.

השפה הרשמית סותמת את הגולל על האמת הגולה. השפה הלא רשמית – זו של המטפורה והסימבול – מגלה אותה ואודותיה, ליודעי רזין ומביני ח"הנ(חוכמת הנסתר).

הכל כבוש תחת צבאות השכל האינטלקטואלי וגדודי הנורמות החברתיות. ורק השפה האילמת של הדימוי, האנאלוגיה והסמל – נותרה כדי לזעוק דרכה את האמת אודות מחוזות הנפש הכבושים.

לזעוק לעבר זה שמנסה לקרוא מבין השיטין. זה מבין שהכל הוא סיפור ושיר אודות משהו שחבוי מאחרי פני המציאות כפי שהיא מציגה עצמה במבט ראשון.

ואז משהבין, הוא רואה,

רואה ובוכה,

בוכה וממשיך לראות,

רואה ולא רוצה לראות.

——————————————————————————–

חומר נוסף על פרשנות ביצירת אמנות, במאמר: "פשר הפרשנות" מתוך:סטודיו, גליון מס' 21-22 אפריל 1991 עמ' 41:

 

http://www.haemek.yifat.k12.il/5/art/maamarim/parshnut.htm

 


——————————————————————————–

 

גבריאל רעם, 6.6.2003

 

האמת, הפנטסיה והשקר.


מתוך התמונה השניה של "המלט", המערכה השלישית, בקיצורים קלים:

"נכנסים שחקנים ובידיהם חלילים.


המלט: אוֹהּ, חלילים! אֲנסה אחד מהם. (פונה לגילדנסטרן) אתה מוּכן לנגן בֶּחליל הזה?


גילדנסטרן: אינני יכוֹל, נסיךְ.


המלט: בּבקשה.


גילדנסטרן: באמת, אינני יכול.


המלט: אנא, בכל זאת.


גילדנסטרן: אינני יודע איך להחזיק בו, נסיך.


המלט: כל-כך קל, כמו לְשַׁקֵּר. כַּסֵּה נקבים אלה בְּאצבָּעוֹת וּבוֹהן, נשׁוֹף בּוֹ בִּמלוֹא פּיךָ, והוּא ישׁמיע מנגינה נעלָה. רְאֵה, אֵלֶּה הם המנענעים.


גילדנסטרן: אךְ אינני מסוּגל להפיק בּעזרתם פּסוּק הרמוֹני. אין לי הכשׁרה לכך.


המלט: ובכן, רְאֵה נא עד כּמה הִמעטתָּ בּערכִּי! בִּי אמרת לנגן. התיימרת להכּיר את מנענעַי; לחשׂוֹף לעין השמש את צפוּנוֹת ליבּי; לחלֵּל בּי מהטוֹנים הנמוּכים ביותר עד שִׂיא הסוּלָם שלי. שׁפע נעימוֹת וקוֹל נפלא טמוּנים בַּכּלִי הקטן הזה*, אבל אתה אינךָ מסוּגל לדוֹבב אותו. לעזאזל, אתה חושב שֶׁקַּל יותר לנגן בִּי מאשר בֶּחליל? אהיה בּעיניךָ כּל כּלי נגינה שֶׁתרצה, תוּכל לחסוֹם אותי, אך בִּי לנגן לא תוּכל."


*במקור: "organ" – גוּף, וכן כלי הנגינה.


(תרגום של אהרון קומם, יצא בהוצאת "אור-עם" ב-2001)

**

"איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעריכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו".

ברוך שפינוזה, מתוך: "האתיקה".


——————————————————————————–

 

חלק א. האמת והקיום המוגבל
מדברים הרבה על האמת, ועל כך, שחיבור לאמת יוביל למצב שהוא מעל ומחוץ ליחסיות הקיימת. התחושה היא שהאמת מעניקה לך משהו נצחי, ואם לא נצחי אז לפחות הרבה יותר קבוע מאשר דברים המבוססים על חסר אמת, על שקר, או על אמיתות יחסיות. אך האמת היא שזה הפוך, אם מתחברים לאמת, רק אז נעשים מודעים למוגבלותנו ליחסיות וחוסר השלמות בה כולנו חיים. כי סך הכל קהלת צדק. הכל `הבל הבלים` ואותו גורל צפוי לכולנו. עם האמת או בלעדיה, בסופו של דבר כולנו תועים, כולנו פוחדים, כולנו שואפים לאושר, רוצים אהבה, אותם הדברים עוברים על כולנו וכולנו נמות.

ולכן הקטע של לחיות ביחס לאמת (האמת הקוואנטית) אינו דבר אולטימטיבי, כי בסופו של דבר כל אדם חי קיום יחסי. קודם כל ואחרי הכל אנחנו בני אדם -וכבני אדם אנו מוגבלים -וזה הדבר החשוב ביותר המשפיע עלינו. השאלה האם אתה מחובר לאמת או לא מחובר לאמת, אינה משנה או משפיעה בקשר לקיומך כאדם.

להיות מחובר לאמת משמעו -בין היתר – לדעת שאנחנו לא מושלמים, להבין שמעפר באת ואל עפר תשוב, מה שנותן להילה של האמת גוון מה של צניעות.

החברה האנושית לא מסתדרת עם לחיות ביחס לאמת, זהו קלקול בסיסי שלא ניתן לתקנו. הטיפול האפשרי היחיד הוא אינדיווידואלי (אם בכלל רוצים לדבר על טיפול) והוא אפשרי כאמור רק באופן יחסי, ורק באופן אינטימי, במקום בו העין והאוזן של החברה והיחד הקולני לא נוכחים, והאדם יכול להחשף אליה לאט ובשקט. הבעיה היא שרוב בני האדם חושבים שאם הם לא מקבלים את האמת באור הזרקורים חברתי או הציבורי האמת היא לא אמת. המצב הוא הפוך, כשאתה מקבל את האמת באור הזרקורים הזה, יש לך רק אשליה ממוסחרת שזו האמת.

*

"החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו"

אלן גינצבורג


"האמת היא יסוד השלמות ויפי הגיונם. כל דבר, יהיה מאיזה סוג שיהיה, אי אפשר לו שיהיה יפה ושלם אם אינו באמת כל מה שהנו עשוי להיות ואם אין בו כל מה שצריך שיהיה בו".

לה-רושפוקו, אמרה 626


"האמת היא מה שמתפלל בתוך האדם, והאדם עומד תמיד בתפילה בחיותו חיי אמת".

עימנואל סווידנבורג


"אני מעולם לא עושה להם גיהינום. אני רק אומר להם את האמת, והם חושבים שזה גיהינום"

הרי טרומן


"אין האמת מביאה טובה לעולם כמידת הרע שמביאות האמיתות המדומות."

לה-רושפוקו, אימרה 64


* *


חלק ב. האמת הקשה והפנטסיה המולכת

אחד מן העיוותים הגדולים שלנו ביחס לקיומנו ולחיים הללו שאנו חיים – הוא בדרך בה אנו תופשים את המציאות ואת עצמנו בתוכה. אנו כל הזמן מעוותים את הרשמים מן המציאות ומעבדים אותם כך שיעצימו את ההנאה ויפחיתו את רמת התסכול והסבל. כך יוצא, שהדרך בה אנו מגיבים ומתנהגים – לא מסנכרנת אותנו כלפי האמת, אלא כלפי רמת הנאה גבוהה יותר, או רמת מצוקה נמוכה יותר.

תפישה סובייקטיבית כזו אופיינית לילדים (ילד חושב שהעולם קיים רק בשבילו, בעוד שמבוגר יודע שהעולם קיים בלי קשר אליו ועליו להתאים עצמו לעולם). זה אומר שמבחינה נפשית ופסיכולוגית, (באופן לא מודע כמובן) – אנחנו כולנו בעצם ילדותיים ,אינפנטיליים, מסרבים להתבגר ולקבל את האמת הפנימית של העולם כמות שהיא, מכיוון שאמת זו לא מסבה לנו אושר.

כל זה מוצא את ביטויו המובהק ביותר ביחס שלנו להזדקנות ולמוות: אנו חיים בתחושה שזה לא קורה, לא יקרה. מנגנוני ההכחשה שלנו כל הזמן משנים ומתאימים את תמונת המציאות – כדי להתאימה לפנטסיה הפרטית שלנו (צעירים לנצח). אך זה גם מתרחש בחיי היום יום, זה בא לידי ביטוי מובהק בדרך בה אנו מסתכלים בראי ( מנסים לתפוס פוזה ולהראות יותר צעירים, רזים, שמחים וכו`), ובדרך בה אנו מגיבים, לדמותנו בקלטת וידאו בה אנו מצולמים: איננו מאמינים שהיצור המכוער, או השמנמן הזה הוא אנחנו…האמת היא קשה, היא לא אכזרית או פוגעת, פשוט אין לה מחויבות כלפי האנושות, היא עקרונית, כלל אוניברסלית, ואין בתכנות שלה התחשבות בקוד ההנאה הפרטי שלנו.

אז מה עושים האנשים לגבי מציאות קשה ובלתי מתפשרת זו? האם משנים את קוד ההנאה, כדי שיתאים לקוד האמת העקרונית? לא ולא. הם מעוותים את הדרך בה האמת הגלעינית נקלטת, כך שהיא מתפרשת במוחנו באופן שונה המעובד לצרכינו.

מי שהגדיל לעשות בתחום זה הם דווקא האסכולות הרוחניות והדתיות השונות: עם המשיח, גלגול נשמות, חשיבה חיובית, קריסטלים, אהבת האנושות ועבודה עצמית – כביכול חזרה לטבע, למעשה אונס של הטבע, כדי להתאימו לאמת הסובייקטיבית שלנו. כולם מזמרים לנו שהכל אפשרי, רק לא להתייאש, בשום אופן לא להפסיק ולהיות אופטימיים, כל אחד יגיע בסוף לאושר המושלם, לגאולה מושלמת, חוכמה אבסולוטית. ואם לא עכשיו, סבלנות, הקדמה האנושית, או האסכולה הדתית (או הרוחנית) תביא אותנו לשם במהרה. אנחנו בדרך. לעתים נראה כאילו הקדמה האנושית כולה (הקונונציונלית והאלטרנטיבית גם יחד) פועלת במרץ במטרה להפחית את התסכול הקיומי והאישי, כדי להביאנו לדרגה של אושר מתמיד. אך כמו שאמר קהלת: כולם ייגרסו בשיני הזמן והאמת העקרונית תמלוך לעדי עד. אמת שלעומתה הניסיונות האנושיים לבנות מגדל בבל – בצורה זו או אחרת – נראים פתטיים ומגוחכים.

אז מה יהיה?

מה שיקרה הוא שהעולם שאלוהים ברא – יקבר תחת העולם שאנחנו בראנו. עולם שינציח את הפנטסיה האנושית האינפנטילית-. עולם של קליפות דקורטיביות של המדע הפופולרי והטכני, הדת המסחרית וההמונית והטלוויזיה על כל סוגיה – `הוליווד פור אבר`.


"העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת".

עמוס עוז

*
ג.האמת כמסווה לשקר

חוזר בתשובה מגיע לדת ומחפש חוכמה הארה ואמת, ואכן הוא מוצא ושומע הרבה אמיתות, חלקן שידע, חלקןנשמעות נכונות – והוא בטוח שהגיע למקום הנכון.

אדם תועה ומיוסר מגיע לפסיכולוג ושומע מפיו דברים נכונים הוא חושב: "אם הוא יודע עלי כל כך הרבה, אז בטח הוא יודע הכל" – והוא נפתח כמניפה.

דבר דומה קורה אצל האסטרולוג או הקורא בכף היד אליו הולכים אנשים לחפש הכוונה, ייעוד, סדר בתוך הבלגן הזה של החיים. ואמנם הם אומרים לו דברי אמת מהממים והבן אדם הופך למשתף פעולה.

אך אמיתות אלה הן עלה התאנה תחתיו מסתתרת ערוות האמת שאותה איש לא מעוניין באמת לחשוף. האמת הגלויה היא מסווה, מסכה אטרקטיבית בעזרתה למשוך אנשים. ולא שהאמיתות הללו אינן אמיתות, חלילה, הן אמיתות לכל דבר, מה שגורם לאדם לחוש שאכן הוא הגיע למקום הנכון, רק שהן לא הגלעין, הן הצוף שמושך את הדבורים, הן הבשר שמונח בקרקעית המלכודת, (והמלכודת היא העיקר), האמת הפכה לפיתיון במקום להיות תחנה האחרונה למחפש אבוד, עייף ומבולבל.

המסווה הטוב ביותר לשקר הוא האמת וזו הבעיה הגדולה ביותר ביחס לאמת, שלעיתים קרובות היא המקום שבו השקר אוהב מאוד לחיות, שם הוא מרגיש הכי טוב ונוח, כמו סרטן בגוף או שרשור במעיים. יש משפט של דוסטוייבסקי שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר".

(דרך אגב, אותו הדבר נכון גם בהיפוך, כלומר המסווה הטוב ביותר לאמת הוא השקר. הכיצד? ובכן בתרבות שגלעין שלה הוא שקרי למה שהיא מעמידה כלפי חוץ, האמת היא איום, ולכן ברגע שהיא פוגשת את האמת כל המנגנונים חשים להשמידו, ועל כן הדרך הטובה ביותר להגן עליו זה לחפותו בשקר, להגן עליו על ידי מכסה בטוח של שקרים, להראות כמו הסביבה, די דומה לזיקית, או לבעל חי שהטבע צייד אותו במרקם חיצוני הנראה כמו העלים או הגזע שעליו הוא חי, בהקשר זה ראהראי את המסה: "סוכן החרש של הישות" בפרק: "לוחם הישות הפנימית" בחטיבה זו, "מה שביניהם").

אך מה משמע שהשקר אוהב לחיות בתוך האמת? ובכן כל האמיתות הללו, בדת הממוסחרת, אצל פסיכולוג, ואצל קוראי כף יד ואסטרולוגים באו בעצם להרדים את הזהירות והחשדנות. והמגיע אליהם בחפשו אמת לא יודע ולא חושד כלל שזהו השקר המציץ אליו דרך עיני האמת, כמו הזאב דרך עיני הסבתא, הכהן דרך עיני הנביא ועירום המלך דרך תדמית בגדיו.

הכיצד? ובכן אם ניקח פסיכולוג למשל, (לא תמיד, אך בחלק גדול של המקרים), אין הוא מתקרב אפילו לחוש את הישות האמיתית של הנועץ בו – אין לו מושג מה האדם שלפניו במהותו והוא גם לא מנסה להבין. למעשה לא נוצר שום קשר אל אמפטיה, של אמת, קשר עמוק ובלתי מותנה בינו לבין המטופל. פסיכולוגים רבים שולפים בזריזות כמה אמיתות, נוקטים בכמה טכניקות בדוקות שתמיד עובדות, ומביאים את המטופלים למצב של תלות, בה בשעה בהם עצמם יושבים בצד, מנותקים לחלוטין מן הדינמיקה של חייו הפנימיים של המטופל, מהמהמים בחשיבות.

כך גם לגבי הדת הממוסדת והמיסיונרית, או דרכים פסאודו רוחניות. אין כאן אמת גלעינית זו שחושפת את המהות הפנימית אלא אמת מתחזה, זו המתיימרת – על ידי טכניקות שיווקיות ואמיתות השוות לכל נפש -להיות האמת האמיתית.

כולנו כה צמאים לאמת, מתים להיפתח אליה טוטאלית, אך כל שאנו עושים בהאזיננו לפסאודו אמיתות אלו- הוא שאנו נפתחים או כלפי אדם מסוים (גורו או פסיכולוג) או דרך מסוימת (דת), אך לא כלפי האמת.

ההבדל בין האמיתות המתחזות והאמת האמיתית היא, שהאמיתות המתחזות `עושות עיניים`, משמיעות נבואות נחמה. הטכניקה היא כדלקמן: לוקחים פתיתי אמת בלתי מחייבות שנשמעות נכון, שוזרים בהן הרבה אמונות ותקווה – והאדם נפתח (ומשלם בדרך כלל).

האמת האמיתית היא אחרת, היא מתומצתת, בלתי מתפשרת, קשה לעיכול, ובפירוש לא נחמדה. בדרך כל היא נמצאת בהיפוך-רמה למה שכולם מכירים. היא הופכת את היוצרות ויוצרת תחושה של מבוכה ובלבול. בעוד שהאמת המתחזה יוצרת תחושה של שיכוך והרמוניה – מידיים.

`יהיה בסדר` אומרת האמת המתחזה, `כל שצריך לעשות הוא` וכו`.

`יהיה לא בסדר` אומרת האמת האמיתית, והחכמה היא לחיות עם זה, לקבל את הזה.

אז מה הוא זה שחי בתוך אותה אמת (מתחזה)?

ובכן במרבית המקרים זהו האגו, החומס משוחרי האמת הערצה, כסף, תמיכה, ובכך הוא מחליש אותם וצובר עליהם כח. ואיך הוא עושה זאת? מהי הפיסלוספיה בה האגו הזה באמת מאמין, מאחורי כיסויי האמיתות היפות? ובכן הוא מאמין שבעצם אין אמת והכל יחסי והכל סובייקטיבי והשאלה היא רק עד כמה השקר שאתה מספר לעצמך משכנע אותך וגורם לך לחיות באילוזיה נעימה יחסית.

תפיסה זו של האגו מאחורי החזות הצחה של האמת בעצם סוברת ש- בעצם אין אמת פנימית, הכל נמצא בתדמית ובשכנוע העצמי.

זוהי גישה שאינה חושפת את האמת המוצנעת, אלא מכסה אותה במה שכדאי להאמין בו, כי הוא נותן תחושה יותר טובה. היא אומרת שאין דין ואין דיין, אין אמת, אין גלעין פנימי, אין משהו אמיתי שיש לשאוף אליו או לחשוף אותו, הכל במוחנו, הכל תלוי בצורה ובדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, בקיצור הכל מסחור, שיווק או תדמית. הכל בלוף, מצוץ מן האצבע. ועל כן הכי טוב זה למצוץ את החיים.


הגישה הזו של האגו מציגה חזות שלכאורה נראית מקוטבת לחלוטין לדרך החיים המקובלת בחברה ולשגרת חייו של היחיד, אך למעשה היא אותה הגברת בשינוי האדרת של הקוטביות. אתה יוצא מפגישה דתית, רוחנית או פסיכולוגית – וחש שנגעת בהיפוך של השקר הקיים, אך זהו לא היפוך אורכי אלא היפוך רוחבי, שנמצא על אותה הרמה, רק בקוטב שונה, ההיפוך האורכי הוא היפוך מרמה לרמה, בעוד שההיפוך הרוחבי הוא מקוטב חיובי לקוטב שלילי באותה הרמה, בסך הכל מעבירים מכיס לכיס, אך באותם המכנסיים. זה אותו הדבר רק מיופייף יותר, כביכול רוחני או נפשי יותר, לא אמיתי יותר.

כל האמור לעיל יכול להישמע סביר, אומר לעצמו הקורא, אך מה לגבי האמונה באלוהים והדתות הגדולות (והקטנות) האם גם שם אומרים לך שהכל בלוף וצריך למצוץ את חיים? ובכן, כן, גם האמונה באלוהים היא סוג של ניצול החיים ולא חשיפת האמת שבהם, כי על ידי האמונה באלוהים `הוא יאהב אותנו ואז אולי נוכל סוף סוף למצוץ מהם את הדבש שכל הזמן מתחמק מאתנו`.

ניתן לראות את העיקרון הזה של האמת כמסווה, כשקר שמאחוריו מולכים תאוות ויצרים של כוחנות ואינטרסים – בעיקר בתחום הפוליטי ובסדרי שלטון וממשל. אין זה סוד שאנו חיים בחברה שקרית שמטיפה לערכים של דמוקרטיה, פתרון של סכסוכים בדרכי שלום, -סובלנות, אחווה, קידמה, צדק ואמת. בשעה שאמת היא שזו בעצם חברת התחרותית, כוחנית נצלנית, מסחרית, שיווקית ולא אנושית במיוחד. זהו מעין שקר מוסכם, שכולם יודעים בתוך תוכם שזהו שקר, ואכן כאן אין ממש בעיה לשוחר האמת, כי זהו עדיין שקר די שקוף, השקרים שמדובר בהם פה הם שקרים מתוחכמים שנועדו לפליטי ומוקעי השקר החברתי המקובל, כאן משוכנעים שסוף סוף מצאו את האמת : בדת, בפסיכולוגיה, בספרי עידן חדש, ברפואה אלטרנטיבית, בהודו, וזה נראה כל כך משכנע, כל כך סותר את דרך החיים המערבית המנוונת. אך זהו שקר על שקר, וזה חמור יותר, כי כאן היומרה לאמת כפולה ומכופלת.

ומאחורי האמת האלטרנטיבית הזו, (כמו מאחורי האמת הממסדית) שוב נמצא מסחור, שיווק אגרסיבי וניכור בין איש לחברו, ייאוש פנימי, דיכאון, חוסר תוחלת, שחיקה ומעורבות רגשית מתמדת, בדיוק כמו שנהוג במקום ממנו ברחו, רק שכאן אסור להראות את זה, חייבים להראות מאושרים, כאן עריצות השקר גדולה יותר, הקונפורמית רבה יותר.

זה לא שיש כאן יותר אמת, אלא שאומנות השקר עלתה מדרגה והיא מתוחכמת יותר עוטה שלמות ועדיים של אמת מנצנצת. שהרי זהו הלבוש שהשקר כה אוהב להתהדר בו, לבוש האמת.

ד.שקרים

"הבעת האמת אינה טבעית לנו – לא כילדים ולא כמבוגרים. טבעי ביותר לילד לשקר, שכן זו הדרך בה הוא מתמרן בין הצורך שלו לזכות בתענוג ובהנאה לבין תביעות החיים והסובבים אותו.

הילד אינו משקר מפני שלמד זאת מהוריו – אלא משום שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו ממנו המנוגדות לדחף הטבעי והבלתי מרוסן שלו לסיפוקים מידיים".

גזה פליישר

*
כל הזמן משקרים לנו. לא שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו לאט בהיחבא ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שטווים סביבנו נמצאת בכל: גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים לעצמנו. זה לא ממש שקר – רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול ומסך של עשן. כך נוהג נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה"מחליקים", ה"מגהצים" וה"מערפלים" והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.

כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי `ככה זה`.

אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: "אל תדאג" הם אומרים לנו, "זה רק לטובתך" הם משכנעים אותנו, "אני אעשה את זה רק בשבילך" הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש.

הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים. בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: "רק רגע, מה בעצם קורה פה?" כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: "יהיה בסדר. אל תדאג. אנחנו מקדמים. העיקר להיות אופטימיים. למה רק לבקר? שכחתי. זה לא יקרה שוב. צריך לחשוב באופן הגיוני". ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.

טכניקת השקר הזו מבוססת על להציף אותנו בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל של נושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת.

הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה.

אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון. להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום. להתעמת עם כל פוליטיקאי על מה שאמר בשנה שעברה. הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם ממילא אטרקטיביים ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: "הם בטח יודעים". קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ"אנשי מעשה" ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם `מרחפים`, "אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח" הם אומרים "אבל אנחנו עושים"…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם `לטפל בזה`. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: " זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי". או: "זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי". "לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים", " זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה"… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי, כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים, עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.

*


"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים".

ארתור שופנהאור


”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה מעצמנו פעמים רבות כל כך"

לה-רשפוקו, אמרה 576


"האמת המסופרת מתוך כוונה רעה, נוראה יותר מכל השקרים שאתה מסוגל להמציא".

ויליאם בלייק


"אין שקר נורא יותר מאשר אמת שלא הובנה על ידי שומעיה".

ויליאם ג`יימס

 

הצפרדע והפנינה, סיפור ופרשנות.


הסיפור:
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: "צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך". "אך איני רוצה לפרוש", קרא הצפרדע, "להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה". "לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו", "אם כן" אמר הצפרדע "משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך".


"בסדר" אמר המלך, "אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה". תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.


לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: "הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…" המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת.


בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.


הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

 


פרשנות, ביאור:

חלק א':

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…


ר' נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה.

חלק ב':

ובכן האמת והחיים צפונים בעולם ובאדם – כפנינה בצדפה. המתבונן מבחוץ לא יכול לדעת אודות קיומה. צריך ידיעה מוקדמת, שאיפה נחרצת לחשוף אותה, עוצמה לפתוח את הצדפה, ונחישות לשטוף אותה מכיסויי הצדפה, כדי שתקרין בבוהק האור הפנימי.


צדפות בדרך כלל קבורות עמוק באוקיינוס וצריך לצלול עמוק כדי להגיע לקרקעית. ורק אז שולים אותן. מכסה הצדפה מסתיר את הצדפה, והצדפה עצמה מראה עצמה כלב העניין, ואילו הפנינה קבורה עמוק בפנים.


כך לגבי כל חלק מחלקי חיינו; כל חלק הוא צדפה, כל שיחה, כל תגובה, כל חלקיק במערכת יחסים הוא צדפה הטמונה עמוק למטה, מכוסה בקליפה קשה וצופנת בחובה בשר רך ובתוכו יכול להיות טמון משהו קטן גלעיני, קשה ובוהק. האמת.

ועוד משהו, לא בכל צדפה ישנה פנינה, רק באלה שחלקיק אאוטסיידרי הצליח לחדור פנימה, וליצור גירוי במרכז. חלקיק אבק שיוצר הפרעה לתוך הרירי. התוך מנסה לדחות אותו והוא מתנחל, וכתוצאה מן החיכוך נוצרת הפנינה.

רוב הצדפות שאנו מוצאים על שפת הים, הן קליפות ריקות. התוך מזמן מת, רובנו לא פגש צדפות חיות, לשם כך יש צורך לצלול לאוקיינוס. מתוך ידיעה כי בחלקן קיימות פנינים.


אנו חיים חיינו מתוך התייחסות לחלק החיצוני והקשה של הצדפה: הקונכייה. ואז חיינו נוקשים, אטומים. הקליפה של משהו נדמית לנו כדבר עצמו. למה הדבר דומה, לבני אדם שמוצאים קליפות תפוזים וחושבים שזה התפוז.

וכך יכולים אנו לחיות לא רק פעמיים, אלא שלושה: פעם חיי קונכיה, פעם חיי הצדפה ופעם חיי הפנינה.

– חיי קונכייה, הם חיים מתוך התייחסות לטקסים, לתוויות, למוסכמות, למסכה, לנורמות החברתיות.

– חיי צדפה, הם חיים שמכוונים לצד האנושי שבאדם, לתוך הרך שבו, לרגשות. חיים כאלה הם או מתוך אינטואיציה ורגישות לרגשות הזולת, או מתוך אינטליגנציה רגשית אליהם.

– וחיי פנינה הם הרמה הגבוהה ביותר. הפנינה מייצגת את האמת, והגישה לאמת היא גישה שמאדירה את החוכמה מעל פני כל הגישות האחרות.

גישה הקונכיה (מוסכמות),

גישת הצדפה (רגשות, אנושיות),

וגישת הפנינה (אמת).