ארכיון הקטגוריה: במבט קוואנטי

מבט בריבוע

חלק א' – המבט הכבוי:
כשסוקרים את האובייקטים בהם אנשים מביטים במהלך היום, עולה דבר מעניין; הצורה הגיאומטרית השכיחה ביותר אותה פוגשות עינינו – היא ריבוע; מרובע או מלבן. [1]

העין עצמה – אליפטית, שדה הראיה – אף הוא, כדור הארץ והמרחב – עגלוליים. בטבע אין כמעט דבר מה שהוא רבוע, מלבני, ישר זווית או קווים – הכל מעוגל, מעוקל, ללא זוויות, פינות, קווים ישרים או פניות חדות. והנה האדם חפץ להביט דווקא בצורות רבועות. והוא לא רק מקיף עצמו בם וחי בתוכם (בתים בניינים), הוא אף מוצא עצמו מביט בהם רוב רובו של הזמן; תמונות על הקיר, הקירות הרבועים עצמם, דלת מלבנית, חלונות רבועים ואויה, אריחים הרבועים אף הם, שלעיתים מכוסים בשטיח שלרוב הוא מלבני.

והמדובר לא רק על מבט של אקראי, שבו ניבטים צורות רבועות רבות, אלא על התבוננות של תשומת לב, התבוננות משוקעת בניירות; עיתונים, ספרים ומסמכים. ובמסכים: מסך המחשב, מסך הטלוויזיה. וכאילו אין בדבר די, רוב הזמן אנו ישובים במכונית (המלבנית, יש לציין) ורואים את מלבן הכביש שלא נגמר, דרך החלונות הקידמיים הרבועים של המכונית. (באשר לזגוגיות המשקפיים, ובכן כאן ניטשת מעין מערכה, [כאילו לא ברור אם צורת המישקף צריכה להיו כמו זו של העין או כפי שהיינו רוצים לראות את המציאות], פעם ידם של 'העיגולדים' על העליונה ופעם ידם של 'המלבניים', בינתיים, מנצחים 'המלבניים').

אז מה כאן קורה?

ולפני שיעשה ניסיון לענות, (בחלק ב'), יש לרדת לפישרו של סוג המבט המכוון כלפי צורת הריבוע, זהו מבט מסויים מאוד; קודם כל זה אינו מבט אקטיבי, פולח, מעמיק, מתעניין, סקרן, מנסה לפענח, יוצר קשר עם מושאו. אלא מבט שטחי, סתמי, מרוקן, חלול. ושנית, זהו מבט מת שמחכה ל'גודו' שיקפוץ מן הקופסא (במקרה של טלוויזיה ומחשב) ויוציא את בעליו מן התרדמת התודעתית.

המבט החי, היוצא מעצמו במסע גילויו של העולם – הפך מזה כבר, למבט אוטיסטי, קפוא וחסר חיים, מחכה וממתין לקסם. קופסאות המחשב והטלויזיה, הן קופסאות קסמים מתוכם אמור לקפוץ שפן או לפחות נחש מרקד. ואם לא זה אולי לפחות יש שם מתנות ופרסים?

המבט העייף ומיובש משול לבלוטות טעם קהות תחושה, המצפות לרוטב חריף, או לפחות פיקנטי, שיקפיץ אותן (לזמן מה) בחזרה לחיים. או לאברי מין שחוו כבר הכל והם מצפים עתה לגירוי הפורנוגרפי הבוטה הבא, כדי שיסחוט מהם עוד כמה טיפות תגובה.

ואם נחזור לנמשל, הרי שלמעשה יכולת הראייה שלנו(במובן הראשוני, האמיתי והמלא של המילה) – שבקה זמן מכבר, עתה אנו תלויים בטכנאים, הנדסאים ומהנדסים, המתפעלים את הקופסאות הנ"ל, כדי שיזרימו את הוולטאז' החשמלי הנכסף, שידליק זיק חלוש בעיניים הכהות והכבויות ויציל את בעליהן ולו לזמן בה, מן השיממון הפנימי. לפחות לכמה שניות, עד לפירסומת או הגימיק הטלויזיוני הבא.

עד כאן על המבט הכבוי המופנה לעבר המירקע, מסך המחשב, העיתון, (וברמה גבווהה יותר, אך עדיין – אף אל דפי הספר). זהו מבט מפלל, שולח עיניים כלות אל שדה הגירויים המניפולטיבי, כדי שיגאל את הראיה ולו לזמן מה מן האימפוטנטיות התמידית בה היא שרויה. היא עצמה, כבר מזמן לא יכולה לגאול את המציאות מן הסתמיות שאופפת אותה, (על ידי מציאת של משמעות בה) ועל כן כל שנותר לה הוא לייחל לגאולה מכאנית וזמנית שתבוא מן האלוהים שבקופסא ('דאוס אקס מכינה').

 

לצאת מן הריבוע…

חלק ב' – בית הכלא הריבועי:
ועתה בחזרה לריבוע; מדוע בכלל ריבוע? מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם רבועים דווקא?

מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות רבועות?

וראשית עלי להבהיר כי כדי לענות על כך עלינו לגשת לכל העניין מזווית מטאפורית, כי רק גישה זו מפענחת עבורנו את שצפון בפרד"ס המציאות -ברמת הרז והסוד.

ובכן, ריבוע מהווה תחום סגור, מתוחם, ממוסגר. מקובע, לא מתפרע, שומר עצמו לעצמו, לא עושה בעיות. אפשר להגיד כי ריבוע הינה צורה קונפורמית; משתבצת עם ריבועים אחרים ואפשר לבנות איתה ריבועים יותר גדולים, היא חסרת צורה ייחודית ומקורית ועל כן משוללת זהות משל עצמה. ובגלל המשטח השטוח והחד ממדי – היא נותנת עצמה, כיחידת בניה – למבנים גדולים, חסרי זהות ומעוף אף הם (כמו האזרח הקטן מחוק הפרצוף שעושה הכל כמו כולם ויחד עמם בונה את המארג החברתי הענק שהם חלק ממנו ובונים אותו בעת ובעונה אחת).

הבטה בעולם דרך ריבוע משדרת לנו – בתוקף היותו צורה גאומטרית סגורה, מתוחמת ומוגדרת – כי אף העולם הניבט דרך הריבוע של המחשב, העיתון או הטלוויזיה – הנו עולם מוגדר, ברור, כזה שניתן להבנה, שליטה ואף מניפולציה (כמו קוביות הלגו).

העולם מגיע ובא אלינו באופן מודולרי, בקוביות וקופסאות קטנות [2] (כל קוביה היא גם עולם נשלט וגם עולם של הנאה, [כמו בשוקולד…]). קל לבנות ולהרכיב עם קוביות וקופסאות את העולם בו אנו רוצאים לחיות וקל להשגיח עליו. כי קוביות וקופסאות הן מבנים סטאטיים, אין להן חיים משל עצמן; הן לא הולכות לשום מקום.

עולם הקופסאות והריבועים הנו עולם מכאני, בו שום דבר לא חי בפני עצמו ולעצמו, מחפש עצמו. הכל מצוי במסגרות, קבועות וממושטרות.

האמת היא שראיית העולם כשהוא מצוי בתוך קופסא או ריבוע (כמו במחשב, עיתון או טלוויזה) שם אותו במחנות הסגר, בגטאות. ולמה הדבר דומה? לשליט שלא מצליח להנהיג אנשיו – והיות ויש להם דעה משל עצמם – שם אותם בקופסאות בתי הכלא, או בקופסאות מחנות ריכוז.

הריבוע מקנה לנו את אשליית האירגון והשליטה על העולם. [3]

הסתכלות בקופסת המחשב, או הטלוויזיה – מארגנת את הראייה שלנו כך שהיא לא חורגת ומתפרעת, אינה שואפת לחופש חסר הגבולות הקיים מחוץ לתחומי הריבוע עתיר הגירויים. היא כלואה בבית הסוהר שהיטוו לה פרנסי העיתון, המחשב והמירקע. בית סוהר בו גדלים בצלים ושומים ובו שוכן סיר הבשר שופע הטעמים והניחוחות הממסטלים. ניחוחות וטעמים שלבסוף יגרמו להתמכרות לבית הכלא הראייתי.

ולאט לאט אנו שוכחים שמחוץ לכלא הראייתי הזה קיים עולם ממשי; חופשי , כאוטי, ענק, מיסתורי, פרוע וחסר פשר.

ראייתנו המצויה בשבי הריבוע – מזמן איבדה את תחושת החופש הקיים במרחבים הפתוחים של הראייה הפראית. לכודה בריבוע המהפנט, חיה בין גירוי לגירוי, דוהרת במידרון סקאלת הגירויים המתעצמת – היא הולכת ומסתגרת יותר ויותר ובעולם כפוי, קפוא וכולא של ריבועים עתירי גירויים; וכדי שלא יהיה כלל קיים הרצון לברוח מן הכלא – כל דור מקבל מרקע משוכלל יותר , אך גם צעקני ועתיר יותר בגירויים ופעלולים (אינטראקטיבי, עאלק).

לאט לאט ובשקט – שוכחים, שבחוץ קיים עולם.

העולם עבורנו הוא הריבוע, הריבוע הוא העולם, הוא האלוהים.

ולבסוף כולנו גומרים בקופסאות מלבניות שטוחות.

סוף סוף התאחדנו עם אלוהינו.


——————————————————————————–

[1] ריבוע הינה כל צורה שהבסיס הגאומטרי שלה רבוע: מלבן, מרובע, מרובע שאינו שווה צלעות וכו'.


——————————————————————————–

 "Little boxes [2]

"Little boxes on the hillside, Little boxes made of ticky tacky

Little boxes on the hillside, little boxes all the same

There's a green one and a pink one and a blue one and a yellow one

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And the people in the houses all went to the university

Where they were put in boxes and they came out all the same,

And there's doctors and there's lawyers, and business executives

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And they all play on the golf course and drink their martinis dry,

And they all have pretty children and the children go to school

And the children go to summer camp and then to the university

Where they are put in boxes and they come out all the same.

And the boys go into business and marry and raise a family

In boxes made of ticky tacky and they all look just the same…"'

זמר: פיט סיגר


–Malvina Reynolds, "Little Boxes" (Ticky Tacky).

מתוך: ""Little Boxes and Other Handmade Songs"

by Malvina Reynolds

)copyright 1964 Oak Publications(.

 

 תרגום:

קופסאות קטנות

"קופסאות קטנות, על צד הגבעה, קופסאות קטנות עשויות מטיקי טאקי,

קופסאות קטנות, קופסאות קטנות, קופסאות קטנות -כולן אותו הדבר.

ישנה אחת ירוקה ואחת ורודה ואחת כחולה וצהובה אחת

וכולן עשויות מטיקי טאקי וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.

והאנשים בבתים כולם הולכים לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ויש ביניהם רופאים ויש ביניהם עורכי דין ומנהלי עסקים,

וכולם עשויים מטיקי טאקי, וכולם נראים בדיוק אותו הדבר.

וכולם משחקים על מסלול הגולף ושותים את המרטיני שלהם יבש,

ולכולם ילדים חמודים, והילדים הולכים לבית הספר.

והילדים הולכים למחנה קיץ ואחר כך לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בקופסאות, וכולם יוצאים אותו הדבר.

והילדים הולכים לעסקים ומתחתנים ומגדלים משפחה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ישנה ירוקה אחת ורודה אחת וכחולה אחת ואחת צהובה,

וכולן עשויות מטיקי טאקי, והן כולן נראות אותו הדבר".

מלווינה ריינולדס

(תרגום: ג. ר.)

——————————————————————————–

[3] נראה כי לריבוע עוד שני מאפיינים; האחד שהוא שייך להמונים, לראיה הקולקטיבית, והשני, שמה שבא עם הריבוע הוא צורך בסיפוק מיידי. שניהם ממאפייני החומרים הבוקעים לפחות משלושה ריבועים בהם אנו בוהים חלק גדול מן הזמן: עיתון, מחשב וטלוויזיה. וזאת לעומת העיגול, השייך ליחיד ביחידותו השלם עם היקום האישי שלנו והמצויד באורך רוח עד וכדי ש- הפרי העגול של כוונותיו יבשיל. אחת הדוגמאות הנפלאות לכל התכונות הללו הוא חוני המעגל, שסגר עצמו בעיגול עד שירדו גישמי הזעף לבסוף, והוא היה אף זה שנטע עץ חרובים כדי שנכדיו עוד שבעים שנה יוכלו לאכול מהם
 

התבואה המשגעת, סיפור ופרשנות.

''פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה'', כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: ''יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ''ל''. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: ''אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך''. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. ''על כן בודאי'', מוסיף המלך, ''נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים''.


מתוך: ''ספר סיפורים נפלאים'' מאת ר' נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל''ב. (בצירוף הערות הבהרה שלי).

———————————————————————————————————————-
ראשית כמה מלים על הסופר: ר' נחמן: רבי נחמן היה חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסובייקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.


בסיפוריו ניתן למצוא אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.


ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים.


עד כאן על נחמן ועל הסיפור של ר' נחמן.


זהו סיפור עמוק ובעל מספר ממדים. ברובד הראשון והשטחי יותר ניתן להבינו כפירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, (ששניים מראשיו היו הפסכיאטרים: תומס סאס ור. ד. ליאנג). כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.


ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.


ברמה שמעל לזו קיים משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, ברמה מדובר על כך שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.


כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.


רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.


והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.


והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.


ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.


בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).


עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,


האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת


שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?


או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.


ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…


כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.


הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.


עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.


הסיפור כמובן הוא של ר' נחמן מברסלב, הפרשנות של גבריאל רעם. (מבוסס על הרצאה של פרופ' שלום רוזנברג, על ר' נחמן מברסלב, באוניברסיטה משודרת בגלי צ''הל, 1998
 

לראות את הנפש


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 162


——————————————————————————–


בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".


19.4.2003

גבריאל רעם.

החיים במבט אפל

יש אנשים שאומרים עליהם: 'רואי שחורות', או סתם פסימיסטים. והיחס אליהם הוא כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: ''אני רואה שחורות מטבעי'', או ''אני פסימי, כי כאלה החיים''. ואם בן אדם מתאר משהו קשה, תמיד מישהו יכול לשאול אותו: ''אז מה אתה אומר? שאין תקווה?'' ואז מן הסתם ירתע הדובר בבהלה ומיד יפטיר משהו כמו: ''חס וחלילה, תמיד יש תקווה, אני רק אומר ש…'' וכו'.

ואכן רב בני האדם הם אנשים עולצים. לפחות בכל מה שקשור לכל מה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. והם מתרחקים מ'רואי השחורות', הנתפסים כמשביתי שמחה.

אך האמנם? האם כל שמבשר רעות, צריך להתרחק ממנו, לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? או כמו המשפט הידוע: ''להרוג את השליח'', משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס.

אך אולי דווקא מבשרי הרעות ימנעו מאיתנו את הרעות שעלולות להתרחש? אולי בזכות זה שהם יגרמו לנו להוציא את ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאו מתעקשים לספר לעצמנו – נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? שהרי מה קרה ליוליוס קיסר שרק ביקש בתחילת המחזה (של ויליאם שייקספיר: ''יוליוס קיסר'') לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.

הפורענות עלולה דווקא לבוא מן האור, מן התקווה הכוזבת והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.

ואנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מן החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. איך זה? אנו שואלים בפליאה, הם חיו כל כך טוב. (כן, כי ראינו רק את הצד המואר שלהם). או התאבדות, או מלחמת העולם השניה והראשונה, ותופעת הנצים. אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, שגירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור המרגיע של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו על המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור והכל גלוי.

אך דווקא אבי הפסיכואנליזה, פרויד מנסה להראות שלא הכל, שהרי תשע עשיריות שקועות מתחת למים, והן הבלתי מודע. וזה החיים ומשם אנו מתנהגים ופועלים. עם זאת זה היה פרויד עצמו שאמר כי כל שאנליזה, שהיא נבירה אל תוך הבלתי נודע, עושה, הוא לפתור לאדם את הנאורוזה ולהחזיר אותו לאומללות הרגילה של חייו. וזה היה אמנם פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה, אך מאז מפנים כל הזמן זרקורים אל הצד האפל של התודעה ומגדילים את תחום המודעות על חשבונו, וכך לא מביאים ממנו חושך כדי להפרות את הצד המואר, אלא כובשים אותו כמו טריטוריה, כדי שהכל יהיה מואר וחשוף, ואז חיינו הופכים לדלים ושטוחים, ~כי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה~.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים, היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להפוך עלינו את עולמנו המואר.

אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו, מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, כל שחשוך הוא מחוץ לתחום, ומוקצה מחמת מיאוס, ויום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר ממנו – אור ואז כל העולם יהיה מואר.

אך ביקום אין אור, יש חושך. מה שאנו קוראים לו 'אור', מופיע בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, (כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. והאור שאנו רואים הוא שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות על פני משטח שעוצר את הזרימה שלהם.

מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אנו אפופים בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו. בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים (או סיטי, או M.R.I.) חיישנים, וגישות שונות לחקר התת תודעה לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאסור לכבוש את החושך על ידי האור, צריך להתגבר על הפחד שלנו מפניו. יש להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו.

שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם ניצוץ של אור בחלל ענקי של חושך, ואנו טועים לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה בנו, לתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום.

-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.

-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך.

וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות פולחת, הגות אפילה, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין…) בגרון.

היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל. 'אפל': Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: ''אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן''. (פרגמנט מס. 14). ''לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו''. (פרגמנט מס. 15). ''מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות''. (פרגמנט מס. 16).

אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון כמה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולים דווקא את האני האמיתי בעוד שיומינו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות בלי סוף.

וצריך בהוגה כמו הרקליטס להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה, ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה וגם מיסתורית, לא מובנת. משבשת את ההגיון הרגיל של הדברים, את מראית העין הצחה והמלוטשת, וזורקת את הקורא או המאזין לתוך כאוס, בלבול או תהיה.

כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם ניגע בהמשך).

אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים הם) מצויים אנשים שרואים את העולם דרך האפילה שבו. רואים חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים. את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית. את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין אירונית וחודרנית. רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי, מראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – גני משחקים, לונה פרקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.

עבורו זה מאוד ברור, ברור כי האפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; האפילה היא לא בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, שכך לא יכולה לצאת אל מישור השיחה, והאמת האישית של כל אחד לא תבוא לידי ביטוי. השתיקה בשיחה, היא מבוי הקסם המוליך לחופש הבינאישי הטוטלי, לאיחוד בין שתי נפשות מעונות. אך התחום האודיטורי, כמו האפילה בתחום הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח את האור והתאורה של המילים והצלילים, אל מה שודאי מוחש, בדוק וחרוש.

האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו (יצירתו) רצוי שתקבל חשיפה רק לאחר שנים רבות, כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק כנקודת חושך קטנה, שמנמרת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך שמאפילים מרחוק ובקטן את יומנו המואר והנצחי.

וכך, בסופו של דבר האדם האפל הוא יצור שממאיס עצמו על כולם, אבל כולם. ככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית. הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.

ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד המביט באחרים במבטו אפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא את הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. הוא גורם להם לשנוא אותו. ובראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין נאיביות משונה) מצפה שימחאו לו כפיים על הגילוי שבראייתו. הוא בטוח שהם מבינים בתוך תוכם, שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, הם אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. וכך כשהוא פוגש בתגובתם הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.

למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות ואת השקרים, ששם הם אוהבים להתחבא. אך בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע. במה שלא נחשף עדיין, מאשר במוכר, בגלוי.

וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, *האור שמחוץ לרחם לא מאפשר ~אינקובציה~*.

הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת אך דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.


חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, נכון, הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. בראשי חוצות חוגגות הפירסומות, הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' (אקליפס'). ובו השורה המסיימת היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


''There is no dark side of the moon really. Matter of fact it's all dark.''

הפינק פלויד הצד האפל של הירח

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד (''לב המאפליה''), ג'ק לונדון (''מרטין עדן'', ''פנג הלבן''), ויליאם גולדינג (''בעל זבוב'') – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.


ולסיכום:

נראה כי ישנו קונפליקט בין המבט האפל למבט החיובי האופטימי. אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומחוז הבית של החיים. והתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה.

והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.

ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש ~באין~ שבין שניהם.

אך האין הוא הידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי.

כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ורק בין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים; נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה כלום. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 12.4.2003

 

על ראיה, עיניים והתבוננות


חלק א': נקודות והערות, על חוש הראייה לעומת חמשת החושים האחרים

 כמות:

אין שוויון בין חמשת החושים; דרך חוש הראייה אנו קולטים יותר מידע חושי מאשר דרך כל איבר חושי אחר.

– רוב המידע החושי מגיע דרך העיניים (כ- 60%), אחריו בא המידע האודיטורי (אוזניים, כ- 30%), ואחר כך הריח, הטעם והמגע (כ- 10%) כולן ביחד.

איכות:

'תמונה שווה אלף מילים' – האימפקט הויזואלי חזק ואפקטיבי יותר מאשר מלים, שמיעה וטעם. רק למגע ולריח (במידה והן בעלות אפקט חיובי או שלילי במיוחד) יש יכולת להאפיל על האימפקט הויזואלי (כאמור, במקרים של אפקט חזק וקיצוני במיוחד).

– מבחינת מיקום פיסי – העיניים ממוקמות הכי גבוה, אחר כך האוזניים, האף, החיך ולבסוף העור, שמתחיל לפני העיניים ומסתיים הרחק מתחתן.

– ריח, טעם ומגע – הנן חד ממדיות ושטחיות באשר לעומק שהן נושאות איתן. רק שמיעה וראייה נושאות עמן ממדים נוספים, עמוקים יותר: הרובד הנסתר של השמיעה הוא ההאזנה או ההקשבה. הרובד הנסתר של ההסתכלות, הוא ההתבוננות. ובשניהם; רק כשמאזינים – שומעים (באמת), ורק כשמתבוננים – רואים (באמת).

– חוש השמיעה והריח עובד דרך תעלות. חושי הטעם והמגע – עובדים דרך בלוטות. חוש הראייה אינו תעלה ואינו בלוטה, הוא מעין קריסטל, גביש המעביר אור. גביש שמאיר ודועך לא רק בהתאם לרושם שבא מבחוץ, אלא גם (ואולי בעיקר) בהתאם להתרחבות והתכווצות הנפש והנשמה.

– ארבעת החושים עובדים על תרגום של ויברציות לתחושות, העיניים עובדות על תרגום של ויברציות וגם של פוטונים (חלקיקי אור).

– מידע חזותי ואודיטורי הנו רוב המידע שמגיע למוח דרך החושים. ומבין שניהם גלי האור הנם המהירים ביותר.

– קליטה של מידע חושי בדרך כלל הנו ישיר; החושים מעבירים את הויברציות, והמוח מתרגם אותן ישירות לתודעה. מידע ויזואלי הנו היחיד שלפני שהוא מגיע למוח הוא צריך לעבור היפוך; פעם ראשונה כדי שיעבור ממידע סתם למידע הנגיש למוח, ובפעם השניה הוא עובר עוד היפוך, הפעם כדי שהמוח יוכל לתרגם אותם למידע נהיר לתודעה.

– אוזניים, נחיריים, בלוטות הטעם ונקבוביות העור יכולים להפסיק לעבוד, או לעבוד פחות טוב על ידי כך שהן נסתמות. העיניים בדרך כלל לא נסתמות (להוציא קטרקט), הן עלולות להתעכר, הן עלולות להיעשות עכורות.


חלק ב', ראייה והתעוררות
בזמן השינה 4 מבין חמשת החושים יכולים להמשיך ולהיות פעילים וזה לא מפריע לאיכות ועומק השינה. אך אי אפשר לישון בעיניים פקוחות, כדי להינתק מן העולם יש צורך לעצום את העיניים.

במעבר שבין שינה לעירות, בזמן תהליך ההתעוררות – האדם יכול להריח, לשמוע ולחוש מגע על עורו או טעם של מאכל או משקה על שפתיו – ולהמשיך לישון שנת ישרים. אך רק כשהוא פוקח את עיניו – הוא מתעורר. אין אפשרות להתעורר ללא פקיחת עיניים.

כל החושים יכולים להיות פעילים ועדיין האדם ימשיך לישון. אך רק אם האדם פוקח עיניים ומתחיל לראות – הוא יוצא מן המצב של שינה, של השתקעות בחלומות והחלפתן במציאות.

וזה עובד בשני הכיוונים; אם האדם עובר ממצב של חלימה למצב של עירות תודעתית – עליו לפקוח עיניו ולהתחיל לראות מה קיים מחוץ לדמיונו ואשליותיו.

וגם להפך: כשאדם פוקח עיניו ורואה באמת; רואה את החיים כמות שהם ולא שהיה רוצה לראות אותם – סובייקטיבית, רק אז נחלץ הוא ממצב של פסיביות תודעתית (שינה) וסובייקטיביות אשלייתית (חלימה).

לראות – זה להתעורר.

להתעורר – זה לראות.

——————————————————————————–

גבריאל רעם, 28.7.2003

 

ארבעת הרמות להפעלת העיניים

 

To acquire knowledge, one must study; but to acquire wisdom, one must observe.

Marilyn vos Savant


''אתה רואה''? שואלים מישהו. ''כן, אני רואה''. האמנם? האם עצם זה שעינינו פקוחות והן מכוונות לכיוון מסוים – אומר שאנו גם רואים את זה בו אנו מביטים?

האם להביט ולהתבונן זה אותו הדבר? ומה עם להסתכל ולראות? האם אלה רק מלים נרדפות לאותו הדבר? או אולי (כפי שמסה זו באה להציע) כל מילה מייצגת רובד ורמה במידרג הירארכי דמוי פרמידה,(שבו שלב תחתון מוביל לשלב שמעליו) והראיה – כאקט שלם – נמצאת בראש הפרמידה.

אז בואו ונתחיל מהתחלה, ספירת מלאי. מה יש לנו בתחום הפעלת העיניים? ובכן למעשה אין לנו פעולה אחת אלא 4: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה.

יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.


הסתכלות:
ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה. העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא נעשה קבור במוגבלותו, ללא יכולת להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה; הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. האספקט המכאני שבפעולה הראיה בולם את הרובד הדינמי החבוי בה.


הבטה:
ההבטה, היא הכוונת העיניים לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס את זה שעיניו מכוונות אליו, אך המביט כבר משקיע משהו מעצמו, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו מחד ומן המעטה שלו מאידך. זו הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. המבט לא מגייס משהו מבפנים שיחיה בו.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות? המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.


התבוננות:
כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום. האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מכוונים כלפיו עיניינו – משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף אותו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך הפעלתו. מה אני בעצם עושה כאן ? למשל אם מביטים באדם המקשיב למישהו הדובר אליו והוא (המקשיבה) עושה זאת עם יד אחת מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והיא נותרת סתמית וחסר פשר ומשמעות. אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל – מחלץ מן האקט כשלעצמו את המשמעות שמסתתרת מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה וכך יצר מחסום. זו סימבוליקה של מיגננה. הגנה על מה? על מה שיכול לצאת מן הפה כמובן. ומן הסתם אלה מלים. כלומר אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסגירו את מחשבותיו לזולת, או משהו כזה). וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – *חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים*. וזו ההתבוננות במיטבה.

 

ראיה:
בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אך לא די בזה, יש גם צורך להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש.

הראיה, היא מה שקורה כשאדם המפעיל את עיניו, יוצא למסע מן ההסתכלות, דרך הההבטה ועד להתבוננות. ואז ורק אז אפשר להגיד שהוא רואה.

ולא רק בעיניים, 4 הרמות הללו מופיעות גם בשני אברים נוספים בפנים; האזניים והפה. וראשית האזניים: הסתכלות זו שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת; שומעים, אבל באמת. כפי שבראיה שבאה לאחר המסע דרך השלושה שקדמו לה – רואים, אבל הפעם באמת. [1]

ןעתה, הפה: ברמה הראשונה זה להג (או פטפוט), אחר כך כבר מדברים, ברמה השלישית מתקשרים ורק בסוף, ברמה הרביעים – משוחחים.


ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.

***


[1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את כל אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות, הוויה פנימית ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.


כפי שדיבורים זה לא שיחה.

ושמיעה אינה הקשבה

כך הסתכלות אינה התבוננות.

כששאתה משוחח – אתה נפגש

כשאתה מקשיב אתה קולט ומבין

כשאתה מתבונן – אתה רואה.

וכשאתה רואה – אתה יודע.

ג.ר.

אמנות ההתבוננות, או פוזה מול סגנון.


כולנו מביטים בחיים. אך מה אנו רואים? שני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות את אותו הדבר אמנם, אך ברמות עומק שונות. בחיים קל ללכת שולל אחר החזות החיצונית, קשה יותר לרדת לחקר האמת שמאחוריה. כשאנו רואים בני אדם, אנו רואים בעיקר את הפוזה, את הבימוי, ההעמדה והכוריאוגרפיה של כוחות התרבות והחברה – עליהם. הפוזה מולבשת עלינו מן הכיוון של מה שמצפים מאיתנו; אופנה, קונווציה חברתית, מוצא אתני, רמת השכלה, השתייכות מקצועית, שייכות מיגדרית, גיל האדם וכו'.

 

אנו מעמידים עצמנו כך ולא אחרת כדי לתת למתבונן את התוצר שהוא אמור לקבל בתוקף מה שהוא אמור לצפות מאיתנו. למעשה ברמה יותר עמוקה והגותית, זוהי משמעות ההתבגרות בקנה מידה חברתי ותרבותי; להתנהג בהתאם לציפיות. רופא הולך ועומד ומדבר כמו רופא, ספרית כמו ספרית, אמא כמו אמא. למשל אם בצילום משפתחתי מצפים מן האב והאם להראות קירבה לילדים והאחד לשני, הם ישבו קרוב, אפילו יטו אחד כלפי זו ויביטו האחד לשני בעיניים. אך כל אלה יהיו בחזקת פוזה; העמדה חיצונית בהתאם למה שמקובל, למה שמצפים מהם.


אז היכן האמת כאן? ובכן האמת היא בסגנון; בדרך ובאופן בו אנשים מביטים, או עומדים. כאן יש לנו פחות יכולת לספק סחורה קונוונציונלית וכל אחד יאמץ את הפוזה בהתאם לדרכו האישית. דהיינו, ברמת הפוזה יהיה דמיון רב באופן בו שני זוכי אוסקר ישאו נאום תודה, או שני מתמודדים על ראשות הממשלה המודים בתבוסתם, אך ברמת הסגנון ההבדלים יהיו רבים מאוד.


למה הדבר דומה? לכותב ספרי מתח. 'הפוזה' של רב ספרי מתח דומה; ישנו נרצח, לא יודעים מי עשה זאת, ישנם יחסים פתלתלים בין הגיבורים, מישהו מחליט להגיע לאמת למרות הסיכויים, ולבסוף לקראת הסוף, מישהו שהוא הכי פחות אמור להיות הרוצח, נמצא אשם. זו ה'פוזה' העיקרית במרבית ספרי המתח, אך כל סופר מתח טווה את ספרי המתח שהוא כותב בסיגנונו הייחודי. והמסר או האיכות של יצירתו לא יהיה בפוזה של העלילה או היחס בין טובים לרעים, אלא בדרך בה הוא ניגש לעלילה והדרך בה הוא מתאר את הדמויות.


האמת, אם כן, מצויה במדיום החצי שקוף הזה ששמו סיגנון, והיא ממש לא מצויה בפוזה. למשל ישנם סופרי ספרי מתח איכותיים מסויימים, המשתמשים בז'אנר של סיפור מתח (לא רק כדי לייצג פוזה יותר אטרקטיבית או מוזרה, אלא) כדי להעביר מסר. אך את המסר לא כל אחד מסוגל למצוא ולאתר, לשם כך צריך עין בוחנת וקריאה פרשנית. ושני אלה מתמקדים בסגנון.


הפוזה היא מה שהעין פוגשת, והפוזה יכולה להיות מה שהעין נותרת עימו. אך הפוזה חייבת להיות מוסטת הצידה כדי לחפש את הסגנון. האויב הגדול של פיענוח הסיגנון היא התחושה שהסגנון הייחודי הוא כזה, אך יכול, באותה המידה, להיות גם אחרת. ומה שחשוב זו העלילה. כלומר הקורא חש שהסגנון פחות חשוב; הרי מה זה משנה כמה משפטים למשל לוקח לתאר את כניסת החשוד לחדר, העיקר שמבינים שהוא נכנס, אך ברמה של הבנה עמוקה יותר, דווקא לתיאור הזה (שהוא בעצם מיותר להתפתחות העלילה) יש יותר משמעות מאשר לעצם העובדה שהוא נכנס לחדר.


ואם נחזור לבני אדם, הרי שבסיטואציה מסויימת, נגיד בבית קפה, ניתן לראות זוג אוהבים והגבר והאישה גוחנים זה כלפי זו. על פניו שניהם חשים אינטימיות זה כלפי זו ואכן ברמת הפוזה הם נראים כזוג אוהב או לפחות אינטימי. אך אם נתבונן שוב בגבר; אז איך הוא גוחן? מה עושות רגליו? ברמת הפוזה הן משולבות כשהרגל העליונה כלפי בת זוגו, אך אם בודקים היטב מוצאים שאולי רגלו התחתונה מרוחקת לכיוון המנוגד לרגל העליונה, מה שיוצר תחושה מאולצת מעט של שילוב הרגל. במבט ראשון האילוץ הזה נראה שולי לעצם העובדה שהוא משלב את הרגל העליונה, אך עצם המתח בין שתי הרגליים יוצר תחושה שהוא עושה זאת כי הוא אמור לעשות זאת, אך הוא לא בדיוק חש שלם עם זה.


ולסיום, הרי מספר פרגמנטים אודות פוזה וסגנון:

– הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.

– פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.

– הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.

– עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.

– כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.

– הפוזה היא 'המה', הסגנון הוא 'האיך'.

– הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.

– כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר,
 

דלת הסתרים


בהיותי ילד היו כמה רעיונות ומחשבות בידיוניים ומסתוריים שקסמו לי. האחת שכל מה שקורה לי קיים רק בתודעתי, ויש כאן מעין קונספירציה, שאין בעצם עולם, אלא רק כשאנו מתבונן בו פתאום זה קם לתחיה, אך כשאני הולך למקום אחר, זה נעלם. כלומר לא ממה קיים לפני ולא אחרי שאנו שם, וכך זה קורה לכל אדם. הכל ריק והעולם רק משחק עבורנו, בגלל שאנו שם, כאילו הוא ישנו.


רעיון אחר הוא לא אמונה אלא שאיפה, להיות רואה ולא נראה.

והמחשבה השלישית היה שילוב של אמונה ושאיפה. המדובר ברעיון שאותו שאבתי כנראה מסיפור מסויים אותו שמעתי בשיעור באנגלית בכיתה (כיתה ה' בערך), שבמקום מסויים, בעיר מסויימת, ברחוב מסויים, או סימטה, קיימת דלת סתרים, שמבחוץ נראית כדלת רגילה, אך כשעוברים אותה נמצאים כבר בעולם אחר, עולם קסום, בעל חוקים אחרים והוויה אחרת.

 


אריך קסטנר הגדול התייחס לזה בספרו: ''השלושים וחמישה במאי'' כשהגיבור ודודו נכנסו לארון בגדים רגיל ושם גילו כי בסוף הארון מצוי פתח דרכו הם נכנסים לעולם אחר שבו משוטטים גיבורי אגדות, גיבורים מן ההיסטוריה עדיין חיים ופעילים. קיימות ארצות מוזרות כמו ארץ העצלנים, שם מרוב עצלות הם מציירים על גופם בגדים ( כי אין להם כח ללבוש אותם, ובולעים כדורים בטעמים שונים במקום לאכול) באותה מדינה התרנגולות גם באות לקראת התושבים ומטילות כבר חביתות אספרגוס את תוך מחבתות שקשורות לאחורי גופן.


אך הבידיון השלישי הזה שלי אינו כה רחוק מן המציאות, כי חיי היום יום שלנו דווקא משופעים בדלתות סתרים שכאלה. למעשה בכל דירה, ובכל יום, בכל מפגש ובכל אדם – מצויה דלת שכזו. דלת את ממד אחר של קיום.


ורוב האנשים חוששים לפתוח דלת כזו בפני זרים, כי עצם ההודאה שקיימת דלת כזו באדם, גובלת בהודאה על שיגעון או לפחות במוזרות. התחושה היא שאמנם אומרים שתשע עשיריות מן האדם זה התת מודע, ומה שהוא מציג זה רק המודע, אך בחיי היום התחושה היא שהעשירית שאנו פוגשים זה מה שיש וכל היתר הוא מחסן לא חשוב.


דלתות אלו מצויות בכל יצירת אמנות, ציור, פיסול מוסיקה. וגם באגדות, בסיפורי חז''ל בתלמוד ובמשנה, בסיפורי חסידות. ובכלל בכל פרוזה משובחת ובשירה – מצויות דלתות אל ממד אחר. מימד של אמת, של אותנטיות, של דיאלוג, של מפגש של התרוממות רוח, של השראה, של היווכחות.


אך מטבעם של דברים, דלתות אלו לא בראש חוצות, גם בספרות וגם באמנות, מה שמציע עצמו בקלות זו העלילה בפרוזה והמראה החיצוני באמנות פלסטית, ואת האמת הנסתרת, צריך לחפש על ידי שימוש בקודים שידועים בעיקר ליודעי ח''ן.


אך לא רק ביצירות אמנות, בכל מקום בחיים, בכל מפגש, בכל בית ובכל אדם. בכל אדם מצויים אלפי דלתות.. דלתות אל רמה אחרת, מימד אחר. ממד ורמה שהמבט הרגיל, הסתמי והמכאני לא היה מגלה לעולם. לשם כך צריך מבט שמחפש את דלת הסתרים בתוך דבריו והתנהגותו של האיש. אך ללא המבט המחפש הזה, קשה לחלום אפילו שמאחורי החזות המלוטשת הזו מצוי יקום אחר לגמרי (אולי פחות אחר ויותר בעל ממד נוסף של חיים), וזאת כי בדרך כלל אנו עטויים בכיסויים על כיסויים, שכולם באים לכסות על הדלתות הללו. הכיסויים הללו עשויים מטפטים של שיחות חולין, להג על דברים לא חשובים, והתנהגות תוך כדי ציות לנורמות חברתיות. בשיחה הרגילה קשה למצוא את הדלתות הללו, כי תמיד אפשר לדהור אל עבר הנושא הבא. ולהמשיך במרוץ והמהירות של התנועה קדימה מטשטשת את מיקומי הדלתות.


לעומת כל אלה, ההתבוננות השקטה והממושכת באדם, או בזוג, או בחבורה בבית קפה – כמו מקפיאה את הההיסטריה של המרוץ קדימה, ומאפשרת את המבט המדיטיבי. במקום להביט באנשים כמו הם על סרט נע; אחד נעלם ובאים עוד המונים במקומו, להתמקד רק באחד ורק באחד. לחפש בו את דלתות המעבר אל הוויה הפנימית. ובהתבוננות בכמה אנשים לחפש את הוויות היחסים ביניהם והווית נפשם הכלואה בשאבלונות וקלישאות של החיים בתוכם הם מצאו עצמם כלואים.


דווקא המבט האיטי, המבט המושהה – מאפשר לנו לעשות חסד וצדק עם המימד הנפשי המוחמץ של אנשים אותם אנו פוגשים.


כלומר, למרבית הפרדוקס, המפגש האישי והחוייתי, בגלל השעיטה קדימה והנורמות החברתיות מסתיר את האמת הנפשית, ועל כן האטה של המבט יכולה לאפשר לנו מפגש עם אמת מוחמצת, כי השהות הממושכת עם אדם או כמה אנשים – מאפשרת אינטימיות, אותה אינטימיות שחסרה במפגשי היום יום, אינטימיות דרכה ועמה נחפש את דלתות הסתרים.


החיים היומיומיים הנם מהירים ושטחיים מכדי לחדור את המשטח החיצוני המכזב של המסכה החברתית, זו של הסתמיות והניכור.


כדי לחדור דרכם צריך שני דברים: האחד, קצב אחר, והשני נקודת מבט שונה ומרוחקת.


שינוי הקצב מושג על ידי התבוננות באדם אחד לעומק במשך זמן רב, ). מבט מדיטיטבי.


וזאת במקום המבט הקופץ מדבר לדבר במהירות (כמו שאנו עושים יום יום, כל הזמן) והדבר השני הוא נקודת מבט שבאה מרחוק ושואפת למרחק, מבט שהוא לא בא מן החיצוניות של המתבונן ונבלם בחיצוניות של זה שמתבוננים בו, אלא מבט שעובר דרך המתבונן וחולף דרך זה שמתבוננים בו. המבט הוא קו אינסופי שאף פעם לא מתחיל ואף פעם לא נגמר. זהו קו שמתחיל מאחורי המתבונן, עובר דרכו, חולף דרך מושא ההתבוננות, בלי לעצור בו. זה המבט החושף והמגלה. המאפשר, הפותח את הרזי והסודות של מה שחיי שהיום יום התפלים תמיד מסתירים מאיתנו

הראיה האלכסונית

אנו חושבים שאנו רואים כיום את המציאות בצורה פחות משוחדת, עם פחות דעות קדומות מאשר פעם, אך האמנם? למעשה הראיה שלנו של המציאות שאמורה להיות מדעית, ואובייקטיבית, הנה רחוקה מאוד מכך, הראיה שלנו הנה חד קוטבית, במקום להיות דו קוטבית.

אנו רואים בעיקר דרך ההתניה של האונה השמאלית של המח. תפיסתה את העולם היא תפיסה קווית, הראייה הקווית הנה ראיה של פס צר, וכל מה שלא נופל בתוך הפס הצר לא קיים. או לא ראוי להתייחסות. . גישת הקו היא גישה לינארית, שרואה את החיים כפס צר של התקדמות ונסיגה. נסיקה ונפילה. זוהי גישה גברית, צרה, חד סיטרית, (אין בה דיאלוג), שלוקחת בחשבון רק כיבוש או מפלה. ואין שום דבר בצדדים; לפי גישה זו החיים הם רק פס צר שצריך להתקדם בו מהר או הרבה ואוי למי שנותר מאחור או חלילה נסוג בקו אחורה. הכל הוא 'גשר צר מאוד' ואין כלום בצדדים. כך למשל במדע, המדען מתייחס רק למה שנמצא בתוך הפס הצר של מומחיותו והיתר לא מעניין אותו, לא רלוונטי והוא גם לא מוטרד מאיך הקו שלו נפגש עם קוים אחרים.


לכל אדם המקצוע שלו, והוא רואה את העולם דרך הפס הצר של המקצוע, סופר רואה את החיים דרך סיפורים של בני אדם, פסיכולוג דרך הבעיות וחוסר האיזון שבחייהם, הפוליטיקאי דרך אידאולוגיה שאמורה לפתור את כל הצרות וכו' וכו'. הקוים השונים לא מתאחדים, הם רק חותכים זה את זה, עולים זה את זה. אין קשר בין ראיית הסופר לראיית הפוליטיקאי. וכשמסתכלים על כל הגישות הללו ביחד זה נראה כמו קולאז'; באלגאן אחד גדול.


ראיית העולם הלינארית רואה, כאמור, רק קדימה ואחורה; השגים (קדימה) וכשלונות (מחזיר אותנו אחורה). הצדדים, העומקים ומה שלמעלה – לא נכללים בתוך ראיית המנהרה הצרה של ראיית העולם הלינארית. זו ראייה שאין בה התפרשות, שיתוף, הכללה, רגיעה של לתת לדברים להיות. אין התרככות, אלא רק את הקשיות של לשעוט קדימה ורק קדימה, ומה שלא נותן לי להתקדם מפריע לי, ומה שלא נמצא בתחום של להתקדם או להפריע – לא קיים כלל. 'צר עולמי כעולם נמלה'. בעולם כזה האדם לא קיים ככלי קולט או מכיל, אלא ככלי שמוריק את עצמו ומוציא מעצמו החוצה וקדימה. כל קיומו בא לו על ידי התנועה, והתנועה היא בקו אחד, ישיר.


בעולם של קוים אין התמזגות, (שני קוים מסתלסלים זה מסביב לזה), יש רק קוים שחותכים זה את זה (מאבק כח), או קוים שנעים במקביל זה לצד זה (ניכור).


החיים לפי הקו הם פס ייצור. ומחוץ לפס הייצור אין כלום. כל שאנו יודעים זה הפס והפס הצר כל החיים.


הראייה הקווית הינה רציונלית, מתודית, חסרת דמיון ומעוף. לעומת הראייה הזאת קיימת הראיה של האונה הימנית של המח; ראייתה היא ראייה אלכסונית. בתפיסת עולם קוית העיקול, או האלכסון, נתפס כסטיית תקן. אך בטבע שום דבר אינו קווי. בטבע התקדמות היא לא התקדמות אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קוית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום שהיא צריכה להסתלסל סביבו, כשהוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי. (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).


הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. כך שהקו הישר מייצג יקום גברי שהתיפקוד שלו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשים שהתיפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.


האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות המבוססות על עובדות מדידות, היא הגיונית עושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים. והיא עוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.


האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן, היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. היא יצירתית, אמנותית וכו'. רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות. והיא משתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.


האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. והעובדה שעל כל שמאלי אחד ישנם תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה השמאלית בתרבות שלנו על פני זו הימנית. תברותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית שלה מוח, על חשבון המחצית הימנית.


התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח בגלל ששם מצויים כישורי קריאה, כתיבה, דיבור וחישוב כמותי. וזאת על חשבון פיתוח האינטואיצה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב.


את הדיאלקטיקה הזו שבין ראיית המציאות כקו או כאלכסון, ניתן לראות בסיפרה שבע. שם רואים קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. עם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הגברי והלינארי, במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו…


אך צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסויימת, ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך אם נאפשר לשני הקוים המרכיבים את הסיפרה שבע להמשיך עוד ועוד נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.


ואם נחזור למיקטע של הסיפרה שבע, ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני, נמצא שביחסיות הזו שבין שניהם נמצא היחס שבין הבטה שרואה את הנשמה של הדברים (אלכסון) והראייה שרואה רק את מראית העיין שלהם (ראייה לינארית).


המציאות האמיתית נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא לא הפוכה למה שגלוי ולרוב (בעולם לא מושלם זה שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי, היא מצויה באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, אלא קצת בצד, קצת ליד. בעצם ב45 מעלות. ולכן כל כך קשה לראות אותה, כי היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך.


המציאות הנסתרת היא קו קטן בשולי הדברים.


פיזיקת הקוואנטים היא שינוי מרענן מבחינה זו, כי היא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של המציאות האמיתית, ולא סתם מציאות רוחנית או נפשית, אלא מציאות פיזיקלית, אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך פיזית. היא גילתה שכשבאים למדוד את החלקיקים הסאב אטומיים, (חומרי היסוד של כל חומר חי) הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. אך המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חילחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בקו ישר כאילו לא הייתה פיזיקת קוואנטים.


ובחזרה לאלכסון; אנו רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות היא חיה במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמלית הקשה, הנוקבת – מופנית אליה, מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו, עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. וזאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות, מחפשת דברים שניתן למדדם, ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזים עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו'.


(מזכיר לי את ההקדמה לסיפרו של אריך קסטנר : "שלושים וחמישה במאי" שם הוא מספר שההשראה לכתיבת הספר לא הגיעה אליו. אז הוא שכב על השטיח וחיכה בשקט בשקט שתיכנס דרך הדלת, והיא מרחרחת, כשהיא רואה שהוא זז, היא מיד נעלמת. אך הוא עושה עצמו ישן, מזוית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא ממש לא מעוניין, מביט בעניין בתיקרה, וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו… הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר).


ההסתכלות הקוית צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. כובשת עוד שטח. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות, היא פסקנית חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. הראייה הקווית שונאת חללים, מרווחים ובכלל את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות. (כשמוציאים מן המילה: 'עובדות' – את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה: 'עבדות', ואכן אם יש יותר מדי עובדות והן מולכות בקוים ישרים מידי – אנו נעשים עבדים שלהן).


אך הראייה האלכסונית אוהבת מאוד חללים, חוסר וודאות, ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא ינתן לה מקום היא תיעלם. וזאת בניגוד לראייה הקווית – היא לא יודעת לכפות עצמה, צריך להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.


במפגש בין שני בני אדם, מפגש שבו הם לא נותנים מקום האחד לשני ולא מאפשרים לחייו הפנימיים של הדובר השני לבוא לידי ביטוי ורק מפגיזים את הזולת בעובדות מוגמרות וקשות – במפגש כזה הם רואים האחד את השני דרך קווים ולא דרך אלכסונים.


הראייה הקוית היא אוטומטית ומכניסטית; פלקטית, חוגגת בראשי חוצות, היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי, מבחינה זו, הראייה האלכסונית של המציאות הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. חיים בשוליים, נושאים את אבוקת הראייה האלכסונית בשקט. לעתים במחתרת, אך לא יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי אחרת יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של הרואים מעבר למה שמקובל. מה שהם רואים לא יכול להפוך לפומבי, כי אז קו האלכסון משתנה והראייה האלכסונית משתנה והיא כבר לא אלכסונית (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).


וככל שאנו הופכים לחברת יותר מוחצנת ופומבית, (חברה שאם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר – זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר אודות כולם וכלום אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך המבט האלכסוני של המציאות ימצא יותר בנסיגה ובגלות. כיום הראייה האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; היא שייכת לאנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. ראייה כזאת גם מאכלסת שירה, היא קיימת בסוגי אמנות חדשניים. בדרך בה תינוקות, כלבים (ובעלי חיים) – רואים את העולם. ובצורת הראייה של מיסטיקנים, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות ועוד.


הראייה האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד"ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי – גירשה מקירבה את צורת ההסתכלות האלכסונית – סופית.


הגישה החברתית רואה את אופי המבט האלכסוני של אינדווידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים בדרך מסויימת וחד משמעית לראות את המציאות, כך דרך ראייה זו הופכת לקוית יותר. אך למעשה זה לא אפשרי לראיית מציאות אלכסונית שתישכון ביותר מאדם אחד, בזמן נתון. כשראיית מציאות כזאת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זה אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שראיית מציאות לא שגרתית חיה בקולקטיב, בקבוצה היא מייד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית. לנו, בקבוצה נדמה כי זו אותה ראיית מציאות שנשא האינדווידואל הקודח בליבו ובמוחו, אך ברגע שזה נודד לנחלת הרבים,זה כבר לא אלכסון, זה קו. (ראה בהקשר זה את המאמר של אחד העם: "כהן ונביא").


ראיית מציאות מסויימת נחשבת לנכונה אם רק אם היא ראיית מציאות שהיא נחלת כולם, כשהיא בראשי חוצות, כשכולם מאשרים אותה. אך למעשה אז היא כבר מזמן לא ראייה אלכסונית של המציאות. היא רק ראייה אמיתית, פולחת וחודרת, כשיחיד עדיין נושא אותה עמו, בליבו בשקט במסתורין, ועליו לעשות זאת כמה שיותר זמן, כי ברגע שהוא מעביר זאת לרבים והם מנסים לראות את המציאות כפי שהוא ראה אותה, ברגע זה היא פסקה מלהיות ראייה אלכסונית.

——————————————————————————–

"גלילאו. מכיוון שהמדע המודרני קבע לו כעקון תנועה ישרה ללא גבול, ולא תנועה מעגלית, הוא אינו יכול עוד להיות גשר לאלוהים".

סימון וייל, "הכובד והחסד", הוצאת כרמל, עמ' 162

ראיית הטריפ


בכתבים רוחניים ואזוטריים רבים קיים הרעיון כי ברמת התודעה הקיימת של האדם, ראיית המציאות שלנו לוקה בחסר. אנו רואים רק החלקים 'הנמוכים' או ה'חיצוניים' של מה שישנו, ויש צורך ברמת תודעה אחרת כדי לראות מה באמת קיים. בכתבים דתיים רבים במיוחד בספר: ''החוויה הדתית לסוגיה'' של הפסיכולוג ויליאם ג'ימס, ישנם תיאורים מהממים של אנשים שחוו חוויה דתית וראו מציאות אחרת לגמרי מזו שרואים אנשים בדרך כלל. לא לחינם, לאורך ההיסטוריה, אנשים בעלי יכולת רוחנית יוצאת דופן נקראו 'רואים' (שמואל הנביא נקרא 'הרואה'), או 'חוזים'. גם בספריו של קרלוס קאסטנדה קיימת התייחסות לראיה ובמה שטמון ביכולת הראייה. כאן ברצוני להתייחס לאיך שקסטנדה, דרך גיבורו, דון חואן מתייחס לראייה., למשל: ''לראות, הווי אומר: לחשוף ולגלות את לב לבו של כל דבר, לחזות בלא ידוע, ולהציץ בזה שאין לדעתו''. 'האש מבפנים' (הוצאת זב''מ): עמ' 56.אצל קאסטנדה קיימים תיאורים מפורטים ביותר לראיה המיוחדת הזו. קסטנדה מדבר על המורה הרוחני דון חואן, שפורש לפניו צורה של ראיית עולם שונה לחלוטין מזו שהוא הורגל לה. וכאמור, דון חואן הקדיש לראיה הנכונה מקום רב במשנתו. לדבריו אין די בראיה הרגילה, הראיה 'האילמת', זו שרואה ואין עמה דין וחשבון פנימי של הרואה אודות המשמעות הפנימית של מה שהוא רואה. לדעתו ראיה ללא קול פרשני, ללא כושר שיפוט של המתבונן היא ראיה סתמית וחסרת ערך. ''כאשר הרואים רואים, יש משהו המסביר את הכל. זהו קול המדבר באזניהם ומפרש להם כל דבר ודבר. אם אין הקול נשמע, הרי שהדבר שהרואה עסוק בו ברגע אינו ראיה'' (האש שבפנים, זב''מ עמ' 57). לדבריו, רוב בני האדם רואים ועם זאת לא מבינים כלל את מה שקלטו.

בראיה אין די, צריך לדעת איך להפוך את הראיה הסתמית לראיה שיש עמה תרומה נוספת לאדם מלבד דיווח עובדתי אודות מה שקיים מחוצה לו באופן ויזואלי. דון חואן ראה את הראיה כמשהו שהוא יותר מהעברה של השתקפות של מציאות כלשהי, אלא יותר כיכולת של חדירה למהותם של הדברים שאנו רואים. ואם מדובר על בני האדם הרי שלאדם הרואה, עפ''י דון חואן, ביכולת לזהות מצב רוח ומצב נפשי של אדם אחר.


דון חואן טוען כי יכולת הראיה נותרה אצל רוב בני האדם בגדר פונטציאל לא ממומש. וכנראה שישנם גם סיבות תת הכרתיות ופסיכולוגיות מדוע זה כך. האדם הרואה, רואה מציאות שלא תמיד היא נחמדה ומתאימה לאיך שהוא היה רוצה לחשוב עליה. ועל כן אנו נצמדים לראיה של תוויות, ראיה שבה אנו 'מלבישים' על מה שאנו רואים את שנוח לנו, וזאת במקום לנסות ולחדור למהות הפנימית של מה שאנו רואים, בלי קשר למה שאנו מצפים לראות שם. הראיה של רובנו משוחדת על ידי הדברים שאנו מצפים לראות שם. אנו מפחדים לראות דברים שלא מתאימים למה שאנו מצפים לראות. ועל כן הראיה שלנו היא ראיה שחוזרת על עצמה, זו ראיה שרואה את מה שראינו כבר קודם, כל הזמן, וכך יש לנו בטחון במה שאנו רואים; 'זה אותו שולחן, אותו כסא, אותו אדם, אותה הבעת פנים', כמו על ידי המיפוי והקיטלוג של מה שאנו רואים, אנו יכולים לסנן החוצה דברים שלא מתאימים לתפיסת העולם הנוחה לנו. וכך לראות באמת את שישנו, מבלי לערב את הציפיה שלנו שזה יתאים לאיך שאנו רואים את העולם, היא מצב נדיר וכשהוא מתקיים אכן רואים את העולם כמו בפעם הראשונה. ואכן ראיה שאינה רואה כל דבר בפעם הראשונה, היא ראיה של תוויות ולא ראיה אמיתית, כפי שכותב ק. ק: ''כשאתה רואה, אין עוד תווים מוכרים בעולם, הכל חדש; הכל לא קרה מעולם; העולם הוא בל יאמן! כל מה שאתה מביט בו נעשה ללא כלום''. (מתנת הנשר, זב''מ עמ' 145).


הראיה הרגילה מתייחסת לקווי המתאר החיצוניים של הדברים, איך שהם נראים מבחוץ, אך מפספסת את ישותם הפנימית, את איך שהם קיימים בפני עצמם.


הראיה שבאה ממצב תודעה גבוהה רואה דרך הצורה החיצונית, היא מדלגת עליה.


כידוע, דון חואן דגל בשימוש בפיוטה (מסקאלין) כדי להגיע למצב של ראייה נכונה. הראיה המיוחדת הזו שמדבר עליה קאסטנדה מצויה גם בעדויות של אנשים שלקחו סמים מסוג ל. ס. ד.


כשאדם לוקח ל.ס.ד או מסקלין, (פיוטה), קורה משהו משונה לדרך ההתבוננות שלו בדברים; לפתע, תוך כדי חווית הסם הוא מסוגל לבהות ברצפה במשך שעות ולמצוא בה עולם ומלואו. קורה משהו למבט שלו; במקום לקפוץ בעיניו ממשטח אחד לשני, לקלוט מעט ממה שהוא רואה ורק לחפש את הגירוי הבא – הוא מוקסם והולך שבי אחר העולם הפנימי של זה שהוא מתבונן בו. נראה כי הראיה במצב של טריפ עוברת מטאמורפוזה; במקום שבמרכז תשומת הלב של המתבונן יעמוד הגירוי שנגרם לו על ידי מה שהוא רואה – הדבר העיקרי שמושך את תשומת ליבו הוא חייו הנסתרים של זה שהוא מתבונן בו.


במצב של טריפ, המתבונן הופך לשולי ביחס לדבר בו הוא מתבונן. וכאן גם אין דברים לא מעניינים, כי גם הכתם הסתמי ביותר חופן בחובו עולמות על עולמות על עולמות. הראיה הרגילה יכולה להגיד על משהו: 'זה לא מעניין אותי', ראית הטריפ לעולם לא תאמר זאת. אין דברים לא מעניינים לראיה, יש רק ראיה שמביטה מתוך חוסר עניין….


המבט במצב של תודעת הטריפ מגלה בתוך מושא ההתבוננות השגור ביותר את העולמות המקסימים ביותר וכך גואל אותן מתוך שבי הסתמיות שבו הן נתונות לכאורה. (מבחינה זו ניתן לעשות הקבלה לעולם השיחה; אין שיחה עם אנשים לא מעניינים, יש רק משוחחים שלא יודעים למצוא את העולמות המעניינים באנשי שיחם).


נהוג להגיד על המבט במצב של טריפ שהוא מבט של הלוצינציה, אך הלוצינציה אמיתית היא לראות משהו במקום שהוא לא קיים בו כלל, כמו לראות בחדר אנשים שלא קיימים בו, וכו'. אך מבט הטריפ הנו פחות מבט של הלוצינציה ויותר מבט של גילוי, הוא מגלה בתוך מה שרואים דברים שהמבט הרגיל מחמיץ.


מצב הטריפ לא חייב להתרחש רק בגלל סם, ניתן להגיע אליו גם על ידי הקצת מצב התודעה כתוצאה מעבודה עצמית, שהות עם אדם בעל תודעה ערה, חוויה נפשית חזקה, תרגילי מדיטציה ועוד. על כל פנים ראית הטריפ מגלה בתוך הדבר את חיי המיקרו, את הנשמה רבת הפנים הקיימת בתוך כל דבר. מצב הטריפ מקיץ את הראיה האמיתית, הראיה של התודעה הערה.


דבר שלא קיים במצב התודעה הרגיל, אז אנו לא רואים שום דבר מחייו הפנימיים של זה שאנו מתבוננים בו, רק את התווית. והתווית אומרת: זה אדם זקן, זה איש נאה, זו שושנה, זה שטח צבוע אדום, אך שום דבר מן העושר והמורכבות שטמון בכל אחד מן הדברים הללו, לא מגיע לתודעתנו. ואז מכיון שאנו קולטים את המראה ללא התוכן הפנימי שלו, אנו נזקקים ליותר ויותר גירויים ויזואליים, ההופכים לחזקים יותר ויותר ובעלי מקדם גירוי יותר ויותר גבוה, וזאת כדי לחפות על כך שהראיה הפנימית, זו של התודעה הערה, נמצאת במצב הסלמתי של העלמות. (FADE OUT). אנו מעצימים את הגירוי הראייתי על חשבון חשבון חווית הראיה, ועל חשבון הראיה הפנורמית והרנגטנית.


אנו כבר לא מוקסמים מתפוח כתפוח. משהו שניתן להתבונן בו שעות ולגלות בו עוד ועוד פנים, עוד ועוד עומקים. אנו חשים ש'ראית אחד, ראית את כולם'. (אלא אם כן תפוח אחד הנו ביזרי או יוצא דופן שגורם לו להיות בולט ובכך למשוך את תשומת ליבנו, אך גם זאת לזמן קצר, עד שאנו מסיימים לצרוך את הגירוי, עד שסיימנו להתרגש בגינו ועתה אנו בדרך אל הגירוי הבא).


וכך ראייתנו מחפשת רוב הזמן את המראה הפריקי, החריג שימשוך את תשומת ליבנו השטחית והנודדת. זו ראיה שמנסה לראות כמה שיותר דברים כדי למצוא כמה בודדים שיצליחו להחזיק את תשומת ליבנו למשך זמן קצר, וזאת בניגוד לראית הטריפ, המתבוננת בדבר אחד ורואה בו את כל העולם.


החלפנו את הראיה הפנימית שחותם של חוויה ואיכות חרוט בה, בראיה המרובה שמחפשת כמות ועוסקת בתוויות.


האדם במצב ראית הטריפ יודע שעכשיו הוא רואה. וזאת לעומת הראיה הפרגמנטלית והחד ממדית של האדם במצב הראיה הרגילה, שלא יודע שהוא רק חושב שהוא רואה, אבל לא רואה בעצם כלום, רק את השלטים שבמוחו, אותם הוא 'מלביש' על מה שהוא רואה.

——————————

לינק לאתר שבו ציטוטים מאנשים שניסו את טריפ הל.ס.ד.

http://www.alternativereel.com/soc/display_article.php?id=0000000017