ארכיון הקטגוריה: הגיגים

שאלות על רוח וחומר

החיים כאן הם תוצר של איחוד ותרכובת בין: רוח לחומר, אנרגיה וגוף, פיסי ונפשי. כפי שמים הם תרכובת של H2O ;  לאחד בלי השני  אין קיום. רק המיזוג מאפשר כל אחד מהם להיות.
כל אחד מהם בפני עצמו, הוא מולקולה חסרת מימוש.
אין קיום לאחד מבלעדי השני.
בלי הרוח – הגוף חוזר למצב של תאים. והיכן התאים כשאינם עוד חלק מגוף, חלק מאבר? היכן?
לא ידוע.
בלעדי הגוף – הרוח חוזרת למצב היולי.
והיכן הרוח במצבה ההיולי?
היכן?
מי יודע.

כאן, במקום הזה, בפלנטה הזו – הם נפגשים. פגישה קיצרת ימים ודרמטית. ברית רעועה בין שני הפכים, שגורלה נחרץ מעצם האיחוד הראשוני שהביא אותה אל החיים.
תאריך התפוגה רשום על האריזה.
לא נישואי נצח, לכל היותר סטוץ. חוויה עזה וזמנית, לאחריה כל אחד חוזר למקורו.
ואנו חיים כאילו הסטוץ הזה הינו ישות ברת קיימא ותמידית. ולא ביחד זמני ורופף, של שני מרכיבים, שאחד גורלם – להיפרד.
מדוע נפגשו?
מדוע הם יחד?
חידה.
מהו הכוח שמפגיש אותם בעוצמה שכזאת?
ומדוע הם נפגשים על מנת להפרד?
תעלומה.
—-
 

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.
צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של  משמעות , או יצירתיות.
אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות.  זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.
לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.
המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.
על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.
אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.
לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.
כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.
[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.
אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.
זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.
אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.
אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.
מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.
כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.
ללא החורף לא יהיה אביב.
פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.
אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט,  אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.
ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.
ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.
————————
גבריאל רעם
20.8.2005

על דינאמיקה שלילית בין שני בני אדם

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. מישהו נפגע, מישהו מטיח האשמות. וכו'.  ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, או עוינות או כעס. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) —  פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.
ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.
ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.
במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת ממני ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם. 
הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.
דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.
6.10.2005

 

 

מה מחפשים גברים בנשים ולהיפך

גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן 'היחסים'; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.
האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.
היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.
האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי. 
ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש 'אנימה', הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש 'אנימוס' הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק –  בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.
כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה,  שמפגש אמיתי בין המינים  חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.
ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.
הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את  הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.
למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה  זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?
כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?
וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו  ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:
"העירו ועוררו את התודעה,
כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם". 

 

 

ארוטיקה נשית

ארוטיקה היא חשמל מיני באויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית ככל שאתה מדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי אם גבר שוכב עם אישה ערומה במיטה אין שם הרבה אירוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס – קיימת האירוטיקה החזקה ביותר. וברגע שמגיעים לחוף הים האירוטיקה יורדת דרסטית, בתקופה הויקטוריאנית אם אפשר היה לראות  קרסול של אישה, זה היה  שיא האירוטיקה.
אירוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים  היא עובדת על הבלתי מודע.
לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא נכנס לשיתוק. כי זה מעביר את השליטה לאישה. כי בכל הקשור לארוטיקה, זו ממלכה נשית ושם היא השולטת. גבר רגיל לשלוט, וכשהוא פוגש ארוטיקה, ובה האישה שולטת, הוא יוצא מאיפוס. גבר רגיל לכך שהוא היוזם ואז הוא מנתב את הדברים לרמות שלו ואז האישה הופכת לסבילה. אך  ברגע שנשים שהן יותר אירוטיות,  נותנות מבע לאירוטיקה שלהן -הגבר יוצא מאיפוס כי זה לא נמצא בזירה שלו.
זה אומר שבעולם שלנו אין כמעט מקום לאירוטיקה נשית אמיתית. הגברים לא מאפשרים את זה. התרבות שלנו לא מסוגלת להכיל אירוטיקה נשית והנשים צריכות כל הזמן לכבוש את האירוטיקה שלהן כי אם הן תתנה מבע לארוטיקה שבתוכן הן תחשבנה לזונות. 
אירוטיקה זה מילים אחרות למתח מיני.
הבעיה של הגבר עם אירוטיקה הנשית זה שהשליטה נמצאת בידיים של האישה. וגבר נורא מפחד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לאירוטיקה הנשים את הספייס שהן ראויות לו
ובכלל, המיניות הנשית חזקה ועוצמתית יותר מן המיניות הגברית. לרוב הגברים  אין מושג מ  זה מיניות נשית. בקיום יחסי מין לפי הגירסה הגברית  – הנשים הופכות להיות בובות שהגבר מאונן בהן
האישה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך כמלכה. היא מובילה והגבר צריך לרקוד איתה ביחד   מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסויים – הוא שצריך להוביל. ובתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה.
לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאישה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר אין את זה, הוא זרוע ביצועית – מבחינה מינית. כל מה  שגבר רוצה בעולם המין, זה כיבוש ופורקן. הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת – כמו האישה. כשאישה חווה חוויה מינית זה בכל המערכת שלה
הבעיה היא שכ 95% מן הנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי המין הראשוניים שלהן.  אישה, לרוב,  בכלל לא מודעת לתהומות האירוטיקה שנמצאות בתוכה. וזאת בגלל דיכוי גברי. הגברים מאוד לא מעוניינים שהאישה תגלה את הכוח המיני שלה.  הכוח המיני של האישה תמיד איים על הגבריות.


30.6.2005

 

כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות  ופעמיהם למחוזות חדשים
אך לא היא.
אין פניהם לשום מקום מלבד לקראת סופו של כלי הרכב עצמו.
יש כאן תעתוע; כלי הרכב רק נדמה כחולף על פני מקומות בדרכו למקומות אחרים. אך המסע היחידי הוא מסע של הרכב עצמו לקראת בלותו.
עולם מוזר, המייצר כלי רכב לא כדי לנסוע למקומות אלא כדי לנסוע אל סופם.
כך גם בעלי חיים, צמחים. כל שחי ואורגני נוסע לקראת סופו. רק מה שלא פועם בו רוח חיים, לא נוסע לסופו, אך בה בעת גם אינו נוסע לשום מקום אחר.
הכל נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.
כשאנו רואים את כל העולם החי והתוסס שסביבנו. זה לא אותו עולם שהיה לפני מאה שנה. הוא נראה אותו הדבר, אך כל שהיה חי לפני מאה שנה, כבר איננו. אלה כלי רכב חדשים, שגם הם יתפוררו.
אנו חיים בהתפוררות הגדולה.
יש כאן כמה אשליות. הראשונה של יציבות. הכל נראה אותו הדבר. תמונת נוף מלפני אלפיים שנה, היא אותה תמונת נוף כמו היום. אך למעט סלעים והרים, כל הצומח והחי – הוא לא אותו צומח וחי. זה רק נראה אותו אריה, אבל זה אריה אחר. זה רק נראית אותה בוקיצה, אבל זו בוקיצה אחרת. כל יצור אורגני מככב בתפקיד זמן מה, נובל ומוחלף בשחקן צעיר יותר, שגם הוא יוחלף בהמשך. אבל לנו נראה שהכל יציב והמשכי.
והאשליה השניה, היא של פריחה וצמיחה; לכאורה  הכל נראה פורח וצומח. אך הפריחה מכסה ומסתירה את הבליה. הצומח פורץ למעלה ולצדדים, וכך מושך אליו תשומת לב, כי הוא נראה גדול ורחב וצבעוני. הנובל נופל ומתכווץ וכך נעלם מן העין, ומה שנתפס בעין, העין לא רוצה להתפס בו כי אינו אטרקטיבי למראה.  ועל כן לא שמים אליו לב. אך זה שצומח הוא גם זה שייבול. כל שצומח היום  יבול מחר.
'המטרה' של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה. לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הן רק תחנות בדרך. ההתחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.
כל החיים אנו חיים בהכחשה מוחלטת את עובדה דינמית זו, אך זה שם המשחק, משחק הבלות והכליה. שניהם הם המציאות של חיינו. מציאות אותה אנו מסתירים על ידי סיפורים של מסעות, גילויים וצמיחה.
סיפורים אלו, נותנים תחושה של אושר והתרוממות רוח. אך זהו אושר החוגג בביצה של בינוניות, צרות אופקים ושטחיות. בעוד שהמציאות שמסתתרת מאחרי כל זה מעניקה את מה שהם לעולם לא יוכלו להעניק: עומק ומשמעות.
גם אם הם עומק ומשמעות טרגיים.

יוני 2005

 

החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר  ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת). 
אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים  –  על ידי התנועה לקראת חוסר היותם. 
התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.
ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.
היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו. 
כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות  מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.
התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.
הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.
אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה  של החיים.
כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.
החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.

22.1.2007
קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים
 

הדבר הגדול הבא

הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:
"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".
כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.
אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.
 

האם יש לנו חיים?

חיים יכולים להיות הסתר של חיים, הפוזה שמחפה על העדרם, כפי שתמונה של משפחה היא פוזה של חיי משפחה. והפוזה הצילומית מחפה על העובדה שיש בהם ריקנות אחת גדולה או קונפליקטים. אך כדי לעמוד על כך ולחשוף את האמת הפנימית של התמונה – אין די בהסתכלות, יש צורך להתבונן.
וכמו בצילום משפחתי כך גם לגבי הביוגרפיה של האדם; המקצוע או ההשכלה שלו יכולים להוות חיפוי להעדר של חיים פנימיים.
ולא זו בלבד, אלא שככל שהסטאטוס גבוה כך יכול האדם להרגיש  פחות  את הגלות של החיים הפנימיים שלו. כי סטאטוס  גבוה מהווה רעש יותר גדול שמסתיר יותר טוב, את הגלות של הפנים.
כשאנחנו נפגשים עם בני אדם אנחנו שואלים "מה אתה עושה"? ולא שואלים "מה קורה אצלך (בפנים)"? החברה שלנו לא ממש מצפה או דורשת מהאדם חיים פנימיים, אם יש לו או אין לו, זה לא מעניינה של החברה. אנשים לא מעוניינים בחיים הפנימיים של האחר, קני המידה שלפיהם נמדדים האנשים הם קני המידה החברתיים: האם הוא מצא את מקומו בחברה? האם הוא עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במערך החברתי? כן או לא?
האדם צריך לעבור בתי ממסד למיניהם (בתי ספר, מכללות, ואוניברסיטאות) ששם מישהו מוסמך  מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים. ורק לאחר שהוסמך מבחינת קריטוריוני הידע העקרים, הוא יכול לרכוש מקצוע או מיומנות, וזאת כדי שאנשים אחרים יוכלו להיבנות מהמיומנות שלו, ואז הוא נקלט בחברה. זה מה שחשוב;  השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אבל מי הוא? מה הוא? והאם הוא בכלל? – זה כבר לא רלוונטי. במקרה האישי משאירים את זה לאישתו וילדיו, ובמקרה העקרוני מותירים זאת למשוררים, סופרים ומחברים. העוסקים בחיים הפנימיים והאישיים של גיבורי סיפריהם. כשאתם חושבים על אנשים שאתם מכירים הכי טוב, ההורים שלכם, זה מה שקורה להם; הם אנשים שהשקיעו מאמץ רב בלבישת  פסאדה ובנתינה לחברה את מה שמגיע – מקצוע וכול הדברים האלה. ולאחר שעות העבודה, כשאין כבר עבודה ויש להם רק את החיים שלהם, מה הם עושים? רוב האנשים בורחים מהם. בורחים לטלוויזיה. אבל לחיות את החיים שלהם, הם לא חיים.
ומה זה לחיות את החיים? ובכן, זה כשיש לך דברים שקורים אצלך בפנים, שאתה רוצה לדבר עליהם, אתה רוצה ליצור איתם, לשיר איתם, להתחלק בהם עם מישהו. יש בך משהו, או שאתה יודע או שאתה חש, שאתה רוצה להוציא החוצה, משהו מתחולל בך, משהו קורה בך.
בשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל חלליות, חלק מהם בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה  היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ אלא אם יש חיים על כדור הארץ וליתר דיוק באנשים שחיים עליו.
מה שאנחנו קוראים לו: חיים, זה בעצם בגדי המלך החדשים, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

 

אישה ובנה.

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי – צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב. תמיד שם.
תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.
שכחו, איך רק אתמול היה תינוק מחותל. אבל עכשיו הרי האתמול איננו, אתמול לא היה, והרגע הזה מולך במוחשיות בהירה וניצחת.
נראה כאילו האתמולים שהיו, נפלו אמנם קורבן למוראות הזמן, אבל העכשיו הזה  ניצל מכל מה שהיה. כה ברור כי העכשווים האתמוליים היו רק חזרה, אולי גנרלית, והיום זה היום. הוא לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להשאר.
וכל הזמן שניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר, צוחקים ומאושרים.
ברגע הזה בו חלפו צוחקים – הכל היה יצוק ומקובע. לכל תחושה עזה של תמידיות;
היא לעולם תשאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר ואפילו יזדקן חלילה.
רגע שביר, כה שביר. הרגע הזה, ליד סניף הדאר הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו שלהם – הכל נע, הכל זז, הכל שוקע. לאט.
2.1.2006