ארכיון תגית: מציאות

על החיים והמציאות *

1. אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.

2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה

3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.

4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.

6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).

7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות.

8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים, ולהנשא הלאה ומעלה.

9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות

10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.

11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.

12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.

13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).

14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.

15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 15.11.2006

 —-

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?

מהי המציאות?

כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?

האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):

ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול) יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(

מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.

מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.

לא בדיוק 'חוזרים', נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.

המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר.

המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.

החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.

מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו, שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.

ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.

מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.

עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.

המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.

והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.

מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.

כל הזמן היו שם, ממתינים שנרושש את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.


אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.

ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.

וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי. ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

3.7.2005

——————————————————————————–

סיפור מן הדרך הרביעית:


A man went into the public square of eastern country.with sad face, he climbed on top of a stall and began to say loudly, “I am a dog. Do not call me a man. What I do, what I feel, my thoughts and my actions represent me as I, alas, would wish not to be. Rather, I am like an untamed, impetuous, implacable nocturnal beast that allows itself to be swept away by its most destructive passions. One day I sing God’s praises, the next day I am a friend to sleep and forgetfulness. The other night I had been drinking, I was under the influence of a drug that clouded my mind and my heart, and I killed a man, an innocent man. After I killed him I danced over his body in my delirium, I laughed, driven as I was by the drunkenness of my vanity, lost in the pleasure of my instincts, without freewill.

I am a monster, and I myself cannot bear this. The only thing that I can do now is tell all of you about these errors of mine, and receive from you the retribution prescribed by the Law: stone me”. In the mean time an old Sage who had many disciples in his wake came near, thus preventing the crowd from swarming in on him. He looked him in the eye and said, “My brother, it is true that you deserve the death that you inflicted on another, and you should know for sure that you will pay for all your mistakes. And yet there is a tangible advantage in this situation of yours: at last, for the first time, you are seeing yourself as you really are. Only when this happens can a man truly set out on the path of change”. From that day on, the man became a great disciple. Over the years he also became one of the greatest Masters, one of the Invisible Ones, and his name was remembered for all the good deeds and miracles that he performed from the time of his conversion to the Way

 


 

החיים בכלא דו קוטבי.

חלק א':
החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם – משתרעים להם בין שני קטבים:
יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה.
אך בכל הנוגע לחיינו – שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט
עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.
רובנו נופל תחת הדומיננטיות של האחד. אך ברגע שזה קורה אנו נכנסים לכלא. להכנע לשליטה של קוטב אחד על חשבון האחר -
משמעו לא רק להיות עבד לאספקט חד צדדי של החיים והקיום, אלא שחיינו תקועים. וחיים תקועים משמעם ליפול לרמות הנמוכות של עצמנו ושל אפשרות החיים והתודעה ולפספס את רמות התודעה וההוויה הגבוהות יותר שאפשריות לנו.
חופש וכלא, בחיינו, זה עניין של רמות. הרמה הנמוכה היא כלא בהשוואה לרמה הגבוהה. למשל במקום העבודה, במסעדה למשל; שוטף הכלים, מצוי בפחות חופש אישי, כבול על ידי יותר כללים שנכפים עליו מחוצה לו, מאשר מנהל המסעדה. הוא חופשי יותר עם הזמן שלו, והכללים להם הוא כן מציית באים מתוכו, מתוך עקרונות פנימיים.
מבחינה נפשית ותודעתית – לחיות בכלא זה לא להגיע לרמות הגבוהות של התודעה וההוויה האנושית, ולהסתפק ברמות הנמוכות. והדרך להתקע ברמה מסוימת ולא להגיע לזו שמעליה, היא ליפול קורבן לקוטב זה או אחר, ברמה הנוכחית.
ברגע שאנו משוחדים, ברגע שנכנענו לכוח המושך אותנו מן הצדדים, ברגע זה, איבדנו את היכולת להמשיך הלאה ומעלה.
הטיפוס דרך רמות בדרך לרמת תודעה גבוהה יותר, תמיד חייב לעבורדרך היכולת חיות עם ניגודים להכיל את שניהם בתוכנו; שני קטבים סותרים זה את זה, אבל אתה לא בוחר בינהם, אתה חי עם שניהם. ואז אתה מתעלה מעל לשניהם. יכולת להגיע לרמה הבאה עובר דרך היכולת להכיל ניגודים, לחיות בתוך פרדוקס. וברגע שהפנמת אותו – התעלת מעליו. ולחיות עם ניגודים, הוא לחיות חיים לא רציונליים; להבין שלחיות זו סתירה לוגית. וככל שאתה מכיל יותר סתירות לוגיות – אתה יותר חי… ונקודת העצירה שלך היא בדיוק הנקודה שבה אינך יכול יותר להכיל את הסתירה של הניגודים שמאפיינים את הרמה הנוכחית בה אתה שרוי. ושני הקטבים היותר משמעותיים לחיי האדם הם קוטבי ההנאה והסבל.
אין לנו יכולת להכיל את שניהם בבת אחת, ואנו בוחרים בקוטב אחד על חשבון השני ואז חיינו תקועים.
וכשאנו ועשים זאת )בוחרים בקוטב זה או אחר(, אנו למעשה נכנעים ומתקרקעים. מאבדים את יכולת ההמראה. הופכים למכונית במקום למטוס.
בוחרים לנצח, במקום גם לנצח וגם להפסיד. בוחרים להיות חזקים במקום גם חזקים וגם חלשים. בוחרים להרגיש טוב במקום להרגיש גם טוב וגם לא. לחיות חיים מתוך הנאה וכיף במקום חיים של הנאה משולבים בחיים של כאב וסבל.


חלק ב':
ושני אלו, הקטבים של ההנאה והכאב, הם שני הקטבים הריגשיים ביניהם אנו מטלטלים כל חיינו. ומטלטלים כי לא קיבלנו את שניהם, כי לא פיתחנו שיוויון נפש לשניהם גם יחד, כי לא קראנו גם לקוטב הכאב להצטרף לקוטב האושר. וברגע שחגגנו עמו. והתעלמנו מקוטב הכשלון, האובדן והכאב, מיד למעשה הזמנו אותו. ואז כשהגיע, הגיע מחוזק וטרף לנו את כל הקלפים. ואכן כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'. כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת. 'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. ובכך, כאמור, להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. 'מסננים' אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. )ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, במסה המתפרסמת  ב'במה': "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
וכך יוצא שהחיים שרובנו חי, אינם מאוזנים, וחיים לא מאוזנם הם מסימני החיים הסובבים סביב האגו, מולך האגו, כי הוא רוצה
כיף ואושר כל הזמן. ולא איכפת לו שהמחיר לכך הוא חיינו התקועים. והם תקועים כי הם נוטים לצד אחד, סובייקטיביים,
ומכונית שאינה מאוזנת על הכביש אינה יכולה לנסוע, וכך קטע הכביש הנוכחי כבש את יכולתה של המכונית לנוע קדימה.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים הרגשיים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא
נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק
להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם
נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים
עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם. על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת.
עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה. כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם. עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל
שייכים לשני המצבים של מזג האויר ברמה הנוכחית: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? ומה שיותר חשוב; מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה ריגשית, אבודה וריקנית?

סיפור על חניכותו של בן השייך – להיות סוחר.

לפני שנים רבות על גבול המדבר חי שייך שהיה גם סוחר עשיר. כשבגר בנו רצה להכשיר אותו להיות סוחר. ואמר לו כך;

– 'בכל יום בבקר, רוצה אני כי תתייצב על גבול המדבר ותחכה לשיירה הראשונה שתגיע. ולאחר שתגיע חזור וספר מה ראית ושמעת'.

בנו עשה בדיוק כך וחזר למחרת וסיפר לשייך שהשיירה אכן הגיעה.

-'ומה הסחורה שיש להם'? , שאל השייך

-'איני יודע', השיב הבן.

-'ומדוע אינך יודע'? שאל האב.

-'לא שאלתי', אמר הבן.

-'יפה', חזור ושאל אותם בבקשה'

-'אין בעיה', השיב הבן הזריז שחזר לשיירה ומיהר לשוב לאביו, מזיע ושבע רצון.

-'זהב, הם מובילים'. אמר הבן לאביו.

-'וכמה זמן ישהו בעירנו'?

-'איני יודע', השיב הבן.

-'אהה', אמר האב. 'ומדוע אינך יודע'?

-'לא שאלתי', השיב הבן.

-'יפה', אמר האב. 'שוב ושאל אותם'.

-'אין בעיה', אמר הבן. הוא רץ לשיירה, וחזר מזיע.

-'הם ישהו כאן שלושה ימים'.

-'וכמה הם רוצים עבור הזהב'?

-'איני יודע'

-'ומדוע אינך יודע'

-לא שאלתי אותם'

– 'חזור ושאל'.

חזר הבן לשיירה והפעם חזר בהילוך איטי, כי התייגע מן הריצות.

500-' דינר לאונקיה', אמר הבן.

-'יפה' אמר האב, 'האם כבר יש מתעניינים בסחורה'?

כשהשיב הבן את שהשיב, והאב אמר שאת שאמר, חזר הבן לשם, וחזר חזרה. ואמר לאב:

-'כן יש מתעניינים',

-'כמה מתעניינים'?

-'לא יודע'

-'חזור לשם'

-'אין בעיה' אמר הבן.

כשחזר ובפיו תשובה, שאל אותו האב האם כבר ניתנה הצעה קונקרטית לגבי הסחורה. חזר הבן לשם וחזר עם תשובה חיובית. עתה שאל אותו האב:

'האם נחתם כבר דין ודברים'. וכאן נשבר הבן ואמר: 'מאיפוא לי לדעת את כל הדברים הללו'.

-'היית צריך לשאול' אמר האב.

-'אבל איך אני צריך לדעת את מה שאתה רוצה לדעת, לא ביקשת ממני'.

-'אהה, אמר האב, כאן מתחיל השיעור הראשון שלך בפסיכולוגיה של המסחר. הסוחר הטוב הוא לא זה המציית להוראות ופועל על סמך מה שהוא יודע, אלא הוא כל הזמן שואל עצמו מה ניתן לדעת לגבי זה שנמצא מחוץ לתחום המובן מאליו ומחוץ לאזור הנוחות. כשסוחר עובד ופועל לפי מה שהוא יודע, ולפי מה שנוח לו, הוא תמיד יהיה קורבן של מה שהוא יודע ומה שנוח לו. כל התקדמות מתחילה ברגע שהאדם פוסע על מחוץ לתחומי הידוע והנוח. אם אינך שואל עצמך מה אינך שואל ומה אינך יודע, ומה כדאי שתדע – כל הזמן תמצא עצמך מבוסס בכלא של מה שמקובל, נוח וידוע. כך לא תתעשר, כך לא תגיע הלאה, כך לא רק תנציח את העבר, אלא תמצא עצמך במדרון חלקלק של נסיגה אל זה שממנו אתה רוצה להתקדם'.

-'הבנתי', אמר הבן.

'לא' אמר האב. 'אמור לעצמך: מה לא הבנתי ממה שנאמר. מה נמצא מחוץ לגבולות של מה שקלטתי כל כך בקלות. כי הדברים החשובים מצויים מחוץ לתחום הקליטה המיידית'. והתקדמות היא תמיד אל האזור שנמצא מחוץ לתחום התודעה המיידית והזמינה'.

שתק הבן לרגע, העיף מבט מחויך אל אביו. פנה אליו ואמר: 'למה לא הצלחתי לשאול את הסוחר את כל השאלות הללו ברגע הראשון? למה הייתי משועבד לתפיסה כל כך צרה ונוחה של המציאות'?

'יפה', אמר האב, 'הסתיים השיעור הראשון בהבנת המסחר וחוכמת החיים. לך לאכול ולישון. הרווחת זאת'.

'הפעם הבנתי'. אמר הבן.

'הפעם הבנת' אמר האב.

גבריאל רעם

 

—————————————————————————————————————————————————————–

תגובות ישנות

מאין מגיעות השאלות?

נשלחה בתאריך: 2004 Jun 20, בשעה 11:44:48

מאת: מיכלי,

סיפור נפלא הכתוב בצורה כובשת ומעלה חיוך על הפנים, יחד עם ההכרה שזה כל כך נכון, ואיך לא ראינו זאת קודם?…

תפקידם של משלים וסיפורים עם מוסר השכל הוא להאיר בפני הקורא את המציאות- ולשמש לו גשר אליה, כדי שיוכל ליישם אותה בחייו. סיפור זה הוא אחד הטובים ביותר שזכיתי לקרוא, והוא מקפל בתוכו גישה שונה לגמרי להסתכלות על החיים. בעוד שרובנו רודפים אחרי התשובות (ולכן מוצאים את עצמנו במדרון החלקלק של הנסיגה), מציע לנו רעם לפתוח אופקים חדשים על ידי שאילת השאלות.

הקסם בסיפור הוא ההארה שברגע שנשאלת השאלה הראשונה- היא גורמת לתגובת שרשרת של שאלות נוספות, ומה רבים העולמות הנפתחים בפנינו כשאין לנו את התשובות המוכנות באמתחתינו

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.

 

נולדנו כדי…

א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור -הילדות והנערות. ואז סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

אך לא כן, לא זה, לא היא.

סלון חיינו אינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם מובילים חיינו.


ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ'אכול וושתה, כי מחר'… אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע העת להשתמש בפרס – לחגוג.

ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא מתעלמים – מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצים, מן הזמן ההולך ואוזל.


ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.

ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.

נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.

והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.

נולדנו כדי למות.


——————————————————————————–

"''אהה'', אמר העכבר,' מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ'. 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו!".

הסיפור: "משל קטן", מתוך "המשפט" של קפקא


——————————————————————————–

גבריאל רעם. בית קפה 'מטילדה', רח' בני אפריים 109 תל אביב. 17.12.2005

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?
מהי המציאות?
כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?
האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים  מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?
אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):
ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול)  יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(
מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.
מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.
לא בדיוק 'חוזרים',  נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.
המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר. 
המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.
החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.
מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו,  שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.
ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.
מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.
עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי  של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.
המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.
והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.
מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו  להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.
כל הזמן היו שם, ממתינים  שנרושש  את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.

אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם -כאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.
ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.
וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי.  ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


3.7.2005

 

האם לאנשים יש חיים?

 

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית.