ארכיון תגית: פילוסופיה

היצור הפילוסופי.

"בפילוסופיה חושבת התבונה על עצמה ועושה את עצמה עניין החקירה. האדם כפילוסוף מפקיע עצמו כביכול מתוך החיים שבתוכם הוא שקוע כאדם וגם כאיש מדע, מסתכל בעצמו ועושה את עמדתו הרגילה מושא להסתכלותו ולחקירתו"
ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ע' 1.
*        *
מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האמן, זן איש הכספים, זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי וכו'. ועוד ועוד. ואין הכוונה דווקא להיבטי אישיות למיניהם, מעין גנטיקה פסיכולוגית, אלא על משהו עמוק יותר, משהו שקשור למבנה הנפש של האדם, יותרמאשר למערך הפסיכולוגי או הרגשי שלו. אך גם ברמת הנפש ישנם 'זנים' שהם שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא קצת יוצא דופן. אם האחרים קיימים במעין אשכולות, הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר; היצור הפילוסופי.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.
להיות פילוסוף אינו מקצוע, או תחום לימוד, או נטיה, או תחביב. הוא קללה של אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, כל הזמן חייב לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שישנו, כמות שהוא, פחות או יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם )או לא(. רק לו יש משהו שמעכב בעדו; התהיה הזו. כל הזמן מפכה בו התהיה הזו, מאחורי כל דבר שהוא עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למישנהו, הוא יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית קפה, הוא מביט ושואל עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יצאו והם יושבים שם וצוחקים? מאיפוא באה הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים. ואולי זה לא צורך אלא כיסוי על משהו. מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר הישיבה הזו שם ביחד? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים כפשוטם.

מביט בו איש המעשה, ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו, בעיה? הרי אם ימצא עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק הומה והוא לא יודע איך הגיע ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד שהפילוסוף עדיין לא נרגע ) וגם לא ירגע( מזה שהוא בכלל פה. שיש חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם הראשונה, מקמט מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמעי וראשוני: "מה זה"? ואחר כך אולי: "מה קורה"? "למה"? "למה כך"? "לאן זה מוביל"? "מהיכן זה בא"? וכך, הוא אף פעם לא בפנים, לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה להתעורר, מנסה לעורר מודעות, ביחס למה שקורה סביבו. מחכה לזיק שיבליח שיאיר לרגע את חשכת התודעה שאופפת את הכל. ואכן, כל ימיו הוא חש כאותו האיש שלפתע מצא עצמו בשוק בעיר זרה ותוהה מהו השוק הזה? מהי העיר? ומה הוא עושה שם? או בלשון הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם"? יום אחד הוא מצא עצמו חי, אך מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה, כילד – מנסים להכין אותו לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא )גם בבגרותו( לא מסוגל להיכנס למסלול, נראה לו כי כל הזמן אנו חיים כשעינינו מכוסות, ורק נקב זעיר יש בכיסוי ומה שאנו רואים אנו קוראים לו חיים. הוא חש שיש יותר מזה, שיש חידה מסביב שאת פישרה עליו לפצח. עיניו מוקפות בכיסוי ותודעתו ותודעת האנושות – מצויים בחשכה קשה. הוא חש כאילו כולם כל הזמן מתנגשים בחפצים בדרך, סובלים מחבורות, כוויות, מכות יבשות ודימומים פנימיים. אך מקבלים זאת כגזרת גורל, וממשיכים הלאה. אך הוא לא נרגע; הוא חייב לראות, חייב לדעת מה קורה. הוא מנסה בכוח להבין, להתעורר, לראות. חש את החשכה שמסביב, את הבלבול בתודעתו. מקיש כל הזמן על המצפן התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. הוא כל הזמן חי בידיעה שהצפון הלך לאיבוד. כך באופן כללי, אך הוא גם תוהה באופן ספציפי, אחד הדברים שמאוד מטרידים אותו הוא הזמן. כל הזמן הוא הולך ואוזל. ומה היה אתמול, ולמה מה שהיה אתמול יותר חי מהיום לפעמים? ומה קרה למה שקרה כשהיה בן 9. איפוא זה עכשיו? ומה זו הזיקנה הזו, ולמה זה רק בגוף ולא בנשמה? ומה הם נעורים, ולמה הם טיפשים, מדוע הם שיכורים? ואיך הזקנים חיים עם גילם? האם בהשלמה או בתדהמה מתמדת. הוא רואה שהצעירים רואים את נעוריהם כמשהו טבעי ונצחי, ואילו הזקנים רואים את זיקנתם כקללה משונה, שלפתע קפצה עליהם, כשהיו עסוקים מדי בחייהם. וזה מוזר, כי הנעורים רואים את מה קרה להוריהם והזקנים ידעו כל הזמן שזה עומד לקרות ועם זאת, אלה חושבים שלהם זה לא יקרה ואלה המומים שזה קרה להם.

למה? הוא שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר. הוא לא מקבל. לא את הזיקנה, לא את הנעורים, לא את הזמן המשטה בכולם. הוא עומד מנגד ותוהה ותוהה. וזו לא התהיה היחידה, למשל שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי, והוא תקוע. לא מבין, לא מבין מה זה, למה זה. איך אפשר לחיות עם זה. איך זה קרה? זו קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; 'איך חיים עם זה לעזאזל'. הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא תוהה, על עצם המוות שגומר את החיים, איך זה? איך הוא יכול להמשיך לחיות ככה?

אך אנשים אחרים, לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שישנו. אמנם לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים אותם כפשוטם והם כותבים שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר איזושהי סובלימציה על התהיה הכואבת והבסיסית הזו. הוא מצוי בכלל כל הזמן בנקודה ההתחלתית. כל הזמן הוא חוזר להתחלה.
הוא למשל לא מסוגל לכתוב רומן, או שיר שמתאר התאהבות, או בדידות. כי איך שהוא מתחיל לכתוב שיר על בדידות, או התאהבות, הוא מיד יעצור ויתהה על פשר ההתאהבות; למה בכלל אנשים מתאהבים, האם זה אמיתי? או שזה כיסוי לבדידות קיומית? האם באמת קיים חצי שני לכל אדם? למה זה נגמר בדרך כלל? ונגמר לא טוב? למה האהבה הכי גדולה יכולה להיגמר בשנאה הכל גדולה. שואל ושואל ושואל. ובדרך הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ומחפש, מחפש באמת להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה. ולפעמים יש זיק, לפעמים הוא מבין משהו על האהבה, ואז כמו ילד קטן הוא רוצה לרוץ לתפוס מישהו ברחוב, לאחוז בשרוולו ולהגיד לו משהו כמו: 'שמע, אתה יודע ש…" "או האם חשבת ש…". אבל בדרך כלל לאנשים, גם לאנשים שהוא מכיר, אין כוח לזה. הם רואים בזה פתפותי ביצים. והוא שעבורו זה נשמת חייו, רץ לבסוף לדף נייר ומשרבט עליו בלהט קרעי תובנות, לפני שישקע לחשכה מכאנית, שוב.
הוא מסתובב בין האנשים החיים את חייהם, כתייר בארץ זרה, כ-אאוטסיידר, מביט במה שקורה כמו דרך זכוכית מבדילה. וכל הזמן
אומר לעצמו דברים עליהם ועליו, כמו פרשן ספורט במגרש. אחרים חיים את חייהם הוא קצת חי אותם והרבה מנסה לפרשן אותם.
יודע כי רוב מה שהוא רואה הם קרעים וטלאים של משהו רחב הרבה יותר. וגם אם הוא מצליח לקלוט חלקים נרחבים יותר מן השלם, הרי שגם זה הוא כיסוי למשהו שטמון מתחת, וגם זה שמתכסה הוא כיסוי. והוא לא מאמין למה שהוא רואה, אך יודע שבמה שהוא רואה יש רמז למה שחבוי. הוא חי בחידה בלשית קיומית. אנשים מנהלים מערכות יחסים, והוא משוכנע שמה שבאמת מניע אותם הם מאבקי כוח. הוא רואה את האהבה, אך מתבונן בסדקים. עבורו לאמת שהוא יצליח, או לא, לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב. ואין חשיבות כלל לכך שהמשמעות היא שלילית עבורו. השמחה אודות הגילוי היא חזקה יותר מן הסובייקטיביות הריגשית או האגואיסטית. ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יבוא להתחלק בתובנה אודות משהו לא מחמיא שגילה אודות מישהו, אותו מישהו ממש לא יודה לו והוא לא יבין למה הידיד יכעס, למה הוא לא שמח עמו בגילוי של המשמעות הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להשאר עם אמיתות מזויפות שעמן הוא מרגיש יותר טוב. הוא רואה את ההבל, הריקות, הולכת השולל, הסתמיות והזמניות של הכל. ועל כן הוא לא רואה שום דבר בחיים חוץ מפילוסופיה, כל השנאות, האהבות, האושר, ההנאות, נראים בעיניו חסרי משמעות, לעומת חלקיקי הגילוי של האמת הקיומית של האדם ביקום. הוא לא יכול לקבל הסברים דתיים-רוחניים על אמת קוסמית, על אמונה באלוהים, ושעלינו להתפלל ולהאמין ואז נהיה חלק מן האמת. עליו זה לא עובד. הוא יודע שהכל אבוד, שבעצם אין לנו תקווה, שאם יש תוכנית קוסמית, אנו כנראה לא חלק ממנה. אנו תועים וטועים ומנסים באמצעות חברה מתוקנת והמדע הנאור להכניס סדר תובנה ומשמעות, אך כל אלה הם קטנים, מקומיים ושטחיים, ואין בינם לבין הבנת החיים ולא כלום, אלה הסברים של נוחיות, או הסברים של אחד מחמשת העיוורים שממששים פיל ואחד מהם טווה תיאוריה אודות החיים. הוא כמו שאמר סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע, אך יש כאלה שגם
את זה לא יודעים". אבל משהו, הוא בכל זאת יודע; יודע שאנו קטנים, חלשים, מזדקנים, הולכים לחלות, להיפרד מן היקרים לנו לבסוף למות. ועם זאת הוא לא יכול להפסיק לתהות הקנקן על פשר התאונה חסרת הפשר הזו. הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, הזדקנות ומוות. אחרים עסוקים בליקוק טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשים נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם ממשיך להחזיק, למרות שזה נופל? מה מצוי מעל לבור הזה שעל דפנו צומח השיח? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשכים בליקוק המטורף הזה של טיפות הדבש?

מה קורה כאן? מה קורה?

 

פילוסופיה במצוקה.

   הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו עמנואל לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.

הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.

הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.

בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ', דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.

הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו'). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה.

כך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן – במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.

סוקרטס לוקח את כוס התרעלה מאת דויד

סוקרטס לוקח את כוס התרעלה מאת דויד
 

ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו' – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?

גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.

מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי [א] כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי [ב] פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם [ג] משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי [ד] משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת.

אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה – אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות – מצא את מקומו במיסטיקה ובדת.

האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

הגות גמדית, חלק ראשון.

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם. או אוסף קלישאות שבאות לכסות על העדר עומק.

למשל כשקובי מידן, או אינטלקטואל גבה מצח אחר מראיין דמות ציבורית, או סופר ידוע. ושואל אותו שאלות שיש מאחריהן השקפת עולם, תפיסה רחבה וכוללת או הבנה דקה של תהליכים ודינמיקות שקיימות בתחום ההתמחות של אותו איש מעש, או סופר -בדרך כלל מה שעולה ברשתו של המראיין הם דגי רקק לא מרשימים; מיחזור של דעות ומוסכמות שלא שופכות אור על כלום.

או למשל בערוץ שמונה ישנה תכנית בשם: "סטודיו למשחק עם…" זו תכנית בחסות אוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. המראין, ג'ימס ליפטון, הוא אינטלקטואל בנוסח ברנר פיבו,(מ'קדרת תרבות' הצרפתית), שמנסה לחקור את העולם ההגותי של השחקנים הידועים המתארחים בו, למשל מה הקונספציה שלהם כשהם באים לעבוד על דמות, או איך הם תופסים את מערכת היחסים על הסט עם במאי מסויים, או מה הגישה שלהם לאוסקר. כל המצב מכובד מאוד, אך כשמקשיבים למה שיוצא להם מהפה, קשה להתרשם. זה נע בין אמירה קלישאית אחת, לאמירה אחרת שלא אומרת כלום. ברוב המקרים ברור שהם לא חשבו על זה, אלה עשו את שעשו באופן מכאני מבלי לתהות יותר מדי על מה זה אומר, או מה מסתתר מאחור. דוגמא אחרת, למשל כשמראיןי מנסה להבין מפוליטיקאי בכיר על השורשים הרעיוניים של הגישה הכלכלית או המעמדית או הבטחונית שלו. וכשהוא נדרש להסביר, מהיכן הוא בא ומהי השקפת העולם התומכת בגישה זו, בדרך כלל הוא נתפס לאמירות שטוב להגיד, נשמעות טוב, אך לא פותחות צוהר להבין משהו עמוק או רחב יותר על העולם התודעתי המזין את הפעולות שהוא מוציא לפועל.

החשיבה לא ממריאה אל מה שמעבר, מעל ומסביב, ומאידך לא צוללת לעומק כדי לגלות רבדים או ממדים חבויים, או תבנית על כלשהי.

אלה שני החטאים העיקריים של חשיבה ההגותית, זו שמתיימרת להבין, או לחשוף את מה שמעבר לנגלה ולמובן מאליו; העדר עומק והעדר מרחב.

חסרה להם חשיבה מופשטת ותעוזה מחשבתית. היכולת לעוף עם המחשבה אל מעבר לממדי המקום והזמן – מחד והיכולת לצלול למעמקי תת ההכרה ולמנגנונים שאחראים על התוצר הסופי – מאידך.

הסיבה להעדר עומק היא בדרך כלל בגלל חשש מלחרוג מנורמות או מוסכמות כלשהן. והסיבה לחשיבה צרה ולא ממריאה היא שאנו משתמשים בצד הלא נכון של המח. אנו משתמשים בצד השמאלי שמוכשר לחשיבה מכנית, רציונלית, לוגית, אנליטית, לינארית. אך לא לחשיבה מופשטת, אך לשם כך יש צורך להקיץ את האונה הימנית הרדומה.

כשרוב בני האדם נדרשים לאספקט ההגותי של משהו, למשמעות הפנימית, לרבדי העומק – מחד. או לתפיסת על כוללת ורחבה של משהו – מאידך. בדרך כלל ניתן לחוש כיצד מנגנוני החשיבה נתקעים ואז מה שיוצא מפיו של האדם הוא מלל לשם מלל שלא אומר כלום מלבד הצורך להסתיר את חוסר היכולת לספק את הסחורה ההגותית.

סך הכל מדובר בשתי סיבות עיקריות לרדידות הגותית או להגות גמדית.

א. העדר כנפיים… (הגות מקורקעת וחסרת מעוף).

ב. ראיה מוארת מדי… (הגות שטחית וחסר עומק)


 א. העדר מעוף (כנפיים):

הבעיה בהתיימרות הגותית שתוארה כאן היא חוסר היכולת להמריא אל מעבר למה שגלוי, מקומי ומובן מאליו; המציאות כפי שאנו קולטים אותה בתודעתו הרגילה.

המוח הימני משתמש במאטפורות וסימבולים ככלי חשיבתי. כל חשיבה גבוהה חייבת להשתמש במטאפורות כדי להבין את מה שמעבר למה שנתפס בתודעה הרגילה. ההוגה אבי תורת הפמנולוגיה; אדמונד הוסרל גילה שהתודעה הרגילה והסובייקטיבית מסתירה במקרה הטוב את עולם הישות והישנות האמיתי. והמטאפורה היא מעין כלי טיס, בעזרתו ניתן להתעלות מעל למגבלות והעיוותים של התפיסה הסובייקטבית והמקומית. הוא טען כי התיאוריות מקרקעות אותנו בתפיסה סובייקטיבית וכי החטא הגדול בנסיון לתפוס את מלא ההיקף של המציאות הוא לקחת דברים כמובנים מאליהם. המציאות תמיד מורכבת ומסובכת יותר מכפי שאנו רוצים לתאר לעצמנו.

ההגות יכולה וחייבת להמריא בעזרת המאטפורות והסימבולים. אחת הדוגמאות היפות לשימוש בסימבולים כדי להבין את המרחב, האוירה והתרבות שאופפים משהו, ניתן למצוא בספר: "אמריקה" של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודיאר. בספר זה הוא כותב על מאפיינים אמריקאים רגילים: גורדי שחקים. אורות דולקים כל הלילה, כבישי אספלט רחבים, דיינרים, וכו'. אך הוא משתמש בהם כסימבולים להבין את המנטליות האמריקאית. למשל בגורדי שחקים, מה שיש בהם שהוא כל כך אמריקאי? מדוע כדורסל ובייסבול נדברים לאמריקה. מדוע כל כך הרבה אמריקאים שמנים כל כך. הנה כמה מאטפורות אמריקאיות והדרך שבודריאר ממריא בעזרתן להבנה רחבה יותר של האמריקאיות.

"על הגבעות המבושמות של סנטה ברברה, כל הווילות נראות כמו funeral homes. בין הגרדניות והאקליפטוסים, בתוך שפע מיני המצחים והמונוטניות של המין האנושי, שוכן הגורל הנוגה של האוטופיה המוגשמת. בלב העושר והחופש, נשאלת תמיד אותה שאלה: :What are you doing after the orgy?”. מה כבר אפשר לעשות כשהכל זמין: הסקס, הפרחים, הסטיראוטיפים של החיים ושל המוות? זו הבעיה של אמריקה, ודרכה, זו נעשתה הבעיה של העולם כולו". (עמ' 47).

"המיקרוגל, מטחנת האשפה, האלסטיות הרוויה של השטיח מקיר לקיר: צורת הציביליזציה הזאת, המדושנת והקייטנית, מעוררת באופן בלתי נמנע הרהורים על סוף העולם: בכל הפעילויות כאן יש נימה סמויה של סוף העולם. המלומדים הקליפורניים האלה המשוגעים לדבר אחד, ללטיניות או למרקסיזם, הכתות המרובות האלה המשוגעות לדבר אחד, להתנזרות או לפשע; הג'וגרים הסהרוריים האלה שרצים בערפל, כמו צלליות שנמלטות מהמערה של אפלטון; הדבילים או המונולואידים האמיתיים האלה שנמלטו מבתי החולםי הפסיכיטאריים (שחרור המשוגעים בעיר נראה לי כסימן ברור לקץ הזמנים, כהסרת המחסום האחרון של האפוקליפסה), האוביסים האלה שנמלטים מהעבדה ההורמונלית של גופם-שלהם, ופטפורמות הדלק הללו – -oilsabctuarie שניצבות על משמרתן כל הלילה כמו בתי קזינו מפוארים או חלליות חוצרניות…". (עמ' 48).

"בניו יורק ישנו הפלא הכפול הזה: כל אחד מהבניינים הגדולים מושל או משל פעם על העיר, כל אחת מהקבוצות האתניות מושלת או משלה פעם על העיר, בדרכה שלה". (עמ' 30)

"אלה לא העננים שמתנמרים בכתמים לבנים אפורים, אלה המוחות. העננים צפים מעל העיר כאונות מוח, שהרוח מגרשת. האנשים, להם יש ענני נוצה בתוך הראש, שיוצאים להם מהעיניים, כמו האדים הספוגיים שעולים מן הקרקע הסדוקה מהגשמים החמים, בדידות מינית של העניים בשמים, בדידות לשונית של בני האדם על האדמה.

כמות האנשים שחושבים כאן לבד, ששרים לבד, שאוכלים ושמדברים לבד ברחובות היא מבעיתה. ובכל זאת, הם לא מתחברים זה לא זה. להפך, הם חומקים זה מפני זה, וקווי הדמיון ביניהם מוטלים בספק". (עמ' 29).

הספר יצא בהוצאת בבל, שנת 2000

זו כתיבה עמוסת מטאפורות. כל מטפורה היא אפשרות למחבר להמריא לתובנה נוספת. ובגלל ריבוי המטאפורות – הכתיבה ההגותית מקבלת גוון שירי בולט. ואכן מטאפורות בשירה הן הכרח, הן הכלי העיקרי. אך בהגות חייב להיות קיים גם הכוח המקרקע, זה המושך פנימה אל העומקים. שירה במיטבה היא מטאפורות טהורות, פסיכולוגיה במיטבה היא נסיון לצלול לעומקי התת הכרה. הגות במיטבה, חייבת לשלב בין השניים, עליה להכיל את המתח הקוטבי שבין גובהי השירה לעומקי הפסיכולוגיה. ועתה למרכיב הפסיכולוגי שבהגות;


ב. העדר עומק (הארה)…:

הבעיה השנייה שבהתמיירות ההגותית, היא החשש לצלול לעומק ולגלות שם מפלצות ודמונים. כאן אנו פוחדים מלחרוג מגבולות החשיבה הקונוונציונלית. זו המצויה כולה בתוך 'השטח המואר', זה שיש עליו הסכמה, שדעת הקהל מתייחסת אליו. שיש לו שם ותווית, והתייחסות פומבית. כל חשיבה שמנסה לחקור את תחום הצללים האפל של מה שלא ידוע, לא מקוטלג ולא לעוס לעייפה בידי השיח הציבורי – נתפס תת הכרתית כמשהו לא בטוח, חשוד אפילו, שהדעת, אינסטנקטיבית – נמנעת ממנו. אך אין אפשרות להבין את החיים והמציאות, במיוחד זו האנושית, ללא סוג של הגות שאני קורא לו: 'הגות אפילה'. זו שמעיזה לחרוג אל התחומים הפחות נאורים בנפש האדם.

רוב המסקנות ההגותיות של רוב בני האדם נעצרות בגבולות של 'תחום האור' 'תחום הטוב'. החשיבה של רובנו לכודה במעגל מבוצר של תקווה, אמונה בטבעו הטוב של האדם, בקידמה האנושית וכו'. למשל כשבאים להבין מעשי רצח, שלמעשה מתרחשים כל יום, אנו מעדיפים לחשוב עליהם כמעשי טירוף (הם מחוץ לתחום האור והטוב). אלה אנשים חולים, הזקוקים לתרופה ואז יחזרו למעגל האור. קשה לנו לתפוס שבכל אדם מסתתר רוצח. בכל גבר אנס, בכל אישה זונה, בכל שוטר שודד. וכי ביצוע חריגת התקן נובע מאותם חלקים אפלים בנו שהחשיבה הרגילה לא מכירה בהם כלגיטימיים.

על ההגות האמיתית להיות רדיקלית, בלתי מתפשרת, לחפש את גלעין המהות של חיינו ויחסינו עם אחרים – גם ובעיקר, מחוץ למעגל שנושא עמו את ההסברים שנוח לנו לקבל.

החשיבה ההגותית של רובינו נעצרת בדרך כלל בתחום הנוחות הזעיר בורגנית. אסור לה שתטלטל את מה שידוע, מובן ומסביר עצמו על פי המוסכמות הזעיר בורגניות שמנחות ממילא את חיינו הקטנים.

אך על ההגות האמיתית, להיות נועזת, פראית וחסרת כבוד לשום מוסכמה. היא חייבת לשאוף להגיע לנדבכים והכוכים היותר אפלים בנפשו של אדם ולא לעצור בשום אי נעימות ואי נוחות.

ההגות האמיתית בנוסח סיבה ב. (העדר עומק) – היא הגות שוברת מוסכמות. כל המוסכמות; אלה הלאומיות, האופנתיות, הלוקאליות, הפרובינציאליות, החברתיות, והזעיר בורגניות. כל מוסכמה באה בסופו של דבר להגן על תפיסת עולם מסויימת, על אורח חיים נוכחי.

ועל כן יש צורך בהגות נועזת שלא חוששת לשבור מוסכמות. המוסכמה, היא בית כלא נוח בתוכו חושבים את שנוח לחשוב. ההגות הנועזת שוברת את הסורגים של החשיבה הנוחה והמקומית. זו הגות שפורצת מחוץ לגבולות המוכר הבטוח והמואר, אל מה שלא ידוע, מסוכן ולא בטוח. שם ג'ונגל, אין כללים מוכרים, שם רב הלא ידוע, שם חשוך. ועל כן הגות זו הנה הגות אפילה. הגות שצוללת לתהומות נפש האדם והקיום האנושי. לפחדים, חששות, חרדות ואימה. לזיקנה, בדידות, אובדן, אבסורד קיומי, ניכור וכו'. היא חייבת למצוא את האמת אודות הקיום האנושי. והאמת תמיד שוכנת באפילה. היא לא מצויה היכן שהתודעה הרגילה שופכת אור, אלא במקומות חשוכים, אפלים. שם מתרוצצות תשוקות אסורות, מאווים כמוסים, פחדים וחרדות שאיננו מגלים לאיש, אפילו לא לעצמנו.

והנה כמה דוגמאות, ציטוטים מנסיונות הגותיים שכאלה. המשותף להם, הוא הנסיון לקעקע תפיסת עולם שטחית ומקומית כדי לחדור לאמת חבויה באפילה שמתחת;


(המשך בחלק השני).

בשיבחי הפילוסופיה

מהן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איוושה קלה וכלה.

ואנו חיים אותם במעין בולמוס, מעורבות רגשית ולחץ היסטרי: קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות.

בתזזית עיוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו…


אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה.

אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו, וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב.

מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלות הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו. מסע שאת מס הנסיעות שלו אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו: משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה תכנית הבידור בטלויזיה , הארוחה הבאה, הפלירט הבא, המכונית הבאה.

המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לו החיים עצמם.

המשמעות של השיהוק הזה אנו קוראים לו חיים – אינה בקיום היחידני, אלא מעל, מעבר ומחוצה לו; במקרו, ולא במיקרו, בעולם הגדול והמסתורי ולא בבועת הסבון הצרה והמחניקה שבה מרחשת הטלנובלה המלודמרטית של חיינו הקטנים, אלא במרחב החופשי והגדול של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה.

המרחב הבלתי נתפס הזה וההקשר הענק הזה – הם המישורים בתוכם ובם מתרחשות השאלות הפילוסופיה הגדולות. שאלות שאינן מעניינו של הבורגני המצוי, החי כשרגליו על אדמת היומיום וידיו בוחשות בחיים המעשיים.

'אני איש מעשה', אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה בה הוא חי. חברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול זמן. חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בכיפה.

כי מהן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.


" מהי דרך חיינו בנוף מציאות שאין בו זכר למודעת ולמחשבה על חידת הקיומיות ועל הנוכחות של הנמצאים?".

ג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר (שוקן).

* *

"כי באתי – לא הענקתי לשמיים כלום!

מותי לא ינחילם תפארת ופירסום.

ועד היום הזה לא בואר מאום.

לא בנתי, למה באתי ואצא עגום".

עומר כיאם, המרובעים.


——————————————————————————–

מתוך: החיים, המציאות ומה שנסתר – גבריאל בן יהודה. עמ' 173-174

פילוסופיה גלעינית


לדעתי כיום, יותר מתמיד, יש מקום לתהות על קנקנם של החיים ושל הקיום ולא לקחת דבר כמובן מאליו. עולם מבולבל, שחוק ותפל זה זקוק לה לפילוסופיה יותר מתמיד, כפי שכותבים נידלמן ואפלבאום בספרם :“Real Philosophy”

"בלי הדרכה של פילוסופיה, יותר ויותר אנשים מתחילים לפנות לגישות אחרות כדי לחפש משמעות לחייהם: דת ממוסדת, מדע, פסיכיאטרייה, אידיאולוגיה פוליטית, מיסטיקה פופולרית. אך נראה כי אלה לא מסוגלים ממש לענות על הצורך במשמעות:

הדת הממוסדת, זו המנותקת מן המקורות המסורתיים והעתיקים שלה – הופכת לחדירה בפני המבוכה והבלבול של הזמן הנוכחי.

הפסיכיאטרייה (והפסיכולוגיה) איבדה מזמן את האורה המשיחית שלה, התקווה שאי פעם נראה שהיא הציעה, נמסה בתוך החומות של העובדות שהיא עצמה שמה סביבה, וגם אינה מסוגלת עוד להשביע את הצרכים הטבעיים של האדם לערכים אולטימטיביים.

אידיאולוגיה הצמיחה תנועות המונים ו`מאמינים אמיתיים` ובכך הוליכה אותם הרחק מן החיפוש, במקום כלפי החיפוש האינדווידואלי כלפי משמעות. התנועות הללו הסתמכו על ההמון בעל אינסטינקט העדר, ושיחקו על הסוגסטיה והיכולת להשפיע על אנשים במקום לשרת את משאלתם לחפש ולשאול.

הזרמים הנוכחיים של תורות מיסטיות – הפכו לאנטגוניסטיות לאימפולס של החיפוש. הן נוטות להרדים במקום לאמץ ולחזק את האיכויות האישיות של כל אחד הפונה אליהם. ועם זאת הפופולריות של תנועות כאלה (שלעתים קרובות מהוות דוגמה לכיתתיות -כמו בהתאבדות הקולקטיבית בג`ונסטאון, ובהתאבדויות קולקטיביות אחרות שאירעו מאז) ממחישה ומראה עד כמה רעבים אנו להדרכה ומה מעט מציעה לנו בנדון התרבות הנוכחית."

Arkena Books-1990 עמ` 12 (תרגום ג.ר.)


השאלות של הפילוסופיה האמיתית, להבדיל מזו האקדמית והאינטלקטואלית, באות ממצוקות הקיום, מן המפגש שבין הלב והשכל, מן הילד שבפנים, מן הכוליות של הישות הפנימית. אחת הדוגמאות המובהקות לפרסוניפיקציה של שאלות טוטליות שכאלה באדם אחד הוא סוקרטס, המגלם את הגישה של שאילת שאלות, שהיא נשימתה של הפילוסופיה במיטבה (לעומת הגישות הקודמות העוסקות בעיקר בהנפקת תשובות ופתרונות ובהרגעת ספקות).


"…האנושות ניצבת בפני כמה שאלות קשות, שאין לאיש תשובה משביעת-רצון עליהן. יש לנו אפוא ברירה בין שתי אפשרויות: אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ואת העולם ולהעמיד פנים כאילו אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת, או לעצום את עינינו לנושאים המרכזיים אחת ולתמיד ולוותר על כל קידמה. במובן זה האנושות נחלקת לשניים. אנשים, בדרך כלל, או שהם משוכנעים לגמרי, או שהם שווי-נפש לחלוטין.

זה דומה לחפיסת קלפים שמחלקים אותה לשתי ערמות. באחת הקלפים האדומים ובאחרת השחורים. אבל מדי פעם מופיע הג`וקר, סופי! קלף שהוא לא עלה או תלתן, ולא יהלום או לב. סוקרטס היה הג`וקר בחפיסת הקלפים של אתונה: הוא לא היה לא משוכנע ולא שווה-נפש הוא ידע רק שאינו יודע – וזה הטריד אותו. הוא נעשה אפוא לפילוסוף – מי שאינו מוותר אלא ממשיך ללא ליאות את החיפוש אחר האמת."

י. גורדר, עולמה של סופי, עמ` 65, הוצ` שוקן 1996

חוץ מסוקרטס – ניסו לא מעט פילוסופים לגשת לסוגיות מהותיות אלה, ביניהם נימנה את: אפלטון, סקוטוס אריגנה, ניקולס מקוזה, דקארט, קירקגור, היידיגר, הרקליטוס, שפינוזה, וגם האסכולות הניאופלטוניות וההרמטיות.

השאלות הקיומיות, או הטוטליות, או הגלעיניות – חבויות מאחורי צעיפים ומסכות של הדחקות כגון הולכת שולל עצמית, אמונות שווא, ציפיות חסרות בסיס, רומנטיקה, אשליות, פנטזיות ואחרים. השאלות החשובות באמת, כמו משמעות חייו של היחיד, נדחקות הצידה מפניהן של נורמות מקובלות כגון: התקדמות בחיים, רווחה כלכלית, זוגיות, משפחה וכו` ואז מתחילים לחיות בצל פער מתמיד, פער בין איך שהאדם מופיע כלפי חוץ, ביחס לחברה, ואיך שהוא באמת, מבחינת ישותו הפנימית.

האדם כל הזמן צריך לנסוע אל עצמו, אל ישותו הפנימית. אם וכאשר יצומצם הפער הזה – נבוא אל העולם מתוך מרכז כובד קבוע ועמוק ומשם – אם וכאשר- נראה את העולם ואת חיינו בו בצורה בהירה וצלולה. רק לאחר המפגש הזה עם ישותנו הפנימית – תוכל הפילוסופיה הגלעינית, הקיומית ואינטימית, הפילוסופיה של הישות – להתחיל. רק אז ניתן יהיה להסביר דברים מן התוך שלנו כלפי העולם החיצון, ולא כפי שבדרך כלל: להסביר את העולם מתוך מה שקורה מבחוץ – כלפי מה שקורה לנו בפנים. בחיים ללא הפילוסופיה של הישות -תשומת הלב ממוקדת במה שקורה מחוץ לאדם. החיבור אל הפנים, אל הישות, עשוי לאפשר לנו אולי, סוף סוף, להתרחש, להיות – במקום לעשות ולהתאמץ, שתי פעולות הבאות במקום הנוכחות של העצמי בעולם. כאשר תשומת הלב שלנו נמצאת במה שנמצא מחוץ לנו היא מסיטה את מרכז הכובד שלנו מן הפנים האינטימי, אל מה שקיים ביננו לבין העולם, אל אותו שטח ביניים שבין הישות הפנימית לבין העולם החיצון. שטח זה מאוכלס על ידי מה שאני מכנה בשם "דמונים". דמונים אלה חיים בקליפה העוטפת אל העצמי האמיתי, את הישות הפנימית, והרעש והאבק של האגואיזם האינפנטילי שהם מקימים מכסה וקובר תחתיו את הישות החרישית, את האני האותנטי.

גילוי הישות הפנימית וההתחברות אליה – אינה דבר של מה בכך.

פילוסופים ואנשי הגות ורוח בכל הדורות התייחסו להתחברות לישות הפנימית כאל לידה של `אני` חדש וכמוות של ה`אני` הישן. אפלטון אומר, שבזמן היווצרות האני החדש (המפגש עם הישות הפנימית) האדם הופך למיילד בלידה של עצמו…

תהליך מופלא ומוזר זה מביא אותנו אל אפשרות הקיימת באדם, להיוולד מחדש, ולא זו בלבד, אלא שאם לא `נולד מחדש` קשה להגיד שהצליח לחיות את חייו, לכל היותר הוא חלם אותם.


——————————————————————————–


"לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה, אלא הוא אף מחויב לכך"

הרמב"ם


——————————————————————————–


מתוך: "מסע אל הישות הפנימית", מאת גבריאל רעם


(הופיע תחת שם העט גבריאל בן-יהודה)
 

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

 

ראיית החיים והמציאות דרך משל המערה של אפלטון

אחת מיצירות ההגות שניסו לגעת ולבדוק את הדרך בה אנו מביטים במציאות, הייתה יצירה של אפלטון: "משל המערה" מתוך "פוליטאה" שלו. בקטע הזה מצוייה אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם. והיות ושפתו של אפלטון (בתרגומו של ליבס מעט מסורבל, אני מביא זאת בלשונו היותר פשוטה של סופר בן זמננו.


וכך מתאר את אותו המשל יוסטיין גורדאר בסיפרו: 'עולמה של סופי'.

"..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.


תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.


שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.


"עולמה של סופי", הוצאת שוקן, עמ' 81-82


היות והיצירה של אפלטון באמת קשה מעט, אז נוסף להסבר של גורדר הנה הסבר נוסף שלי: ובכן מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי שנולדים וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים צלליהם של החפצים שמאחורינו. מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה האש) והיא נמצאת מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.


אפלטון אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו – הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שראייתו את המציאות יסודה בשקר, באשליה. חזונו של סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם רואים את המציאות כמות שהיא כלל. ולא זו בלבד אלא שאין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.


גם ההוגה ההודי פטנג'לי מביע רעיון דומה ב'יוגה סוטרה' שלו: "אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות".


השאלה הנשאלת היא, האם אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר' עקיבא).


ההודים (ההינדים) מדברים על העין השלישית, שרק ברמת תודעה מסויימת היא נפקחת. ואז האדם רואה את המציאות בעיני רוחו, הוא רואה מעבר למאיה (האשליה) של איך שהמציאות מופיעה לעיני בשר ודם. כי עיני הבשר מפריעות לאדם לראות את מה שקיים מעבר לבשר; את הרוח שהיא המציאות האמיתית. עד שהעין השלישית מופיעה האדם חושב שהוא רואה, כשהיא מופיעה הוא יודע שהוא רואה. בשלב של ראייה בשתי העיניים התחתונות, או ראיית הצללים, בלשונו של אפלטון, אנו רואים דרך מיזוג של קטבים (עין שמאל ועין ימין), אש וקיר עליו מוטלות הצללים. ורק במצב של התעוררות התודעה (עין שלישית, מפגש ישיר עם האש) אנו יכולים לראות את המקור ולא את הנסיבתיות או הקוטביות שלו.


ובחזרה לאפלטון.

 

הוא מציג כאן שתי עולמות, זה שמחוץ למערה וזה שבתוך המערה:

– בפנים החשכה, רמת התודעה נמוכה ומוגבלת. בחוץ רמת תודעה ערה, רואים אור.

– בפנים חושבים שרואים, אך רואים רק את התדמית הכהה של מה שבאמת ישנו. בעוד שבחוץ מתקשרים ישירות עם מה שישנו.

– בפנים כבולים על ידי התיווך של הקיר והצללים, בחוץ זה בלתי אמצעי, התקשרות ישירה למה שבאמת קיים.

– בתוך המערה הדברים משתנים, מתכלים, מחוץ למערה דברים קיימים באמת, קבועים, בלתי משתנים.

– בתוך המערה חשוך, ועל כן הראייה מעורפלת, לא יכולים לראות טוב. מחוץ למערה אור בוהק. רואים בחדות עין, את כל מה שנמצא לפנינו.

– מחוץ למערה הכל נצחי, בלתי משתנה. בתוך המערה כל מוגבל ונתון לשינו.

– מחוץ למערה הכל הגיוני ומובן , ואילו בתוך המערה כשרואים השתקפויות, אין לנו יכולת להבין את העולם באופן הגיוני, ועל כן העולם לא הגיוני.

– בתוך המערה אנו כבולים, המבט לא יכול להיות מוסט לשום כיוון, רואים מה שחייבים לראות. מחוץ למערה חופשיים להסית את המבט.

– מחוץ למערה – מצויה הסיבה לאיך הדברים נראים בתוך המערה, אבל בתוך המערה אין סיבה לאיך שדברים נראים מחוץ למערה.

– מחוץ המערה מקור הידע. בפנים – דברים רק העתקים, תלויים במקור, אין עצמאות, לא נובעים מתוך עצמם.


כשאפלטון מדבר על: 'מחוץ למערה' ו'בתוך המערה', המדובר על מצבי תודעה שונים. הראיה במצב תודעה של המערה הוא מצב תודעה מעורפל, מוכתם, צבוע על ידי מיגבלות התודעה שלנו. בעוד שלראות דרך חוץ המערה, זה לראות באופן נקי. מצב התודעה הגבוה לא מעניק דרך ראיה מיוחדת, הוא רק 'מנקה' את היבלית שצמחה על הדרך הצלולה בה אנו אמורים לראות את העולם.


כל אלה מזכירים את הדרך בא גורדייף רואה את העולם. הוא רואה אותו באנאלוגיה אחת כבית כלא, ובאנלוגיה שניה כמרתף בבית קומות. בשני המקרים אנו כלואים בראיית עולם צרה, נמוכה וחשוכה. והצרה היא שאנו חושבים שמה שרואים מן המרתף או הכלא זו המציאות. הוא טוען שרק בריחה מן הכלא, או טיפוס לקומות העליונות בבית הדירות, יראו לנו את המציאות כמות שהיא. (ושוב, הבריחה, או הטיפוס שתיהן אלגוריות לשיבה לראיית המציאות במצב תודעה ער ומפוכח).


הבעיה כאן היא שלא מדובר על לראות חזיונות, וגם לא לראות דברים אחרים שלא ראינו קודם. אלא לראות את אותם הדברים מן הרמה של רמת תודעה אחרת. ומשם זה אותו הדבר אך לגמרי הפוך. וקשה מאוד להסביר זאת למי שרואה את הצללים מתוך המערה. ואחת הדוגמאות לכך היא שפת הגוף: כשאני בא להסביר לאנשים על שפת הגוף, אני מדבר על כך שהם רואים גוף ואני רואה גוף, זה אותו הגוף, רק שאני רואה את גוף כמות שהוא; מדיום תיקשורתי שמעביר דרכו מצבים פסיכולוגיים ואמוציונליים, אך הראיה המשועבדת הרגילה התרגלה לראות את הגוף דרך אילוצים טכניים והסברים של נוחיות או דרך מסכים של סתמיות (אין לזה סיבה, אומרים לי, הוא היה יכול לשבת כך, ובמקרה הוא ישב כך, הוא היה יכול לשבת בדיוק אחרת. דרך ראיה רווחת זו של הגוף, מלבישה עליו נוחיות וסתמיות כדי לא לפגוש את האמת הפשוטה הקורנת דרכו, והיא שכל מה שהגוף עושה ולא מסוגל אחרת הוא להביעת את ההשתקפות של הנפש). עבורם הוא תריס, עבורי חלון.


(בהקשר הזה של 'שפת הגוף' אני מזמין את הקורא/ת לעיין בטור קודם שכתבתי כאן, בשם: "להתבונן ולהבין את הגוף", שם אני מרחיב בנושא זה).


לראות את הגוף דרך שפת הגוף, הוא לא ללמוד דברים חדשים על הגוף, אלא להשיל את הראייה הקונונציונלית שעושה מהגוף משהו סתמי ולראות אותו כישות חיה ודינמית מתוך עצמה. ראיה של הגוף דרך 'שפת הגוף' היא ראיה שהיא משוחררת מן הכבלים והאילוצים של 'ראיית המערה'.


כך שלראות צללית, בלשונו של אפלטון, זה לראות את הצד החשוך של הדבר אותו רואים. לראות באמת לא אומר לראות את הצד המואר, אלא את הדבר עצמו כמות שהוא ולא דרך תיווך רציונלי או תיווך של החשיבה הקולטקטיבית קונוונציונלית; לראות ללא תיווך.


כלומר לראות ברמת תודעה ערה, זה לא להגיע למקום בו לא היינו אלא לחזור לראיית המציאות הראשונית של ילד, (יחד עם נסיון החיים והתובנה של מבוגר). לראות באופן ראשוני. לפני שהלבשנו עליו את דרך הראייה שלנו שחוסמת את מה שהוא משדר לנו בזכות עצמו.


אך על כך בפוסט: "לראות את העולם מתוך המח הימני
 

ציטוטים מקוריים ומן העולם

"אם אתה זורק פנינים לחזירים, החזירים לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוה הפנינים, נעשות פחות פנינים…"

גבריאל רעם
"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

ג.ר. 16.12.2006
"לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא האשמה האישית שלהם"

ג.ר. 30.6.2006
"מוות בסוף החיים –הוא סיומם,

מוות באמצע החיים –הוא התחלתם".

ג.ר. 14.8.2004
"תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,

לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים".

ג.ר. 14.8.2004
"החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות

ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור את החופש"

ג.ר. 24.7.2004
אם להיות אמיתי עם הזלת אומר להיות אגואיסט

הרי אני מעדיף את הזיוף של ההתחשבות בו.

(כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך,

הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו

על פני הזיוף של ההתחשבות בך).

ג. רעם (20.5.2004)
"אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים,

אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם
"במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי".

ג. ר.

"גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם".

ג.ר.
· אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.

ג. רעם
· אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה הוא אתה – רק בדמיונך.

ג. רעם
· כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.

ג. רעם
."האמת בקשר לאנשי השוליים, שהם שם (בשוליים) בגלל שהם לא יכולים שלא להיות במרכז של עצמם, וכך הם נודדים לשולי החברה, שהיא בעצמה שוליים של מה שבאמת מרכזי בחיים

גבריאל רעם
——————————————————————————–
1.1. ,הבוס: אל תתפוס יותר מדי בטחון. לא משנה עד כמה אתה טוב, לעולם אל תמשוך אליך תשומת לב. זו הטעות. עליך לשמור על פרופיל נמוך. להראות לא מזיק. להיות האיש הקטן, אתה יודע, 'החנון' המקופח, האיכר הבור והתמים. הסתכל עלי, מאז ומתמיד המעיטו בערכי. לעולם לא היית חושב שאני שליט היקום, נכון?

זו החולשה היחידה לפי דעתי.

קווין: ומהי?

הבוס: זה המראה שלך, מראה גברבר חתיך מפילדלפיה(…)

אתה יודע מה חסר לך? חסר לך מה שלי יש… אני הפתעה, קווין, הם לא מצפים לי, זה מה שחסר לך".

דיאלוג מתוך הסרט: "מלכודת לפרקליט", עם אל פאצ'ינו, בתפקיד הבוס …… בתפקיד העורך הדין הצעיר" קווין.

 

1.2. מראיין:"האם נכון כי בעבר סבלת מסכיזופרניה".

רוזאן בר: "נכון. היום אני נהנית מזה".

מתוך תכנית טלויזיה בערוץ שמונה, שבה מתארחים שחקני קולנוע בבית הספר למשחק של לי שטרסברג, ומנחה עם זקן צרפתי מראיין אותם, לנוכח קהל צעירים מוקסם.

 

2. קלינט איסטווד: "דעות הן כמו חור התחת; לכל אחד יש אחד"

מתוך הסרט 'הארי המזוהם'.
3. "כשאתה כלום, אתה חופשי להיות הכל".

קארין ארד, 'זמנים מורדניים', 11.2.2004. עמ' 10
4. "מחר, ומחר ומחר,

זוחל בצעד קטנוני מיום ליום,

עד לעיצור האחרון בזמן הידוע.

וכל אתמולינו מלאים בשוטים מוארים

בדרכם למוות מאובק. הלאה, הלאה נר קצר!

חיים הם אך צל עובר, שחקן מסכן,

המתגאה ורוגז בשעתו על הבמה,

ואז אין הוא נשמע עוד; זוהי מעשיה,

שסופרה על ידי אידיוט, מלאה בקולות וזעם

שמשמעותו כלום".

ויליאם שקספיר, מקבת, אקט 5, סצנה 5.

תרגום: גבריאל רעם.
5.כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו"

ארתור שופנאאור

6. "זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר, ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם. וזו בדידותו שתשמש לו כחברה מנחמת… ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין ולגלות סובלנות כלפי מזלו הרע שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים".

מיגואל דה אונומונו

 

Think for yourself question authority
Think for yourself question authority

Throughout human history as our species has faced the frightening terrorizing fact that we do not know who we are or where we are going in this ocean of chaos, it has been the authorities, the political, the religious, the educational authorities, who attempt to comfort us by giving us order, rules, regulations.

Informing, forming in our minds their view of reality.

To think for yourself you must question authority and learn how to put yourself in a state of vulnerable, open mindedness, chaotic, confused, vulnerability, to inform yourself.

Think for yourself question authority

Timothy Lyri

תרגום:

חשוב עבור עצמך, הטל ספק בסמכות,

חשוב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

לאורך ההיסטוריה האנושית, תוך כדי כך שהמין האנושי עמד בפני העובדה המצמררת והמפחידה שאיננו יודעים מי אנחנו או לאן פנינו באוקיאנוס הכאוס הזה – היו אלו האוטוריטות הפוליטיות, הדתיות והחינוכיות, שניסו לנחמנו בהענקת חוקים, סדר ותקנות, כדי ליידע אותנו ולארגן במוחנו את השקפת עולמם לגבי המציאות.

כדי לחשוב עבור עצמך, עליך להטיל ספק בסמכות ולשים עצמך במצב של ראש פתוח, כאוטיות, בלבול ופגיעות, וכל זאת כדי לדעת מה קורה.

חושב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

תרגום: גבריאל רעם
——————————————————————————–

יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.

זן קואן

——————————————————————————–

קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים כאילו מעולם לא חיו"

——————————————————————————–

Fire On Babylon
(Sinead O'Connor)

“She took my father from my life oh

Took my sister and brothers oh

I watched her torturing my child

Feeble I was then but now I'm grown

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire

Fire

She's taken everything I liked

She's taken every lover oh

And all along she gave me lies

Just to make me think I loved her

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Fire

Fire

Fire on

Life's backwards Life's backwards

People turn around

The house is burned The house is burned

The children are gone

Fire

Fire

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire, oh

Fire, oh

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Look what she did to her son

Fire, haha

Fire, haha

Fire

Fire

Fire, aha

Fire on Babylon

Fire on Babylon

***.

 

Iron rusts from disuse, stagnant water loses its purity, and

in cold weather becomes frozen, even so does inaction

sap the vigors of the mind.

- Leonardo Da Vinci

*
במחזה "The cocktail party" כתב המשורר והמחזאי T.S.Elliot :

There is another way, if you have the courage.

The first I could describe in familiar terms

,Because you have seen it, as we all have seen it

.Illustrated, more or less, in lives of those about us

- The second is unknown, and so requires faith

.The kind of faith that issues from despair

;The destination cannot be described

;You will know very little until you get there

You will journey blind. But the way leads towards possession

.Of what you have sought for in the wrong place

ובתרגום חופשי של רוברטו מיטלפונקט:
ישנה דרך אחרת, אם יש לך האומץ.
את הראשונה אני יכול לתאר במונחים מוכרים
כיוון שראית אותה, כפי שכולנו ראינו אותה,
מאוירת, פחות או יותר, בחייהם של הסובבים אותנו.
השנייה היא בלתי מוכרת, ולכן דורשת אמונה -
את סוג האמונה הנובע מתוך ייאוש.
היעד איננו ניתן לתיאור;
תדע מעט מאוד עד שתגיע אליו;
אתה תלך עיוור. אך הדרך מובילה להשגת.

**
"מה שחיפשת במקום הלא נכון

ככל שאתה חי יותר הולכים ומתרבים

המפרשים את מעשיך, כמו עובד טלפון,

שבפתח העגול מעליו עומדים נותני העצות

וצועקי ההוראות,

אך הוא עצמו לבדו במעמקיו".

(מתוך "קצב חיים כזה", יהודה עמיחי)

**

המכמורת עבור הדגים – משתפסת את הדגים, אתה יכול לשכוח את המכמורת.

המלכודת עבור הארנבת – משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת.

המילים עבור המשמעות – משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים.

מי יתנני אדם ששכח את המילים בשביל להחליף אתו מילה".

צ'ואנג טסו

"תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך".

חמיד לראשד, מתוך 'המחסום האחרון', ראשד פילד, הוצאת פראג

It is easier to manufacture seven facts out of whole cloth than one emotion.

–Mark Twain

By starving emotions we become humorless, rigid and stereotyped; by repressing them we become literal, reformatory and holier-than-thou; encouraged, they perfume life; discouraged, they poison it.

–Joseph Collins

Emotion turning back on itself, and not leading on to thought or action, is the element of madness.

–John Sterling

The young man who has not wept is a savage, and the old man who will not laugh is a fool.

–George Santayana

Emotion is the surest arbiter of a poetic choice, and it is the priest of all supreme unions in the mind.

–Max Eastman

Do not arouse disdainful mind when you prepare a broth of wild grasses; do not arouse joyful mind when you prepare a fine cream soup.

–Dogen

ציטוטים של ניצשה:
"אלוהים מת."

"מה שלא הורג- מחשל."

"בכל מקום בו ראיתי יצור חי, ראיתי שאיפה לכוח"

"האם האדם הוא טעות אומללה של האל, או האם האל הוא טעות אומללה של האדם?"

"בגן עדן אין אנשים מעניינים."

"את מי שונאת האישה יותר מכל?- כה אמרה הפלדה אל המגנט: "אותך אני שונאת יותר מכל, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך."

"הוא אשר נלחם עם מפלצות – שיזַהר , פן יהפוך הוא עצמו למפלצת."

"ודאי שאתה רשאי לדחות בקשה, אך לעולם אל תהא דוחה תודה."

"כמה אכזריות וכמה עינויי בע"ח נבעו מהדתות ההן אשר את החטא המציאו."

"התשוקות נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים עליהן ברשעות ונוכלות."

"האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע."

"מן הראוי לסלק את מקבצי הנדבות, כי אתה מצטער בתתך,ומצטער בחדלך מלתת."

"כל חכם גדול זקוק למסיכה. יתר על כן,על פני כל חכם צומחת מסיכה עקב הפירושים המסולפים לדבריו".

"מן הראוי היה שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות."

"מן הראוי להתיר בפומבי את כל הנדרים שנדרו המאוהבים."

"כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש."

"אם תרצו להעפיל גבוה, השתמשו ברגליכם שלכם! אל תניחו שישאוכם, אל תתישבו על גבם וראשיהם של אחרים."

"בלכתך אל האישה, קח עמך את השוט"

"כשאנו עוברים חוויה, צריך לשקוע בה ולעצום את העיניים, במקום להיעשות צופים מיד. כי זה מקלקל את העיכול הטוב של המאורע, ובמקום שנפיק ממנו חוכמה אנו יוצאים משם עם עיכול רע."

"אדם חייב להישמר מלהיות חולה זמן רב מדי. שכן, במהרה העדים למחלתו יכעסו על מצווה זו הכרוכה בהתחייבות המכוונת לרחמיהם. הם יהיו בקושי רב מסוגלים להחזיק מעמד במצב רוח שכזה, ומיד יחשדו באופייך ויאמרו: מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך."

"לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם."

"להישאר שוכב מבלי נוע וקצת להרהר, זו התרופה הטובה ביותר לכל מחלות הנפש. ועם קצת רצון טוב השימוש בה נעשה משעה לשעה נעים יותר."

"מי שמתכחש לגאוותו הוא גאה בדרך כלל באופן כה גס, שכדי לא להתבזות הוא עוצם את העיניים בנוכחותה."

"מיד לאחר שאתה מתרומם גבוה יותר מן האנשים המתייחסים אליך בהערצה, הם חושבים שנפלת וירדת מגדולתך. הייתה להם הרגשה בכל הנסיבות שהם ברמתך. (והיה זה בזכותך)."

"אדם מלא שמחה חייב להיות איש טוב. אולי אינו הכי נבון, כי הוא משיג את מה שהגדול בחכמים שואף אליו בכל כושר תבונתו."

"מוטב שלא נייסד את חיינו על בסיס מוגבל מדי של רצונות. מפני שאם נתכחש לשמחות המתאפשרות על ידי הכיבודים, קשרי החברה הגבוהה, האמנות, הרווחה והתאוות, עוד יגיע יום שבו נחוש לפתע שבמקום להשיג את החוכמה כידידתנו, ההתכחשות תוביל אותנו לנקודת רוויה ושאט נפש מחיינו."

"העושר חייב להיות בנמצא אצל אנשי רוח בלבד. אחרת הוא מהווה סכנה לציבור. כי העשיר אינו עושה שימוש בזמנו הפנוי כפי שעושרו מרשה לו, אלא ממשיך להשתוקק תמיד לעוד ועוד. שאיפה זו הופכת לשעשוע עבורו ולתחבולתו העיקרית נגד השעמום."

"עד לנקודה מסוימת הרכוש מאפשר לאדם יתר עצמאות וחופש פעולה. אך מעבר לזאת הרכוש הופך לאדון ובעל הרכוש לעבד. ואז הרכוש מחייב אותו להקדיש את זמנו ומחשבתו כדי לעמוד בקשרים, להיצמד למקום אחד, להתחבר עם מעמד אחד, אולי אפילו על חשבון צרכיו הפרטיים העיקריים."

"על ידי ודאותו של המוות אדם יכול להמתיק את חייו בטעם עדין וריחני של חוסר דאגה. אך עכשיו אתה, רוקח מוזר של הנשמה הפכת את המוות לרעל מר הממאיס את החיים כולם."

"בדרך כלל אנו מרגישים בחסרונו של אדם זמן רב לאחר מותו כדבר שאין להבינו: אנו מרגישים בחסרונם של הגדולים שבאנשים, במקרים רבים רק אחר עשרות שנים. אדם ישר יאמר כשמישהו נפטר שכלל אין להצטער עליו. מי שבאופן חגיגי אומר את ההספד הוא אדם צבוע. רק מאוחר יותר אנו מבינים את ההצדקה לקיומו של האדם, והדברים החרוטים על מצבתו הם אנחת אמת מאוחרת של צער."

"לעולם אל נא תתחרט, אך אמור לעצמך מיד: זאת אומרת להוסיף טיפשות שנייה על הקודמת. אם עשית את הרע חשוב איך לעשות את הטוב. אם אתה נענש בגלל מעשיך הרעים קבל את העונש בהרגשה שאתה עושה את הטוב במונעך מזולתך להיות טרף לאותן שטויות. כל חוטא אשר נענש יכול לחוש כמי שנותן שיעור לאנושות."

"החרטה היא טיפשות והבל כנשיכת כלב באבן."

"הכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרותיה באופן שהתחתית נראית באור. זו הסיבה שאם אין אנו רואים בצורה אחרת, יש לעורר את כעסם של בני לוויתנו, תומכינו כאויבינו, כדי לדעת על המתרחש מאחרי גבנו."

"ממה שאתה רוצה ללמוד ולהכיר היטב אתה חייב להתרחק, לפחות לזמן מה. רק כשמשקיפים על העיר ממרחקים מבחינים היטב במגדליה הגבוהים המתנשאים מעל בתיה."

"אם החיים התאכזרו אליך ולקחו ממך כל מה שהיה כבודך ושמחתך: את חבריך, בריאותך וכל הטובין שלך; תגלה אולי לאחר המכה, כאשר החרדה הראשונה כבר נעלמה, כי אתה עשיר יותר מאשר קודם לכן. רק ברגע זה אתה יודע מהם הדברים השייכים לך באמת, ומהו המצב שבו לא יוכל כל שודד לפגוע בהם. לכן, זה אולי מצב שבו אנו מתפטרים מכל הביזה והמבוכה באצילות של בעל אחוזה."

"מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה, ועל ידי השקפת עולם מרה."

"כל הדברים הטובים מדרבנים את החיים, ואפילו ספר טוב שנכתב נגד החיים."

"מהי לכן האהבה, אם לא לשמוח ולהבין כשאנו רואים מישהו פועל ומרגיש באופן שונה מאתנו, ולפעמים ההפך מכפי שאנו? כי האהבה מאחדת את הניגודים באמצעותה של השמחה. אסור להתעלם מן הניגודים או לכלותם."

"מניין יכולות להיוולד תשוקות פתאומיות של גבר ואישה, תשוקות עמוקות ואינטימיות? הן נובעות אך ורק מן התאווה; אך בעוד שהגבר מוצא באישה חולשה, מחסור ועליצות גם יחד, קורה משהו בתוכו כאילו נפשו חפצה לעלות על גדותיה: ברגע זה הוא נפגע ונעלב. זו בדיוק נקודת התורפה שממנה מתפרצת אהבה גדולה."

"לקנאה המצויה יש הרגל לפטפט מיד לאחר שהתרנגולת הטילה ביצה. זוהי מין צורה לשפוך את לבך ולהירגע. אך קיימת קנאה עמוקה יותר. במצב זה מי שישאר אילם ויביע משאלה כי זה יגרום לכל האנשים לשתוק, יכעס בצדק שהוא אינו משיג את המטרה. הקנאה האילמת גדלה בתוך השקט."

"אדם צריך זכרון יוצא מן הכלל כדי לזכור את כל ההבטחות שהוא מבטיח"

"אם חפץ אתה בשלוות נפש ובאושר- האמן: אם נוהה אתה אחרי האמת- חקור…"

"סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו"

"מי שאינו משקר אינו יודע אמת מהי"

"לא זה שרימיתני זעזע אותי, כי אם שאינני מוסיף להאמין לך!"

"כאשר האדם, אבי ההרס, ההרס העצמי, פוצע את עצמו, פצע זה הוא המכריחו לחיות"

"האדם הוא דבר נוזל ונוח לקבל צורה – אפשר לעשות ממנו כל מה שרוצים"

"האמנות מצילה אותנו מהאמת"

"אומרים אתם: העניין הטוב הוא המקדש את המלחמה? ואני אומר לכם: המלחמה הטובה היא המקדשת כל עניין"

"אין בידנו למנוע את לידתנו, אך יש בידנו לתקן משגה זה…"

"האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת"

"אהוב את אויבך, בגלל שהם מוציאים ממך את הטוב ביותר"

"היה לרובינזון משרת יותר טוב מששת: שמו היה – קרוזו"

"אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות"

"הכל באשה חידה והכל פתרון אחד לו – הריון, הגבר אינו אצל האשה אלא אמצעי בלבד, המטרה היא תמיד הילד"

"לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה…אדם"

"אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר"

"הרעש מחסל את המחשבה"

"הרצון הוא האיש החזק והעיור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות"

"יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל"

"החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל "

"התשוקה מגדילה את מה שאדם רוצה בו. היא עצמה צומחת מכוח אי מימושה"

"דבר מוזר הוא העונש שלנו: אין הוא מטהר אלא מכתים, והוא הפשע הגרוע מן הפשע עצמו"

"תאמרו מטרה טובה מצדיקה אפילו מלחמה, אני אומר לכם: מלחמה טובה היא זו המצדיקה כל מטרה"

"כמה טוב מוזיקה רעה וסיבות גרועות נשמעות כשאנו צועדים אל מול האויב"

"מבלי מוזיקה, החיים היו טעות"

"תקווה היא הגרועה שברעות, היא רק מאריכה את עינויי האדם"

"אני לא יכול להאמין באל שרוצה רק שבחים כל הזמן"

"נשים הן הטעות השניה של אלוהים"

"טיול מזדמן בבית משוגעים מראה שאמונה לא מוכיחה שום דבר"

"אמונה: לא לרצות לדעת את האמת"

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר"

"על הר האמת אתה אף פעם לא מטפס לשוא, או שתגיע לנקודה גבוהה יותר היום אושתאמן את עצמך להגיע יותר גבוה מחר"

"אנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, מאמינים שמגיע להם שלנו. ההנחה הזו שגויה, מתנה לא מביאה זכויות"

"הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אילושחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת"

"בגן עדן, כל האנשים המעניינים חסרים"

"תמיד יש שיגעון באהבה, אבל תמיד יש הגיון בשיגעון"

"החוכמה מציבה גבולות אפילו לידע"

"זה קשה מספיק לזכור את הדעות שלי מבלי להצטרך לזכור גם את הסיבות להן!"

"אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק"

"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"

"רק מוזיקה מבחילה מכניסה כסף כיום"

"אי שפיות ביחיד היא נדירה, אבל בקבוצות, אירגונים, מדינות ותקופות, היא החוק"

"האם האדם אחד משקרי האל? או שהאל אחד משקרי האדם?"

"האדם לא רוצה להיות חופשי אלא נשלט"

"אין עובדות, רק פרשנויות"

"סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באילו של חבריו"

"אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה

"לא יכולתי להאמין באלוהים שלא יכול לרקוד"

"לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך"

"האלוהים שלכם מת ורק הבורים בוכים. אם אתם טוענים שיש גיהנום, אז ניפגש שם!"

"מי שנלחם במפלצות, חייב להיזהר לבל יהפך לאחת"

"מוסריות היא אינסטיקט העדר באנדיבידואל"

"אה נשים, הן גורמות לעליות להיות יותר גבוהות ולנפילות יותר דחופות"

"מה שאינו הורג אותי, מחזק אותי"

"אדם שופט עצמו לפי הכוונות שלו, אחרים לפי ההישגים שלהם"

"סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות"

"האושר היחיד ניתן לנו במפעלי היצירה"

" הצורך איננו עובדה מבוססת, אלא פרשנות".

"לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החוקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .

נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ"כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש "

ניטשה
——————————————————————————–
"כל אחד מאתנו נתון בתוך שריון, וזה ייעודו: תריס בפני כניסתם של

אותות. אותות מתרגשים ובאים עלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם

להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא

להאזין. אולם ההעזה מסוכנת בעינינו יתר על המידה. הרעמים ללא

קול מאיימים לכלותנו, והרי אנו משכללים מדור לדור את מנגנון

המגן. כל סדרי מדענו מבטיחים לנו: השקט, כל שמתרחש מתרחש

כהלכתו, כהכרחו, אבל שום דבר אינו מכוון אליך. לא לך מתכוונים,

הוא הוא ה'עולם', יכול אתה לחיות כרצונך, אבל כל מעשה שאתה

עושה בו בלבך יוצא ממך לבדך, אין דורשים ממך דבר, אין פונים

ומדברים אליך, הכל דומם".

קטע ממאמרו של מרטין בובר, "האותות",

 

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול
"אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה".

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

 

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73
"המציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).

 
——————————————————————————–

אימרות מרדניות

"הציויליזציה היא עור טלה בו מתחפשת הברבריות".

תומאס ביילי אולדריץ'
"מיתחו את מפרשי סירתכם, נעורים מבורכים, ונוסו בכל המהירות בכל צורה של תרבות"

אפיקורס
"ליבה של התרבות החדישה היא המכונה, זוהי אלילת הזוועה של ימינו ואותה צריך לסלק"

גנדי
"חושבני כי הגדרה אפשרית אחת של תרבותנו המודרנית היא שתשע עשיריות של משכיליה אינם מסוגלים לקרוא שירה".

ארנדול ג'ארל
"הציויליזציה היא מחלה חולפת"

רובינסון ג'פרס
"תרבות היא מכשיר שנשלט על ידי פרופסורים כדי ליצר פופסורים שבבוא זמנם ייצרו פרופסורים"

סימון וייל
"כל תרבות בעלת מעוף וערך כלל אנושי שפתחה בתרועת ששון ובאופיטימיות הסתיימה בהתייאשות רבה ופסימיות גמורה,

רפאל זליגמן
"תרבות היא הכפלה לאין גבול של נחיצויות שאינן נחוצות"

מארק טווין
"הציויליזציה המודרנית נבנתה ללא ידיעת טבענו האמיתי. היא קמה בזכות הקאפריזה של תגליות מדעיות, של יצרי בני אדם, של אשליותיהם, תורותיהם ותאוותיהם. אף על פי שציווילזציה זו הוקמה על ידינו, אין היא עשויה לפי מידתנו"

אלכסיס קארל
"התרבות היא גלימת צבע הנשטפת עם רדת הגשם"

אוגוסט רודן
"התרבות היא משהו הנמוג בקלות יתירה באלכוהול"

ג'ורג' ברנרד שואו
"בן התרבות אינו אלא פרא רב ניסיון יותר ופיקח יותר,

הנרי דיוויד תורו
"ברגע שעבד מחליט שלא יהיה עוד עבד, כבליו נופלים. הוא משחרר את עצמו ומראה דרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים"

גנדי
"רק אנשים מעטים נהנים מחירות אמיתית, כולנו עבדים לרעיונות או מנהגים,

אלפרד דה מיסה
"אין לו לאדם דאגה כל כך בלתי פוסקת מצוקה מטרידה כדאגה למצוא לו מהר, לאחר שנעשה בין חורין, לפני מי להשתחוות ולכרוע".

פיודרו דוסטויבסקי
"עם קאמי מגיע לשיאו ולמיצויו המרד הגדול של ההגות הגיומית במסורת הפילוסופיה המערבית, שהאמינה באמיתות נצחיות, בתבונה אבייקטיבית, בתפקידה ההיסטורי של ות של השכל לגאול את האדם מקשיי גיומו וממבוכות הכרתו" י

עקב גולומב
"המרד הוא ביטוי ספונטני ואחד "המרכיבים המהותיים" ביותר של החוויה האנושית"…

אלבר קאמי
…"הדרך אל האותנטיות מחייבת את האדם להתגבר בהתמדה על עצמו, על הערכים של דורו ועל האתוס של תקופתו"

אלבר קאמי
"הגיהנום הוא הזולת"

סארטר

"האם החברה מודרנית וויתרה על חולי נפש ונרקומנים?

לא, החברה המודרנית, הקפיטליסטית, הגלובליסטית, המהירה, ויתרה על עצמה. וזאת הנקודה. כמו שויתרה על נרקומנים חולי נפש, החברה, הממסד יוותר על כל אוכלוסיה שתפריע לממסד עצמו. והיום יכול להיות מתנחלים, חמחר יכול להיות כאלה וכאלה, לא חשוב; פוליטיקה, כל אחד שיפריע לממסד, שהוא מחויב. למה הוא מחויב? למה יקרה בעוד שעתיים בבורסה, לזה הוא מחויב!"

ד"ר אנדרה וויסמן, מטפל בגמילה מסמים, מנהל מכון :מגמה" בראיון בערוץ 8, 29.7.2001
"הטירוף אצל היחיד הוא היוצא מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל".

פרדריך ניצשה, "מעבר לטוב ולרוע" קטע 156 (3, 83)
"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליאנג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.
"אדם זקוק לשיגעון מסוים, אחרת הוא לא יעז לעולם לחתוך את החבל ולצאת לחופשי"

ניקוס קאזנצקיס, זורבה היווני, הסרט

…"ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

ר. ד. ליינג, "האני החצוי".

 

"דפרסונליזציה חלקית של האחרים מתרחשת ללא-הרף בחיי יום-יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמ' 32
"מה שאנשים אומרים מאחורי גבך זוהי עמדתך בחברה".

אדגר ווטסון האו
"אנשים נהיים לא מה שהם אמורים להיות על ידי הטבע אלא מה שהחברה עושה מהם. הרגשות הנדירים והתכונות הנעלות של הנפש, כמו מתכווצים, קמלים, מעוותים ומקוצצים, כדי להתאים אותנו למגע עם העולם"

ויליאם הזליט

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. ליאנג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6,
"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסויים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האנירציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להחשב ככלי של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. ליאנג
"כבר נאמר היטב כי אנשים חושבים בעדר ומשתגעים בעדר, אבל הם שבים לחושיהם לאט לאט ואחד אחד".

צ'רלס מקיי.
"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה משותף גבוה למכנה משותף נמוך"

גזה פליישר
"תופסים אנו בין בני האדם מקום קבוע על-פי מין מותנה ומוגדר, כמו השעשועים, המוצגים בחלון הראוה לפי מדרגת מחירם: ולכן אנו שוכחים כי האדם איננו סחורה הנקנית ונמכרת, כי האדם בן החברה איננו האדם השלם".

רבינדנראנאת טאגור
"לא תודעת בני האדם מהווה את ישותם, אלא ישותם החברתית קובעת את תודעתם"

קארל מרכס
"לא הסכיזופרניה, אלא הנורמליות שסועה ברוחה. בסכיזופרניה רק מתפוררים הגבולות המזויפים, הסכיזופרנים סובלים מאמת"

נורמן א' בראון, גוף ואהבה.
"החברה היא נשף מסכות, שכל אדם מסתיר בו את אופיו, והסתרתו תסגיר אותו".

ר. ו. אמרסון
"בני המאה ועשרים הינם מומחים ללא נשמה, חושנים בלא לב. ואפסות זו מדמה בנפשה כי הגיעה לרמה של תרבות אשר לא הושגה לפני כן מעולם".

מקס ובר, 1864-1920
"עם הזרם שוחים רק דגים מתים. דגים חיים שוחים נגד הזרם"

אורי מילשטיין (בראיון ל'מוסף', ערוץ 8, 29.7.2001(

"בתוך הממסד אתה יכול להנות. מחוץ לממסד אתה יכול להגיע לחקר האמת"

אורי מילשטיין, (שם).
"מה שחשוב באמת קורה בקצוות, כלומר, במקום שמשטח או חומר אחד פוגש את משנהו, או משתנה לאחר. וזהו עיקרון מרכזי בארכיטקטורה; הפעילות אינה מתרחשת במרכזים או באזורים חדגוניים".

גאי קוואסאקי, מתוך "כללים למהפכנים", עמ' 24

"I never give them hell.

I just tell the truth and they think it is hell!"

Harry Truman

quoted in "Look" magazine April 3, 1953

'When the soul of a man is born in this country there are

nets flung at it to hold it back from flight. You talk to

me of nationality, language, religion. I shall try to fly

by those nets.'

James Joyce, Portrait of the artist as a young man,

Chapter 5.

'כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות נפרשות

על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה,

דת – אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.'

ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.

* * *
הגדרות לנושא 'יחיד וחברה'
ציויליזציה:

ציוויליזציה היא התופעה המתרחשת על פניה של חברה, תופעה של עידון הקליפה החיצונית של ההתנהגות החברתית ושיפורה באמצעות ייפוי ומירוק של חלון הראוה של ההתנהגות המקובלת על חשבון הזנחה מוחלטת של השכבות הפנימיות והאישיות.

ג.ר.

תרבות:

מלשון ריבוי, תרבית. כיצד מכינים תרבית? לוקחים חומר אורגני כלשהו, ותוך כדי תהליכים שונים המתחוללים בו, נוצר מעל לחומר הארגני מעין קרום של חיידקים, הצורכים את החומר האורגני כמזון לצמיחה ולקיום. כשאנו אומרים "התרבות האנושית", הכוונה היא בעצם להתרבויות של המרכיבים, כגון פוליטיקה, אולמות בידור ואמנות, אמצעי תקשרות ואחרים, המקיימים קיום משני וטפילי על גביהם ועל חשובנם של ה"ביחד", הידידות והחברותא הראשוניות, הנמצאים כיום במצב של התדרדרות- לקראת ניכור, אפתיה, ושיממון הדדי.

ג.ר.

חינוך:

חינוך ממסדי 'תרבותי': דחיסה של ידע בלתי שמיש לחיים ולקיום, ידע על אודות עולם נטול רוחניות ואלוהים. ב) חינוך 'אורגני': שיבה למקור. תהליך רענונם של ערכים ומשמעויות שלעולם אמורםי להיוותר חשובים.

ג.ר.

חברה:

התבצות קולקטיבית של יחידים שאין להם במשותף שום מרכז כובד קבוע, והם מתחברים יחדיו כדי שרעש הביחד ישכיח מן היחיד את הריקנות והאבדן שבפנימיותו.

ג.ר.

קונפורמיות:

הדרך שהיחיד מייש בה קו עם דוגמה או מוסכמה חברתית בגלל הפחד מפני דעת הקהל.

ג.ר.

אזרח:

יחיד הנמצא כבעל זכות על שום המילא את חובותיו לארגון המנהל את חייו וחיי יחידים אחרים.

ג.ר.

דומיננטיות טריטוריאלית:

היחיד שיכור הכוח, שתרם ותורם לחברה או לארגון (שהוא חלק מהם), ובכך הוא נהפך לשימושי וליעיל יותר מבחינתם. בתמורה, מעניק לו הארגון כוח לשלוט, כוח שהיחיד מנצלו להגברת תהילתו האישית ולהעצמת כוח השליטה שלו על חשבון אלה שהפסידו במירוץ העכברים.

ג.ר.

הציבור:

מפלצת שדעתה ושפיטתה קובעים את גורלו של היחיד בה, בעוד ערכיה ואעקרונותיה נמצאים באינפלציה מתמדת ומתמשכת. הציבור חסר תמיד פרצוף וייחוד, אך הוא מפוצל ורב ראשים, שכולם נלחמים זה בזה ומתווכחים זה עם זה, על מהש נתפש ומוצג כהבדלים אידיאולוגיים וכתפישת עולם שונה, אך למעשה אינו אלא כיסוי דקיק ושקוף, שדרכו מציצה ערוות 'הדומיננטיות הטריטוריאלית הזקרוה'; דהיינו, השאפיה של ראש אחד להתגבר על הראשים האחרי, וכך להיות הראשה יחיד המוביל את הגוף החברתי.

ג.ר.

 אופטימיסט:

אדם שחושב שטבע האדם טוב מנעוריו אך זו החברה שמשחיתה אותו.

ג.ר.

פסימיסט:

אדם שחושב שהאדם רע מטבעו, אך זו החברה של ידי חוקיה עוצרת אותו מלהגשים את טבעו הרע.

ג.ר.

דעת קהל:

"דעת הקהל היא השקר הגדול ביותר עלי אדמות"

תומס קרלייל
"דעת הקהל היא ראי עקום; פעם היא מגדילה ופעם היא מקטינה, אולם תמיד מעוותת את הדברים".

מור
 קונצנזוס:

 

"A consensus means that everyone agrees to say collectively what no one believes

individually."

Abba Eban

 

נורמליות:

 

From the moment of birth, when the stone-age baby first confronts its

twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of outrageous violence, called

love, as its mother and father have been, and their parents, and their parents before

them. These forces are mainly concerned with destroying most of the baby's

potentialities. This enterprise is on the whole successful. By the time the new human

being is fifteen or so, we are left with a being like ourselves, a half-crazed creature,

more or less adjusted to a mad world. This is normality in our present age.

R.D. Laing

ראיונות:
מתוך ראיון עיתונאי עם ג'ים מוריסון (מנהיג ה'דלתות'):

"מוריסון:…כולם אומרים שהם רוצים להיות חופשיים, אבל לדעתי זה שקר. אנשים מבועתים מהפחד להיות חופשיים, והם נאחזים בכבלים שלהם. הכבלים הם ההגנה שלהם, והם ילחמו בכל אחד שינסה להשתחרר מהם.

מראיין: למה אנשים מפחדים מהחופש?

מוריסון: בגלל שהם פוחדים מהלא נודע. הפתרון היחיד הוא להתעמת מול עצמך, מול הפחדים הכי גדולים שאתה יכול להעלות בדעתך. אחרי שתיחשף לפחדים הכי עמוקים שלך, הפחד יאבד מכוחו, ואז באמת תהיה חופשי.

מראיין: למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על חופש?

מוריסון: יש הרבה סוגים של חופש, והחופש הכי חשוב הוא החופש להיות מי שאתה באמת. אתה מחליף את הזהות האמיתי שלך בתפקיד. אתה מחליף את החושים שלך בהצגת לסביבה, אתה שם על עצמך מסכה. אין שום סיכוי למהפכה בקנה מידה גדול אם לא תהיה מהפכה אישית ברמת הפרט. אתה יכול לשלול מאדם את החופש הפוליטי ועדיין לא תפגע בו, כל עוד לא לקחת ממנו את החופש להרגיש, האדם יהרס.

מראיין: מי יכול לקחת ממך את החופש להרגיש?

מוריסון: הכליאה מתחילה בלידה. החברה, ההורים, כולם מסביבך הרסו את טבעם האמיתי כדי לקבל אהבה מהאנשים סביבם, ואתה מחקה את את מה שראית אצלם. אנחנו הופכים לשחקנים שתועים בעולם ומחפשים את הצל האובד והנשכח של מי שאנחנו באמת. זה סוג של רצח, וההורים והקרובים הכי אוהבים מבצעים את הרצח הזה עם חיוך על פניהם.

מראיין: אפשר בכלל להשתחרר בכוחות עצמך מדיכוי שכזה?

מוריסון: אם תחפש מישהו אחר שיעשה את זה במקומך תישאר, תישאר תלוי באחרים, תישאר פגיע ונשלט. אבל החופש הזה לעולם לא מובטח, והפגיעות תמיד נשארת חלק ממך.

מובאות:
מובאה מתוך: "The Nonconformist" (unison reading)

Society everywhere is in conspiracy against the manhood of every one of its members. The virtue in most request is conformity; self-reliance is its aversion. It loves not realities and creators, but names and customs. Whoso would be a man must be a nonconformist. He who would gather immortal palms must not be hindered by the name of goodness, but must explore if it be goodness. Nothing is at last sacred but the integrity of your own mind.

Ralph Waldo Emerson

 

 מובאה מתוך הסרט "איזי ריידר"

דניס הופר: (מגלם דמות של היפי פרוע) "כולם משתפנים, זה מה שקורה, אי אפשר לקבל חדר במלון סוג ב', אפילו לא במלון דרכים סוג ב', הם פוחדים שנשסף להם את הגרון".

ג'ק ניקולסון: (מגלם דמות של עורך דין אקסנטרי) "הם לא פוחדים ממך. הם פוחדים ממה שאתה מייצג".

הופר: "כל מה שאנו מייצגים עבורם זו חבורה שזקוקה לתספורת".

ניקולסון: "מה שאתם מייצגים עבורם זו חירות".

הופר: "מה רע לעזאזל בחירות? הרי זה כל הקטע".

ניקולסון: "כן זה נכון שזה כל העניין, אך לדבר על זה ולהיות את זה, אלה שני דברים שונים. אני מתכוון, זה באמת קשה להיות חופשי כשמוכרים וקונים אותך בשוק. אף פעם אל תגיד לאדם שהוא לא חופשי, כי אז יהפוך לעסוק מאוד בהרג והטלת מום, כדי להוכיח לך שהוא אכן כן חופשי.

אוה, כן, הם ידברו אתך וידברו אתך וידברו אתך על חופש הפרט, אך אם יראו אדם חופשי, זה יבהיל אותם".

הופר: "אבל הפחד לא מביא אותם לברוח".

ניקולסון: "לא, הוא עושה אותם למסוכנים"

(באותו הלילה הוא נרצח על ידי האנשים עליהם דיבר). תרג

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003

 

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.