ארכיון תגית: פסיכולוגיה

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

על 'להרגיש טוב' – 'להרגיש רע'.

חלק א': לקיחת הטוב כמובן מאליו.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע.

כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל – ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל – 'מצב הנורמטיבי'.

אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) – אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב, (אחרי הרע שהיה מנת חלקנו במשך זמן מסוים. (ואם ישנה התרוממות רוח, אז זה רק בהתחלה וכעבור זמן היא מעמעמת ונשכחת).

אנו שוכחים כמה רע היה קודם ושאולי נחלצנו ממנו בעור שינינו. וכך אנו גם לא חשים כברי מזל שחזרנו למצב טוב. כאמור, אנו לוקחים זאת כמובן מאליו.  (אך איננו מסתפקים בזאת)  כי אנו שואפים, בנוסף לכך, לכל מיני גירויים ואירועים שיגרמו לנו להתפעלות או ריגוש גבוה וכו'.

אדם יכול להתענות שנים ממחלה, או מדיכאון, או מבדידות, או משהייה בכלא. והוא חולם (לפעמים) שנים על יציאה מן המצב הקשה והמייאש שבו הוא נתון. יכול להיות אפילו שהוא איבד תקווה. והנה הוא יוצא מהכלא, מחלים ממחלה קשה, בת זוגו שנטשה אותו שבה אליו, הוא חוזר ממלחמה שבה היה בסכנת חיים ואיבד את חבריו לנשק -או כל יציאה אחרת מן הגיהינום או השאול – ולאחר מספר ימים בלבד, (לאחר שהוא חוזר למה שהוא התפלל וייחל לו), הוא שוכח עד כמה היה לו רע, ועד כמה המצב העכשווי זה משהו שהוא התפלל לו בכל נפשו ומאודו, (אפילו במשך שנים מספר) – ואינו מלא התפעלות על המצב הטוב הזה שהוא כה ייחל לו. הוא צורך את המצב הנוכחי של טוב, ולא לוקח אותו כפסגה שהצילה אותו מן המצב הקודם הקשה. הוא רואה את הפסגה – כמישור שאולי תמיד היה, כי כמעט מיד הוא שוכח עד כמה רע היה לו לפני זה.

זה בא מתחושה של: 'מגיע לי'. אין את אסירות התודה והרווחה על שחזרנו למצב טוב.

ובכן, אנו משוכנעים כי המצב הנורמטיבי הראוי והמגיע לנו מעצם העובדה שאנו חיים – היא להרגיש טוב. שיהיה לנו טוב.

אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו ומתרעמים  על הרע כשהוא מגיע .

ויותר מזה, אנו מאמינים בתוך תוכנו שאסור לנו לחשוב על הרע שיקרה לנו, כי אז אולי עצם המחשבה (הנבואה) הזו – תגשים את עצמה. אנו נלחצים מעצם המחשבה שמחר עלול להביא עימו קטסטרופה או הרעה כלשהי בחייו של האדם. איננו יכולים להכיל את האפשרות הזו, וכאמור מפחדים לחשוב עליה – שמא זה יתגשם. ואז אנו מנפים מן התודעה שלנו את המחשבות על רע אפשרי שיקרה לנו.

חלק ב': מה פשר הגישה או ההתנהגות הזו?

אז מדוע אנו לוקחים את 'טוב לי' כמובן מאליו ואת הרע כקלקול זמני בטוב הנורמטיבי? ובכן, כל הילדות שלנו – מפמפמים לנו, ההורים והגננות, את התובנה שמגיע לנו להרגיש טוב. כי אנו חמודים, כי אימא אוהבת אותנו.

לכן, איננו מתלהבים כשאנו מרגישים טוב, ולכן אנו מתקוממים כשרע לנו. וכשרע לנו -יש לנו תחושה של אדם שההבטחה שהבטיחו לו אודות החיים – הופרה. וכי תפקידם של רופאים,פסיכולוגים, מאמנים וכו' להחזיר אותנו למצב תיקני.

אך לו היינו חיים במצב שבו חלק מן המוח שלנו, יודע ומכין עצמו לקראת נפילה, כשלון  או מחלה – אז כשהרע נופל עלינו, לא היינו מתייאשים או מתלוננים. כי ידענו כל הזמן שזה עלול להגיע ואנו מוכנים. זו מנת חלקנו.

לו היינו חיים במצב של התפעלות מן הטוב שנפל בחלקנו וכשאנו נופלים למצב קשה – אנו יודעים וידענו שזה יגיע- כי אז אנו מוכנים, יודעים שזה לחם חוקנו במקום הקשה הזה, בכדור הארץ.

הגישה האקזיסטנציאלית לחיים  היא גישה של דווקא לצפות לרע. לחיות עם הידיעה (והחרדה המוצדקת…) שהחיים מתחילים עם הכול טוב ומתחילים להסתיים כשכמעט הרוב  רע (מחלות, בדידות, אימה, חווית האבסורד, חרדה, הזדקנות, נטישה, אובדן תקוות, מוות של קרובים לנו), הגישה זו היודעת שהרע מכל עוד בדרך,היא חוק מרפי, והיא גורסת שכל פסיק של הרגשה טובה הוא מזל מוצלח שנפל בחלקנו.

יש לנו ראייה מאוד ורודה של חיינו, כאמור, כל מי שפגשנו בילדותינו ובנערינו – והוא מבוגר מאיתנו – היה מלעיט אותנו בבדיות (אודות הטוב שמצפה לנו), או הסתרה של הרע שיכולים החיים לזמן ליחיד, בדיות ויצירת קוסמטיקה  אודות מה שמצפה לנו בהמשך. מציירים את החיים הבוגרים כסוג של אידיליה; חיי משפחה, להיות הורה, סיפוק בעבודה. (מספיק לראות את ההפקה הגרנדיוזית של טכס הנישואין, כדי להבין שהחתונה הזאת נערכת ומעוצבת ומשדרת – שכגודל המסיבה – כך גודל ואיכות הטוב שייפול על ראשם לאחר שיינשאו).   אך גם כשאנו קוראים ספרים (פרוזה) אודות משפחות אומללות, אנו משוכנעים בתוכנו שזה כך כי זה בגלל שזה פיקשן, דמיון, וזה לא כך בחיים וגם אם כך הם, אין סיבה שיקרה לנו.

קטסטרופה, משבר, וטרגדיה, תמיד קורים לאחרים, או בספרים. ואנו מצפים לטוב שכל כך מגיע לנו.

חלק ג': הגישה האקזיסטנציאלית.

אמנם תהיה התקוממות עצומה אם במקום הגישה הורודה לעתיד יבואו אלינו בגישה של להכין עצמך לרע שעוד יבוא. אבל מצד שני, הנזק הנפשי שעלול להיגרם לאדם שציפה לטוב שעוד יגיע, והנה מגיע ההפך – יהיה גדול מאוד, הוא יכנס לשוק, לטראומה. . אבל, וזה מעניין, עדיין הוא לא יפסיק להאמין שזה 'חלום רע', טעות, תאונה, והנה חיש מהר הוא עומד לחזור ללחם חוקו.

אנו מתעקשים לראות בחיים הללו הזדמנות נהדרת לאושר. ולא אושר כפסגה, אלא אושר כלחם חוקינו. מתעקשים שהחיים לא קשים, שזה הכול בראש שלנו, ואם תחשוב חיובי, החיים שלך יהיו חיוביים (''הסוד''). וכך אין זה פלא שאיננו זוכרים את הזמנים הרעים, וזאת כי אנו חוששים שאם נכנס לזה (לזמנים הרעים שהיו או שעוד יבואו), זה עלול באיזה שהוא אופן, 'לשאוב' אותנו חזרה לתוכו. אז אנו מדחיקים. והבעיה מתחילה כשהקטסטרופה נופלת על ראשנו מבלי שאנו מוכנים. הנזק עצום, בשעה שאם היינו מוכנים אליו זה לא היה ממוטט אותנו באופן כה קשה.

הראיה שלנו את חיינו מוטה ונוטה לצד אחד בצורה די קיצונית. גישה זו של 'מגיע לי להרגיש טוב ושטוב יהיה מנת חלקי' היא גישה שנובעת מחיים בפנטסיה; מדחיקים ומוחקים מן התודעה כל אפשרות למשהו רע שיקרה וחיים בציפייה לטוב שאמור להגיע אלינו…

בינתיים (עד שהטוב יגיע…) צורכים כל שיכול להביא לנו את האושר באופן יותר מיידי. וכאן הכול הוא בר צריכה: ספרים, סרטים, מחזות, כורסת טלוויזיה, מטבח חדש, נסיעה לחו"ל, הרומן, או הסטוץ הבא ועוד ועוד… הכול 'עושה עיניים' ומבטיח להיות השגריר, אם לא הדבר עצמו, בדרך הארוכה אל האושר.

ולעומת הפנטזיות הילדותיות  הללו, ברמה הגבוהה של בגרות נפשית (הסתגלות למציאות כמות שהיא) – האדם תמיד צריך להיות מוכן לגרוע מכל (מבלי להיות מושפע מזה ברמה הרגשית). ואם הוא מצליח לצאת מן המצב הגרוע – עליו להוקיר פי כמה וכמה את הטוב שנפל לחלקו.

זו דרך בוגרת, עם פחות אשליות, יותר עם שתי רגליים על הקרקע; לצפות לרע, ולהעריך באופן אבסולוטי את הטוב היחסי שהצליח ליפול בחלקנו.

גישה זו מתאימה יותר למציאות 'חוקי מרפי' שאותה אנו פוגשים בכל צעד שלנו בחיים.

גבריאל רעם,

משנתו החתרנית של רונלד דיויד ליאנג

ר. ד. לאינג (1927- 1988) פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ומורד חסר תקנה בממסד הפסיכותרפיסטי והפסיכיאטרי.

כמה מלים על חייו:

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון. הוא התפרסם באותה השנה עם פרסום סיפרו הראשון: "The Divided Self" בספר זה הוא מעלה את התיזה שרואה  את ההפרעה המנטאלית כנוצרת  מהשפעה חברתית או השפעה של המשפחה. לאחר מכן המשיך לכתוב ספרים בעלי תוכן של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. בין ספריו:

 

"The Politics of Experience" (1967)

, "Knots" (1970)

"The Politics of the Family" (1976)

"Sonnets" (1980)

"The Voice of Experience" (1982)

לאחר לימודיו התגייס לצבא, שום שירת כפסיכיאטר, הוא עזב את הצבא בשנית 1963 ועבר למרכז טביסטוק, לונדון. בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 


בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 
הטרגדיה האישית של לאינג הייתה בזה שהוא התחיל את הקריירה שלו כפסיכותרפיסט וכפסיכיאטר, כלומר היה אמור להביא מזור ומרפא, והנה לאחר שהוסמך, מן הסתם גילה כי  בנפשו הוא פילוסוף קיומי, מורד, בעל משנה מהפכנית על מצב החברה ונפש האדם. והיותו פילוסוף מרדן  – עומד בניגוד מוחלט למהות של היות תרפיסט. מכיוון שלהיות  תרפיסט משמעו להיות בעיקר איש ביצוע בשירות הנורמות והאינטרסים החברתיים, בעוד שפילוסוף לא מנסה לתקן רק לשקף. כלומר הייתה אצלו סתירה קשה בין שליחות אישית ובין תפקיד שאותו הוא היה אמור לייצג מבחינת ההסמכה והמקצוע שלו. לו היה מתחיל כפילוסוף ורק מפתח את התיזה שלו – מצבו היה טוב יותר, שהרי עצם תהליך התרפיה הינו מלכודת חברתית על פי השקפתו (והשקפת זרם האנטי פסיכיאטריה, אליה השתייך ואותה ייצג, אבל עליה עוד בהמשך). וכך שהוא מצא עצמו בתוך מערכת ערכים ומוסכמות (פסיכיאטריה ופסיכותרפיה), שאת הבסיס שלהן הוא לא היה יכול לקבל מנקודת מבט הגותית. וכך ניתן להגיד שלאינג הפסיכותרפיסט שם רגל ללאינג הפילוסוף, שבתורו שם רגל ללאינג הפסיכיאטר… (דרך אגב, הוא לא היה הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט היחיד שהיה בבסיסו יותר פילוסוף מאשר פסיכולוג;  כמה מן פסיכולוגים ידועים היו כאלה: אריך פרום, ויקטור פרנקל).

למרות שכאמור, לא היה הוגה באופן רשמי, אלא פסיכיאטר – הוא היה הוגה, אבל לא סתם הוגה, הוא היה הוגה מרדן, חצוף, בוטה ומבריק ביותר. הוא לא ידע גבולות בהתקוממות שלו, הלך עד הסוף, מאשים את הממסד הפסיכיאטרי במזימות איומות, ומנמק זאת בנימוקים רדיקלים  ומקוממים.                 

הוא ייצג והיה פה לפגוע הנפש האומלל, שאמור לקבל עזרה מן הממסד הפסיכיאטרי. אך לתפיסתו, מצא עצמו נגרס בגלגלי שיניים חסרי אנושיות. והוא כמו בא להתנקם, כי  יחסו לממסד הפסיכיאטרי היה חסר רחמים; הוא קרע מעל פניו  את מה שתפס כמסכה, ועשה זאת באכזריות ובוטות בלתי רגילים.

הבעיה שלו הייתה שלא היה דבר זר יותר לרוחו מאשר מתינות, יחסי ציבור וכו', הוא יצא החוצה עם הדברים, וזאת בשם האמת הבוערת שבו, מקווה שזה יהיה מספיק, אך הוא נתפס כבוטה, חסר איזון פנימי ופרובוקאטור. הוא מרד אך היה נאיבי מדי לחשוב כי מרדנותו זו תתקבל וזאת מכיוון שהיא תעורר גלים אדירים שיהוו לו חיפוי, וזה לא קרה. והוא מצא שהוא משלם מחיר כבד בעבור מרדנותו; משלב מסוים, ככל שהמשיך לכתוב, כך נזרק יותר לשוליים, והתחיל להיתפס כאנקדוטה. (לממסד יש את הדרכים משלו לבודד את אלה שמאיימים עליו). אבל הממסד התחשבן איתו שנתיים לפני מותו, אז הוא הוצא מרשימת הרופאים הבריטית, בגין התנהגות לא נאותה (הוא נתפס כשברשותו מריחואנה). הוא נפטר בצרפת בעיצומו של משחק טניס, מהתקפת לב. בעת ההיא הוא נשוי בשלישית, אלכוהוליסט, צמחוני, מתרגל יוגה וסובל מדיכאונות חוזרים. 

משנתו:

רונלד דיוויד לאינג (נגטיב). ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

אז מהם עיקרי משנתו?  ובכן, אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר  'אינטליגנציה רגשית', שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי 'שיגעון', אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים, להסתגל לחברה שאינה נורמאלית.

לאינג עצמו, מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים  חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. ולדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו,  נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום אותו הם מכנים 'חיים' ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.

לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו 'חיים', אינו אלא מוות שקט, הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים – בחוץ. ובהקשר זה הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: "אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות"…

לאינג על שקר וסכיזופרניה: 

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים,  'זומבי'ס'; מתים חיים, היא אכן אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה 'שפויה ונורמאלית' של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.

לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים, או להבדיל, אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: "החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו". ושוב, משפט כזה, לו יבוא  מאדם שנתפס נורמאלי, יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ"ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: 'אורח חיים של שקר'. לדבריו זה כמו מחלה מידבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו.

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג  הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר. ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה, כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות; זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים, וזה השקרי של החברה. בשעה שהשפויים, ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי. 

והוא עוד מוסיף כי אם ייעלמו השקרים שמסביב, תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי, סביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.  (עוד על גישתו של לאינג לסכיזופרניה ולסכיזופרנים, בהרחבה, בהמשך). 

לאינג על הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. 

לאינג היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס.

תרומתו של לאינג לאנטי-פסיכיאטריה היא אנושית, קונקרטית ופסיכולוגית, בשעה שיתר השלושה, באו מנקודות מבט קצת שונות; פוקו רואה את הדברים למעלה, מרמה של תהליכים היסטוריים תרבותיים. סאס בא לזה מן האספקט הפוליטי, משפטי, מוסרי. גופמן (וגם שף) באים לזה מנקודת מבט סוציולוגית, ורק לאינג ניגש לשיגעון מתוך פרספקטיבה ישירה של הוויה של להיות משוגע. הוא למעשה מנסה להבין אותה מבפנים.

עם זאת גם הוא רצה להעביר את מרכז הכובד של ההסבר לשיגעון מאורגני לחברתי, למשל בספרו ,שפיות, טירוף שפיות והמשפחה" יחד עם אסתרסון –  הוא מנסה להוכיח כי הפרעות התנהגותיות יכולות לקבל הסבר משכנע על רקע המסגרת החברתית-משפחתית בה הן עוצבו. 

ובכלל, לר. ד. לאינג דרך חתרנית ומרדנית מאוד, לא רק לראיה של מחלת הנפש, אלא אפילו לראיה של היחס הכמו מקודש שבין הפסיכוטי לפסיכיאטר. הוא טוען שבכלל, בשדה הפסיכואנליזה קיימת התרחשות מופלאה; הפסיכואנליטיקאים טוענים כי הפסיכוטיים לא חיים בעולם האמיתי, אלא בעולם שהם עיוותו אותו לצרכיהם. וזאת על ידי העתקה, דפרסונליזציה ( חוויתי את עצמי – כבלתי ממשי), אובייקטיביזציה (התייחסות לזולת כאילו הוא חפץ). העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית. השלכה, (יחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו – לאחרים, ושל אחרים – לעצמו), היפוכים (של יצרים מסוימים, ליצרים הפוכים – בדרך של הסוואה), הכחשה (התעלמות של תכונות מסוימות והתנהגות כאילו הן לא קיימות) וכו'.

אך לטענתו, זה בדיוק מה ש(חלק מ) הפסיכואנליטיקאים עושים למטופלים שלהם; מתנהגים אליהם באותו האופן שהם טוענים שהמטופלים נוהגים. הם עושים להם דפרסונליזציה, (מתייחסים אליו בצורה מנוכרת, נעדרת את המימד האישי), הופכים את המטופל ללא ממשי, על ידי שהם מראים לו כיצד הוא חי בעולם מנותק, פנטזיוני, שונה מן היתר. ומתייחסים למטופל באופן לא אישי אלא כאל חפץ שצריך לטפל בו בצורה קרה ומנוכרת. לטענתו, הפסיכיאטר בא למטופל בדרך של חוסר התייחסות רגשית ודבק בכלים קרים ורציונאליים. לדבריו, הם מייחסים למטופל תכונות ומשאלות שהמטפל עצמו חש בעצמו אך קשה לו להודות בכך, ועל כן, הוא אך שש למצוא זאת במטופל. וכך מעבירים המטפלים למטופל פחדים ובעיות שלהם עצמם ומוצאים בו את אשר קשה להם להודות שקיים בהם עצמם. ובזאת הופך המטופל למעשה,  למטפל של המטפל,  משמש כשה לעולה, שעיר לעזאזל. כי על ידי הודאה בעוונותיו הוא כמו מאפשר למטפל לצאת נקי וחף מנוירוזות ומשאלות אסורות ומודחקות, שהרי עתה 'הקורבן' ( המטופל) מכפר על כך בעבור שניהם.  והמטופל, לאחר שהפנים את המסר הסמוי,  משוכנע שזה בא ממנו ומתנהג לפי "הנבואה שמגשימה את עצמה". לדברי לאינג, זהו מחזה אימים שבו מי שאמור לרפא הוא זה שמעצים (ואפילו אותי 'שותל') את ההפרעה, פסיכוזה, נוירוזה.

טענה זו היא אולי הטענה המרדנית והמרחיקה לכת  ביותר שניתן להטיח בממסד התרפויטי; כי אלה שמעבירים מסר תרפויטי, עושים זאת רק ברמה החיצונית, המילולית, אך ברמה התת קרקעית, (שהיא לא מילולית –  ברב המקרים) עובר המסר הסמוי ההפוך. כאילו הפסיכואנליטיקאי או הפסיכיאטר – הם מעין אימא פולנייה שלכאורה, רוצה רק טוב לילד, אך תוך כדי כך מעבירה לו את רוב החששות, החרדות, ותחושות האשמה שלה עצמה.

דרך ספריו -בעיקר  'האני החצוי' ו'הפוליטיקה של המשפחה'-  הוא התנגד בתוקף לגישה שבאה למטופל, 'עם כפפות על הידיים', ולומדת אותו דרך גיליון החולה שלו. הוא דגל בגישה של הזדהות. להתייחס לכאביו ומצוקתו ודרכם, לנסות ולהבין אותו.. סיפור אחד עליו מספר כי נערה סכיזופרנית אחת לא רצתה לדבר ורק ישבה בפינת החדר עירומה והתנדנדה כל הזמן. לאינג נכנס לחדר, הוריד את בגדיו והתנדנד יחד עמה שעות, ולאחר מכן היא החלה לדבר עמו לספר לו דברים. (כי בדרך הזו שהוא נקט בה, הוא בעצם יצר עמה דיאלוג של אמפטיה).

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rhythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".
John Clay's book: R.D. Laing: A Divided Self. . (pp. 170-171

ספר חשוב נוסף של לאינג במסגרת ה'אנטיפסכיאטריה', הוא "הפוליטיקה של הניסיון" שיצא ב-1967 ספר זה הנו אחד הספרים היותר קיצוניים שלו בעניין האנטיפסיכיטריה, כאן הוא קרוב מכל להשקפה מיסטית, נוסח ר' נחמן מברסלב, (בעיקר בסיפור: 'התבואה המשגעת') שרואה את הנורמאליים כמשוגעים האמיתיים ואת המשוגעים כנפגעי השיגעון של הנורמאליים וכבעלי הפוטנציאל האמיתי לנורמאליות אמיתית.

ב-1969 בספרו: "הפוליטיקה של המשפחה" הוא מפרט איך המשפחה מעוותת דרכי חשיבה והתנהגות של חבריה, ויוצרת קונפורמיות על בני המשפחה ולו במחיר מחלת נפש של החלשים שבה. והנה ציטוט אופייני: "יש כללים כנגד ראיית הכללים, ועל כן נגד ראיית כל הבעיות הנובעות מכניעה לכללים או לשבירתם".

וכך, מצטייר לאינג, כאחד המורדים הגדולים באחד מן הממסדים היותר מקודשים במאה ועשרים, הממסד הפסיכיאטרי. ובמה הוא מורד בעצם? ובכן, לאינג מורד ראשית באוטוריטה הבלעדית של הממסד הפסיכיאטרי על נפש האדם, ושנית הוא מורד במורשת הניכור שיש לממסד זה כנגד החוויה הסובייקטיבית של היות האדם יצור חי, חיוני ודינאמי. למעשה, הוא מבקר את הפסיכיאטריה על כך שהיא מתייחסת למצבים פסיכוטיים בצורה קרה ומנוכרת. ניגשת למטופל כאל חפץ ולא כאל משהו חי, שעובר חוויות חיות.

לאינג טוען כי פרויד בכלל ניגש לנוירוזה רק לאחר שהוא – הקפיא, ניתח, עיקר וקטלג אותה. לדבריו, עלינו ללמוד להתייחס להפרעה הנפשית כמשהו חי, שהוא חלק מאדם ולא רק לאחר שהוא הפך למוצג מנוכר במעבדת השכלתנות. הוא אינו שולל את פרויד, רק את חוסר האנושיות שבגישתו. הוא טוען כי הפציינטים מבקשים עזרה, מכיוון שברוב המקרים הם חשים כאובייקטים מתים ומנופצים. והנה הגישה הפסיכיאטרית דווקא גורמת להם לחוש עוד פחות אינטימיים וקרובים לעצמם, 'מוקפאים' על ידי נקודת המבט הפסיכיאטרית. 

לאינג על הסכיזופרניה: 

הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…).

תחום התמחותו של לאינג היה הסכיזופרניה והסכיזופרנים, ועל נושא זה נסב ספרו הגדול הראשון: "האני החצוי"; הוא רואה את התהליך של הפיכתו של אדם לסכיזופרן – כתהליך שמתחיל בהתעקשותה של החברה על התנהגות שהיא אך ורק נקייה וחיובית. התנהגות שלא מאפשרת ל'אני האפל' לבוא לידי ביטוי. ובחוסר יכולתו  להדחיק את האני האפל  – הסכיזופרן חש חוסר בטחון אונטולוגי. חש שיש בו משהו שהוא לא בסדר, משהו שלא דומה למה שחי לדעתו באנשים אחרים. ועל רקע תחושה זו,  הוא חש שונה, חש שאינו חלק מן העולם החברתי שסביבו, ואז במקום  ללבוש מסכה ולהרוג את האני הפנימי, (כמו שעושים יתר חברי ההמון השקט),  הוא מפצל עצמו לאני מזויף –  אותו הוא מציג  כלפי העולם, ולאני אותנטי  – אותו הוא מציג כלפי עצמו, ושאותו אינו מגלה החוצה. כאן מתחבר לאינג לפול טיליך (תיאולוג) ורולו מיי (פסיכולוג  אקזיסטנציאלי), בכך שהוא טוען כי מטרת הפיצול היא להוריד את סף החרדה. הוא מצא כי לאדם המציג את האני האמיתי שלו לחברה – ישנה צפייה שיש בה חרדה קיומית, מפני תגובה שלילית (אולי הוא לא מתאים, אולי הוא לא מגיב נכון, אולי הוא 'לא בסדר', אולי הוא 'לא שווה'). וכדי להפחית את החרדה הוא מונע מן האני האותנטי להיחשף. וכך, אם האני המזויף ידחה –אז זה לא נורא, כי  הוא יחוש פחות כאב. וכך, הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…). אפשר להגיד כי הסכיזופרן על פי לאינג, הוא אדם שעמדו בפניו שתי אופציות: א. לוותר על אני אותנטי. וב. למרוד. והוא בחר באופציית ביניים; לשמור על האותנטיות ואימוץ של אני מזויף- גם יחד.

כל זאת, לעומת האדם שמוגדר כנורמאלי, שמתעלם מן האני הפנימי ובוחר בעיקר באני המזויף. הסכיזופרן, לפי לאינג, עדיין תקוע בין השניים, כלומר במקום קונפליקט בינו לבין הממסד (מרידה) הוא לקח את הקונפליקט פנימה, בינו לבינו (סכיזופרניה). ואז ההפרעה נחשפת, תחילה בפני המשפחה ואז בפני הפסיכיאטר. ואז, בשני המקרים מתחיל הדבר הנורא, מתחילה הזוועה לפי לאינג; ברגע זה (ברגע שההפרעה או המחלה נחשפים), במקום שישטוף אותו, מצידם, גל של אמפטיה, הוא מקבל תווית, ומתחילים להשתמש בו. הוא, שהכריז על עצמו כבעייתי הופך בזאת, עבורם, לאפיק ניקוז נוח, (גם עבור המשפחה וגם עבור הפסיכיאטר); שניהם מנקזים (דרך הפער שבין האני המזויף לאני האותנטי) את כל שלא מתאים לאני המזויף שלהם עצמם. כלומר במקום לעזור לו באמת, יש להם בעצם אינטרס פנימי חבוי ועלום שהסכיזופרן ימשיך להיות כזה, מכיוון שבהיותו כזה הוא הופך להיות השעיר לעזאזל שלהם, דרכו האני שלהם, בו הם לא מכירים, מוצא ניקוז. וזה שהם מאשרים שהוא חולה ולא בסדר, רק עוזר להם להרגיש יותר טוב בתוך עצמם ורק מעצים את המחלה שלו.

אין ספק שזו הטחה מרחיקת לכת, רדיקלית, וחסרת תקדים בחריפותה, ובכך לאינג הופך למורד המורדים, כי אין דבר יותר פנימי ועצמי באדם מאשר חיי הנפש שלו, ומצד שני אין ממסד יותר מקודש וממסדי (לגבי חיי הנפש של האדם) מאשר הממסד הפסיכיאטרי. והנה בא אדם, שהוא  גם פסיכיאטר, גם פסיכותרפיסט, מוערך ובעל שם, ומורד בצורה בוטה וחסרת פשרות בממסד היותר שמור הזה.

כלומר האשמתו של לאינג  היא חצופה ביותר, זו האשמה כפולה; ראשית בכך שהם הופכים אדם שמנסה לשמור על ייחוד  – לחולה. ושנית, בכך שהם נותנים למחלה להתעצם במקום לעשות את מה שהם מתיימרים לו ומופקדים עליו וזה לטפל במחלה ולהבריא את החולה בה.

בסופו של דבר, לאינג מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה –בגדול, וכלפי המשפחה – בקטן, בכך שהוא טוען שתופעת הסכיזופרניה היא במקרה הפחות גרוע ראי שמשקף את הצביעות החברתית (שמעלימה את הרע והאפל שבנפש האדם ולובשת את הטוב -כביכול- מעליו כמסווה). ובמקרה היותר גרוע משתמשת בסכיזופרן כשעיר לעזאזל של האני האפל של האזרח המהוגן, אני אפל שלא יכול להגיע אצלו למודעות והכרה.

——————————————–

אמירות, אמרות וציטוטים:

"לכל אחד מאתנו יש קו גבול המבחין בין מה שיאמן לבין מה שלא יאמן. אך מה שאובייקטיבית לא יאמן נחווה לעתים קרובות כדבר של ממש. אני מעלה את האפשרות שזה, בעצם, המקרה הנורמאלי".

                                                                           ר. ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 51

"מה אמורים אנשים נורמאליים לעשות עם האנשים האלה, המוזרים מכל וכל, בלתי מתקבלים על הדעת, שלא מן העולם הזה, הרעים והמפחידים? מה הם האמורים לעשות להם? הם שולחים אותם לפסיכיאטר שאבחנתו, כפי שאומר בלוילר בצורה מפורשת למדי, היא השתקפות של לחצים חברתיים ותגובה עליהם, יותר  מאשר ביטוי לאמונה הנשענת על איזושהי תורה רפואית".                    שם, עמ' 53

"בלוילר נותן את התואר סכיזופרנים לאנשים מסוימים שהאנשים הנורמאליים מסתכלים עליהם מגבוה, מתרחקים מהם ומחשיבים אותם חולי רוח. אין הם מתרחקים מהם מפני  שהם פסיכוטיים – הם נקראים פסיכוטיים כדי להסביר, כביכול, כיצד הם כה בלתי מתקבלים על הדעת, וכדי להכשיר בחותמת של רישיון רפואי את החרם החברתי המוטל עליהם".

                                                                                שם, עמ' 54

"הפסיכיאטרים האורתודוכסים והפסיכואנליטיקאים – מעידים, ככל אדם אחר, שקשה להם ליצור קשר משמעותי עם חלק מן האנשים שבהם הם נתקלים. רוב הפסיכואנליטיקאים סבורים, בהשראת פרויד, שאנשים אלה הם "בלתי נגישים" מפני שהם כל כך נרקיסיסטים, חשיבתם כל כך מופרעת, רגשותיהם כל כך מבולבלים.

אולם – לדעת הפסיכואנליטיקאים – אפשר להתחיל להביא לידי כך שלדבריהם תהיה איזושהי משמעות אם משנים את מה שהם אומרים: חותכים באמצע, מפרקים, מחברים חלקים נפרדים, מסובבים, הופכים מעלה ומטה, פנים חוץ, פנים ואחור. המשונה הוא שהפסיכיאטרים מייחסים פעולות אלה  ודומות להן – דפרסונליזציה (חווית-עצמו כבלתי ממשי), אובייקטיפיקציה (התייחסות לזולת כאילו היה חפץ), ראיפיקציה (התייחסות למושגים כאילו היו דברים מוחשיים), סקוטומטיזציה (עיוורון פסיכולוגי לאזורים מסוימים בשדה התפיסה), התכחשות לדעות עצמו, הכחשה של חוויות ויצרים מפחידים, חוסר הבנה, העדר סימפתיה, העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית, התייחסות אל מה שקרה כאילו התרחשותו בוטלה, עיבויים (איחוד דימויים אחדים בדימוי מורכב אחר), השלכה החוצה (ייחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו לזולת), השלכה פנימה (ייחוס של תכונות הזולת ושאיפותיו לעצמו), היפוכים (של יצרים ליצרים הפוכים כדרך של הסוואה) וכיוצא באלה – למושאי הסתכלותם בעוד שהם עצמם פועלים פעולות כאלה על המושאים הללו". (שם). 

"הפסיכיאטריה האובייקטיבית נשענת על אמונות, לא על הביולוגיה. הביולוגיה בתור שכזאת איננה אלא תירוץ עבור הפסיכיאטריה האובייקטיבית. היא מציגה את עצמה כאובייקטיבית, או כשהיא אובייקטיבית בפועל, רק במידה שמועיל לפעול או להיות כך, למען המטרה הבלתי-אובייקטיבית של הטלת פיקוח על חוויה והתנהגות בלתי-רצויות. הפסיכיאטריה האובייקטיבית היא ניסיון בלתי-אובייקטיבי לפקח על אירועים שהם, במידה רבה, לא-אובייקטיביים, ולרסנם באמצעים אובייקטיביים".

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 47

"נורמאליות מאוד מחשיבה את האדם הנורמאלי שלה. היא מחנכת ילדים לאבד עצמם ולהיעשות אבסורדיים, ועל כן להיות נורמאליים. אנשים נורמאליים הרגו אולי מאה מיליון מחבריהם הנורמאליים בחמישים השנה האחרונות". 

"הם מעמידים פנים שאינם מעמידים פנים. כדי להצטרף אליהם עליך להעמיד פנים שגם אתה אינך מעמיד פנים. אם אתה זוכר, הישמר. שכח שאתה מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. שכח שלמדת לשכוח. הניתוק המושלם, כמו הרצח המושלם, לא התרחש מעולם. העמד פנים, והעמד פנים שאינך מעמיד פנים. אינך מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. מסוכן לא להעמיד פנים כשצריך להעמיד פנים שמעמידים פנים. אולי יותר בטוח להעמיד פנים שאתה מעמיד פנים. אך אל תעשה יותר מדי אירוני, אחרת תגמור כמו ניטשה.

הניתוק נעשה. אינך יודע שעשית זאת אחר שעשית, שכן מהניתוק משתמע שאינך רואה את עצמך עושה את הניתוק.

הצעד מושתת על אי ידיעה שנעשה צעד אחד לתוך העדר מודעות, הניתוק אינו יכול להראות לתודעה המנותקת.

אחרי סוג כזה של ניתוק האדם אינו יודע שהוא מנותק. הוא היה רואה בכך עלבון, אלמלא הגיחוך, אילו רמז מישהו שהוא אמנם מנותק. אולם בוא מסוגל לתקוף ולהרוס את כל מי שאינו מנותק כמותו, מי שזוכר ששכח, מי שמסוגל רק לשער שיתכן ששכח או שבודאי שכח.

אנו מזהים כאן את ההישג של גבולות אני נורמאליים מהסוג הרגיל".

                                        קולה של ההוויה, דביר, 1991, עמ' 174     

"אין דבר יותר סובייקטיבי מאובייקטיביות עיוורת לסובייקטיביות של עצמה".

                                                                     שם, עמ' 22

" 'אדם ללא מסכה' הוא אכן נדיר ביותר. אפשר אפילו להטיל ספק בקיום אדם כזה במציאות.. במידה מסוימת לובש כל אחד מסכה, וישנם דברים רבים שאיננו מתמסרים להם במלואנו. בחיים "רגילים" נראה שבכלל אי אפשר שיהיה אחרת".

                                                      האני החצוי, עמ' 71
"מצבנו הנורמאלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית".  שם.

“סוריאליזם הינו תועבה עבורי. מכיוון שהסוריאליסט עושה מכל דבר בדיחה. ואני מתייחס לחיים כטרגדיה".

"אני רץ בודד, אך אני רץ למרחקים ארוכים".

"עבודתי מפריעה לאנשים ואף אחד לא רוצה שיפריעו לו. הם לא לגמרי מודעים להשפעה שיש לעבודתי עליהם, הם רק יודעים שזה מפריע".

"החיים הינם מחלת מין מידבקת, עם מאה אחוזי תמותה"

The Observer, 3/17/1985 מתוך:

"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמאלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. לאינג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.

…"הנורמאליות' וההסתגלות'' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

  ר. ד. לאינג, "האני החצוי".

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמאליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. לאינג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6, 

"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך  החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסוים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל  הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום  לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה  של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האינרציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להיחשב ככלי  של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידיאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. לאינג

 

 

Long before a thermonuclear war can come about, we have had to lay waste to our own sanity. We begin with the children. It is imperative to catch them in time.

Without the most thorough and rapid brain-washing their dirty minds would see

through our dirty tricks. Children are not yet fools, but we shall turn them into

imbeciles like ourselves, with high I.Q.s if possible.

(Laing, R.D. 1990a. The Politics of Experience and The Bird of Paradise. London: Penguin

Books Ltd: p.49)

 

A little girl of seventeen in a mental hospital told me she was terrified because the

Atom Bomb was inside her. That is a delusion. The statesmen of the world who boast and threaten that they have Doomsday weapons are far more dangerous, and far more estranged from 'reality' than many of the people on whom the label 'psychotic' is

affixed.

(Laing, R.D. 1990b. The Divided Self. London: Penguin Books Ltd.

: 12)

 

We are living in an age in which the ground is shifting and the foundations are

shaking. I cannot answer for other times and places. Perhaps it has always been so. We know it is true today.

((Books Ltd: p. 108) 

 

They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game.

(Laing, R. D. 1974. Knots. Harmondsworth: Penguin Books Ltd.

: p. 1) 

There is no such "condition" as "schizophrenia," but the label is a social"

fact  and the social fact a political event”

R.D.Laing

“Top heavy apparatus of psychodynamics and cognitive psychology is at worst a fantasy and at best a metaphor”.

by Rom Harre [04.11.98} 

"What we call 'normal' is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection and other forms of destructive action on experience. It is radically estranged from the structure of being. The more one sees this, the more senseless it is to continue with generalized descriptions of supposedly specifically schizoid, schizophrenic, hysterical 'mechanisms.' There are forms of alienation that are relatively strange to statistically 'normal' forms of alienation. The 'normally' alienated person, by reason of the fact that he acts more or less like everyone else, is taken to be sane. Other forms of alienation that are out of step with the prevailing state of alienation are those that are labeled by the 'formal' majority as bad or mad."
–R. D. Laing, The Politics of Experience

 


 

——————————————————————————————————

ביבליוגרפיה:

בעברית:

הטרוף, שפיות הדעת והמשפחה  ר.ד. ליינג,/ א. אסטרסון. צ'ריקובר 1977

האני החצוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1978

קולה של החוויה, הוצאת דביר, 1991

 

באנגלית:

 

 

R.D. Laing – Creative Destroyer [ed] Bob Mullan [1997]. Published by
Cassell. London.

Roberta Russell and R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons in Love.
Hillgarth Press: New York.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts of a Journey Through Madness.
Free Association Books, London.

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study in Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self and Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics of Experience & The Bird of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics of the Family [and other essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice of Experience – Experience, Science and Psychiatry. Penguin Books.

R. D. Laing & David Cooper [1964]. Reason & Violence – A Decade of Sartre’s Philosophy 1950-1960. Tavistock Publications.

R. D. Laing & A. Esterson [1964 / 1970]. Sanity, Madness and the Family – Families of schizophrenics. Penguin Books.

David Cooper [1971]. The Death of the Family. Pelican Books.

David Cooper [1974]. The Grammar of Living: An Examination of Political Acts. Pelican Books.

הכתוב לעיל, לקוח מספרי: ''אאוטסיידרים ומורדים", בהוצאת ידיעות אחרונות.. 2006 .מאמר זה הנו צירוף ועיבוד של מספר קטעים עליו, המופיעים לאורך הספר.

 

התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים.


אדם נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו. למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו' וכו'.

בדרך כלל כל הרגשות הללו 'מרימים ראש' ומתחילים 'מתקפות טרור מבפנים' – לאחר שמשהו מבחוץ פצע את 'בעל הבית', פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את כל 'הדמונים' הללו (ספק עצמי וכו') והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרך כלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק, או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של אדם הנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היא זו? כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו, הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד, נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר על מלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחו לחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכל אחד מהם סוג של יצר הישרדות, כמו ה'גן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס. והשאלה תמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמת התמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מאוד מכובסת, היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומות בזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל, ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים: התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות… ).

אך גם אם נסכים שאכן יש פה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנו זה רק מתחזק.

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגש ולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולת הרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מיד זה מכניס אותנו לעולם בו הוא השולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנט שלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצם ההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לבין הרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילה תחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן האויב רוצה שנשאב לתחום השליטה שלו, כי שאיבתו לזירה האישית שלו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגם גורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא 'בעל הבית' השולט.

. כלל ראשון, לא להישאב לזירה של האויב, כי שם, ב'מגרש הביתי שלו', הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדות כ'מילה מכובסת', ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמון המשתולל והמתקיף שבתוכנו – שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הוא החזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריך כוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעלים לשמש ולאויר – מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיה מן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעה רגשית את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מה מזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה – שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היא שנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהם שואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות.

וכאן אני מגיע לתובנה הראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים של האדם פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב וכך להתגבר עליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לא להתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת של ההתעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מיני משבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם, תוקף אותו, מבקר אותו וכו'.

הבעיה היא שכשאנו מותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודד או להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכן כשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלק וישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינות וקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות. כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחק סקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחות של הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזו שככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאב יותר.

וכפי שחוסר התייחסות למשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשית במקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה, איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריה עוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלם מגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוח כדי להתעלם, הרבה יותר קל לעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלת בעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנע מעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשה להוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ"ל בגמילה מהתמכרות; הקושי של 'לא לעשות'.

כדי לעשות כל שהאדם צריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטה עצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת, השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחות לעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות – כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית, זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוח מודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישיר ליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסים לעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו, הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדברים בעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובה המיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאים לפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו. כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הם תמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים של ספק עצמי, רגשות אשמה וכו'.

התעלמות היא תגובה לא טבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיב בהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמו כדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגו השליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובה הראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאת למשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיו לתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקא אז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותר ממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלש בגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאיין בגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמו חזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קיר ההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשות ועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אם אתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אז בסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ו לרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאת מהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחת למזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוי של המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית, לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורק כשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ו להתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבוד על עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אז אולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים על שלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנות שמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי – “איזהו הגיבור הכובש את יצרו").

על האדם לאמן את שרירי ההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם 'כוחות החושך' (הספקות העצמיים, רגשות האשמה, חוסר האונים וכו') שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדם שלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר 'כן'.

-כוח ב', או מר 'לא'.

-כוח גימל לא אומר, הוא אינו מתייחס.

-הכוח הראשון זכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה (הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד 'לא', למנוע, לבלום להפנות את הגב. כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהם הוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כי הקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא.

הכח הנייטרלי אינו מעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק של האלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוך ההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

-השנייה מצליחה לבלום אותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה'לא' מחזקת את הכוחות המערערים, מעצם ההתייחסות.

-ורק השלישית מצליחה לא להיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, 'לא להיות שם' עבור ההשפעה השלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

( ולסיום, עצה: קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובה ביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושא ההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק…)?

שלושת מצבי האני.


או: מי 'אני'? איזה 'אני' אני? והאם 'אני'?


סוגיית ה'אני', היא אחת הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור, מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זה אותו אני וכו.

זיגמונד פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.

חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.

הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:

 

'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur. People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

 

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.

א. אני בזמן עבר:
זה אני שמבין את עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.

ב. אני בזמן הווה:
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני המודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר.

ג. אני בזמן עתיד:
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. החלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.

האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למים, והמים יכולים להפוך למוצק (קרח).

האויר הוא פוטנציאל למים, כפי שהמים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.

אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.

הזהות שלך, אם כן, היא האני ההיסטורי שלך.

כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.

חסר כאן מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.

שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלושה. מי חסר? האש.

– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,

– מים יש לנו, זה האני המתהווה,

-אויר יש לנו, זה האני הפוטנציאלי.

– ומה שחסר זה האני של האש.

האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.

ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).

וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:

האני הראשון אומר: אני הוא זה שחווה את חייו.

האני השני אומר: אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות ביחס לחייו.

האני השלישי אומר: אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.

והאני הרביעי אומר: אני הוא זה שבוער את חייו.

——————————————————————————–

גבריאל רעם.

12.8.200

מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA

http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009

לראות את הנפש


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 162


——————————————————————————–


בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".


19.4.2003

גבריאל רעם.

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.