אישה ובנה.

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי – צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב. תמיד שם.
תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.
שכחו, איך רק אתמול היה תינוק מחותל. אבל עכשיו הרי האתמול איננו, אתמול לא היה, והרגע הזה מולך במוחשיות בהירה וניצחת.
נראה כאילו האתמולים שהיו, נפלו אמנם קורבן למוראות הזמן, אבל העכשיו הזה  ניצל מכל מה שהיה. כה ברור כי העכשווים האתמוליים היו רק חזרה, אולי גנרלית, והיום זה היום. הוא לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להשאר.
וכל הזמן שניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר, צוחקים ומאושרים.
ברגע הזה בו חלפו צוחקים – הכל היה יצוק ומקובע. לכל תחושה עזה של תמידיות;
היא לעולם תשאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר ואפילו יזדקן חלילה.
רגע שביר, כה שביר. הרגע הזה, ליד סניף הדאר הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו שלהם – הכל נע, הכל זז, הכל שוקע. לאט.
2.1.2006