אישה ובנה.

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי – צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב. תמיד שם.
תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.
שכחו, איך רק אתמול היה תינוק מחותל. אבל עכשיו הרי האתמול איננו, אתמול לא היה, והרגע הזה מולך במוחשיות בהירה וניצחת.
נראה כאילו האתמולים שהיו, נפלו אמנם קורבן למוראות הזמן, אבל העכשיו הזה  ניצל מכל מה שהיה. כה ברור כי העכשווים האתמוליים היו רק חזרה, אולי גנרלית, והיום זה היום. הוא לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להשאר.
וכל הזמן שניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר, צוחקים ומאושרים.
ברגע הזה בו חלפו צוחקים – הכל היה יצוק ומקובע. לכל תחושה עזה של תמידיות;
היא לעולם תשאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר ואפילו יזדקן חלילה.
רגע שביר, כה שביר. הרגע הזה, ליד סניף הדאר הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו שלהם – הכל נע, הכל זז, הכל שוקע. לאט.
2.1.2006
                              

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות  ופעמיהם למחוזות חדשים אך לא היא. אין פניהם לשום מקום מלבד לקראת סופו של כלי הרכב עצמו.…
View Post

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור…
View Post

מוקפים שנאה

  אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות. אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה…
View Post

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים. האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה…
View Post

החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין…
View Post