ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.
הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו”ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.
ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.
כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם ‘קרע’ המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.
והרי החדשות: “שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס”. “חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני”. ,מהומות עקובות מדם בבירה”. “באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם”. וזהו סוף החדשות.
אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.
כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?
הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: ‘בשביל מה להתאמץ”? “אין טעם”, “האם זה שווה טרחה”?
שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.
המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.
בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: ‘אחרי המבול’.
זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: ‘תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי’, ‘זמנך עבר’, אומר האין.
השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?
* * *
“המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל”.
אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ’ 61
Gabriel Raam