אנו חושבים שאנו רואים כיום את המציאות בצורה פחות משוחדת, עם פחות דעות קדומות מאשר פעם, אך האמנם? למעשה הראיה שלנו של המציאות שאמורה להיות מדעית, ואובייקטיבית, הנה רחוקה מאוד מכך, הראיה שלנו הנה חד קוטבית, במקום להיות דו קוטבית.
אנו רואים בעיקר דרך ההתניה של האונה השמאלית של המח. תפיסתה את העולם היא תפיסה קווית, הראייה הקווית הנה ראיה של פס צר, וכל מה שלא נופל בתוך הפס הצר לא קיים. או לא ראוי להתייחסות. . גישת הקו היא גישה לינארית, שרואה את החיים כפס צר של התקדמות ונסיגה. נסיקה ונפילה. זוהי גישה גברית, צרה, חד סיטרית, (אין בה דיאלוג), שלוקחת בחשבון רק כיבוש או מפלה. ואין שום דבר בצדדים; לפי גישה זו החיים הם רק פס צר שצריך להתקדם בו מהר או הרבה ואוי למי שנותר מאחור או חלילה נסוג בקו אחורה. הכל הוא 'גשר צר מאוד' ואין כלום בצדדים. כך למשל במדע, המדען מתייחס רק למה שנמצא בתוך הפס הצר של מומחיותו והיתר לא מעניין אותו, לא רלוונטי והוא גם לא מוטרד מאיך הקו שלו נפגש עם קוים אחרים.
לכל אדם המקצוע שלו, והוא רואה את העולם דרך הפס הצר של המקצוע, סופר רואה את החיים דרך סיפורים של בני אדם, פסיכולוג דרך הבעיות וחוסר האיזון שבחייהם, הפוליטיקאי דרך אידאולוגיה שאמורה לפתור את כל הצרות וכו' וכו'. הקוים השונים לא מתאחדים, הם רק חותכים זה את זה, עולים זה את זה. אין קשר בין ראיית הסופר לראיית הפוליטיקאי. וכשמסתכלים על כל הגישות הללו ביחד זה נראה כמו קולאז'; באלגאן אחד גדול.
ראיית העולם הלינארית רואה, כאמור, רק קדימה ואחורה; השגים (קדימה) וכשלונות (מחזיר אותנו אחורה). הצדדים, העומקים ומה שלמעלה – לא נכללים בתוך ראיית המנהרה הצרה של ראיית העולם הלינארית. זו ראייה שאין בה התפרשות, שיתוף, הכללה, רגיעה של לתת לדברים להיות. אין התרככות, אלא רק את הקשיות של לשעוט קדימה ורק קדימה, ומה שלא נותן לי להתקדם מפריע לי, ומה שלא נמצא בתחום של להתקדם או להפריע – לא קיים כלל. 'צר עולמי כעולם נמלה'. בעולם כזה האדם לא קיים ככלי קולט או מכיל, אלא ככלי שמוריק את עצמו ומוציא מעצמו החוצה וקדימה. כל קיומו בא לו על ידי התנועה, והתנועה היא בקו אחד, ישיר.
בעולם של קוים אין התמזגות, (שני קוים מסתלסלים זה מסביב לזה), יש רק קוים שחותכים זה את זה (מאבק כח), או קוים שנעים במקביל זה לצד זה (ניכור).
החיים לפי הקו הם פס ייצור. ומחוץ לפס הייצור אין כלום. כל שאנו יודעים זה הפס והפס הצר כל החיים.
הראייה הקווית הינה רציונלית, מתודית, חסרת דמיון ומעוף. לעומת הראייה הזאת קיימת הראיה של האונה הימנית של המח; ראייתה היא ראייה אלכסונית. בתפיסת עולם קוית העיקול, או האלכסון, נתפס כסטיית תקן. אך בטבע שום דבר אינו קווי. בטבע התקדמות היא לא התקדמות אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קוית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום שהיא צריכה להסתלסל סביבו, כשהוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי. (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).
הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. כך שהקו הישר מייצג יקום גברי שהתיפקוד שלו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשים שהתיפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.
האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות המבוססות על עובדות מדידות, היא הגיונית עושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים. והיא עוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.
האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן, היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. היא יצירתית, אמנותית וכו'. רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות. והיא משתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.
האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. והעובדה שעל כל שמאלי אחד ישנם תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה השמאלית בתרבות שלנו על פני זו הימנית. תברותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית שלה מוח, על חשבון המחצית הימנית.
התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח בגלל ששם מצויים כישורי קריאה, כתיבה, דיבור וחישוב כמותי. וזאת על חשבון פיתוח האינטואיצה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב.
את הדיאלקטיקה הזו שבין ראיית המציאות כקו או כאלכסון, ניתן לראות בסיפרה שבע. שם רואים קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. עם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הגברי והלינארי, במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו…
אך צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסויימת, ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך אם נאפשר לשני הקוים המרכיבים את הסיפרה שבע להמשיך עוד ועוד נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.
ואם נחזור למיקטע של הסיפרה שבע, ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני, נמצא שביחסיות הזו שבין שניהם נמצא היחס שבין הבטה שרואה את הנשמה של הדברים (אלכסון) והראייה שרואה רק את מראית העיין שלהם (ראייה לינארית).
המציאות האמיתית נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא לא הפוכה למה שגלוי ולרוב (בעולם לא מושלם זה שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי, היא מצויה באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, אלא קצת בצד, קצת ליד. בעצם ב45 מעלות. ולכן כל כך קשה לראות אותה, כי היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך.
המציאות הנסתרת היא קו קטן בשולי הדברים.
פיזיקת הקוואנטים היא שינוי מרענן מבחינה זו, כי היא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של המציאות האמיתית, ולא סתם מציאות רוחנית או נפשית, אלא מציאות פיזיקלית, אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך פיזית. היא גילתה שכשבאים למדוד את החלקיקים הסאב אטומיים, (חומרי היסוד של כל חומר חי) הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. אך המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חילחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בקו ישר כאילו לא הייתה פיזיקת קוואנטים.
ובחזרה לאלכסון; אנו רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות היא חיה במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמלית הקשה, הנוקבת – מופנית אליה, מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו, עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. וזאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות, מחפשת דברים שניתן למדדם, ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזים עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו'.
(מזכיר לי את ההקדמה לסיפרו של אריך קסטנר : "שלושים וחמישה במאי" שם הוא מספר שההשראה לכתיבת הספר לא הגיעה אליו. אז הוא שכב על השטיח וחיכה בשקט בשקט שתיכנס דרך הדלת, והיא מרחרחת, כשהיא רואה שהוא זז, היא מיד נעלמת. אך הוא עושה עצמו ישן, מזוית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא ממש לא מעוניין, מביט בעניין בתיקרה, וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו… הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר).
ההסתכלות הקוית צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. כובשת עוד שטח. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות, היא פסקנית חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. הראייה הקווית שונאת חללים, מרווחים ובכלל את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות. (כשמוציאים מן המילה: 'עובדות' – את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה: 'עבדות', ואכן אם יש יותר מדי עובדות והן מולכות בקוים ישרים מידי – אנו נעשים עבדים שלהן).
אך הראייה האלכסונית אוהבת מאוד חללים, חוסר וודאות, ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא ינתן לה מקום היא תיעלם. וזאת בניגוד לראייה הקווית – היא לא יודעת לכפות עצמה, צריך להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.
במפגש בין שני בני אדם, מפגש שבו הם לא נותנים מקום האחד לשני ולא מאפשרים לחייו הפנימיים של הדובר השני לבוא לידי ביטוי ורק מפגיזים את הזולת בעובדות מוגמרות וקשות – במפגש כזה הם רואים האחד את השני דרך קווים ולא דרך אלכסונים.
הראייה הקוית היא אוטומטית ומכניסטית; פלקטית, חוגגת בראשי חוצות, היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי, מבחינה זו, הראייה האלכסונית של המציאות הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. חיים בשוליים, נושאים את אבוקת הראייה האלכסונית בשקט. לעתים במחתרת, אך לא יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי אחרת יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של הרואים מעבר למה שמקובל. מה שהם רואים לא יכול להפוך לפומבי, כי אז קו האלכסון משתנה והראייה האלכסונית משתנה והיא כבר לא אלכסונית (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).
וככל שאנו הופכים לחברת יותר מוחצנת ופומבית, (חברה שאם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר – זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר אודות כולם וכלום אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך המבט האלכסוני של המציאות ימצא יותר בנסיגה ובגלות. כיום הראייה האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; היא שייכת לאנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. ראייה כזאת גם מאכלסת שירה, היא קיימת בסוגי אמנות חדשניים. בדרך בה תינוקות, כלבים (ובעלי חיים) – רואים את העולם. ובצורת הראייה של מיסטיקנים, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות ועוד.
הראייה האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד"ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי – גירשה מקירבה את צורת ההסתכלות האלכסונית – סופית.
הגישה החברתית רואה את אופי המבט האלכסוני של אינדווידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים בדרך מסויימת וחד משמעית לראות את המציאות, כך דרך ראייה זו הופכת לקוית יותר. אך למעשה זה לא אפשרי לראיית מציאות אלכסונית שתישכון ביותר מאדם אחד, בזמן נתון. כשראיית מציאות כזאת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זה אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שראיית מציאות לא שגרתית חיה בקולקטיב, בקבוצה היא מייד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית. לנו, בקבוצה נדמה כי זו אותה ראיית מציאות שנשא האינדווידואל הקודח בליבו ובמוחו, אך ברגע שזה נודד לנחלת הרבים,זה כבר לא אלכסון, זה קו. (ראה בהקשר זה את המאמר של אחד העם: "כהן ונביא").
ראיית מציאות מסויימת נחשבת לנכונה אם רק אם היא ראיית מציאות שהיא נחלת כולם, כשהיא בראשי חוצות, כשכולם מאשרים אותה. אך למעשה אז היא כבר מזמן לא ראייה אלכסונית של המציאות. היא רק ראייה אמיתית, פולחת וחודרת, כשיחיד עדיין נושא אותה עמו, בליבו בשקט במסתורין, ועליו לעשות זאת כמה שיותר זמן, כי ברגע שהוא מעביר זאת לרבים והם מנסים לראות את המציאות כפי שהוא ראה אותה, ברגע זה היא פסקה מלהיות ראייה אלכסונית.
——————————————————————————–
"גלילאו. מכיוון שהמדע המודרני קבע לו כעקון תנועה ישרה ללא גבול, ולא תנועה מעגלית, הוא אינו יכול עוד להיות גשר לאלוהים".
סימון וייל, "הכובד והחסד", הוצאת כרמל, עמ' 162
Gabriel Raam