{ספר שלא קיים בדפוס}. מסות מן היקום המקביל

ספטמבר 22, 2012
11 minute read
No comments

http://www.ucpress.edu/books/pages/5185.html

הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).

——————————————————————————–

חלק א’: כלא המעגל
כל חיינו אנו מאמינים כי יש לנו יכולת בחירה ובעזרתה נוכל להגשים כמעט כל דבר, או לפחות הרבה. קשה לקבל שחיינו הם אולי תסריט כתוב מראש, ובו אנו נעים כמריונטה. עושים מה שהיינו אמורים לעשות. ואולי גרוע מזה, עושים כל הזמן אותו הדבר: אותן הטעויות, אותן הבחירות. חושבים שעכשיו למדנו והנה אנו עושים מה שעשינו תמול שלשום וכו’.

(פירוט והרחבה בנושא האדם וגורלו במסה הבאה:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/easyrider.html ).

אנו מאמינים כי חיינו הם קו לינארי, וכי אנו מתקדמים כלפי העתיד. הקו שמאחרינו הוא זה שהשארנו מאחור, ועכשיו ישנה אפשרות חדשה והיא מצויה בקידמת הקו, במקום בו לא היינו עדיין. חלק גולמי, או אפילו ‘טבולא ראסא’ אותו אנו יכולים עכשיו לעצב. כל יום חדש הוא דף נקי עליו ניתן לכתוב דברים שלא נכתבו על הדף של אתמול. (רעיון החיים כקו ישר- פותח על ידי אריסטו והגישה הנוצרית-יהודית).

קשה לקבל שאולי הדף כבר כתוב ואנו רק חוזרים על צורות המלים שכתובות שם.

ואולי יותר גרוע. אולי לא רק האינדווידואל חוזר על מה שעשה בחייו, אולי כל בני האדם, כמין אנושי – רק ממחזרים בחייהם את מה שבני אדם עשו קודם; אותן המלחמות, אותן הבריתות, אותם ההשגים. והכל אולי רק חדש ברמה הטכנית, אך, ברמת המהות, היו דברים מעולם ואין חדש תחת השמש, כפי שכתב או אמר קוהלת:

“א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים. ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. ג מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש. ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם. ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת. ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה”.

קוהלת פרק א

הרעיון שמבטא קוהלת ידוע גם בשם: ‘החזרה הנצחית’. הקונספט עצמו היה קיים כבר במצריים העתיקה ופותח על ידי פיתגורס. ומופיע בדת ההינדו, כ’מחזוריות קוסמולוגית’, ובכתבים העתיקים שלהם, הוודות, כתוב כי לוקח טריליון שנה כדי להשלים מחזור אחד… (המדענים בימינו מעריכים כי היקום הוא בן 14 ביליון שנה). הוא קיים גם בבודהיזם, שם מדובר על עניין הגלגולים והקארמה. עניין החזרה הנצחית מתבטא ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, שיצליח לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות.

התיאוריה הבסיסית של רעיון החזרה הנצחית טוענת כי הזמן הוא נצחי, אך ישנה כמות מוגבלת של פעולות ביקום, כך שכל הארועים והמאורעות יתרחשו שוב ושוב לנצח.

ליקום אין מצב סופי אליו הוא אמור להגיע, הכל מחזורי. והכל סובב סביב אותם מצבים וללא מטרה. זמן הוא מעגלי, כעבור כמה זמן הנקודה החדשה חוזרת לאותה נקודה בה הייתה קודם. דהיינו, כל שעשינו חוזר על עצמו. שוב ושוב.

הסימבול של הגישה המעגלית לזמן היא הנחש הבולע את זנבו. האארובורוס. זהו גם הסימבול האלכימי של החזרה הנצחית.

http://www.crystalinks.com/ouroboros.html

והאלכימאים של ימי הביניים היו מודעים לרעיון זה.

נסיון לתאר זאת נעשה על ידי הפילוסוף והפיסיקאי מימי הביניים, 1643, תומס בראון שכתב על כך את הדבר הבא:

And in this sense, I say, the world was before the Creation, and at an end before it had a beginning; and thus was I dead before I was alive, though my grave be England, my dying place was Paradise, and Eve miscarried of me before she conceived of Cain. (R.M.Part 1:59)

רעיון זה גם הגיע לכתבים של פרדריך ניצשה. הוא קורא לזה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen הוא פגש אותו אצל היינריך היינה. שסבר שיכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם אותו תהליך חשיבתי כשלו. וכי הדבר נכון לגבי כל אדם על הפלנטה.

הגישה שלו לרעיון זה היא בשתי רמות. הרמה הראשונה מופיעה ב’מדע העליז’, ופיתוח קוטבי שלה, מצוי ב’כה אמר זרטוסתרא’.

ברמה הראשונה, (ב’מדע העליז’) הוא מתייחס לזה כאל רעיון ‘מטיל מורא ומשתק’ –כלשונו. הוא כותב כי העול של רעיון זה הוא המשא הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת (das schwerste Gewicht).

What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: ________________________________________

This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything immeasurably small or great in your life must return to you-all in the same succession and sequence-even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned over and over, and you with it, a grain of dust.

-Nietzsche

מתוך ‘המדע העליז’.

מה שכתוב בקטע, שאמנם הרעיון מזויע, אך זהו גם אתגר עבור האדם המציאותי; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. זה אומר שהאדם ויתר על הפנטסיה והוא רואה את החיים כמות שהם, ומכאן הוא יכול להתחיל לחיות באמת. מתוך מה שישנו. זו גישה של הגיבור הטראגי, הוא מתחיל להיות דמות בעלת ממדים ונפח אמיתיים, רק ברגע שהוא גם רואה וגם מקבל את הטרגדיה של חייו – כמציאות. הגיבור הטראגי האמיתי מאמץ את גורלו, כפי ששחקן טוב מאמץ את תפקידו ככתוב בתסריט. וכל שהוא רוצה זה לשחקו בצורה המהימנה, המלאה והאותנטית ביותר.

(המאמר: ‘החיים כטרגדיה’:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/tragedy.html )

כלומר, לפי רעיון זה, אנו שחקנים. ואל לנו לשאוף לתפקידים שלא נכתבו עבורנו. עלינו לקבל את התפקיד לתוכו נולדנו, ומרגע זה לשחק אותו בצורה הכי אותנטית ומלאת מוטיבציה.

בספר אחר שלו, ‘כה אמר זרטוסתרא’ רעיון זה מקבל פיתוח. זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: ‘רגע זה’. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת. זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על כך עם גמד שרוכב על כתפיו. שניהם עובדים על הסוגיה הזו של שני הנתיבים הנצחיים; האחד נוסע אחורה, השני קדימה. וזרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: “האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף”? הוא חושב שאם הכל כבר עבר בנתיב הנצחי, אז אומר שהכל כבר היה קיים קודם, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. וכאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית. שהכל כבר קרה בעבר, וימשיך לקרות שוב ושוב לנצח.

זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. ניצשה אומר כי הזמן הנו מעגלי. ולכן הכל קורה שוב ושוב. זה טבע המעגל, האדם כל הזמן יסיים, היכן שהתחיל.

עד כאן החלק הראשון של רעיון החזרה המתמדת אצל ניצשה, ועד שנגיע, בהמשך, לפיתוח רעיון זה ברמה אחרת, אצלו. הבה ונתהה על הרעיון עצמו וננסה להרחיבו ולהעמיק בו.

את הרעיון הזה של החזרה המתמדת ניתן לתפוס בשלושה אופנים, שלוש רמות: ביולוגי, פסיכולוגי, פלנטרי.

1.ביולוגי: כל שבני האדם עושים זה להוליד עצמם כדי שאחרים יולידו עצמם וכן הלאה. זו הרמה היותר נמוכה מבין השלושה, הרמה הביולוגית. גם אנו וגם בעלי החיים מפיקים תוצרת כדי שזו תפיק תוצרת והתוצרת היא ההפקה של תוצרת נוספת, שגם זו מפיקה את אותו הדבר. אנו חיים כדי להוליד ואז נעלמים מפס הייצור.

2. פסיכולוגי: כל מה שהאדם עושה בחייו, חוזר בתבנית מעגלית ויקרה לו שוב ושוב. (אלא אם כן יוולד מחדש). החיים הרגילים, הם חיים החוזרים על עצמם. זה שהיה הוא שיהיה. אלה חיים הלכודים בתוך עצמם. מעגל שהולך וסובב בתוך המעגל של עצמו. האדם חוזר על אותן הטעויות, חוזר לאותן מערכות היחסים, הולך וממחזר את אותן התבניות, שוב ושוב.

כל הזמן נדמה לו כי המעגל הולך להפתח לספירלה או לפחות לשמיניה, אך הקו חוזר פנימה לתוך המעגל ההדוק של כלא חייו. (ניצשה).

3. פלנטרי: כל מה שקורה על כדור הארץ יקרה שוב ושוב. אנשים אחרים, אותם התפקידים. (אוספנסקי-גורדייף).

פ. ד. אוספנסקי

ג. ג’. גורדייף

לטענתו של גורדיייף, אנשים נולדים לתוך תפקידים (roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. כל הזמן אותו המחזה. (לדבריו, מצב זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר). ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה, הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו’. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו’, במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות, זה אותו התפקיד.

הכל אותו הדבר; כאילו הכל קפא, אין התפתחות פנימית, ברמה המהות. רק תבניות קבועות, לתוכן נולדים אנשים חדשים המשחקים את אותם התפקידים. השינויים רק בחיצוניות, בלבוש של הדברים, בקוסמטיקה. בטכנולוגיה. אך במהות הם נותרים כשהיו.

“עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב’עבודה’, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.”

(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ’ 256-7)

לפי גורדייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד(role) זה או אחר בקולקטיב מסויים.

וכך אדם, לפי המשפחה והגנטיקה, כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles).

מה שגורדייף טוען כאן הוא, שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם – נקרע (ואכן חוט חייו של האינדווידואל אכן יקרע) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי.

וכך יכול לקרות שלאדם מסויים תהיה תחושת ‘דה ז’ה וו’; כאילו הוא ‘כבר היה בסרט הזה’, הוא חש שמה שקורה עכשיו כבר קרה לו קודם. גורדייף טוען שאולי זה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. אולי זה הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי ל’דה ז’ה בו’ הזה, לתחושה הזו שזה כבר קרה פעם.

לפי הרמה השלישית, הפלנטרית – האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו.

בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים.

חלק ב’: ההמלטות מכלא המעגל המחזורי
עד כאן הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם ניטשה וגם גורדייף (ויחד עמו, או בעקבותיו, תלמידו אוספנסקי) – מציעים מפלט מן הכלא המעגלי. והמפלט הוא רעיון ה’אובר מנטש’, העל אדם- לפי ניטשה. ורעיון ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית – אצל גורדייף-אוספנסקי.

גם ניטשה וגם גורדייף טוענים כי המרחק בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ויתר בני האדם- גדול יותר מאשר המרחק הקיים בין בניי האדם, כלל, והקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות – המלטות מן החזרה הנצחית.

אצל ניטשה, זו כאמור לידת ה’אובר-מנטש’, העל אדם. ואילו אצל גורדייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.

וההמלטות תבוא, כאמור, וראשית לכל, עלי ידי הכרה במציאותה של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז אפשר להגיע לרעיון ההמלטות מכלא החזרה.

ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות ‘העל אדם’, ה’אובר מנטש’ הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:

הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל ‘עכשיו’. מסביב לכל ‘כאן’ מסתובבת הספינה של ‘שם’. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא”.

מתוך ‘כה אמר זרטוסתרא’

עבור ניצשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת – הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה’אובר מנטש’. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם מטאנויה.

metanoia:

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

גורדייף אומנם נתן לרעיון זה מבע, אך מי שפיתח רעיון זה בצורה הרבה יותר מורחבת היה אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו: ‘חייו המוזרים של איבן אוסקין’.

Strange tale of Ivan Osokin

שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת 1915

שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב. וגם הוא, כניצשה, האמין כי על האדם לברוח מן הכלא של החזרה המתמדת. בעוד ניצשה מדבר על לידת ה’אובר מנטש’, אוספנסקי מתייחס לזה דרך האנלוגיה של התעוררות מן השינה התודעתית.

מעדיות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולינס, תלמידו המסור, עולה שכל שעניין אותו בימים האחרונים, זה עניין החזרה הנצחית. ועליו הוא דיבר כמעט ללא הרף.

חלק ג’: לסיכום
גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות).

וברעיון זה הם אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. כל אחד כפרט, והמין האנושי –ככלל.

שניהם מציעים דרך רדיקלית. לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא וודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוייה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש. ועבר שימוש ושימוש חוזר, על ידי אחרים.

ניצשה מציע את האפשרות של ה’אובר-מנטש’. וגורדייף (ואחריו אוספנסקי) מציע את האפשרות של לידה מחדש ברמת התודעה (הערת התודעה).

“To evolve we must move from being human re-actors to being conscious creators”.

Louis Majors

***

גבריאל רעם, 22.1.2006

——————————————————————————–

* מקורות וכתבים על רעיון החזרה הנצחית:

1. ג’ימס ג’ויס בFinnegans Wake מבסס את הסיפור על החזרה הנצחית. הוא מתחיל אותו באמצע משפט, והספר מסתיים באמצע משפט. וכך נוצר מעגל שבו לסיפור אין התחלה ואין סוף.

http://erg.ucd.ie/arupa/ouspensky.html

2. ג’ויס הושפע מGiambattista Vico (1668-1744), פילוסוף איטלקי שהציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית. גישה זו מופיעה בעבודה העיקרית שלו: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. ואז מתחיל המחזור מחדש. ג’ויס מזכיר את שמו פעמים רבות ב’קשתו של פיניגן’. כולל המשפט הראשון:

“by a commodius vicus of recirculation”.

3. מילן קונדורה בסיפורו: ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’. משתמש במונח החזרה הנצחית לעתים קרובות. אפילו השם מרמז על הקלות של לא לפרוץ לתחום חדש, אלא לחזור על אותם הדברים כל הזמן.

4. רעיון החזרה הנצחית מופיע גם בסרטים, למשל בסרט משנת 2001 עם קוין ספייסי, קיי פקס. רעיון זה מופיע לקראת סוף הסרט.

• 5. הסרט Groundhog Day שביים הרולד ראמיס מובסס על רעיון זה. לדברי הבמאי, ספרו של אוספנסקי, ‘החיים המוזרים של איבן אוסקין’, השפיע עליו ביותר. הנה דבריו:

While not the original inspiration for our film Groundhog Day, was one of those confirming cosmic affirmations that we had indeed tapped into one of the great universal problems of being… P. D. Ouspensky suggests the antidote to the existential dilemma at the core of Groundhog Day: that trapped as we are on the karmic wheel of cause and effect, our only means of escape is to assume responsibility for our own destiny and find the personal meaning that imparts a purposeful vitality to life and frees us from the limitations of our contempt.

5. גם המלומד הרומני, מירצ’ה אליאד, כתב על כך.[

6. אלברט קאמי, מתייחס לזה במסה שלו: ‘המיתוס של סיזיפוס’, כשהוא כותב כי אותו הסלע צריך להיות מועלה שוב ושוב לאותה הגבעה. זה בדיוק רעיון החזרה הנצחית בצורה מאוד גראפית.

על המושג החזרה המתמדת באופן כללי:

http://www.reference.com/browse/wiki/Eternal_return

http://repetition.freeservers.com/cycle.html

http://repetition.freeservers.com/repetition.html#First

——————————————————————————–

ניצשה על החזרה הנצחית:

http://personal.ecu.edu/mccartyr/great/projects/Adams.htm

http://www.pitt.edu/~wbcurry/nietzsche/nrecur.html

http://www.geocities.com/danielmacryan/nietzsche10.html

3. הקפיצה הגדולה

Gabriel Raam

יוני 28, 2020
1 minute read
No comments

לא יעזרו לכם כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה – הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה. גבריאל רעם

27.6.20

אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא שחלקיקים תת-אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת: לנוע לאט ומהר, לכיוון זה ולכיוון אחר, להיות ולא להיות. עובדה זו מזכירה חידת זן, שבאה לפורר את הוודאות הרציונלית שלנו. קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטיים: ברגע שבודקים אותם בגלאי אלקטרונים או בקרן אור, החלקיק התת-אטומי מיד “בוחר” ומתקבע באחד מן המצבים האפשריים שלו. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר אבל כשנכנס מבוגר פתאום כולם יושבים במקומם ומשחקים בשקט.

פירוש הדבר הוא שאין אפשרות להבין את הדברים “כמות שהם לעצמם”. כשהתודעה הרגילה מנסה לבודד ולהבין מאורע חי ועכשווי, היא מקפיאה את הדינמיות הייחודית שלו, ומצמצמת אותו למגבלות זווית הראייה שלנו.

לא תיתכן הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. בתודעה הצרה הרגילה אפשר להבין אולי את הצד הסטטי, המת והחיצוני של דבר מה, אך לא את הצד החי והחוויתי שלו. התודעה הרגילה תהפוך את מושא הבדיקה למשהו מת וסטטי, מה שיאשר לנו שהכל בעצם מדיד, הכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו.
העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים
כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית או התקדשות, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע למה שצריך לעשות. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים, לחוות במקום לחשוב, לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית, לחיות מתוך משמעות, לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, או שאינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים הללו אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אף אחד מהפעילויות הללו (או אפילו כולן ביחד) לא יביאו אדם ישן לכדי התעוררות.

כמובן שקביעה זו נשמעת יומרנית וגורפת מדי, אך השאלה “איך להגיע לשם” אכן מסבה נזק למחפש. העולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים!

כל התרגילים הנהדרים הנם עדות לצורך של המחפשים למיניהם להאמין שיש מה לעשות, ושכל מה שמפריד בין הישן ליקיצתו הם הדברים שהוא לא עשה עדיין, מחמת הבורות או חוסר תרגול. עם אמונה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה שאי אפשר לגשר על התהום בין שינה לערנות בעזרת עשייה, אלא רק בקפיצה קוונטית.

העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין דרך להגיע אליה? ובכן, ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין “איך” – יש “מה”. או שאתה שם, או לא. תרגול מנוגד ל”היות”, להוויה. או שההוויה קיימת או שלא, ולא יעזרו אלף תרגילים ואלף סדנאות מפונה ועד לוס אנג’לס.
קרלוס קסטנדהשום דבר לא השתנה בך
המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את ספרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, “מציאות נפרדת”. כך כתוב בעמוד האחרון:

“דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו.

‘אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב’, הוא אמר לבסוף. ‘עם זאת, כעת יש לך הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להיאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך לחלץ את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת’.

הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו.
‘שום דבר לא באמת השתנה בך’, הוא אמר”.

ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את ספרו.
להיות או לא להיות
כך שיש כאן בעיה. המעבר מפה לשם, משינה לערות, אינו בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא בעצמו מהפך, הישאבות אל רמה מעל, קפיצה קוונטית.

עשייה אינה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אך מצב תודעה ערני יכול להשפיע על עולם המעשה. הדיאלוג בין השניים אינו לינארי, אלא קוונטי.

לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: “לעשות”. ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של “להיות” (או “לא להיות”), וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה לא יכולה להבין. הרי מבחינתה הדרך לצאת מן המלכוד הוא על ידי עשייה, לימוד, ותרגול, על ידי “איך” כלשהו. אם נאמר לאדם המכני שכל “איך” רק משקיע אותו במצבו, תהיה זו עבורו סתירה לוגית מהותית שאין דרך מוצא ממנה – מלבד רק ברמה שמעל.

זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. או שהיא אצלך או לא ואין דרך ביניים. חונכנו להאמין שהכל בר שינוי, אדם יכול להגיע למחוז חפצו אם יש לו הטכנולוגיה המתאימה. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של אדם שחונך במסגרת הקיימת – כלומר כולנו. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו. הגישה שאומרת שתכונותינו הן תולדה של גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת שאף מאיימת על כל המערך הקיים.
שלושת המעגלים
ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have המדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. Do היא הגישה המכנית, הלינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הרדום. Have הוא האליל שאותו עובדים שוכני רמת Do.

הסופר, ניל דונלד וולש (“שיחות עם אלוהים”) רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל ההוויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם “יהיה לנו” (אהבה, כסף, זמן וכו’) – אזי נוכל “לעשות” (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו’) ואם נעשה נוכל “להיות” (מאושרים, שמחים, אהובים וכו’). דינמיקה זו, מן הצריכה דרך העשייה אל ההוויה, היא פרי תפיסה מוטעית. התודעה הערה יודעת שהעשייה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה.

שייקספיר שוב צדק: “להיות או לא להיות, זו השאלה”, ולא מה לעשות ומה לצרוך. למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו.
האלכימאים לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב ישפע ממנה. השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשייה היא פעילות, אך השפה של ההוויה – היא קפיצה קוונטית.

3.לחיות פעמיים

Gabriel Raam

אוקטובר 13, 2012
2 minute read
No comments

חלק א’: תפיסת כפל המציאות בזוהר ובחסידות:

1.בזוהר:

ניתן לבוא ללימוד הזוהר בדרכים שונות. אחת מן הדרכים היא להבין ששתיהן מדברות על חשיפה של מציאות נסתרת.

ההתייחסות למציאות כבעלת שני רבדים, נסתר ונגלה, קיימת לא רק בספרות הזוהר וב-קבלה, אלא בספרות המיסטית למיניה. אך היא בולטת במיוחד בספר הזוהר.

הזוהר רואה את העולם הנגלה כקליפה המכסה על העולם האמיתי. והעולם האמיתי הוא הסוד. אך אין זה סוד סגור לחלוטין, כזה שאינו בר השגה. הזוהר מתייחס לסוד כאל רובד דינאמי בתוך המציאות. רובד שהוא הבסיס, המהות והגלעין של העולם. כפי שכתוב: “אין העולם עומד אלא על הסוד”. (1)

הזוהר רואה את העולם כעולם שבו סתום וגלוי מתערבבים זה בזה. ועל המחפש אחר המציאות האמיתית לחדור דרך הגלוי, כדי לגלות את הסתום. והגלוי אינו סתם קליפה, אלא מקור לבעיות וצרות, שאם לא חודרים דרכו, הן משתלטות על האדם, כפי שכתוב בזוהר, ח”א, סד ע”ב: “למדנו, הקב”ה סתום גלוי. גלוי הוא בית דין שלמטה. סתום הוא מקום שכל ברכות שורות עליהן, וכל שהם בגילוי – אותו מקום של בית הדין שורה עליו מפני שהוא מקום בגלוי, ואותו הנקרא ‘רע עין’ שולט עליו, והכול הוא בסוד עליון כמו למעלה.”

עולם הקבלה מייצג גישה שגורסת כי היקום הסובב אותנו מורכב משני רבדים, שתי מציאויות; זאת הגלויה לעין וזאת הסמויה. למרבה הפרדוקס, המציאות הגלויה, מהווה חלק זעום מאותו יקום ובנוסף, מציאות זו מהווה תוצאה של היקום הסמוי מן העין – המציאות האמיתית. והיקום הסמוי הוא שמשפיע עלינו, לא היקום הגלוי. הזוהר, הספר החשוב ביותר של זרם הקבלה, עוסק בתורה, אך נותן לה פרשנויות שמציגות אותה באור אחר.

תורת הסוד של הקבלה גורסת כי קיים פער בין הכרתנו לבין האמת. המשימה העיקרית של תורת הסוד היא הבנת ההבדל בין תפיסתנו לבין האמת, וחשיפת המציאות האמיתית.

התפיסה האנושית יוצרת אשליה של ניתוק העולם. אין אנו רואים את המציאות האמיתית. המציאות האשלייתית היא ‘ארץ טמאה’ בגלל ריחוקה מהקב”ה. המציאות האמיתית היא ‘ארץ קדושה וארץ ישראל’.

הזוהר רואה את התורה כדרש ורז ואת תפקיד המקובל, כמגלה הסוד. העלילה החיצונית בתורה, היא ‘הסיפור הקטן’, בעוד שהעלילה הפנימית היא ה’סוד הגדול’.

“‘הסיפור הגדול’ חבוי בעומקן הנסתר של מילות התורה וסיפוריה או מצוי על שפתי מילים אלו מחכה לנשיקה של המקובל כדי לצאת מן הפנים לחוץ מן הסתר אל הגילוי. גילויו של הסוד אינו מעשה חשיפה פומבי, שכן חשיפה פומבית תהיה הריסת הארוס, פגימה במהותו והוזלתו. גילוי הסוד בזוהר הוא כגילוי האינטימי שבין האוהבים, ועל כן מדגיש הזוהר כי גילוי הסודות נועד לקהילת אובי התורה, שאלהי מכוון הגילוי ודרכה הוא נושא פרי”.( 2)

כל הזוהר כולו למעשה סובב סביב גילוי הסוד. עולם הזוהר עצמו מצוי בין שני קטבים ביחס לסוד. קוטב אחד הוא שכחה מלאה של הממד הסמוי. זהו מצב של חוסר מודעות או התעלמות ממנו, מצב שבו שרוי רוב העולם. הקוטב השני הוא הפיכת הממד הסמוי לגלוי. במצב זה הכול הוא כבר סוד. זו מעין ספירת מלאכים. הדרגה הגבוהה ביותר שמצב התודעה האנושי יכול להגיע אליה. בין שני אלה מצוי הסוד ומצב הסוד מורכב מריקוד בין הגילוי לכיסוי. מצב זה נושא בחובו מתח ניגודים שמעצים את מצב התודעה למקסימום. כי אסור להחמיץ שום סימן, שהרי כל רמז וכל שבב של איתות יכול לכוון אל הממד הסמוי.

למעשה, הזוהר מחייב את לומדיו והחפצים בתורת הסוד, להקדיש עצמם לגילויו. והוא גם יוצא נגד אלה שמסתתרים מאחרי מסכות של מקצוע, התנהגות נאותה, לאומיות וכו’ כי כך הם מסתירים את האמת. עוד כדי שהוא אפילו מקלל את מי שמסתיר את הסוד במקום לגלות.

הזוהר גם עושה הקבלה מעניינת בין גילוי הסוד ובין התעוררות, ובין אי מודעות לקיום הסוד ולרעיון השינה. אדם שאינו ער לסוד הוא אדם ישן. עולם שהסוד נעדר ממנו הוא עולם ישן. ואז אין החייאה של המציאות על ידי הסוד. הסוד הוא כמו מים חיים המחיים את הקרקע היבשה של המציאות. והזוהר די נוקשה וחמור לגבי זה, הוא לא רואה את זה רק כחוסר מודעות, אלא כהתעלמות ואף כהתכחשות, לחובתם להעיר את המציאות.(3)

ועל כן הזוהר אף מתרה ביישנים ומודיע להם כי מרה תהא אחריתם אם לא יתחילו לחשוף את הסוד הטמון במציאות לכאורה.(4) ההתראה או הקריאה הזאת (הבאים מר’ שמעון בר יוחאי, המורה הדגול, מכרוז שמימי ומקולה של התורה) גם מציירים את תודעת בני האדם, כשרויה בתרדמה, אך גם מאשימים את בני האדם בחוסר רצון להתעורר. (כמעדיפים תודעה ישנונית).

הזוהר גם ‘מתחשבן’ עם קבוצות שונות בתוך הישנים, למשל עם המשכילים והחכמים, שאמורים לדעת משהו אודות רובד הסוד ומתכחשים לו. הוא קורא להם: מגמגמים. ונראה שהזוהר מצפה מהם להיות חלק מן הגייס של מגלי האמת ולא אלה שעוזרים לה להיות במחבוא. (5) כלומר, לפי הזוהר, הסוד אינו רק עבור המיסטיקנים שהוציאו עצמם מן הכלל, אלא הם בגדר חובה לכל אדם משכיל וחכם (בימינו: אינטלקטואל).

ומה שמעניין בזוהר היא לא רק עצם ההתייחסות לסוד, אלא גם ובעיקר הדרך בה הזוהר מגלה אותו. אין כאן צלילה והליכה לאיבוד בתוכו. כל הזמן שומרים על חוט מקשר בין רמת הנגלה לרמת הנסתר. לא בורחים מן הפשט, דרך הרז ודרש, לעבר הסוד. אלא משתמשים ברמה הקודמת כמדרגה לרמה הבאה. כפי שנאמר בזוהר: “דרגא על דרגא סתום נגלא”. כלומר: מדרגה על מדרגה, סתום וגלוי. הרמה הגלויה אינה משהו מיותר לעיקר, אלא היא ההתחלה שלו. והעוצמה של גילוי הסוד שואבת מן ההשוואה המתמדת בין המקום ההתחלתי של הכיסוי למקום הסופי של הגילוי. במעבר בין שניהם נוצר מתח ניגודים שמטעין את מגלי הסוד בטעינה ובהתרוממות רוח שאותה הם ממשילים לאש הבוערת בהם.

מי שמצליח להיכנס לרמת הסוד, משול למי שבידיו אבן יקרה, מצד אחד אל לו לתת אותה למי שאינו ראוי, שלא מצוי ברמה הנכונה. אסור לו לגלות את הסוד רק מכיוון שאין לו את היכולת לשמור אותו בתוכו. ומצד שני מוטלת עליו החובה לגלותו למי שראוי לכך. (וכך שוב אנו מוצאים את אותו מתח ניגודים, שמצאנו בין הפשט לסוד. ועכשיו הוא מצוי בין היכולת לשמור אותו מפני זה שאינו ראוי לבין זה שראוי).

המחשה לגילוי מופרז של הסוד מבלי לבדוק בציציות, מצוי בזוהר בפרשת לך לך. המספרת על סיפור כפר טרשא, שבו כולם עוסקים בסוד. בצורה גלויה ופתוחה. (ללא סוד). וקצפו של רבי שמעון בו יוחאי יוצא עליהם בשל כך. ואחד ההסברים לכך נעוץ בעובדה כי הסוד לא יכול להיות פרוץ וגלוי לכל דכפין. יש לנהוג בו כבאוצר חבוי.

וכאן אנו מגיעים לאנלוגיה שהזוהר מרבה להשתמש בה ביחס לסוד. ארוטיקה. יחסי גבר אישה. גילוי הסוד, משול בזוהר לגילוי הערווה. והמפגש בין התודעה לבין הסוד משול למגע מיני. ניתן להמשיל זאת לאישה נחשקת שכולם רוצים את חסדיה, אך עליה לשמרם לבעל הרמה הגבוהה, זה שיש לו את מפתחות האיכות והתודעה הנכונה, כדי שתרשה לו להגיע אל שורש מיניותה. אישה שמניחה לכולם לחוות את מיניותה, היא מופקרת. מה שמיד עושה את הסוד לזול.

וכך, צד אחד של הסוד הוא הסתרתו מפני הלא ראויים, כמו הסתרת גופה של אישה, מפני זה לא ראוי לחסדיה. והצד השני הוא ביכולת לגלות אותו. וכמו שההסתרה צריכה להיות לא הרמטית ונוקשה, (כי יש כאלה שראויים), כך גם גילוי הסוד, הוא צריך להיות עדין והדרגתי, כהסרת בגדיה של אישה טרם קיום יחסים: ניתן להמשיל את בגדי האישה ללוגיקה. היא מעין לבוש שמסתיר את הבשר העירום של הסוד. וצריך לרכך את הלוגיקה, כדי להיות מסוגל להסירה ולהגיע למפגש חוויתי וארוטי עם הגוף שמתחת.

2. בחסידות:

הטענה הזו, כי העולם אינו כפי שאנו תופסים אותו, עברה מן הקבלה לחסידות. לפי החסידות, כל מה שקורה לאנושות הוא כמו הצגת תיאטרון, שבה קיימת עלילה חיצונית, ועלילה פנימית. בעלילה החיצונית, מה שקורה לדמויות במישור הפעילות הפיסי, הוא כיסוי של מה שמתחולל בנפשותיהם, ושם המציאות האמיתית של המחזה. זהו תיאטרון מוזר, לפעמים תיאטרון אבסורד, אנו מרומים על ידי התפאורה ועל ידי העלילה. ואנו חייבים להבין את מצבנו ואת המלכודת בה אנו נתונים. כולנו שחקנים במשחק שאת פשרו וחוקיו איננו מכירים ואיננו יודעים.

וכך גם בהיסטוריה האנושית, מה שקורה בספרי ההיסטוריה הוא לא מה שקרה לאנושות ולאנשים באמת. כי המציאות האמיתית, היא המציאות הפנימית. אנו מולכים שולל על ידי השתלשלות המכאנית של הדברים, לא מודעים לזרם הדינאמי הפנימי שגרם להם.

לפי החסידות, זה לא שהעולם האמיתי נסתר על ידי מציאות שמכסה אותו, אלא אלה אנחנו התופסים את המציאות האמיתית תפיסה שגויה, מלבישים מעליה מציאות חלופית. זו תפיסת המציאות שלנו שיוצרת את הפער שבין ההכרה לבין המציאות. הפער בין המציאות האמיתית לבין ההכרה נוצר בגלל העיוות שאנו מעוותים את מה שאנו קולטים מן המציאות. תפיסה זו שהיא בסיסית בחסידות, קרובה ביותר גם להגותו של עמנואל קאנט, המציאות האמיתית הנסתרת מעינינו. והמציאות בה אנו חיים, היא מציאות שכלית והיא מציאות מדומה. ולפי החסידות, (חב”ד בעיקר) אנו חייבים לחשוף את הישות המצויה מאחורי הקלעים של ההסתר, להסיר את התחפושת שהעולם מתכסה בה. והתהליך של גילוי המציאות הנסתרת, מתואר בחסידות כ-‘מעבר מהיש אל האין’.

כל גישת הסוד של החסידות והקבלה, באה לידי ביטוי מדויק, יפה ורדיקלי בסיפור של ר’ נחמן מברסלב: ‘התבואה המשגעת’: (בצירוף הערות הבהרה).

“פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה”,

(כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ):

“יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ”ל”.

(כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך):

“אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך”.

(כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמאליים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמאלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמאליים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל).

“על כן בודאי נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים”. (6)

אז מה נאמר כאן? ובכן ברמת העומק, סיפור זה מדבר על כך שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר’ נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר’ נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, ‘תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע’. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיוון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.

כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.

רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ יעקב יוסף.

והנה בא ר’ נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.

והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונאלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.

ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.

בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).

עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת, האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה? או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.

ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון שקיים בגישות מיסטיות אחרות. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער, על ידי עבודה עצמית. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) –שעל ידיה האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, ‘המשוגעת’ – אל תוך מציאות אמיתית, שפייה…

מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. לפי החסידות, העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.

הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר’ מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו’ זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.

עמדה זו של ר’ נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו דרך מקורית מאוד, עמה אפשר לנסות ולהבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.

חלק ב’: מציאות המיסטיקה (הרחבה של גישת הזוהר והחסידות לעניין הסוד).

אז מה אומרות לנו הגישות הללו? מה אומר ר’ נחמן בסיפורו והחסידות והזוהר? שיש צורך בתודעה מיוחדת כדי לחיות את החיים.

לגישתם, היחס השגור לחיים כאילו החיים נמצאים מעל פני המשטח שבו הם מתרחשים, מחמיץ את החיים האמיתיים. ולחיות אותם באמת, זה לחיות כמו כורה; שיודע שההתרחשות האמיתית היא מתחת לפני השטח. צריך לכרות אוזן כדי לנסות להיות מודע, למה שקורה למטה, עד שבסופו של דבר – המודעות למה שקורה במעמקים, מתגברת על הסתמיות של מה שקורה למעלה.

האדם שחי באמת, חי פעם אחת במה שקורה, ופעם שנייה במה שיכול לקרות, צריך לקרות, או עומד לקרות. ויודע שאם לא ישים לב למה שלא מביא עצמו למודעות הרגילה – יפספס את החיים, או שהחיים יפספסו אותו. כי החיים האמיתיים לא מתרחשים במישור הזמין והקל להשגה. הם סמויים ונסתרים, כמו כתב סתרים בתוך מכתב רגיל, כתב הכתוב בדיו בלתי נראית. החיים הם סוד שרק תודעה מיוחדת יכולה לשים לב אליו. מה שנקלט מיידית על ידי החושים וההיגיון, שייך לחומרים הלא מהותיים של הקיום.

האמת של הקיום, החוכמה של הקיום, הליבה של הקיום, המהות של הקיום – לא יכולים להיות זרוקים לעיני לכל. זמינים למי שבמקרה עובר בדרך.

הם במקום אחר.

וכדי למצוא אותם צריך לדעת לקרוא את המפה. אחרת, או שלא מוצאים או שהולכים לאיבוד, כפי שקרה לשלושה מתוך הארבעה שנכנסו לפרד”ס: בן עזאי ובן זומא, אלישע בין אבויה (אחר). ורק ר’ עקיבא יצא בשלום. (מקור: תוספתא מסכת חגיגה (חסדי דוד) פרק ב הלכה ג’-הלכה).

ואכן, החיים הם פרד”ס (פשט, רז, דרש וסוד) והסוד, שהוא הליבה והעיקר של החיים, מיועד למי שלא מוכן להסתפק בפשט. ולפעמים זה בא בהבזק. לרגע קולטים משהו מן המישור הסמוי ומיד זה נמוג.

והאדם המחפש את הליבה, את החיים האמיתיים, קשוב לכל הבזק יודע שאם לא יהיה ערני, אם לא יהיה קשוב. אם לא יגייס כל שיש לו כדי לשים לב לרמז הראשון, אזי קצה החוט שיכול להוביל אותו אליה, עלול להשמט מידיו, ואז הוא צריך לחכות להבזק הבא. אך גם בין הבזק להבזק הוא כל הזמן בודק, מחפש רמזים. לאדם הקשוב והערני אחר המציאות הנסתרת, כל דבר מספר משהו.

ניתן לראות את זה היטב, בתחום של שפת הגוף; גופם של אנשים מאותת האחד לשני, מה מתרחש בליבם, בקרבם. מה הם רוצים, מה הם מרגישים. אך כה קל להתייחס למובן מאליו, למלים שיוצאות להם מהפה. המלים זה הפשט. הרז והדרש זה הגוף, והסוד זו האמת הרגשית שהגוף מבטא, ורוב בני האדם מתעלמים ממנו, לוקחים אותו כמובן מאליו, כסתמי, כדבר שהוא סוף לעצמו ולא התחלה לעולם החדש והמסתורי של הרגשות.

למשל, הזזת כסא אחורה בזמן שיחה, לרוב נתפסת כהזזה של נוחיות. אך למחפש אחר הצופן של החיים האמיתיים, הזזת כסא זו יכולה להיות נקודת כניסה לממד שלם של התרחשויות אמוציונאליות שעשויות להיחשף כתוצאה מפענוח ההזזה התמימה הזו. וכך בכל. הכול אומר, מדבר, הכול מספר. העולם שורץ סיפורים. אך צריך את האוזן, אך בעיקר את הקשב הפנימי כדי לשמוע אותם

ועל האדם הרוצה להתכוונן למישור הנסתר – להפוך לצייד. עבורו, חייו, הם חיי מרגל וסוכן חרש, המנסה לגלות את הסודות של המציאות בה הוא חש זר וגולה. המציאות הגלויה היא גלות עבור הצייד של החיים הנסתרים. הוא חש בהם זר, מחכה למצוא איתות, סימן אודות האמת.

הוא אכן צייד, אך גם לוחם ומרגל. כל רגע בחייו מוקדש ללוחמה. מלחמה בשגרה, בסתמיות בהרגל. כל אלה מאיימים להפיל עליו שינה. ולהפיל אותו מלוחם קומנדו שנמצא על גבול מחוז החיים האמיתיים – לאפסנאי הסופר ציוד.

הוא לא חי חייו מהנאה להנאה, אלא ממשימה קרבית אחת לשנייה. שוכב במארב, סביבו חושך. הוא עשוי להירדם או לשקוע בפטפוט עם חבריו למארב. ועל כן, כל חושיו ערים, כל כולו שלוח קדימה, לצדדים, מעליו מתחתיו. הוא מצוי היכן שהוא איננו. הוא שולח את כול כולו אל מה שרחוק ממנו, כדי ללכוד את זה המאיים להתרחש כל רגע. או מתרחש והוא אינו יודע על כך.

אנשים בדרך כלל קוראים לחיים הללו – שמכוונים למה שמעבר למה שמוחשי, ורגיל ונגיש – מיסטיקה. אך אולי המיסטיקה הזאת היא היא נשמת החיים, וכל דבר פחות מזה, הוא חיים מתים.

אנשים רגילים לחשוב, שמיסטיקה היא אקסטרה של החיים הרגילים. ואולי המיסטיקה היא החיים? לא מה שמעבר, אלא המציאות, ואילו מה שאנו קוראים לו מציאות, היא אולי עטיפה אשלייתית, עטיפה התפלה לעיקר.

יכול להיות שפעם המיסטיקה הייתה החיים הרגילים, ולאט אט הלך האדם ונרדם לעיקר, והיא נהדפה לשוליים. מה שפעם היה חלקם של אלה שהיו ישנים, אטומים וכהים מדי מכדי לחיות באמת, הפך היום ללחם חוק של כולם. והחיים עם האש בבטן, ולהבה הפורצת מהראש, הפכו למשהו שהוא ספק חלום, ספק הזיה, ספק משהו שלומדים אותו במחלקות מיסטיקה באוניברסיטה, ובקבוצות העידן החדש.

ובמקום האש ולהבה, הסכמנו להתפשר על נזיד העדשים, על ליקוק הדבש ועל אכול ושתה. זו תרבות ההנאה, המקריבה הכול למולך האושר. אך צייד המציאות הנסתרת, לא חי בקצב תרבות הרייטינג. הוא נע לקצב של תוף אחר.

עבורו המציאות, היא תרשים שמוסתר על ידי מציאות המאייה של היומיום, על ידי הבינוניות של הנורמות שהמציאו בני האדם. והוא מנסה לפתח מיומנויות תודעה כדי לפענח את התרשים הזה. לעיתים הוא קולט שברירים וחלקיקים, ומנסה לצרף אותם יחד, כדי לקבל מושג מה באמת קורה, ברגע שהוא הצליח לקבל הבזק של מה באמת קורה שם – הוא מאושר. זו הפעם היחידה שהוא מאושר.

חלק ג’. רובד הגלוי ורובד הסמוי (הרחבה על עניין המציאות הסמויה).

מה שראינו עד כה, כי לפי החסידות והזוהר, לא מספיק לחיות את החיים פעם אחת, צריך פעמיים; פעם אחת עובדתית ופעם תודעתית. רק כך מגיעים אל הרובד בו מצויה חווית החיים.

כדי לחיות באמת, גישת הזוהר והחסידות דומה לגישות מיסטיות אחרות, בכך שהטענה היא שלא מספיק פעם אחת, צריך פעמיים. דומה לראיה; שהרי כדי לראות באמת, לא מספיק פעם אחת, צריך שלוש פעמים; פעם להסתכל, פעם להביט ופעם להתבונן ואז רואים. (ובכלל, המונח ‘ראיה’ והפועל ‘לראות’, משמש תדיר מלה נרדפת ליכולת לחדור את תוך המציאות. ולגלות את שגנוז בה. וכדי לראות באמת צריך לאמץ דרך מיוחדת להפעיל את העיניים, לא את העיניים עצמן אלא תשומת הלב הפנימית שהמתבונן יוצק לתוך מעשה ההתבוננות. זה אשר עושה את ההסתכלות וההבטה – לראיה).

וכפי שאין די בעצם האקט המכאני של הפעלת העיניים, כדי לראות – כך אין די בעצם האקט המכאני של להתקיים – כדי לחיות. יש לאפשר למכניזם גבוה לבוא לידי פעילות. מכניזם שמתייחס ולוקח בחשבון את שסמוי, את שלקחנו כמובן מאליו בפעם הראשונה.

ואם ראיה היא דימוי אחד, אזי מכונית היא דימוי נוסף. מכונית יכולה לנוע, מתוך שתי סיבות, סיבה אחת היא הטופוגרפיה האקולוגית בה היא מצויה והסיבה השנייה היא המנוע שהופעל בקרבה. הסיבה מאפשרת למכונית לנוע אם יש ירידות, ואז היא נעה (בדרך כלל כלפי מטה), אם יש עליות, היא תקועה. וכך חיי ההזדמנות והמזל (חיי הצעירים); החיים שלפניהם הם כמו גלישה בכביש בעל שיפוע חד כלפי מטה; המכונית גולשת מטה בכוח האינרציה והשיפוע של הדרך, אין למכונית, כוח חיים משל עצמה והיא נתקעת כשאוזלות ההזדמנויות. או בגיל העמידה, שאז השיפוע כלפי מטה הופך, כאמור, לשיפוע כלפי מעלה. אך כל הזמן קיים בפנים מנוע שניתן להפעילו, וזו הסיבה השנייה; כשהמנוע פועל היא כבבר לא נעה, היא כבר יכולה לנסוע מתוך מניע פנימי ולא זקוקה לאקולוגית הגיל, ההזדמנות, או המזל. ואז היא נוסעת אל מטרה, למרות העליות (גיל מתקדם, חוסר הזדמנויות, או קשיים בחיים).

וכאן אנו מגיעים להבדל נוסף בין נסיעה בגלל כוח החיים החיצוני (שיפוע הדרך) ונסיעה בגלל מנוע פנימי (התעוררות הממד הפנימי באדם): בנסיעה בגלל מנוע, אין די בנסיעה עצמה, יש צורך בכוח רצון ומודעות של מישהו שיסיע את המכונית לאן שהוא, (אחרת היא תתנגש במכשול). לשון אחר, יש צורך בנהג. ונהג זו תודעה ערה ומודעת לעצמה. בעוד שבנסיעה שנובעת מתנאי הדרך, אין צורך בנהג. ההבדל בין נוסע לנהג, שנהג מודע לדרך, הנוסע נותן לדרך להוביל אותו.

כשהנוסע אינו מתייחס למכונית כפסיבית ולדרך כאקטיבית, אלא כאל מסלול כאוטי שמצריך מודעות ושליטה – הוא הופך לנהג. ההבדל בין נוסע לנהג, נעוץ בכך שהנוסע לא צריך תודעה, והנהג לא יכול בלעדיה.

לעיתים, כשאנו יוצאים לכפר. למקומות שלווים, רחוק מן העיר המזוהמת והצפופה, וחווים חווית חיים בחיק הטבע, כמו בכפר או בקיבוץ. התחושה היא של חיים בממד אחר. איך חשים אנשים שחיים כך? איזה מן איכות חיים יש להם? איזה מן מחשבות? איך הם חווים את חייהם? מה מעסיק אותם? והאם אנשים שגדלים בסיבה כה טבעית, רחבה ופתוחה, גדלים אחרת? וגם, מה התועלת של לגדול בסביבה כזו, אם התודעה למציאות הפנימית, משותקת?

וזה מעלה את השאלה לגבי הקיבוצים, הרי הייתה להם סביבה פסטורלית לגדול בה, אך כל זה היה חסר ערך למדי, בגלל שהם נותרו ברמה הגלויה. ועד כמה זה היה נפלא, לו האקולוגיה הנהדרת הזו, שבה גדלים ילדי הקיבוץ הייתה מלווה גם בהקצת התודעה לממד הסמוי של המציאות. ועצם העובדה שהם מתבגרים ומזדקנים ללא המעבר לממד הנסתר, רק עושה את כל האקולוגיה הזו למעין ‘נזם זהב באף חזיר’.

מרחבים פתוחים וירוקים בסביבת המגורים, צריכים להיות בתואם ובהתאמה – למרחבים הפתוחים והרעננים של התודעה!

ושוב, לחיות באמת זו פעולה כפולה, האחת מכאנית (לנסוע) והשנייה דינאמית (להיות מודע). לחיות את החיים רק פעם אחת זה להחמיץ אותם. בתחילה, חווית החיים מספיקה. מספיק לחיות כדי לחוש ריגוש, כי עדיין יש מספיק פעמים ראשונות; הנשיקה הראשונה, המשקה האלכוהולי הראשון, הנסיעה הראשונה לחו”ל, הילד הראשון. אך הפעמים הראשונות אוזלות כעבור זמן. ככל שמשתמשים בהן יותר פעמים – הן מחמיצות ונעשות תפלות.. כמו מיץ ענבים הטעים בהתחלה ובפעם הראשונה, אך מאבד מטעמו/טריותו כעבור זמן, אך זאת אלא אם כן יעבור תהליך של התססה, ואז, כיין, הזמן מתחיל לעבוד לטובתו; ככל שישתמר, כן ילך וישתבח. כך בדיוק לגבי חיים שעברו תהליך של התססה. (ההתססה היא לחות את החיים פעם שנייה, ואז לא רק שהחיים לא תפלים, יש להם אפקט משכר…).

ומכאן, שוב, לדימוי נוסף; החיים הרגילים (המכאניים), הם חיים לא אש פנימית, במקום שתבער בתוכנו האש פנימית, מולך בנו האגו. הוא העיקר. אך בחיים פעם שנייה, האגו הופך להיות חומר הבעירה לאש החיים, האש הפנימית.

ורק חיים שמתבוננים בעצמם, יכולים לגרום לחיכוך המתמשך, שיביא לניצוץ, שיביא להתלקחות. ואנשים אלו, משנדלקו, הם לא רק רואים את החיים ובני אדם אחרת, הם חיים במציאות אחרת.

אך רוב בני האדם, לא עברו את ההתמרה הזו, את השינוי ממדרגה שנייה הזה. הם חיים במה שקיבלו, איך שקיבלו, לא מודעים לכך שהחיים שלהם הם אך חומר גלם לחיים האמיתיים; אוכלים את פולי הקקאו, מבלי דעת שהם רק חומר הגלם לשוקולד.

ולמה עוד דומים החיים ברובד הגלוי? ובכן, חיים אלה גם משולים לקריאה רגילה (שטחית) של יצירה ספרותית; הקריטריון בקריאה כזו הוא הנאה. ובמישור זה התנועה היא בין הנאה לחוסר הנאה. ואז כל הרובד המטפורי של היצירה ומשמעותו לגבי חייו האישיים של הקורא – לא רלוונטי, ויוצא מוחמץ. וזאת לעומת אדם שלמד ספרות ויכול ‘לפתוח’ את היצירה. הוא יודע היכן הפתחים, יש לו את המפתחות לרובד הפנימי. ואז משהוא מגיע לשם, מתגלה לפניו שדה משמעות אחר לחלוטין. ומתוכו קורץ אליו הניצוץ הסמוי, ואז השאלה היא לא אם הוא נהנה או לא, אלא אם הוא נדלק או לא. הוא כבר לא מחפש הנאה, (רגשות) הוא מחפש אש (תודעה).

ועל המישור הגלוי והסמוי ביצירה ספרותית, כותב חיים נחמן ביאליק:

“בעלי הפשט סמוכים עצמם על ה’צד השוה’ ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשום בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת, רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה… ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי ‘הצד המיחד’ שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים… בחומר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות, תג אחד, קוצו של יו”ד – והמלה והישנה זורחת באור חדש… ובינתיים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזה סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה, יש בה מגריית היצר של הרגשת האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובד את הנהר כשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין… ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוץ זה ויוצאים בשלום אל החוף השני – לא את הפתאים בלבד שומר ה'”.( 7)

כך בספרות ובלשון וכך גם בחיים; לכל מה שפוגש אדם, יש שדה משמעות חבוי, החיים החיצוניים מאורגנים כך שהפתחים לשדה המשמעות הסמוי מטושטשים. למשל בשיחה; בדרך כלל החיים הפנימיים של המשתתפים בשיח – חסויים. הדברים נאמרים לכאורה מתוך סתמיות, כביכול ללא סיבה; ‘ככה זה’, ואנשי שיחם לא מתייחסים למה באמת מתרחש בפנים.

ההבדל בין הגישה השטחית והמכאנית לחיים, ולבין גישת העומק והמשמעות, יכולה לקבל ביטוי על ידי שימוש בצירים; החיים הרגילים מתרחשים על ציר אחד. ציר זה הנו ציר הרוחב, ציר של על פני השטח, זהו ציר צר ושטוח, שהתנועה בו היא ליניארית ויכולה לנוע רק ימינה או שמאלה. הציר השני הוא ציר האורך. וציר זה יכול לחתוך את ציר הרוחב מתחתיו או מעליו, או לשני הכיוונים. זהו הציר הסמוי, זה שעבורו יש צורך בתשומת הלב התודעתית המיוחדת. אם ציר הרוחב משתרע ימינה ושמאלה: אל קוטב ההנאה (ימין) או קוטב הסבל (שמאל) – הרי שציר האורך משתרע מעל ציר הרוחב (גובה, מעל המישור הרגיל של מה שנגלה: כלפי התודעה), ומתחתיו (עומק, מה שמצוי מתחת ובתוך מה שנגלה: כלפי הנפש).

ואז, משחותך ציר האורך את ציר הרוחב, אנו מקבלים מיפוי, או הפריה, (ציר האורך מפרה את ציר הרוחב). הוא לא מנוגד לו, הוא משלים אותו, בא מכיוון שונה. אנו מקבלים כך מארג של שתי וערב, רשת. שבה, כל הבנת רוחב שטחית מופרית על ידי הבנת אורך שיכולה להיות גבוהה, עמוקה, או שניהם.

ובכל נקודה בה קו רוחב נחתך על ידי קו אורך אנו מקבלים צומת, צומת שהיא נקודת כניסה ויציאה לתבונות על, והבנות עומק. לשון אחר: ידיעה. הבנה, היא תמיד חלקית, ידיעה היא שלמה.

ראיה קונוונציונלית, לא ערה למה שמעל או בתוך מה שקורה. אך אדם שחי חיים הנובעים מן הממד הנוסף, עלול לספוג סטיגמה קשה מצד בעלי המבט האופקי, הם לא יבינו את מניעיו, וישפטו אותו לפי עולם הציר האופקי. אנשי הממד האופקי נעדרים מודעות באשר לקיומו של עולם נוסף, מעל ומתחת לקו הצר והשטוח של עולמם.

ומה באשר לממד האחר עצמו? ובכן גם כאן יש כמה בעיות. הבעיה השכיחה ביותר היא שכחת, או אי ידיעת – הממד האחר. לחיות כאילו שהרצועה הצרה של ספקטרום החיים – זה כל שיש. הבעיה השנייה חמורה יותר. ומוצאים אותה בזרמים רבים של ה’ניו אייג’; כאן ‘מדביקים’, או ‘מלבישים’ – מעל למציאות השכיחה את המציאות הנסתרת. דומה לאדם המצייר מעל בגדיו את דמות גופו העירום. כלומר, כאן מדלגים על שלב החשיפה, שלב ההתערטלות מן המסכות ומלבושים החברתיים. מן הנורמות וכל מה ששמנו על עצמנו, שחוצץ בינינו לבין החיים. מה שאמור היה להיות תוך וליבה ללא מעטה, הפך למעטה של המעטה. הלבוש של הלבוש. מגיעים ישר לעיקר שלכן הופך לתפל של התפל. מנסים להתייחס, כביכול לממד הנסתר של החיים, אך בלי לעבור קודם כל דרך השכבות החיצוניות של הרמייה העצמית, המסכות, המעצורים, ההדחקות, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו וכו’. הגישה המיסטית הפופולרית, היא לצבוע מעל המכסה שכיסינו את החיים הפנימיים, את החיים הפנימיים. וזאת מבלי לקלף קודם לכן את השכבות הנורמטיביות, ואז להגיע לעיקר. ואז מה שקורה שהמהות הופכת לפוזה, וזו השכחה הקיצונית ביותר של האמת. כי האדם לא יצא לחפש אותה, כי הרי הוא כבר פגש אותה. והמפגש עם אמת קוסמטית, הורג את האש של החיפוש אחריה. כי הוא מצא. מצא אמנם תפאורת קרטון שלה, אבל משהשחית זרעו על הדימוי במקום על המהות, לא נותרה בו עוד אש לחיפוש האמיתי.

את המציאות העלומה יש לחפור מאחורי מה שקיים ביום יום. אך גישות רבות עושות לעצמן חיים קלים, והן ‘צובעות’ מעל למציאות השטוחה והנורמטיבית, דימוי של המציאות הנסתרת.

למשל, כדי למצוא את המציאות הנסתרת של הדיאלוג, צריך לקרוע את הרמה המתחזה, ולחשוף את האמת הסמויה. לשם כך צריך לחשוד ולהיות זהיר בתבניות לשון קלישאיות, ובצורת דיבור שבאה לכסות במקום לגלות. אך עם זאת, מה שיותר קל לעשות זה לדבר בצורה כביכול דיאלוגית, מבלי שעוברים קודם לכן דרך צורת הדיבור השכיחה. ואז זה כמו לשים בושם על זיעה.

הכי קל זה לא להעביר את העטיפות של נורמטיביות, וקונוונציה תהליך של ניפוץ, בדרך לאמת. אלא לצבוע את האמת מעל העטיפות הללו. זו הדרך השכיחה ביותר. ואז מוכרים את הסוד בפרוטות. כמו אישה יפה שבמקום שתגלה את יופייה לאחר שרוכשים את אמונה, היא צובעת את יופייה על פניה, לכל עובר ושב.

קישורים:

על הזוהר:

ספרים על הזוהר באתר של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

על החסידות:

אתר של דעת, על החסידות

על החסידות, בספריה של מט”ח

על הסיפור החסידי והטיפול הפסיכותרפויטי

על ר’ נחמן מברסלב:

על ר’ נחמן, בעמלנט

אתר על התנועה הברסלבית, בתפוז

שני אתרים של חסידות ברסלב בישראל

מסיפורי רבי נחמן מברסלב
מעשה בבן מלך ובן השפחה שנתחלפו
ממעשה בבן מלך שהיה מאבנים טובות
מעשה בבערגיר ועני
מעשה בחיגר
מעשה בחכם ובתם
מקורות פילוסופיים ל”מעשה בחכם ובתם” / יהודה איזנברג
מעשה בבן מלך ובת קיסר
מעשה במלך עניו
ניתוח הסיפור “מעשה במלך עניו” / אברהם יצחק גרין מעשה במלך שגזר שמד
מעשה ברב ובן יחיד
מעשה באבידת בת מלך
מעשה בשבעה קבצנים
לאינטירפריטציה של המעשה בשבעה קבצנים / אברהם כהנא
הרהורים על שבעת הקבצנים / פרופ’ שלום רוזנברג

מחולי למחול – סיפורו של הקבצן חסר הרגליים
עשרים ואחד סיפורים קצרים של רבי נחמן / מנוסחים וערוכים בידי אליעזר שטיינמן

הערות:

1) זוהר, ח”נ. אדרא רבא, קכח ע”א.

2) מלילה הלנר אשד, ‘ונהר יוצא מעדן’, עם עובד ועלמא, 2005, עמ’ 206

3) זוהר ח”א, קבע ע”א, עז ע”א.

4) זוהר, ח”ג, נז ע”ב.

5) זוהר, ח”א, רבד ע”ב.

6) מתוך: “ספר סיפורים נפלאים” מאת ר’ נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל”ב.

7) חיים נחמן ביאליק, ‘גלוי וכסוי בלשון, עמ’ רד.

רשימה ביבליוגרפית

זוהר:

משה אידל, קבלה, ירושלים ותל אביב, תשנ”ג

אידל מ’, קבלה היבטים חדשים, תל אביב, 1991.

מלילה הלנר אשד, נהר יוצא מעדן. הוצאת עם עובד ועלמא, 2005

משה הלברטל, בין תורה לחכמה, ירושלים תשס”א

מ’ חלמיש, מבוא לקבלה, ירושלים, תשנ”א, חלק ראשון

ליבס יהודה, ‘זוהר וארוס’, אלפיים, 9 (תשנ”ד, עמ’ 67-119

ליבס יהודה, פרקים במילון ספר הזוהר, ירושלים תשל”ז

G. Scholem, Origins of the Kabbalah, Philadelphia 1987

Scholm G., Major Trends in Jewish Mysticism, NY 1961.

שלום ג’, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשמ”א

תשבי י’, משנת הזוהר, כרכים א’-ב’, ירושלים תש”ט-תשכ”א.

תשבי י’, תורת הרע והקליפה בקבלת האר”י, ירושלים, תשנ”ב.

חסידות:

אור, תורת אחדות ההפכים, התיאוסופיה המיסטית של חב”ד, ירושלים 1992.
מ’ טייטלבוים, הרב מלאדי ומפלגת חב”ד, א – ב, ורשה תר”ע – תרע”ג.
יעקבסון י’, תורתה של החסידות, ירושלים, 1984.
הנ”ל, “הנפש הבהמית בתורתו של ר’ שניאור זלמן מלאדי”, משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל לזכרו של א’ גוטליב, ירושלים 1994, עמ’ 224-242.
הנ”ל, “תיקון הלב – עיונים בתורת הנפש של ר’ שניאור זלמן מלאדי”, תעודה, י, תל אביב 1996, עמ’ 359-409.
הנ”ל, “במבוכי ה’אין’ ובמבוכת ה’יש'” (ביקורת על ספרה הנ”ל של ר’ אליאור), אסופת קרית ספר, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 229-243.
צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר’ נחמן מברסלב. הוצאת עם עובד, 2003
ש”ץ ר’, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשכ”ח.
תשבי י’, תורת החסידות, האנציקלופדיה העברית, כרך יז, עמ’ 769-821.

סיפורים חסידיים:

1.מנדל פייקאז’, חסידות ברסלב פרקים בחיי מחוללה, בכתיבה ובספיחיה, מוסד ביאליק 1995, בעמ’ 85.

2.יוסף דן, הסיפור החסידי, הוצאת כתר, 1975 עמ’ 47.

3.כתבי רבי נתן מנמירוב, ליקוטי הלכות, הל’ נזיקין הלכה ג אות ח’.

4.יואב אלשטיין, האקסטזה והסיפור החסידי, הוצאת בר אילן 1998 בעמ’ 95.

5.רבקה דביר-גולדברג, “הצדיק החסידי וארמון הלויתן, עיון בסיפורי מעשיות מפי צדיקים”, הוצאת הקבוץ המאוחד, ת”א תשס”ג, עמ’ 13.

6.אמיתי מגד – פיות ומכשפות, סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון, הוצאת נורד 2001.

7.משה אידל, “יופיה של אישה: לתולדותיה של המיסטיקה היהודית”, מתוך קובץ מחקרים “במעגלי חסידים”, עורכים עמנואל אטקס, דוד אסף, ישראל ברטל, אלחנן ריינר, מוסד ביאליק תש”ס, עמ’ 317-334.

8.ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ד
9.דגל מחנה אפריים, פרשת וישב, דף כא עב.

10.חיי מוהר”ן, הקדמה עמ’ ב.

11.אברהם גרין, בעל היסורין, הוצאת עם עובד 1979 בעמ’ 145.

12.מיכה אנקורי,”הלב והמעין”חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991, בעמ’31.

13.סלבוי ז’יז’ק, תיהנו מהסמפטומים, הוליווד על ספת הפסיכולוג, ספרית מעריב 2004, 45

14.לזר רינה (2003), מגמות וזרמים בפסיכואנליזה- נקודת המבט האינטרסובייקטיבית, שיחות כרך י”ז ח’ מס’ 2, בעמ’ 133.

15.חיים עומר, נחי אלון, “מעשה הסיפור הטיפולי” הוצאת מודן 1997.

16. Bakan, D(1958) Sigmund Freud And The Jewish Mystical Tradition, Princeton NewJersy

17. Joseph h.berke, psychoanalysis and kabbalah, psychoanalytic review, 83(6) 1996

18. Kohut H. The restoration of the self. New York, int.univ press 1977,p.287

15.3.2005 גבריאל רעם, כל הזכויות שמורות.

4. שלושת הממדים הגיאומטריים של התודעה.

Gabriel Raam

ספטמבר 21, 2021
1 minute read
No comments

http://www.theory-of-everything.org/integral_politics.htm

חלק א’: הכל שטוח

הכל הופך ליותר ויותר שטוח. למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.

מסך “רב-צג” המציג דימויי “סימולקרה”, מתוך: Sky News.

מה שאנו רואים כאן, זו תמונה שטוחה רגילה של מסך טלויזיה, אך היא מאורגנת בצורה כזאת, שנותנת תחושה של עומק, בגלל השכבות השונות שמצויות מאחורי המגישים.

וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח.

פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה לעומק, דרך המצלמה, היום יש מסך ל. סי. די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם.

והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח.

כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם שטוח.

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים שטוחים ומרובעים.

וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות, ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או טלויזיה, או מחשב.

רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.

ועל העיניים של רובנו מורכבות עדשות שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח.

את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר.

אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו.

וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם סיפרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.

היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק, רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות עלילה פנימית, או התרחשות פנימית.

גם אם נסתכל על גוף האדם, היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל. והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי.

אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי, היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים.

השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה.

אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן הממדים של ערך כלשהו. ואת התוצאה הוא מכנה בשם: “פלט לנד”,(Flat land)

כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע.

הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד.

ואכן כך הייתה נראית שכונה, בראיה חד ממדית.

בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:

אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים, למעשה אנו רואים בה רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק:

כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם.

ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פרזימות שטוחות, היחסים שלנו והשיחות שלנו הן ברובן שטוחות וחסרות עומק.

אנו מחמיצים את כל שהופך משהו לאמיתי, הרב ממדיות שלו.

זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים מעינינו.

למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי והאינטרסנטי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון – אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה, (אל ממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד). תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון.ונקודת המבט הגבוהה ביותר היא מן הפרסקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינמי ושלם.

אז מה הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה?

מן הסתם מדובר, שוב, על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק.

חלק ב’: רוחב גובה ועומק

א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו.

כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא פחות חשוב מן האובייקט עצמו.

כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל.

למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט ופועל על סמך בחירה אישית שלו.

ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה ‘הגבוהה’, באה מכושרות גבוהים באדם, בין אם שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית).

כאן ניתן לראות את זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח.

למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הם רואים ומתייחסים למה שהחיים לא יודעים ומבינים.

ג עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.

זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר, שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך רמז וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח.

בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה שלו. כמו בני זוג שנראים הרמונים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי, יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים.

בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו’.

למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו.

שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל -הפשט ‘השטוח’.

וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים – ברגע שכל זה מגיע לתודעה שלנו זה הופך לשטוח וחד ממדי.

וכך, בשעה שדרך התודעה הרגילה, השכיחה והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה.

ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא רואה בו שביל גישה, דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא לביטוי העולם האמיתי.

אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל, היא התייחסות רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק נכבד מן האמת של ההחיים מצוי פחות בשגור ובידוע ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור, ומובן מאליו.

וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את המשמעות הנסתרת של מה שנאמר.

דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שבא להסתיר. ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא ראיה פרשנית, ש’פותחת אותו’ כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש.

(נסיון דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצוא בדף פייסבוק שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של שערים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתייים.

כתובת דף הפייסבוק: https://tinyurl.com/9fj69eud

אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים.

וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי – רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו’ כגוף רב ממדי.

ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. . שם, בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.

ציור של קורנליוס אשר, ליטוגרפיה, 1944. שם הציור: Encouter

האנשים והחיות כאחד שהיו בהתחלה בתוך מסגרות כולאות של עיגול ואחר כך מלבן, עוברים מקיום חד-ממדי אל קיום של שלשה ממדים ונפח. ממצב של טשטוש וכלא, אל החיים אמיתיים. (ואז הצד החייתי והאנושי שבאדם, יכולים ללחוץ ידיים ולהשלים זה עם זה).

חלק ג’: מה משטח את התודעה?

התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר, הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב. עובר ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם.

התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה.

וכאן יכולה להשאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להשאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל.

ובכן משהו מפריע לה:

א. לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר.

ב. לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.

ג. לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק.

ומה שמפריע לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, דווקא מלמטה…

אנו רגילים כי במערכות רבות השליטה, הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. למשל בחברה או באירגון, ההנהלה וההנהגה באים מן המנהל הכללי. בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה במערכות הגוף. ואם יש בעיה בגוף או בנפש, כדאי לחפש אותה במוח.

אך בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה להיות בשיא או בשפל.

כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב.

ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל, הרגשות; מצב הרגשות מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר. ובמצב של רגשות חסרי שליטה ומנוח, מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח.

כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון היצרים. ושני אלה, היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים.. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה.

המצב ‘התחתון’ שמאפשר מצב של תודעה מתפשטת וחופשיה: עמוקה, רחבה וגבוהה – הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. ככל שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר.

במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מיקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים – כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט – יהיה מוגבל יותר.

אך בדרך כלל, קליטתנו את המציאות נפגמת ומצטמצמת בשל מצב רגשות ויצרים חסר מנוח.

ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו.

וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים – מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך.

למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמה. ואילו כששלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות.

ועם זאת, למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא בכל שלושת הממדים, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים עירות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן.

גבריאל רעם.

רשימת ספרים, וקישורים, על וסביב הנושא:

http://www.edge.org/3rd_culture/renfrew/renfrew_p1.html

http://anzccart.rsnz.govt.nz/text/3dimensions.html

http://www.eurekalert.org/pub_releases/2005-09/uow-psu092805.php

http://www.arthuryoung.com/discovering.html

http://www.marxists.org/reference/subject/ethics/kant/reason/ch02.htm

http://siglab.technion.ac.il/~avi/horizon/Horizon_heb.htm

Philip G. Zimbardo: Psychologie, Springer-Verlag, 5. Auflage 1992
Coren/Porac/Ward: Sensation and Perception, Academic Press 1979
Dan Dyckman: Das magische Puzzle, Bastei-Lübbe 1994

תודעה קוואנטית5.

אוגוסט 4, 2023
7 minute read
No comments

תודעה קוואנטית הנו מונח אותו שומעים בשנים האחרונות רבות. נעשה כאן שימוש מוזר שמאחד שלושה תחומים שונים: פסיכולוגיה, פילוסופיה ופיזיקה.
ומעניין שמי שעובר את הגדר לצד השני, הם בעיקר פיזיקאים, למשל דיוויד בוהם שבנוסף להיותו פיזיקאי בעל שם, בשנותיו היותר מאוחרות עסק בתחומים של מודעות ותקשורת בינאישית והשקיע רבות בפיתוח הדיאלוג בין בני אדם, בעיקר בקבוצה. הוא גם עבד רבות עם קרישנמורטי – ההוגה והמורה הרוחני הידוע. אדם נוסף שעסק גם בפיזיקה וגם בתודעה הוא רוג’ר פנרוז, מתמטיקאי ופיסיקאי מאונ. אוקספורד. פנרוז הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. לפנרוז כמה הבנות מרחיקות לכת לגבי התודעה; לדעתו ישנה זיקה חזקה בין הפיזיקה החדשה והמח. את עיקרי תפישתו הוא פרש בספרו: Emperor’s new mind The שיצא בשנת 1989 ובו הוא טוען כי ההסבר לפעילות מחשבתית – מגיע מעולם הקוונטים. כדי להסביר את הזיקה הזאת יש להבין קודם כי אחת הטענות הבסיסיות לש מכניקת הקוונטים היא כי חלקיקים סאב אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת; לנוע לאט ומהר, לכיוון זה וכיוון אחר, להיות ולא להיות. דבר זה מזכיר למדי חידת זן, או שיחות עם מאסטר סופי, או צדיק חסידי – המנסים לסתור ולפורר את הוודאות הרציונלית אצל התלמיד. אבל קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטים. ברגע שבודקים אולם באמצעות משהו חומרי, למשל גלאי אלקטרונים, או קרן אור, מיד ‘בוחר’ החלקיק הסאב אטומי באחד מן המצבים המסויימים שקיימים בתוך הספקטרום של הקליטה החומרית, חושית. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר וכשנכנס מבוגר פתאום כל אחד מהם מצוי בתנוחה של עיסוק שקט ורצוי.
דבר זה אומר שאין אפשרות להבין אתה דברים כמות שהם לעצמם. כי כשמצב התודעה הרגיל מנסה להבין משהו חי שמתרחש במלא הנוכחות החיה והעכשווית שלו, עצם הבידוד של ההוויה הקיומית לשם בחינה ובדיקה – מקפיא את הדינמיות היחודית שלה אל תוך זוית הראיה שמתוכה אנו ממילא מתבוננים בתופעה.
כלומר אין מה לדבר בכלל על הבנה אוביקטיבית של משהו דינמי. אפשר להבין אולי אובייקטיבית את הצד הסטטי, המת, החיצוני או זה שהפסיק להתפתח, אך אי אפשר להבין את הצד הדינמי והחוויתי של משהו בתודעה הצרה הרגילה. כי זה מיד יהפוך אותה למשהו מת וסטטי ויאשר עבור התודעה הרגילה כי הכל בעצם מדיד, והכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו. זו המשקפת או המשקפיים שמשמחליטים איזה עולם רואים, ולא העולם שרואים מחליט איזה סוג של עדשה צריך כדי להבין אותו.
כלומר; כל ניסון להבין דברים באופן מודע מתרחש ברצועה צרה ביותר של התודעה הקיימת, וזאת מכיון שהיא מקפיאה את הדינמיקה של התמונה הכללית בעבור הבנה מקומית צרה ומוגבלת.

כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית, התקדשות וכו’, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע מה יש לעשות כדי להגיע לשם. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים. לחוות במקום לחשוב. לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית (מעורבות ריגשית), לחיות מתוך משמעות, לנסות לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות, ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, וכי הם אינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא בכך שיש כאן בילבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים שמוזכרים קודם אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אך אף אחד מן הפעילויות הללו (או כולם ביחד) לא יביא אדם ישן לכדי התעוררות.
אך כאמור, כל אלה הינם סימפטומים של אדם ער ולא דרכים להביאו שמה.
כמובן שקביעה זו נשמעת גם יומרנית וגורפת מדי, אך בעיקר עושה רע למחפש ולשואל אודות איך להגיע לשם. זה כמו שלקחו את הגשר והפכו אות לטירה אליה הוא שואף להגע. ובניהם התהום. ומה שקורה הוא שהעולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים!
כי כל התרגילים הנהדרים כולם, הנם עדות לצורך של המחפשים למינהם להאמין שישנם דברים שונים שניתן לעשות על מנת להגיע לשם. וכי כל שמפריד את הישן המחפש ובין היקיצה, אלה רק דברים שהוא לא עשה, (בין אם מחמת חוסר הכרת החומר או חוסר תירגול) ועם מחשבה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה כי המעבר בין שינה לערנות הוא לא פער שמגושר על ידי עשיה, אל תהום שעוברים אותה רק על ידי קפיצה קוונטית.
העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך במשפט זה קיים כשל לוגי, כי איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין משהו מסויים שניתן לעשות כדי להגיע לשם. איך פותרים את הכשל הלוגי שבין המצב הראוי (יקיצה) ובין איך מגיעים לשם? ובכן ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין ‘איך’ – יש מה. ואו שאתה שם, או לא. תרגיל ועשיה מנוגדים לישנות ולהיות, להוויה. עשיה אף פעם לא הובילה את הוויה, (אך הוויה תמיד מובילה לעשיה). או שהיא קיימת או לא. ואדם יכול לתרגל אלף תרגילים ולהיות באלף סדנאות ובתי ספר להארה והתפתחות, מפונה ועד לוס אנג’לס – ועדיין מצב התודעה שלו כשהיה.
המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את סיפרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, “מציאות נפרדת”, בעמוד האחרון, באפילוג: “דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו.
“אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב” הוא אמר לבסוף. “עם זאת, כעת יש לך את הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט במצב בו בו אתה יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך להכות את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת”.
הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו.
“שום דבר לא באמת השתנה בך” הוא אמר.”
ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את סיפרו.
כך שיש כאן בעיה. כי המעבר מפה לשם, משינה לערות, הוא בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא הוא בעצמו מהווה מהפך, השאבות על הרמה שמעל, קפיצה, קפיצה קוונטית.
כל עוד אנו לכודים בתחושה שעשיה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אין מה לדבר, אך ברגע שמדברים על מצב תודעה ערני יכול להוביל ולהשפיע על עולם המעשה – אז יש מה לדבר, (מנוקדת מבט של התודעה הערה, כמובן).
הדיאלוג בין השניים (בין כוח עשיה למצב תודעה) אינו לינארי, אלא הוא קוונטי וכדי להתחיל לחשוב על כך יש צורך לוותר על דרך החשיבה הלינארית הרגילה, שאומרת שעשיה (כל עשיה, בכל נגזרת שהיא) יכולה בכלל להשפיע על מצב התודעה.
לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: ‘לעשות’. ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של ‘להיות’ (או ‘לא להיות’). וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה, לא יכולה להבין. כי מבחינתה הדרך לצאת מן המילכוד הוא על ידי עשיה, או לימוד, או תירגול, אך על ידי ‘איך’ כלשהו, אך אם נאמר שכל ‘איך’ לא רק למוציא מן המלכוד המכני והתרדמתי, אלא רק משקיע את האדם עוד יותר בתוכו, זו סתירה לוגית כה מהותית, ברמת התודעה הרגילה, שאין דרך מוצא ממנה (רק ברמה שמעל).
זה אבסורדי בצורה קיצונית. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך הצמאים, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. וישנם רק שני מצבים או שהיא אצלך או לא. אין דרך ביניים. אנו שחונכנו שהכל בר שינוי, ואדם לא מצוי היכן שהוא רוצה להיות רק בגלל שאין לו את הטכנולוגיה המתאימה, צורת חשיבה זו היא רדיקלית ומאיימת בצורה קשה על אורח החשיבה הקיים. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של האדם שחונך במסגרת הקיימת (כלומר כולנו). וזה עוד דבר: החינוך. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך, נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו, כלומר תלוי ‘איך’. ואז כמעט הכל אפשרי. ועל כן גישה שאומרת שהרוב הוא גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת ואף מאיימת על כל המערך הקיים.
זו דילמה בלתי אפשרית (ברמת התודעה הקיימת) וכאמור, זו הדילמה שמורי הזן הגדולים ניסו להנחיל לתלמידיהם, לנסות להחריג אותם מאופן החשיבה הלינארי המכניסטי, טכנולוגיה הקיים.
ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have והיא מדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. בעוד שDo היא הגישה המכנית, לינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הנמוך, הרדום. (וHave האליל אותו עובדים שוכני רמת Do).
הסופר, ניל דונלד וולש (“שיחות עם אלוהים”, ספר מס. 3 עמ’ 14-17) רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשיה והמעגל הפנימי הוא מעגל הההויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם ‘יהיה לנו’ (אהבה, כסף, זמן וכו’) – אזי נוכל ‘לעשות’ (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו’) ואם נעשה נוכל ‘להיות’ (מאושרים, שמחים, אהובים וכו’). דינמיקה זו,מן הצריכה דרך העשיה אל ההויה, היא תפיסה מוטעת של החשיבה הלינארית ששייכת לתודעה המכנית. בעוד שהתודעה הערה יודעת כי העשיה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. כלומר ברמת תודעה גבוהה: אתה צורך בהתאם למה שאתה עושה, ועושה בהתאם למי שאתה ומה שאתה. ברמת תודעה נמוכה: מי שאתה ומה שאתה – תלוי במה שאתה עושה (המקצוע שלך, בעיקר ועד כמה אתה מצליח בו), ומה שאתה עושה תלוי בהון ההתחלתי, בשפע הבסיסי שיכול לאפשר לך לעשות, לתת לך את הבטחון הכלכלי, יש לך על מה ליפול במישורי העשיה והיזמות שלך. (‘כסף מביא כסף’).
אך כך שקספיר שוב צדק, ‘להיות או לא להיות, זו השאלה’, ולא מה לעשות ומה לצרוך (או איך לצרוך יותר). למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו.
האלכימאים (לנושא זה מוקדש פרק נפרד בספר זה), לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב יפשע מתוך הנשמה על האדם.
אם כך גם הצרכנים וגם העושים –חיים שניהם באשליה; הצרכן חי באשליה שצריכה תיצור מצב הוויה או תודעה משופר ואותו הדבר לגבי מצב התודעה העשייתי.
ועל כן זו משימה בלתי אפשרית לדבר עם אדם הנע בין שני מצבים אלו; צרכני ועשייתי, אודות מצב תודעה הוויתי, כי הם מיד יתרגמו זאת ל:’מה אפשר לעשות עם זה’? – תרגילים, טכניקות וכו’. או: ‘מה אפשר לקבל מזה, או עם זה’? – ספרים, חוברות של עצות, עתיד יותר טוב, זוגיות משופרת, ידידים, אושר וכו’. אך ככל שנעשה יותר ונצרוך יותר, כך נאלץ לעשות יותר ולצרוך עוד. אלה רמות סיזיפיות.
אם השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשיה היא פעילות, והשפה של ההוויה היא קפיצה קוונטית

6. התעוררות טרנספורמציה

מרץ 14, 2023
11 minute read
No comments

אצל ג’ידו קרישנמורטי זה קרה ב-1029.8.3 ,שלושים וארבע
שנים אחרי הולדתו ב-1895.5.12 .אומנם התהליך החל אצלו חמש
שנים וחצי קודם לכן, אך הבשיל והגיע לשיא בתאריך זה, שאז הודיע
שהוא עוזב את האגודה התיאוסופית בראשות אני ביזנט ויותר הוא
לא רואה עצמו כגורו, ובכלל יצא נגד כל אמונה ודוגמה דתית שהיא
)Awakening of years The: Krishnamurti ,עמ’ 202 .)
זה קרה ליפני ד”ר הירושי מוטויאמה, Hiroshi Motoyama
Consciousness Higher to Bridges: Chackras the of Theories,‘
1981, House Publishing Theosophical:IL,Wheaton
הוא מספר כי כשזה קרה לו הוא חש שהאנרגיה עולה מן האגן
אל הראש, ויברציות עדינות החלו פושטות בכל גופו, כמו חווה
אורגזמה רכה הולכת ונמשכת. הוא חש את עיניו כמו נדלקו
בשלהבת גדולה, בוערות כמו לפידים. למעשה, ד”ר מוטויאמה
נכנס לתוך מה שאפשר לקרוא לו ‘הממד הגבוה של התודעה’. הוא
החל להתמלא במה שאפשר לתאר רק בשם ‘שלווה אלוהית’, ועם
זאת הוא חווה העמקה והרחבה של המודעות )הוא קורה לה גם
בשם: ‘סופר מודעות’. הוא חש כי לפתע הוא יכול להבין דברים.

האדם שואף שמצב זה יימשך עוד ועוד, וכל עוד הוא נמשך — האדם
נתון במצב של מדיטציה עמוקה, מאזין למחשבות שחולפות במוחו
כעננים בשמיים הלובשים צורה, ממשיכים זמן מה ואז נמוגים
ולובשים צורה אחרת. במשך זמן זה האדם חווה הבנות ותובנות
עמוקות ומרחיקות לכת, כמו רואה את החיים מנקודת מבט רחוקה
וגבוהה. והדברים נעשים ברורים מאוד.
מבחוץ הוא נראה ישנוני, רדום לגמרי, איטי והזוי, אך מבפנים
הוא ערני להדהים. הוא זקוק לשקט ולחזות החיצונית המחוקה כדי
לאפשר לפנימיותו להגיב ולהיות. לשם כך המתווך של רגשותיו גם
הוא צריך להיות שקט לחלוטין; שקט, שקוף וצלול כמו אגם. והיה
וייתן לרגש חזק או קיצוני אך במעט )כמו כעס, עלבון וכו'( להקציף
ולרגש את חלקת פני האגם השקטה — מייד משטח האגם ‘יישבר’
והזרימה הרכה מן המעיין שבתחתית עמוד השדרה ועד השמיים
שבמוחו — תיפסק באחת.
ההבדל בינו ובין אדם שמתרגל מדיטציה הוא בכך שאצלו ה’BE ‘
מוביל ל’DO ,’כלומר התרדמת שלו, ההוויה שלו מובילות לעשייה,
בעוד בתרגול מדיטציה השלווה ומצב התודעה הגבוה מושגים
באמצעות עשייה. אצלו — אין זה תוצר של טכניקה אלא חלק ממצב
ההוויה שבו הוא שרוי.
במצב זה של קשב פנימה — האדם רגוע ורפוי לגמרי, הנשימה
שקטה, קצובה ועמוקה. הוא יכול לשבת באותה תנוחה במשך
שעות, חושש להזיז רגל שמא המצב המדיטטיבי המופלא הזה
יישבר לפתע. הכול כה שביר.
האדם מנותק מן העולם, מטלפונים, מעבודה, מהכביש והמכוניות —
כל כולו ממוקד בזרימה הזו מבפנים. וזהו מצב פיזי לגמרי, כפי שהוא
גם מצב נפשי ורוחני; יש כאן תחושות פיזיות ברורות של מתיקות,
רוגע, שלווה — האדם חש כמו חזר סוף סוף הביתה. אך זהו בית
מזכוכית דקה, דקה ומאוד שבירה, אך בכל זאת — בית.

והוא אינו צריך להרפות גופו כדי לחוש זאת, זו התחושה של
הפעפוע הפנימי שגורמת להרפיה ולרוגע.
כל דבר הכי קטן יוכל לגרום לכאוס ולטרוף את הפסטורלה
הפנימית; העיניים יכולות לנוח לרגע על פרצוף מעוות, או הרדיו
משמיע מוזיקה קולנית, עצבנית וקשה, הכיסא זז ומשמיע קול
חריקה — כל אלה יכולים לקרוע את קצות עצביו החשופים, כמו
מקצפה חשמלית שפוגעת בקורי עכביש. וכך הוא נתון לחסדם של
גירויים חיצוניים, כשכל גירוי שהוא מעט פחות עדין יכול להיתפס
במסך הרגישות הקיצוני שלו כקטסטרופה. הוא רגיש במיוחד
לאורות חזקים ולסנוור, להבטה על אור חזק, אז הוא חש כאילו הוא
ממש נפצע בפנים. זה יכול להיות האור החזק מן המנורה או אור
השמש, אשר יכולים לפצוע את הנסיכה העדינה. זה יכול להיות
טראומטי ממש. כשמשהו מצליח לחדור פנימה, ממש ברגע שקורי
העכביש מתחילים להיקרע, האדם נסגר בבת אחת ומתנתק מן
הנסיכה הפנימית.
במצב זה המבט שלו מופנה לנקודה אחת רחוקה, המבט שואף
להמשך, אל האינסוף. קשה לו בשטח סגור או במבטים קצרי מועד.
הוא שואף להביט על משהו שאינו נגמר, כמו שמיים; המבט שלוח
לאזור אחד, סופג וסופג ריקנות. האדם גם יכול להתבונן בחפץ אחד
שעות ולגלות בו, באיטיות ובשקט, פרטים על פרטים, כאילו ראה
חפץ זה בפעם הראשונה, אך הפעם כמו ראה זאת באמת. הפעם
הוא רואה לא רק את התווית, כלומר רואה שזה החפץ ומרגיש
שהוא כבר מכיר אותו, אלא צולל לתוכו ולא הולך בו לאיבוד, אלא
מגלה בו דברים על דברים. הוא אינו נעצר בחיצוניות הבולמת,
אלא הפעם הוא נושם מזה עמוק פנימה, נוסע לכל חלקיק במושא
ההתבוננות שלו. כמו משהו בתוכו מגלה עניין עמוק דווקא בחיים
הקטנים; בכל מה שעמוק וקטן וזעיר לשם שינוי, ולא במה שהוא
גדול ושטחי, מרובה ומתחלף. הוא יכול במשך שעות לבהות בעלה
של צמח ולגלות בו עוד ועוד נימים, גבשושיות וכו’, וכל גבשושית

היא עולם קסום. כך דרך עדשת ההתבוננות של הנפש, שעכשיו דבר
אינו מפריע לה ליצור קשר ישיר עם מה שהאדם מתבונן בו.
אדם, עם ההתעוררות הפנימית הזו — חושש מבני אדם,
ממכשירים חשמליים. המקום שהוא הכי אוהב להיות בו כשהוא
במצב של קשב פנימי וקשר עם הנסיכה שבפנימיותו הוא כמובן
בטבע; פרחים, ציפורים, דשא, מים זורמים — כל אלה ממלאים אותו
בתחושה של אושר ושייכות.
הזמן כמו קיבל איכות אחרת לגמרי; הוא יכול לקרוא פסקה
אחת או שתיים מספר ולנסוע למשך זמן רב. הפסקה הופכת לכלי
רכב חללי שלוקח אותו למסע בתוכו. ושם מתגלה עולם עשיר של
תובנות ותחושות, כשכל גירוי הכי קטן מפתח גל של התרחשויות.
הזמן החיצוני קפא והזמן הפנימי התחיל לנבוע )שהרי הזמן
החיצוני מתקתק, בעוד הזמן הפנימי — נובע(.
האדם יכול להיות שעות במצב זה, עד שמשהו מפריע את
השלווה. הפנימיות שלו הפכה לתיאטרון שמתרחשים בו דברים
רבים כל כך.
מבחינה פיזית הבטן והאגן הם אזורים שמהם מתפשטת הנביעה;
מהבטן כמו בגלים לפאתי הגוף, ומן האגן מעלה כלפי הראש.
ושוב, מבחוץ הוא נראה ישן לגמרי, אך ער לחלוטין בפנים, עד
לאזור הזעיר ביותר, מודע לכל ניע וזיע בתוכו. רק שהכול שקט,
זירה שקטה שבה הכול יכול להתרחש.
הזמן שבו אפשר לחוש את כל אלה בצורה האקוטית ביותר הוא
כאמור בבוקר, מייד לאחר היקיצה. וכך מדי בוקר מנסים לשמר
את הקסם של הנסיכה שבפנים. בלילה היינו בקשר עימה, וכשאנו
במצב תודעה ערני אפשר עדיין לחוש אותה ולהיות בקשר עימה,
עד שהאותות הבוטים של היום האגרסיבי שולחים אותה לבידוד
מנותק. אדם במצב תודעה ישנה מתעורר בבת אחת, עובר באחת
משינה חסרת הכרה לערות בעלת הכרה חושפנית ומוחצת. אין

דמדומים. האדם בעל התודעה הערה רוצה אותם, כי דרכם הוא
חש את הנסיכה שבתוכו. שהרי בלילה היא אומנם ערה אך הוא אינו
בהכרה, ורק בעת הדמדומים כשגלי הביתא של מוחו עוד לא צרבו
את תודעתו והכניסו אור יום מסנוור, אז הוא עדיין חש בה ורוצה
להאריך את המשך הקשר עימה כי ייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את
המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות
ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות; כל עוד חשים את המגושמות,
הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות — עדיין טוב, אנו
עדיין בקשר עימה.
הכאב בכל בוקר מזכיר לנו שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים
עימה. הנורא מכול מתרחש כשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו
מתעוררים מייד, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה
שבפנים כי לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכול.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר שאין אנו
חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההירדמות. אנו חשים
שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של הערות ולשקוע
בחידלון וריקנות, וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה
בריקנות של השינה ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו,
שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי
מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית.
כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה
אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו
שוקעים בשינה של המציאות הפנימית.
החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי
הפעילות של היום-יום ההומה, לטמון אותה בשקט בשקט מתחת
לחולצה )כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס( ולשמור עליה כמו על
אוצר יקר, לשמור על הקשר עימה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה.

***

חוויה דתית רוחנית
יש עדויות מן האסקימוסים, למשל עדות של שאמן בשם נאוליק:
“קיבלתי הומונק, הארה, האור השמאני של מוח וגוף, באופן כזה
שלא רק שיכולתי לראות דרך חשכת האור, אלא גם האור שקרן
ממני לא הורגש על ידי בני אדם, אבל רוחות הארץ, השמיים והים
ראו את האור הזה, הם באו אליי ונהפכו לרוחות העורות שלי”.
אחד הביטויים החזקים ביהדות לשינוי אנרגטי שכזה אפשר
למצוא בפרק ל”ד בספר שמות, פסוק כ”ט, שם מדובר על משה
יורד מהר סיני: “ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד
משה ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברי אותו. וירא אהרון וכל
בני ישראל את משה והנה קרון עור פניו, ויראו מגשת אליו”. ועוד
מסופר שם בפסוקים הבאים כי עור פניו היה כה מסנוור עד כי נאלץ
לשים רעלה, ורק כשעלה חזרה להר סיני הוריד אותה.
ביהדות אפשר למצוא לכך סימוכין בחסידות כבר לפני
מאתיים שנה, באמצע המאה השמונה-עשרה. הבעל שם טוב,
מייסד החסידות, כנראה חווה זאת, וזאת אנו למדים מסיפור על
אחד, רבי נפתלי, ומה שחווה עם הבעש”ט: “הרבי )נפתלי( ראה
שראש הבעש”ט נמצא באמצע אור לבן. הלהבות שקפצו מגופו של
הבעש”ט נהפכו לאור, וכל פרק זמן מה התחזקה כמות האור. לבסוף
נהפכה כל האש לאור. האור הכחול חדר לאט ללבן, וכל גל שחדר
לעצמו נעשה לבן ולא השתנה. רבי נפתלי נפל על האדמה וידע את
מטרת ששת המצבים”.

זו יכולה אכן להיות חוויה דתית עזה, כפי שמדווח ויליאם ג’יימס
בספרו “החוויה הדתית לסוגיה” )מוסד ביאליק, 1994 .)הוא קורא
לזה: מהפך רוחני, הידוע גם בשם קונוורסיה, מונח שהוטבע על
ידו. בספרו זה הוא מדבר על אנשים שמרגע אחד לשני עברו מהפך,
והפכו מאנשים רגילים או עם נוירוזות פסיכולוגיות — לקדושים או
לאנשים המונעים על ידי אש דתית מיוחדת. ובלשונו המיוחדת של
ג’יימס עצמו: “היהפך לב אדם, היוולד מחדש, זכה לחסד ממעל,
התנסות בחוויית דת, מצוא ביטחון — כל אלה הם ביטויים הבאים
לסמן את התהליך שבהדרגה או בבת אחת, אשר בו האני, שהיה
קודם לכן חלוק, נחות, אומלל, שלא כראוי לו לפי הכרתו, מגיע
לכלל אחדות פנימית, ונעשה מעולה, מאושר, כראוי לו לפי הכרתו,
מתוך שהוא זוכה לאחיזה חזקה יותר מהמשמעויות הדתיות” )שם,
עמ’ 125.)
או במקום אחר בספרו: “אבל אין כל ספק כי יש אנשים… )ש(
פורצת בהם התעלות, לאחר שהגיעה למדרגת המרץ הדרושה, את כל
המחיצות ובאה בשטף כנחשול פתע עצום. אלה המקרים המפתיעים
ביותר והראויים לזכירה ביותר של הפיכת הלב )קונוורסיה ]ג”ר[(
הבאה בבת אחת, ובהם נקשר תמיד, באופן מיוחד, המושג על חסד
עליון” )שם, עמ’ 142″… .)הדבר אשר הושג הוא על פי רוב שכבה
חדשה לגמרי של חיוניות רוחנית. שכבה הרואית ביחס, שבה דברים
בלתי אפשריים נעשים אפשריים, ושנראים בה זרמי חיוניות חדשים
וכוח סבל חדש. האישית נשתנתה והאדם באמת נולד מחדש, בין
אם האידיוסינקראטיות הפסיכולוגיות אשר קיבלו אצלו את צורתה
המיוחדת, ובין אם לא. ‘התקדשות’ — זה השם הטכני של התוצאה
הזאת” )שם, עמ’ 58 .)
והנה סיפור אופייני למהפך דתי מתוך עשרות הסיפורים שבספר.
הסיפור הבא לקוח מתוך אוסף סאטרבוק: “…תהליך ההתחדשות
שעבר עליי הוא אפוא רוחני וברור, ומאז לא חזרתי לסורי. אבל

להתקדשות שלמה זכיתי ביום החמישה-עשר במארס לשנת 1893 ,
בשעה אחת-עשרה בערך לפני הצהריים. הנסיבות המיוחדות שבהן
הייתה מלווה חווייתי זו מפתיעות היו בהחלט. יושב הייתי בשקט
בביתי ושר זמירות מתוך סדר התפילות של חג השבועות. ופתאום
כאילו משהו פרץ לתוכי ושטף את כל הווייתי עד להרחיב ולרומם
אותה. הייתה זאת תחושה שכמוה לא ידעתי מעודי. אותה שעה
נדמה היה לי כאילו מוליכים אותי דרך חדר גדול ומרווח, מלא אור
ונהרה. ובעדו אני הולך אחרי אותו בלתי נראה המוליכני, ובעודני
מסתכל על סביבי, הוטבעה במוחי מחשבה ברורה: ‘הם אינם כאן,
הם יצאו ואינם’. וברגע שמחשבה זו קיבלה צורה ברורה ברוחי,
גילתה לי רוח הקודש אם כי לא נאמרה אף מילה אחת, כי מתבונן
אני בנפשי שלי. אותה שעה ידעתי, בפעם הראשונה בימי חיי, כי
נטהרתי מכל חטא וכי נמלאתי שפע אלוהי” )עמ’ 166 .)
עד כאן על קונוורסיה רגליוזית או מהפך דתי, אך ישנו גם מהפך
מיסטי, והנה סיפור על מקרה שכזה מתוך ספרו של הפסיכיאטר
הקנדי שכבר נכתב עליו כאן לפני מספר שורות, ריצ’רד באק
)Consiousness Cosmic” :)ביליתי את הערב בחברת שניים
מידידיי בכרך גדול: קראנו דברי שירה ופילוסופיה והתווכחנו
עליהם. נפרדנו בחצות הלילה. אני נסעתי הביתה בכרכרה, נסיעה
ארוכה למדי. שלווה ושקט היו ברוחי, שביתה עוד כולה נתונה
להשפעת הרעיונות, הציורים והרגשות שעוררו בקרבי הקריאה
והשיחה. שרוי הייתי במצב של היהנות חרישית וכמעט פאסיבית;
יותר משהייתי חושב בפועל הייתי מניח להם לרעיונות, לציורים
ולרגשות לזרום ולעבור ברוחי כאילו מאליהם, ולפתע פתאום, בלי
אשר תקדם לכך אזהרה כל שהיא, מצאתי את עצמי מעוטף במין
ענין, שעינו כעין השלהבת, במשך רגע קל חשבתי כי אמנם אש היא,
וכי דליקה גדולה נפלה אי בזה בקרבת מקום, בלב הכרך הגדול;
אך מיד שבתי וראיתי כי האש — בקרבי היא. תכף אחר זה נולד בי
שינוי תודעתי 83
רגש של שמחה עמוקה, של חדווה גדולה ועצומה, ובלוויתה או
בסמוך לה — הארה שכלית גדולה שאין אפשרות לתארה. בין שאר
הדברים שעיני נפקחו לראותם, ולא רק להאמין בהם, אותה שעה,
היתה הוודאות, כי היקום אינו מורכב חומר מת, אלא להפך — כי
הוא נוכחות חיה; עמדתי על מציאותם של חיים נצחיים בי בעצמי.
לא היתה זאת אמונה כי אזכה לחיי נצח בעתיד, אלא הוודאות
שבתודעה כי חיים נצחיים נתונים בי אותה שעה”…
אכן, זה קורה לאנשים דתיים במיוחד, כמו אצל מיסטיקנים נוצרים
קדומים, כמו הכרמליתים מן המאה השש-עשרה, חלק מחוויותיהם
של תרזה הקדושה מאווילה סנט ג’ון של הצלב. או אצל הילדרגרד
מבינגן, המתארת שנשמתה מתרוממת כענן לתוך שמיים משתנים,
ומעמדה זו היא מביטה מטה ורואה את האנושות כולה, לא מתחתיה
אלא כאילו איתה. היו לה תיאורים מדויקים של הרגשת איחוד
והתלכדות. והיא גם מדברת על השתקפות האור החי, אור לבן
שעימו היא חייתה כל חייה, היא ראתה תמיד את האור הזה.
ישנן עדויות על אנשים ידועים שכנראה עברו חוויות דומות,
למשל ניקולה טסלה, שהמציא את זרם החילופין בחשמל. המלחין
יוהנס ברהמס, הנזיר הקתולי וההוגה והסופר תומס מרטון, המלחין
והזמר לאונרד כהן.
אך זה קורה גם לאנשים ללא רקע דתי בהכרח. זה יכול להתרחש
כחוויה אינטימית עזה מאוד גם אצל אנשים יצירתיים או רוחניים מאוד.
לאינדיבידואלים זה לפעמים קורה באמצע החיים, למעשה זה
קורה בעיקר בין גיל שלושים וארבע לשלושים וחמש.
לפי ד”ר ריצ’רד באק )1837-1902 ,)שהיה חבר של וולט ויטמן,
אנשים מסוימים יכולים לחוות או להגיע למצב של תודעה גבוהה,
ובדרך כלל זה קורה לגברים בין גיל שלושים לארבעים שהם
מפותחים מאוד, בעלי אינטלקט גבוה, מוסריות גבוהה ומצב פיזי
טוב, ויש להם גישה דתית רצינית.

ד”ר באק מחשיב שלושה-עשר אינדיבידואלים שהגיעו לרמת
מודעות גבוהה: בודהה, ישו, פאולוס, פלטינוס, מוחמד, דנטה,
לאס קאסאס, ג’ון איפס )Ypes John ,)פרנסיס בייקון, יעקוב בוהם,
ויליאם בלייק, בלזאק, וולט ויטמן.
לדבריו, החוויה מתרחשת בבת אחת, ללא אזהרה מוקדמת ועם
תחושה של הימסות בתוך להבה או בתוך צבע אדמדם, וזה מלווה
בתחושה של אקסטזה, הארה אינטלקטואלית ומורלית )פירוט רב
מצוי בסוף הפרק על אודות קונדליני(.
וולט ויטמן מתאר את התודעה הקוסמית, זו שמדבר עליה באק
כ”אור עליון, אור נדיר, שלא ניתן לתיאור במילים, אור מעבר לכל
הסימנים, תיאורים ושפות”.
אצל דוקטור ריצ’רד באק עצמו זה קרה בתחילת שנתו השלושים
ושש, והוא מספר על כך בספרו הידוע משנת 1900:
;1901, Sons & Inns London, Consciousness Cosmic
,Books University, Press Citadel: NJ, Secaucus: Reprint
1989 עמ’ 7-8 .)לאחר שערב שלם קרא עם ידידים משירי משוררים
אהובים ובמיוחד וולט ויטמן, ולפתע בזמן הנהיגה הביתה הוא חש
כמו אפוף להבות ואז זה כמו חדר אליו פנימה.
דבר דומה קרה גם לוולט ויטמן עצמו )שבאק היה תלמיד שלו(
בשנת 1853 או 1854 כשהיה בן שלושים וארבע או שלושים וחמש.
באק כותב כי זה קרה לוויטמן באחד הבקרים בחודש יוני, ומאז
הוא כמו נולד מחדש )שם, עמוד 188 .)ויטמן כותב על כך ב’שירים
לעצמי’, שם זה מופיע כחוויה מינית עזה )Leaves, Whitman Walt
Liberary Modern: York New, Grass of ,עמ’ 27-28 .)
גם מרשה סינטר )Sinetar Marsha )

בספרה: ”Mystics and Monks as People Ordinary”
מתייחסת למודעות הקוסמית )הארה — בלשוננו( במונחים של
חוויית שיא — Experience Peak” :חוויית השיא היא קריטית לכל
דיון על המסע המיסטי, כי דרכו ובאמצעותו היחיד יכול לרכוש
מבט על וחודר של מה שהוא במיטבו, אל מה שהוא כשהוא פשוט
‘הוא’. חוויית השיא אומרת חווה עצמו כישות, במקום משהו
שעומד להתרחש. הוא גם חווה ישירות… את הטבע הטרנסדנטי של
המציאות. הוא נכנס למוחלט, והופך לאחד עמו. ולו גם לרגע אחד.
זהו רגע שמשנה חיים, שבו הדעת מפסיקה, שבו הטבע הפרדוקסלי
של שינוי לא משתנה פותח עצמו בפניו”… “חוויית השיא מרחיבה
את שדה התודעה של האדם כך שיכלול כל דבר ביקום… היא חש
‘שיש’ לו הכול כי הוא חווה את הכול בתוכו. שדה זה הוא מה
שהמחבר ג’וזף צ’ילטון פירס מכנה בשם ‘סדק בביצה הקוסמית’.
פירס גם מדבר על מונח בשם: מטאנויה, שהיא הטרנספורמציה של
כל מערכת האמונה של האדם… הוא כותב על האינסייט המלבב
שעושה את כל הדברים ‘חדשים שוב’, הרגע המאחד, המשלב,
שמעניק לאדם הבזקים על כך שכל הדברים מחוברים בינם לבין
עצמם… המערך של מיקרו מקרו של היקום, יחסים מתחברים של
כל בני האדם”.
גם אלן ווטס וג’יימס רדפילד מספקים תיאורים מטמורפיים של
‘חוויית השיא’.
הגיבור בספרו של ג’יימס רדלפילד ”הנבואה השמיימית”
)הוצאת אופוס, 1994 )מדבר על כך שהוא הביט בענפי העץ וחווה
לא רק קליטה ויזואלית של המאורע, אלא גם תחושה פיזית, כמו
for Lifestyles: Mystics & Monks As People Ordinary 2
Marsha by. 2007 1 July — Paperback Wholeness Spiritual
.Press Paulist: Publisher). Author (Sinetar
86 גבריאל רעם
הענפים הנעים ברוח היו השערות שעל גופו. ובלשונו שלו: “אני
קולט הכול כמשהו שהוא חלק ממני. כמו שישבתי על פסגת ההר
מביט החוצה אל הנוף הנפול ממני לכל הכיוונים, זה הרגיש בדיוק
כמו משהו שידעתי כל הזמן, כאילו שגופי הוא רק הראש של גוף
הרבה יותר גדול המורכב מכל מה שאני מסוגל לראות. חוויתי את
3 כל היקום מביט החוצה על עצמו דרך עיניי”.
אלן ווטס, מומחה לזן בודהיזם, בספרו האחרון: “Book The”
אומר דברים ברוח דומה: “וכך הקו המפריד ביני ובין מה שקורה
לי נמס ואין מקום מפלט לאגו אפילו לא כעד פסיבי, אז אני מוצא
עצמי לא ‘בתוך’ העולם, אלא ‘כעולם’ שאינו לא פזיז או קומפולסיבי.
מה שקורה אינו אוטומטי וגם לא שרירותי… הוא פשוט קורה, וכל
ההתרחשויות הן באותה עצמאיות הדדית בדרך שנראית הרמונית
בצורה שלא תאמן”.
אלן ווטס מתאר כי “במצב התודעה החדש התחושות והרגשות
הם יותר פסיביים, זה לא קורה לך ומטלטל אותך עם כל רגש
ותחושה, אלא זה עכשיו יותר כמו עלה ששט ברוח, אך התחושה
היא שאתה גם הרוח וגם העלה; העולם שמחוצה לך הוא אתה
כמו העולם שבפנים. הם נעים ביחד ללא הפרדה”. אך למה בדיוק
הכוונה? הוא מסביר שבמצב תודעה זה הגוף אינו סתם ערמה של
בשר שמונשמת על ידי אגו, “יש לך תחושה שהאדמה מתחתיך
מחזיקה אותך והגבעות מרימות אותך כשאתה מטפס עליהן. האוויר
נושם את עצמו לתוך ומחוץ לריאותיך. ובמקום להסתכל ולשמוע,
קולות ואורות באים אליך מעצמם. העיניים רואות והאוזניים
שומעות בדיוק כמו שהרוח נושבת והמים זורמים. הזמן נושא

7. על איך להתעורר בבקר

אוקטובר 23, 2023
8 minute read
No comments

חלק א’: ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית, מתוך: “מסע אל הישות הפנימית”. גבריאל רעם).

כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו בדרך כלל מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.

אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.

הכאב כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.

השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה

לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.

החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס) ולשמור עליה

כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.

החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.

כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.

אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
=================

חלק ב’: כיצד לשמר את הישות של הלילה

כשמתבוננים במעברים בין מצבים שונים בטבע ניתן לראות שיש להם התרחשות מקדימה, התראה כל שהיא שבאה לציין סופו של תהליך ותחילתו של חדש והעדויות לכך הן רבות; לידה – ותשעת הירחים המקדימים לה, הלילה – והערב המבשר על בואו, הקיץ – שלפניו האביב, בגרות – שלפניה הנעורים, זיווג – שלפניו החיזור והבוקר שמגיע לאחר עלות השחר.

מעניין לראות שכאשר מתרחשים שינויים שאינם באים בהתראה מוקדמת ותהליך הופעתם אינו מדורג הרי שאנו נוטים לכנותם בשמות קשים וקיצוניים שיציינו את מידת ההפתעה והתסכול שלנו מעצם המעבר המפתיע והשינוי החד שפקד אותנו. שמות כמו אסון טבע, שואה אקולוגית ומפגע סביבתי עולים בזמנים שכאלה.

אחד מהמעברים שאנו חווים בכל יממה הינו המעבר שבין שינה לערות. זהו מעבר שבין זמן של ניקוי, איזון והטענה (שמתרחשים בזמן השינה) לזמן של הכלה, עיבוד ויצירה (שאמורים להתרחש בזמן הערות).

כבר זמן רב ידוע (ע’פ בדיקות מעבדתיות) שבזמן השינה מתפקד המוח שלנו על גלי אלפא, שהם גלים ארוכים ובעלי קצב איטי כשבזמן הערות מתפקד המוח על גלי בטא, שהנם גלים קצרים ומהירים. כל מעבר מהיר וחד שבין גלי אלפא לגלי בטא משול למעבר מהיר שבין מצבON OFF ,ON OFF במכשיר חשמלי, מה שיקצר את חיי המכשיר ועשוי קרוב לודאי לגרום לקצר בתוכו פנימה.. גם אצלנו במערכת האנושית חלקים שונים זקוקים לזמני התנעה שונים ומערכות שונות במידה ולא יינתן להן זמן חימום לפני ‘הנסיעה’ עשויות ע’פ עיצובם או להשתנק או שיגרם להם ‘קצר חשמלי’ – כזה שלאו דווקא יופיע מיד על פני השטח אלא קרוב לודאי שיודחק פנימה אל תוך הגוף, ויופיע בשלבים מאוחרים יותר כלחץ, מתח, מחלות, אלימות, חרדות, הפרעות שינה ועוד.

המערכת העדינה שלנו (המכלול האנושי) חייבת את הזמן שלה על מנת להקיץ ולהתעורר אל תוך היום, כל זירוז והאצה מוקדמים מידי רק ילחיצו אותה ויגרמו לה לתפקד בתפוקה קטנה יותר ממה שהיא באמת מסוגלת.

כך מתפקד היום המין האנושי בחיי היום יום שלו מתוך מערכות סגורות שמכונסות בעצמן פנימה בשל השוק שנגרם להן בזמן ההתעוררות החדה והמהירה של הבוקר.

במשך חיינו אנו מתעלמים ממצוקתה של המערכת – זו אשר מארחת אותנו בתוכה- ומאלצים אותה להמשיך ולתפקד עד אשר מודחק לו השוק פנימה אל תוך החלק של תת המודע שלנו שבגוף עצמו. כך פעם אחר פעם יתאספו להן השכמות מהירות וחדות בתוך הגוף המתייסר שלנו עד אשר תתרחש תופעת עומס היתר, מסה קריטית תיווצר והגוף שנשא את הכאב בשקט ולאורך זמן פשוט יקרוס.

ככל שנאפשר למערכת העדינה שלנו מעברים מדורגים ואיטיים יותר וככל שנאפשר את הפעלתה באופן שוטף וזורם ללא שוקים חדים ושינויים ישרי זווית כך גם נאפשר לה לפעול באופן כולי ועמוק יותר כאשר היא משתמשת בהרבה יותר מהפוטנציאל שלה. אם תצליח המערכת שלנו לתפקד לאורך זמן בהיותה תחת השפעת גלי אלפא נהפוך אנו ל’עגולים’ יותר מבפנים, רכים יותר ובעלי עומק ועוצמה גדולים בהרבה יותר ממה שניתן לשאר. מה שמזכיר את המלצתו של גיתה בעניין שימושו של הטבע כמורה לחיינו.

בתוך כל זה השפעת המעברים החדים תהיה חזקה ועמוקה ביותר אצל ילדים שהם בין היתר הפרמטר העדין ביותר לשינויים מכל סוג ותהליך החשיפה אצלם חייב להיות רך והדרגתי בשל העדינות האקוטית של המערכות הפנימיות שלהם.

על מנת לאפשר להם וכמובן גם לנו יקיצה אשר תעביר ממתיקותו של הלילה אל תוך קושיו של היום ובכך לאפשר תפקוד קולח ובריא יותר אל תוך מתלותיו של זה, מומלץ בחום להאט לאחר ההשכמה את כל התהליכים שלנו בבקר כמה שרק ניתן וככל שנצליח להאט ולהאריך בהם כך גם נעמיק פנימה אל תוך היום החדש.

למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר – התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלגן.

אז מה קורה למרבית בני האדם בבקר, חלקם קופץ מן המיטה כנשוך נחש ומסתער על היום, אחרים בוהים בתקרה מקללים את השעה, יש כאלה שעוצמים עיניים ומדמים שזה לא קורה להם. ויש כאלה שקמים כסהרורים, נחבטים בקירות, מתלבשים ויוצאים איכשהו מן הבית.

כדאי להימנע מרוב הדברים הללו. ומן הטעם הבא.

ההתחלה של משהו היא החלק הכי חשוב שלו. זה נכון לגבי מפגש בין בני אדם בו הרושם הראשוני מכריע בהשפעתו, זה נכון לגבי האופן בו מתחילים עבודה חדשה וכדומה. כל התחלה מהווה התנייה לגבי ההמשך ואיך שמתחילים כך ההמשך.

אין התחלה בעלת התנייה חזקה יותר על ההמשך מאשר ההתעוררות. מסתבר כי בשעת ההתעוררות המוח האחורי והבלתי מודע שלנו, זה שעסוק בלילה בחלומות, ער לגמרי, והשער לאגם השליו שבפנים פעור לחלוטין. כל אוצרות תת המודע שלנו – שם וברגעי ההתעוררות האלה טרם נכנסו לפעולה המודע, המסכה החברתית והלחץ המקפיאים את היצירתיות ומסכלים כל שקט נפשי. לכן זה הזמן לשאוב מן הבלתי מודע הפעור- קצת שקט נפשי ואנרגיה יצירתית שתטעין אותנו לקראת היום המפציע תוך כדי הרפיה עמוקה.

בכל אפשרות שבה נבחר לעגן את חיינו מספיק זמן ומספיק עמוק הם יתעצמו להם ויתגבשו בהתאם, זה יקרה אם נעשה זאת בפן הזכרי והלחוץ של החיים וזה יקרה גם אם נהיה שרויים בפן הנקבי והנינוח שלהם.

כאשר אנו ממוקמים בפן הזכרי של עצמנו (כמו רובנו) מדובר בחיים לחוצים ומתוחים שבסופם עשויים להתרחש התקפי לב, קרישי דם, לחץ דם גבוה וכו’. מנגד חיים המעוגנים בפן הנקבי יכולים לאפשר לנו להיות, יכולים לאפשר לנו להכיל ולקלוט ממעמקים פנימיים שהמציאות הרגילה אינה מכירה בהם.

חשוב לראות שבשני המקרים המדוברים ישנה התעצמות לאחר זמן מה אולם חיים בפן הזכרי לאחר שיתגבשו עשויים לקבע את ההידרדרות מטה של המערכת כולה באופן שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. חיים אשר מושתתים על הפן הזכרי שלנו יהיו חיים חמים, מהירים ולחוצים מאוד שישפיעו על האדם בחוסר שקט תמידי, חוסר שקט שישאף תמיד להתפרץ החוצה באופן של פעולה ועשייה. חיים אלו ישפיעו על מערכת הדם שלנו ויהיו קשורים בתוכה למערכת העורקית, (זאת המביאה חמצן ונדחפת קדימה ע”י הלחץ שנוצר מפעילות הלב), מערכת זו תהיה לחוצה, צפופה, חמה ואדומה.

לעומתה המערכת הנקבית יותר, המערכת הוורידית שקשורה יותר לניקוי הגוף מרעליו הנה מערכת דלילה וקרירה יותר שצבעה נוטה לכחול. מעניין לראות שכשהצליחו אנשים בעבר לעגן את חייהם ‘בפן הכחול’ של חייהם הם נקראו כפי שכבר נכתב אצילים, אנשים בעלי דם כחול..

מכיוון שהמערכת הזכרית האדומה הנה חמה ומאיימת להתפרץ בכל רגע הרי שאי אפשר לדבר על איכויות קרות, עדינות ורוחניות שיכולות לשכון בה, איכויות אשר חייבות בסיס כחול איתן. מה שבעצם נאמר פה הוא שרוחניות לא יכולה להתקיים במקום שהוא אדום וזכרי ושזה יהיה חם ולחוץ מדי עבורה לשהות שם, המערכת היחידה שיכולה להכיל ולשמר רמות עדינות יותר של קיום, של רוחניות ושל צמיחה פנימית הנה המערכת הנקבית בנו, המערכת הכחולה. מה שבהחלט מעורר סמני שאלה לגבי ההתנהלות הדתית היום ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי, התנהלות שמחד טענה לחיבור עם אלוהים ומאידך רדפה את אלו שאמונתם שונה.

כאשר אנו באים מתוך חיינו החמים והזכריים ומתדפקים בשעריה של הממלכה הנקבית הכחולה, מבקשים שתכניס אותנו פנימה אל הרוחניות שבה, אנו בעצם מגיעים עם כל מה שאנחנו מכירים, עם כל מה שאנחנו יודעים ושעליו גדלנו – מה שבעצם מאוד מאיים על הפן הנשי הכחול שבתוכנו והא עשוי להירתע ולסגת לו פנימה (וכנ”ל בקשרי גברים נשים).

כך חשוב מאוד שנאפשר סוג של אקולוגיה (כחולה), כזו שתהיה תומכת ומקשרת בננו ובין הממד החדש, על מנת שנוכל לאט לאט לספוג לתוכנו את הרשמים החדשים של מציאות שאינה מתוחה ולחוצה אלה רפויה, מציאות שהנה קולטת יותר מאשר פולטת, מופנמת יותר מאשר מוחצנת, שקטה יותר וכזו שחיה ומתהווה במחשכים ועיקרה בתהליכים של הדברים לעומת הממד שחי באור המוחצן ובתוצאה.

העומקים שישנם, החופש שאפשרי והערנות שנמצאת בפן הנקבי הנם מציאות מדומה ומדע בדיוני עבור הפן הזכרי והלחוץ של החיים שלנו.

הזמן הטוב ביותר לאפשר לאקולוגיה המדוברת למעלה להיות ולהתממש הוא בבוקר, הזמן בו אנו נקיים ופתוחים ביותר ורכים בתוכנו. זהו זמן ביניים, זמן של תפר בין היום והלילה שם הכול פתוח, עדין ורגיש יותר מזמנים אחרים.

אופן ההתעוררות שלנו בבקר הנו מכריע לגבי המשכו של היום ולעיתים שיחת טלפון אחת מוקדם מדי יכולה להרוס לנו את כל היום כולו מפני שהיא עשויה להלחיץ ולגרש אותנו מגן העדן הכחול אל הפן הזכרי. רצוי ומומלץ בבקר לאפשר לעצמנו הקשבה עמוקה והתבוננות פנימה כאשר אנו דוחים ככל האפשר כל סוג של פעילות אל המשכו של היום. הכוונה היא שתתאפשר אקולוגיה בה יוכל האדם לשהות זמן עם חייו ולצפות בהתרחשות הפנימית שלהם, וכדבריי הפילוסוף ג. רעם על מנת לאפשר לרכות ולמתיקות של הלילה לחלחל אל תוך המציאות הקשה של היום.

המעבר מחיים זכריים ורדודים לחיים בעלי אופי נקבי ועמוק אינו מעבר שיכול להתרחש בין לילה או לצורך ענייננו בין בוקר. קצבם של החיים הכחולים הנו איטי מאוד ומתאפשר מתוך שקט פנימי עמוק שיכול לאפשר חיבור רך ועדין של האדם עם חייו, חיבור זה הנו שברירי ועדין וקרוב

לודאי שיינגף בכל פעם שיעלה כוחה של המציאות וחוזקם של דפוסי העבר המוטבעים עמוק בדם שלנו.

זמן התפר, שהוא רק זמן ביניים במעבר שבין מצב אחד לשני, עשוי לארוך זמן רב עד שיתגבש באדם מרכז כובד נקבי כחול שממנו יפגוש את החיים ובכלל נראה שכאשר אנו באים מן הפן הזכרי האדום אנו גם באים אל החיים בזמן שמהפן הנקבי הכחול החיים באים אלנו.

——–

גבריאל רעם

8. תורת הסוד בזוהר ובקבלה

נובמבר 15, 2023
5 minute read
No comments