תודעה קוואנטית

תודעה קוואנטית הנו מונח אותו שומעים בשנים האחרונות רבות. נעשה כאן שימוש מוזר שמאחד שלושה תחומים שונים: פסיכולוגיה, פילוסופיה ופיזיקה.
ומעניין שמי שעובר את הגדר לצד השני, הם בעיקר פיזיקאים, למשל דיוויד בוהם שבנוסף להיותו פיזיקאי בעל שם, בשנותיו היותר מאוחרות עסק בתחומים של מודעות ותקשורת בינאישית והשקיע רבות בפיתוח הדיאלוג בין בני אדם, בעיקר בקבוצה. הוא גם עבד רבות עם קרישנמורטי – ההוגה והמורה הרוחני הידוע. אדם נוסף שעסק גם בפיזיקה וגם בתודעה הוא רוג’ר פנרוז, מתמטיקאי ופיסיקאי מאונ. אוקספורד. פנרוז הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. לפנרוז כמה הבנות מרחיקות לכת לגבי התודעה; לדעתו ישנה זיקה חזקה בין הפיזיקה החדשה והמח. את עיקרי תפישתו הוא פרש בספרו: Emperor’s new mind The שיצא בשנת 1989 ובו הוא טוען כי ההסבר לפעילות מחשבתית – מגיע מעולם הקוונטים. כדי להסביר את הזיקה הזאת יש להבין קודם כי אחת הטענות הבסיסיות לש מכניקת הקוונטים היא כי חלקיקים סאב אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת; לנוע לאט ומהר, לכיוון זה וכיוון אחר, להיות ולא להיות. דבר זה מזכיר למדי חידת זן, או שיחות עם מאסטר סופי, או צדיק חסידי – המנסים לסתור ולפורר את הוודאות הרציונלית אצל התלמיד. אבל קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטים. ברגע שבודקים אולם באמצעות משהו חומרי, למשל גלאי אלקטרונים, או קרן אור, מיד ‘בוחר’ החלקיק הסאב אטומי באחד מן המצבים המסויימים שקיימים בתוך הספקטרום של הקליטה החומרית, חושית. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר וכשנכנס מבוגר פתאום כל אחד מהם מצוי בתנוחה של עיסוק שקט ורצוי.
דבר זה אומר שאין אפשרות להבין אתה דברים כמות שהם לעצמם. כי כשמצב התודעה הרגיל מנסה להבין משהו חי שמתרחש במלא הנוכחות החיה והעכשווית שלו, עצם הבידוד של ההוויה הקיומית לשם בחינה ובדיקה – מקפיא את הדינמיות היחודית שלה אל תוך זוית הראיה שמתוכה אנו ממילא מתבוננים בתופעה.
כלומר אין מה לדבר בכלל על הבנה אוביקטיבית של משהו דינמי. אפשר להבין אולי אובייקטיבית את הצד הסטטי, המת, החיצוני או זה שהפסיק להתפתח, אך אי אפשר להבין את הצד הדינמי והחוויתי של משהו בתודעה הצרה הרגילה. כי זה מיד יהפוך אותה למשהו מת וסטטי ויאשר עבור התודעה הרגילה כי הכל בעצם מדיד, והכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו. זו המשקפת או המשקפיים שמשמחליטים איזה עולם רואים, ולא העולם שרואים מחליט איזה סוג של עדשה צריך כדי להבין אותו.
כלומר; כל ניסון להבין דברים באופן מודע מתרחש ברצועה צרה ביותר של התודעה הקיימת, וזאת מכיון שהיא מקפיאה את הדינמיקה של התמונה הכללית בעבור הבנה מקומית צרה ומוגבלת.

כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית, התקדשות וכו’, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע מה יש לעשות כדי להגיע לשם. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים. לחוות במקום לחשוב. לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית (מעורבות ריגשית), לחיות מתוך משמעות, לנסות לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות, ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, וכי הם אינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא בכך שיש כאן בילבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים שמוזכרים קודם אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אך אף אחד מן הפעילויות הללו (או כולם ביחד) לא יביא אדם ישן לכדי התעוררות.
אך כאמור, כל אלה הינם סימפטומים של אדם ער ולא דרכים להביאו שמה.
כמובן שקביעה זו נשמעת גם יומרנית וגורפת מדי, אך בעיקר עושה רע למחפש ולשואל אודות איך להגיע לשם. זה כמו שלקחו את הגשר והפכו אות לטירה אליה הוא שואף להגע. ובניהם התהום. ומה שקורה הוא שהעולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים!
כי כל התרגילים הנהדרים כולם, הנם עדות לצורך של המחפשים למינהם להאמין שישנם דברים שונים שניתן לעשות על מנת להגיע לשם. וכי כל שמפריד את הישן המחפש ובין היקיצה, אלה רק דברים שהוא לא עשה, (בין אם מחמת חוסר הכרת החומר או חוסר תירגול) ועם מחשבה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה כי המעבר בין שינה לערנות הוא לא פער שמגושר על ידי עשיה, אל תהום שעוברים אותה רק על ידי קפיצה קוונטית.
העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך במשפט זה קיים כשל לוגי, כי איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין משהו מסויים שניתן לעשות כדי להגיע לשם. איך פותרים את הכשל הלוגי שבין המצב הראוי (יקיצה) ובין איך מגיעים לשם? ובכן ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין ‘איך’ – יש מה. ואו שאתה שם, או לא. תרגיל ועשיה מנוגדים לישנות ולהיות, להוויה. עשיה אף פעם לא הובילה את הוויה, (אך הוויה תמיד מובילה לעשיה). או שהיא קיימת או לא. ואדם יכול לתרגל אלף תרגילים ולהיות באלף סדנאות ובתי ספר להארה והתפתחות, מפונה ועד לוס אנג’לס – ועדיין מצב התודעה שלו כשהיה.
המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את סיפרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, “מציאות נפרדת”, בעמוד האחרון, באפילוג: “דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו.
“אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב” הוא אמר לבסוף. “עם זאת, כעת יש לך את הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט במצב בו בו אתה יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך להכות את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת”.
הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו.
“שום דבר לא באמת השתנה בך” הוא אמר.”
ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את סיפרו.
כך שיש כאן בעיה. כי המעבר מפה לשם, משינה לערות, הוא בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא הוא בעצמו מהווה מהפך, השאבות על הרמה שמעל, קפיצה, קפיצה קוונטית.
כל עוד אנו לכודים בתחושה שעשיה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אין מה לדבר, אך ברגע שמדברים על מצב תודעה ערני יכול להוביל ולהשפיע על עולם המעשה – אז יש מה לדבר, (מנוקדת מבט של התודעה הערה, כמובן).
הדיאלוג בין השניים (בין כוח עשיה למצב תודעה) אינו לינארי, אלא הוא קוונטי וכדי להתחיל לחשוב על כך יש צורך לוותר על דרך החשיבה הלינארית הרגילה, שאומרת שעשיה (כל עשיה, בכל נגזרת שהיא) יכולה בכלל להשפיע על מצב התודעה.
לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: ‘לעשות’. ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של ‘להיות’ (או ‘לא להיות’). וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה, לא יכולה להבין. כי מבחינתה הדרך לצאת מן המילכוד הוא על ידי עשיה, או לימוד, או תירגול, אך על ידי ‘איך’ כלשהו, אך אם נאמר שכל ‘איך’ לא רק למוציא מן המלכוד המכני והתרדמתי, אלא רק משקיע את האדם עוד יותר בתוכו, זו סתירה לוגית כה מהותית, ברמת התודעה הרגילה, שאין דרך מוצא ממנה (רק ברמה שמעל).
זה אבסורדי בצורה קיצונית. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך הצמאים, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. וישנם רק שני מצבים או שהיא אצלך או לא. אין דרך ביניים. אנו שחונכנו שהכל בר שינוי, ואדם לא מצוי היכן שהוא רוצה להיות רק בגלל שאין לו את הטכנולוגיה המתאימה, צורת חשיבה זו היא רדיקלית ומאיימת בצורה קשה על אורח החשיבה הקיים. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של האדם שחונך במסגרת הקיימת (כלומר כולנו). וזה עוד דבר: החינוך. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך, נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו, כלומר תלוי ‘איך’. ואז כמעט הכל אפשרי. ועל כן גישה שאומרת שהרוב הוא גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת ואף מאיימת על כל המערך הקיים.
זו דילמה בלתי אפשרית (ברמת התודעה הקיימת) וכאמור, זו הדילמה שמורי הזן הגדולים ניסו להנחיל לתלמידיהם, לנסות להחריג אותם מאופן החשיבה הלינארי המכניסטי, טכנולוגיה הקיים.
ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have והיא מדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. בעוד שDo היא הגישה המכנית, לינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הנמוך, הרדום. (וHave האליל אותו עובדים שוכני רמת Do).
הסופר, ניל דונלד וולש (“שיחות עם אלוהים”, ספר מס. 3 עמ’ 14-17) רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשיה והמעגל הפנימי הוא מעגל הההויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם ‘יהיה לנו’ (אהבה, כסף, זמן וכו’) – אזי נוכל ‘לעשות’ (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו’) ואם נעשה נוכל ‘להיות’ (מאושרים, שמחים, אהובים וכו’). דינמיקה זו,מן הצריכה דרך העשיה אל ההויה, היא תפיסה מוטעת של החשיבה הלינארית ששייכת לתודעה המכנית. בעוד שהתודעה הערה יודעת כי העשיה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. כלומר ברמת תודעה גבוהה: אתה צורך בהתאם למה שאתה עושה, ועושה בהתאם למי שאתה ומה שאתה. ברמת תודעה נמוכה: מי שאתה ומה שאתה – תלוי במה שאתה עושה (המקצוע שלך, בעיקר ועד כמה אתה מצליח בו), ומה שאתה עושה תלוי בהון ההתחלתי, בשפע הבסיסי שיכול לאפשר לך לעשות, לתת לך את הבטחון הכלכלי, יש לך על מה ליפול במישורי העשיה והיזמות שלך. (‘כסף מביא כסף’).
אך כך שקספיר שוב צדק, ‘להיות או לא להיות, זו השאלה’, ולא מה לעשות ומה לצרוך (או איך לצרוך יותר). למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו.
האלכימאים (לנושא זה מוקדש פרק נפרד בספר זה), לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב יפשע מתוך הנשמה על האדם.
אם כך גם הצרכנים וגם העושים –חיים שניהם באשליה; הצרכן חי באשליה שצריכה תיצור מצב הוויה או תודעה משופר ואותו הדבר לגבי מצב התודעה העשייתי.
ועל כן זו משימה בלתי אפשרית לדבר עם אדם הנע בין שני מצבים אלו; צרכני ועשייתי, אודות מצב תודעה הוויתי, כי הם מיד יתרגמו זאת ל:’מה אפשר לעשות עם זה’? – תרגילים, טכניקות וכו’. או: ‘מה אפשר לקבל מזה, או עם זה’? – ספרים, חוברות של עצות, עתיד יותר טוב, זוגיות משופרת, ידידים, אושר וכו’. אך ככל שנעשה יותר ונצרוך יותר, כך נאלץ לעשות יותר ולצרוך עוד. אלה רמות סיזיפיות.
אם השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשיה היא פעילות, והשפה של ההוויה היא קפיצה קוונטית.