הדומיננטיות העצומה של חיי הרגש שלנו.

היחס לרגש בתרבותנו וחברתנו הוא דואלי ואפשר להגיד: דו פרצופי. כלפי חוץ אין לנו רגשות ואנו מושלים בהם. ולא זו בלבד, אלא ככל שהסטאטוס של האדם גבוה יותר כך הוא נדרש להתנהג כאילו אין לו בכלל רגשות או שהוא שולט עליהם כהוגן. אך בתוך האדם המצב הפוך בתכלית.  
כאן הרגש מואדר ומושם מעל כל שאר הדברים. אנו חיים עבור הרגש והרגש בעצם שולט מבפנים ובחשאי ומפעיל את רוב השיקולים הכביכול רציונליים שלנו. וכך, כלפי חוץ, ברמה הפורמלית, רמת המסכה החברתית – אנחנו מצטיירים כשליטים גמורים של עולם הרגשות, כמי שפועלים משיקולים עיניניים, שכליים וכו'. אך  ברמה האמיתית, זו שבין האדם לבין נפשו- המצב שונה לגמרי, כאן האדם חי סביב הרגש של עצמו ו'חיים' עבור האדם בימינו, זה להיות רגשי, כי אז, ובעיקר  אז הוא חש שהוא חי. וככל שהרגשות עזים יותר כן האדם חש שהוא יותר חי. וכשהרגש מתפרע, אז בכלל… כאן כבר חגיגה ריגשית שלמה. אבל התפרעות רגשית אינה אלא חלום, שהחולם חווה בעוצמה כאילו והיה אמיתי, וכשהוא מקיץ הוא אומר: "זה היה רק חלום".למשל מישהו תוקף מילולית אדם מסוים, והמותקף מצוי כמה ימים בתחושה קשה ביותר. אך מה עם המציאות, בימים האלה החמיץ אדם את המציאות, כי הרגש הפגוע  גנב את הזירה. כמו ילד מתפרע שלא נותן להורים לשוחח ביניהם. הרגש מתפרע והתגובות אינן עומדות ביחס ישיר לגירוי.אנשים מטיחים טענות מנומקות האחד כנגד השני, אך הסיבה לעולם לא שכלית, אלא פגיעה ריגשית, אך בזאת לרוב לא נודה.בחיים אלו  הרגש הוא שדה מוקשים, – הרגש שלנו מודחק אמנם, אך בה בעת כה חשוף, רגיש ופגיע. עד שמלה מסוימת יכולה לשתק אותנו לכמה ימים. והרגישים והמיוחדים שבו הם שנפגעים ונפצעים רגשית ראשונים וכל הזמן. עד שכעבור זמן מה כל מה שאנו עושים מוכתב על ידי שיקול של להימנע ממקומות או אנשים שיכולים לפגוע בנו באופן ריגשי.וזה  גם המקום של הסטוצים, פלירטים, רומנים. לאחר שאדם הגיע למשהו בגיל +30 – כמו: משפחה עבודה וכ' אז הוא אומר לעצמו, מתי חוויתי רגש אמיתי, כזה מטלטל וסוחף, שנותן לי להרגיש שאני באמת חי לאחרונה? וזאת חוץ מסרטים וטלויזיה. ואז מחפשים להתאהב, מחפשים פלירט, סטוץ. וברגע שמתאהבים מרגישים שעכשיו חיים.וכך אפשר גם להשתכר מרגשות (כמו באהבה); מה שקורה אז הוא שהם עולים על גדותיהם ותוססים וזה מעניק לנו תחושת חיים. אין אנו חיים את החיים כי הרגשות שלנו כל כך חזקים שהם גונבים אותנו מן החיים ויוצרים עבורנו את המציאות הפרטית שלנו. אבל הרגשות הם לא החיים.וכך, בשעה שאנו משתדלים כלפי חוץ להתעלם מכך שיש לנו רגשות, ולהייחס בעיקר למעשים ולשיקולים ענייניים, מבפנים אנו יכולים להיות מוצפים ריגשית, לכאוב ריגשית, לדמם ריגשית. ודווקא ההתעלמות החברתית מן המקום העצום שהרגש תופס בחיינו, גורמת לכך שבפנים הם שולטים עלינו ללא מצרים.מצב זה, של רגשות- מתלהמים- הבאים -במקום- מרכז -כובד-ריאלי, ( או באים במקום הריקנות) מבוטא היטב בציטוט הבא מדברי ג'ידו קרישנמורטי:" נראה כי לפעמים אנו בהחלט נדבקים לאמוציות בצורה די נואשת, ונראה כי אנו מבלבלים בין מצבנו הפסיכולוגי לבין החיים עצמם. כך שאם איננו 'מעורבים' או לא מרגישים רגש ספציפי, אנו בכלל מטילים ספק, אם אנחנו חיים בכלל? אנו אפילו מסוגלים לדבוק בסבל שלנו כמעניק לחיים סוג מסוים של משמעות, אולי בגלל הריקנות שתתגלה אם נפסיק לדבוק". ((KRISHNAMURTI/TALKS IN EUROPE 1956. P. 62*חומר קריאה מומלץ בהקשר זה: 'אינטליגנציה ריגשית' דניאל גולמן, הוצאת מטר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *