הדחקות רגשיות

 

חלק מס. 1 – הדחקה ברמה החברתית:
ובתחילה, תיאור מקרה: בסקר שנערך במדינה כלשהי בחודש ספטמבר 2003 נשאלו תושבי המדינה (על פי מדגם כמובן) לגבי שביעות הרצון ותחושת האושר שלהם מחייהם. והתשובה הייתה שבסביבות 83% מתושבי המדינה מרוצים מאוד ואף מאושרים מחייהם. ועתה לשאלה: מיהם תושבי אותה מדינה? האם ארצות הברית או צרפת, בעלות איכות החיים הגבוהה? אולי ארץ אחרת באירופה בה שורר שקט, גבולות פתוחים וגם איכות חיים גבוהה. ובכן המדינה היא ישראל.
וזה מעלה כמה סימני שאלה. ובעיקר אחד: הכיצד? איך זה שעם כל כך לחוץ, אגרסיבי, לא  מפרגן, סובל מאוברדראפט תמידי, מאיכות חיים לא גבוהה יחסית, שיש בה כל כך הרבה אנשים שחיים מתחת לקו העוני, שמצב החינוך בה הוא מן הגרועים בעולם, הכלכלה קורסת, כל הזמן אנשים מתפוצצים בבתי קפה ואוטובוסים. תרבות הדיון אצלנו היא כזו, ששני אנשים לא יכולים להסכים ביניהם על דבר אחד. ובעיקר הכוחנות היא ששולטת על תרבות השיחה בינינו. איך זה יכול להיות? אך האמת היא שכשמתבוננים בישראלים, הם נראים מבסוטים. אתה שואל מישהו מה נשמע? איך החיים? והוא עונה – מה רע? הכל טוב! אתה רואה את הישראלים מתנהלים להם ברחוב או במסעדה וחיוך לא קטן של זחיחות מונח על פניהם. ובשיחות של כמה חברה בבית קפה, בפאב, או ביום שישי בערב אצל חברים – שומעים צהלות צחוק רמות. וכללית נראה שאף אחד לא יקלקל לנו את הזכות להרגיש הכי על הכיפק בעולם.
אז מה כאן קורה? האם מגיע לישראלים צל"ש, או דווקא אות לגנאי.
הרי לאור התיאור שפתח מלים אלו, כל אדם בר דעת ורגיש ולא במידה מועטה, יגיד: כאן אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי. מקום בו ההמוניות וגסות הרוח שולטות בכיפה. והתחשבות בזולת הן מלים נרדפות ללהיות פראייר – הוא מקום לא טוב לחיות בו. ושוב: פירגון הוא עיסוק לחלשים, העולם הוא מקום לחזקים וכדי להיות חזק אל תהיה פראייר.
כל העולם מלא בתיאורים על ישראלים מבקרים והחוצפה והגסות שהותירו אחריהם (שלא לדבר על זוהמה וחדרי מלון נטולי כיורים, מגבות וכו').
אז מה כאן קורה?
ובכן, מה שקורה הוא שאין כאן ראיה מפוכחת של המצב והחלטה מודעת להיות שמח בכל זאת, למרות המצב. לא, מה שקורה שרוב הישראלים לא מרגישים עד כמה המצב גרוע מכיון שאנו מדחיקים. מדחיקים. מעלימים או מטשטשים את מה שיגרום לנו לעצבות ועוסקים בעיקר בלספר לעצמנו את הסיפורים שיתנו לנו להרגיש טוב. אנו סוגדים לליצנים חברתיים, ולא מתייחסים לרואי שחורות. מקיפים עצמנו בדברים שיגרמו לנו להרגיש טוב. וזו הדת של הישראלי המצוי, העיקר להיות מבסוט. ומבחינה זו אולי אין הישראלי המצוי יודע כי הוא לא שונה כל כך מבן דמותו היהודי הגלותי, שבעוד שהעיירה נשרפת, הוא עולה על הגג, אוחז בכינור ומנגן.
ובכן הפתעה, הרי התרגלנו לכך שהאנגלים והאמרקאים מדחיקים, הם צבועים הרי, ואנחנו דוגרי, אומרים את האמת. אז מה כאן קורה? איך זה שדווקא אנחנו מזוייפים.
ובכן, יש עמים ששמחת החיים בוקעת מעצם הוויתם, היוונים, הספרדים. היהודי היה מאז ומתמיד יצור עצוב ומלנכולי, מה קרה לצבר הזה שלא מפסיק לצחוק ולהיות מבסוט מן החיים?
מה שקרה שגילנו את ההדחקה. ואם כולם מדחיקים וההדחקה היא עניין של קונצנזוס ונורמה, אז אף אחד לא מרגיש שהוא עושה את זה.
ככל שאדם נורמטיבי יותר, כך יהיה מדחיק יותר, כי אחד מן הציווים של חברה באשר היא – להדחיק. את שהאדם חש באמת להדחיק פנימה וכלפי חוץ ללבוש מסכה שמתאימה למה שנהוג להראות שמרגישים.

ורק האאוטסיידרים והאמנים יכולים להרגיש באמת רגשות של סלידה, זעם, תיעוב או חוסר אונים, הרוב משדר את מה שמקובל באותה חברה או מדינה. ולרגשות האישיים של מה שבאמת קורה להם בפנים – אין מקום.
מה שנותן לזה מקום הם בדרך כלל האמנים, שמראים מה קורה לבני אדם מתחת למסכה. אך הם בדרך כלל חיים חיים של סבל ומורת רוח. כלומר הם אמיתיים לעצמם, מדחיקים פחות, ובשל כך סובלים יותר.
וכך, בתרבות שממליכה את האושר וההנאה על פני הגשמה עצמית, אותנטיות נחשבת לסרח עודף והיכולת להרגיש שמח גם כשאינך שמח, היא הדת החדשה.

חלק מס. 2 – הדחקה ברמה האישית:
ומן הפן הציבורי לפן האישי.
למעשה כולנו מלאים ברוחות רפאים רגשיות, המודחקות בתת התודעה שלנו. ההדחקה היא כנראה האסון הגדול ביותר לאדם- מבחינה פסיכולוגית. היא המרעיל הגדול ביותר. ההדחקה חוסמת ומרעילה את נפשנו ואין אנו יודעים כלל מה אצור בנו. גם החינוך החברתי, על ידי נורמות של איך בן אדם אמור להרגיש ואיך הוא אמור להיות – לא מאפשר לנו לנקז החוצה דברים לא נעימים, או בעלי פוטנציאל לגרום לאי נעימות (שזה בדרך כלל טבעם של הדברים שאנו מדחיקים), וכך אנו מסתובבים עם פנים נקיות ובטן מלאה.
וככל שהמסגרת החברתית תובענית ולוחצת יותר – כך אנו מדחיקים יותר. ואז, כשמשהו 'מדגדג' את ההדחקה, אנו מתפרצים דווקא על האנשים הקרובים לנו ביותר, בתנאי כמובן שהם חלשים מספיק…
בחיים, ישנם דרכי ניקוז והבעה מועטות למה שהודחק. למשל באמנות – האמן מוציא את העצב, התסכול, והזעם המודחקים – על פי קודים אמנותיים מוצפנים.
אפשר להגיד כי הדלק של היצירה האמנותית – הן הדחקות. והסיבה מדוע התיאטרון האנגלי מצוין היא שההדחקה הרגשית באנגליה היא עצומה.
האדם שאין לו נטיה לאומנות – מוצא אפיק ניקוז פסיבי להדחקותיו דרך צרכנות של  החויה האומנותית.
הדחקה קיימת גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית; הדוגמאות להדחקה ברמה החברתית הן רבות: השואה היא דוגמה להדחקה אדירה ובכלל, הגרמנים הם עם מדחיק ביותר המשועבד לנורמות חברתיות נוקשות המדחיקות רגשות זעם ועוינות בעלי עוצמה בלתי רגילה, וכמו היפנים – אם זה לא מופנה לאפיק יצרני, כמו תעשיה, זה יכול בבת אחת לצאת במלחמה אכזרית במיוחד.
במערכת חברתית היררכית – למשל במקום העבודה – ככל שהסטטוס של העובד גבוה יותר – כך יש לו יותר הרשאה לפרוק על אלה שתחתיו יותר הדחקות. מבחינה זו אפשר להגיד כי  חלק מן הסיבות הלא פורמליות לשאיפה להתקדמות בהיררכיה של מקום העבודה – הוא ניקוז ההדחקות של העומדים בראש, על ראשם של אלה שמתחת. ומזוית זו אפשר גם לראות את המטרה של התקדמות בחיים – כעל רצון לקבל לגיטימציה להוצאת חומר הנפץ הרגשי על אלה שלא התקדמו. הבוס משתמש בעובד כאובייקט עליו הוא יכול להוציא מתחים מודחקים.
אם נבחן מערכות יחסים שונות, (חברים, בני זוג וכו') נראה כי בדרך כלל, בכל מערכת יחסים יש לאחד הרשאה לפרוק יותר מטען רגשי מודחק – מאשר לאחר.
מערכת ביוב עירונית בנויה כך שבקצה המערכת יש בור ספיגה וכשהוא מלא עד הסוף ואי אפשר לנקז לתוכו יותר, צריך לנתקו, ולחפור בור חדש. באנאלוגיה – ניתן להבהיר את הסכנה הגדולה שבספיגת שפכים ללא ניקוז, האדם המתמלא בשפכים רגשיים הוא כאותו בור ספיגה – שנותק. ולכן על האדם לדאוג לכך, שיפלוט יותר רעלים ושפחות יספוג אותם.
ככל שאדם מרשה שידברו אליו בצורה גסה ומשפילה – מבלי שיגיב או ימחה – כך הוא הופך לכלי לקליטת שפכים של זה שמשפיל אותו. כי החלש במערכת היחסים הוא הקולט את השפכים.
לעיתים קורה שכל המטען המודחק הזה נדלק בבת אחת והכל יוצא החוצה. אנחנו משתלהבים מבפנים ואם איננו מסוגלים להשתלט על הפגיעה שפגעו בנו יוצא מאיתנו חום גדול שמשתלט עלינו, כך שבהתפרצות אחת של כעס אפשר לשרוף הרבה דברים עדינים ויקרי ערך.
בכולנו קיימים תעלות וביבים לא מנוקים שבסוף יתפרצו ויכתיבו את חיינו וימנעו את ההוויה שלנו מלהיות. ומה שמכתיב, במידה רבה, את הרמה שאליה נגיע בחיינו – זה העוצמה המודחקת של רגשותינו. נקח למשל אדם המשולהב ברגש דתי חזק, אם הוא לא הצליח להשתלט על הדמונים שהודחקו – הם יקומו יום אחד ויהרסו את האימפריה הדתית, כמו שקרה למטיף הדתי – ג'ימ'י סוואגוט שהלהיב המונים מעל מסך הטלויזיה, לחיות חיים מוסריים, אך הוא עצמו נתפס ביחסים עם זונות. ההסבר לכך טמון בכך שמאחר והוא עצמו לא תיעל  את הביוב שלו – בסופו של דבר הוא השתלט על חייו .
מחלות ומלחמות נגרמות כנראה יותר כתוצאה מביבים לא מנוקים מאשר מסיבות אחרות. החברה מראה את פניה הנקיות אך אוי למסתכל בביביה…
התחושה של כל ההדחקות האלה מבפנים – אינה נעימה, בלשון המעטה, והדרך 'לקבור' (לפחות זמנית) את התחושה הזו, היא דרך צריכה של גירוי אחר, חזק יותר, שיאפיל על התחושה הלא נעימה הבוקעת דרך הריקנות והשקט. המרדף אחר גירויים חזקים (חזקים
מן ההדחקה שבפנים), וכך הפכנו לחברה צרכנית הצורכת ג'אנק פוד, כדי שלא נחוש בג'אנק שבפנים… חברה המגבירה את עוצמת הריגוש החיצוני, וזאת כדי שלא נחוש בתסיסת הריגושים שאנו מנסים להדחיק. ואכן זו הפסולת שבנו הגורמת לנו להיות חברה צרכנית, צרכנות של ספרי זבל, סרטי זבל, מזון זבל ואופרות סבון.
באופן רגיל, האדם צובר בתוכו כמות רבה של  משקעי פסולת רגשית – תוצר של הדחקות אשר אנו מבצעים בחיי היום יום. כך הופכים חיי הרגש שלנו לבור ספיגה אליו אנו מנקזים את כל מה שאיננו יכולים לתת לו ביטוי – בין אם בפני עצמנו מחמת מעצורים אישיים או בפני אחרים- מחמת איסורים חברתיים. בור הספיגה האישי שלנו הולך ומתמלא, הולך ונסתם, עד אשר הוא עולה על גדותיו ופורץ החוצה ללא שליטתנו בצורה של  עלבון בלתי מבוקר, דיכאון, וכדו'. הרגש הינו שדה בעל עוצמה אדירה – אשר רק בהיותו נקי וצלול עשוי להפסיק להפריע לנו להיות עצמנו.
————————————
"…מעשי הופכים הרסניים רק כאשר אני מגנה ודוחה את רגשותי. אם אומר שאינני רוצה לחוש תחושה כלשהי, אני מתנכר לעובדה שאני אכן חש אותה תחושה, ושאותה תחושה היא אני. אי-רצון לחוש, גם היא תחושה, אחרת, ואין היא גורמת לתחושה הראשונה להיפסק. אני יכול לשנות את תגובתי לרגש, אך אינני יכול להיפטר ממנו – לא יותר משאני יוכל להיפטר מעצמי. כאשר אני מתנכר לרגש, אינני הורס אותו, אני רק מאבד את יכולתי לבטא אותו כרצוני. בגנותי אותו, פוסק אני מלהאמין שהוא אני, וכך, דומה שאותו רגש מאמץ לו חיים משלו, ומאלץ אותי להגיב לו בדרך שכיחה. אך אם אני מבין שאני חש את הרגש, אזי שומר אני על יכולתי להגיב לו בדרך בה אני בוחר יותר מאשר בדרך אותה אני ירא."

יו פראתר: "בדרך להיות". הוצ' דליה פלד. 1882

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *